קורצ'אק - האדם והמחנך

שבח אדן


- המשך המאמר -



משפט החברים
חשיבות מיוחדת בחיי החברה שהתנהלו במוסד הייתה ל"משפט החברים". קורצ'אק עודד את חניכיו לפתור את הסכסוכים שבינם לבין עצמם ואת אלה שבינם למחנכים ולהנהלת המוסד במסגרת "בית-המשפט" ששופטיו היו הילדים.

העונש ניתן לפי רשימת עבירות שהייתה ידועה לכל יושבי בית-היתומים והיא נקראה בשם "ספר החוקים", או "הקודקס". לחלק מפסקי-הדין ניתנה הנמקה בעלת משמעות מחנכת. בהקדמה ל"קודקס" קורצ'אק מביא את העקרונות שלפיהם אמור היה משפט החברים לפעול (חלקים מן ה"קודקס" מובאים בכתבים א' (1996), עמ' 224). עקרונות אלה היו, בתמציתם, כדלקמן:
- ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע. הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד. אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם. ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו.
-אבל בית הדין חייב להגן על השקטים, כדי שלא יפגעו בהם התוקפנים והטרדנים. בית-הדין חייב להגן על החלשים מפני החזקים, על הישרים והחרוצים, שלא יפריעו הרשלנים והעצלנים.
-בית-הדין חייב לדאוג לסדר, כי חוסר-הסדר פוגע, קודם כל, בטובים, בשקטים, בישרים.
-בית-הדין עדיין אינו התגלמות הצדק, אך מחובתו לשאוף לצדק.
-בית-הדין אינו התגלמות האמת, אבל הוא רוצה בה. השופטים יכולים לשגות. השופטים יכולים להעניש בעד מעשים שנכשלו בהם בעצמם, מותר להם להרשיע אף את מעשיהם הם, אבל חרפה היא להוציא פסק-דין מעוות ביודעים (אדן, 1950, עמ' 227).
להלן מבחר "פסקי-דין" וכללים לפעולתו שגיבש בית-המשפט. בית-המשפט לא ידון בעניין כאשר -
- נמסרה הודעה מטעמו שהמתלונן משך חזרה את תלונתו.
- בית-המשפט הגיע למסקנה שההאשמה חסרת שחר.
- בית-המשפט אינו יודע מה קרה באמת ולפיכך הוא נמנע מלדון בעניין.
- בית-המשפט סבור, שנשוא התביעה שוב לא יחזור על מעשהו (בסעיף זה נדרשה הסכמת הנאשם).
- בית-המשפט סבור שאינו חייב לדון בעניין משום שהאשמות אלה ייעלמו בקרוב מעצמן.
- בית-המשפט החליט לדחות את הדיון (למשל, למשך שבוע ימים).
- בית-המשפט סבור, שמעשהו של הנאשם אינו עבירה; אלא דווקא מופת של אומץ לב אזרחי (המעשה נעשה מתוך עוז רוח, או שהוא מעיד על יושר, על דחף אצילי, על כנות, או על טוב לב).
- בית-המשפט מבקש להודות לנתבע על כך שהלה הודיע לו על אשמתו.
- בית-המשפט מבקש סליחה על כך שגרם לנתבע קושי עקב דרישתו ממנו להתייצב בפניו.
- בית-המשפט מביע צער על מה שקרה, ובכל זאת אינו מוצא לנכון להאשים את הנתבע.

מקרים נוספים שבהם סבר בית-המשפט שאין מקום לקיים משפט היו כאשר הנתבע מילא את חובתו ונהג כפי שצריך לנהוג;
כאשר הייתה לנתבע זכות לנהוג כפי שנהג;
כאשר הגיע למסקנה שהצדק עם הנתבע;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע לא העליב את המתלונן;
כאשר הגיע למסקנה שהנתבע אמר את האמת;
או שהנתבע לא עשה מעשה רע.

לעומת זאת, בית-המשפט היה רשאי להטיל את האשמה על הנסיבות, על המקרה, על הרבים, או על גורם אחר. הוא היה יכול גם להגיע למסקנה שהנתבע לא היה יכול לנהוג אחרת מכפי שנהג; או שרבים נהגו כמוהו, ולא יהיה זה נכון אפוא לגנות ילד אחד על מעשים שעשו רבים.

בית-המשפט היה יכול להטיל את האחריות על מה שעשה נתבע על נתבע אחר או על המתלונן עצמו, אם הגיע למסקנה זו.

בית-המשפט היה רשאי גם לסלוח לנתבע, או לבקש מן המתלונן לסלוח לנתבע, למשל אם הגיע למסקנה שלא מדובר בכוונה רעה, או בכוונה לפגוע, או שהנתבע לא היה יכול לדעת, או שלא הבין, מה יהיו תוצאות מעשהו, או שנהג מתוך אי-זהירות, בטעות, מתוך שכחה, או בתור הלצה, בתקווה שהמעשה לא יישנה.

בית-המשפט היה רשאי לסלוח, לאחר ששקל את התנאים המקלים, או מפיות שהמעשה נעשה (לטענת הנתבע) מתוך כעס, או מפני שהיה פזיז או עקשן, או מתוך אמביציה מזויפת, והוא מבטיח שיתקן את דרכיו.

מניעים נוספים שבית-המשפט קבע שהם בבחינת תנאים מקלים היו: קנטרנות, פחד, הרגשת חולשה, הצקה מצד אחרים, העדר כוח להתאפק, אי שימוש בשיקול דעת, הנתבע כבר נענש מספיק, הוא מצטער על מעשהו ועוד.

הייתה גם אפשרות לזכות נאשם בשל סיבות יוצאות מן הכלל:
-הנאשם חדש במוסד ועדיין אינו מבין כיצד חייבים להתנהג,
-או שהנאשם עומד לעזוב את המוסד ובית-המשפט אינו רוצה שיעזוב כשהוא פגוע.

סיבות נוספות להקלה היו:
-הנאשם זכה לעודף אהדה מצד כולם ודבר זה קלקל אותו;
-בקשה של חבר (אח או אחות) לסלוח לנאשם;
-אחד השופטים דרש לסלוח לנאשם ועוד.

לעומת זאת, בסעיף 100 נקבע, שבית-המשפט קובע, בלי לסלוח, שלנאשם אכן עשה את המעשה שעליו הוא מואשם.
בסעיף 200 נאמר, שבית-המשפט קובע שהנאשם נהג שלא כראוי, שנהג רע ואף נהג רע מאד. במקרה חמור (סעיף 500) היה בית-המשפט מחליט לפרסם את פסק דינו בעיתון המוסד.

גם כאן היו דרגות שונות של חומרה:
-נוסף על פרסום בעיתון,
-תלית פסק-הדין על הקיר,
-הבאת העניין לידיעת משפחתו של הנאשם.

בין העונשים החמורים, על עבירות חמורות, היה בית-המשפט רשאי לשלול את זכויותיו של הנאשם למשך שבוע ימים (סעיף 800),
להזמין את משפחתו להתייעצות,
לפרסם את פסק-הדין בעיתון המוסד,
ולתלות את ההחלטה על לוח המודעות.

אם נקבע לנאשם סעיף 900, פירוש הדבר היה שבית-המשפט החליט למנות לנאשם "אפוטרופוס". אבל, אם לא יימצא אפוטרופוס תוך יומיים, הנאשם יסולק מן המוסד. גם פסק-דין זה יפורסם בעיתון.

פסק הדין החמור ביותר היה סעיף 1000, לפיו בית-המשפט מסלק את הנאשם מן המוסד. גם פסק-דין זה היה אמור להתפרסם בעיתון המוסד.


לבית-המשפט הייתה גם סמכות להוסיף "המלצות", או בקשות, לפסק-הדין. בין היתר,
-לבקש מן המועצה שהדבר לא יחזור על עצמו;
-לבקש ממנה למנוע את הדבר הנדון בעתיד;
-לבקש לא להוציא את פסק-הדין אל הפועל;
-להביע חרדה שהנאשם עשוי לגדול לאדם מזיק;
-ולהפך, להביע תקווה, שהנאשם יגדל ויהיה לאדם אמ"ן-לב.

בית-המשפט היה מורכב מ5- שופטים, שנבחרו מבין הילדים בדרך של הגרלה. בהגרלה היו רשאים להשתתף ילדים שלא עברו עבירה במשך השבוע. בדרך זו שותפו כמעט כל הילדים בעבודת בית-המשפט. בתור מזכיר בית-המשפט שימש אחד המחנכים, אך לא הייתה לו זכות הצבעה. תפקידו היה לרכז את העדויות, לקרוא אותן בפני בית-המשפט ובסוף ההליכים להקריא את פסק-הדין בפני האסיפה הכללית. למחנכים ולמבוגרים האחרים, כמו לכל אחד מן החניכים, הייתה זכות לערער על פסק-הדין.

המאשים היה יכול לבוא בפני בית-המשפט ביום הקבוע בשעה שנקבעה לכך. פסק-הדין שימש בדרך-כלל להערכה מוסרית של המעשה. רוב הסעיפים (עד 99) היו למעשה פסקי-דין מזכים. לעתים קרובות מאוד נעשה שימוש בסעיף הראשון: ביטול התביעה בידי המאשים. הנאשם היה יכול להיות הן ילד והן מבוגר. במקרה יוצא מן הכלל היה בית-המשפט מגנה את התנהגותו של מבוגר. אמנם בית-המשפט מעולם לא דרש את הרחקתו של אחד המחנכים, אבל עצם קביעת פסק-הדין לפי סעיף 400 או 500 (מעשה רע מאוד) היה בו כדי לשמש רמז למחנך, שעליו לעזוב את המוסד. אשר לסעיף 1000, כמעט שלא השתמשו בעונש של הוצאה מן המוסד. במקרה שהיה ערעור על פסק-הדין, חידשו את המשפט כעבור חודש. בינתיים לא הוציאו את פסק-הדין אל הפועל.

בכל חודש סוכמו פסקי-הדין באופן כללי ולכל פרט לחוד. באמצעות חיבור הנקודות (גובה המספר הצביע על חומרת העבירה) תוארה התנהגותו של כל ילד בצורה גרפית. התיאור הגרפי וההשוואות שימשו אמצעי מקובל בשיטתו של קורצ'אק להבליט את השיפור, העדר השיפור או ההרעה בהתנהגות. בדרך זו ניתן עידוד, ללא דברי הטפה, לילדים להתנהג כראוי. כך נמנעו גם הכללות לא מבוססות. הסיכומים במספרים חייבו להביא בחשבון רק את העובדות, ורק אותן. השימוש במספרים היה אמור ללמד זהירות ויושר בהערכה.
החשש, שהנהגת "משפט חברים" תביא להגדלה רבה של מספר המשפטים שיוגשו, התבדה עד מהרה, הגם שהיה לו יסוד בזמן הראשון. קורצ'אק האמין, שמשפט החברים עשוי להוות חוליה שתוליך למתן זכות שווה לילד, תוליך לקונסטיטוציה, תחייב לפרסם את הצהרת זכויות הילד. לילד זכות לטיפול רציני ועיון צודק בענייניו. עד כה הכל היה תלוי ברצונו הטוב של המחנך, במצב רוחו הטוב או הרע. לילד לא הייתה זכות למחות. יש לשים קץ לעריצות (כתבים א' (1996), עמ' 224).


המועצה
המועצה הייתה בהתחלה גוף משפטי. היא עסקה בבעיות שונות, שהתעוררו אגב בירור המשפטים. עליה היה לחקור את הסיבות לעבירות החוזרות ונשנות ולמצוא דרך לתיקונן. המועצה גם ביררה משפטים, שחייבו קבלת חוק חדש. החלטותיה נחשבו תקנות זמניות. במהלך תקופת הניסיון הוכנסו לתקנות תיקונים ולאחר שעמדו במבחן המציאות הם הוכרזו כחוקים.

המועצה עסקה בקביעת המעמידות האזרחיים ובהערכת מידת הניקיון. היא ביקרה את פעולת המוסדות של ההנהלה העצמית ואליה פנו הילדים במקשות פרטיות (עזרה בלימודים, קבלת עבודה בשכר, הערכה בתחום עבודה כלשהו) ועוד. היא נבחרה לתקופה של שנה אחת.

במועצה ישבו 10 ילדים שנבחרו בידי חבריהם ומחנך אחד,
ששימש בתפקיד היושב-ראש והמזכיר. המועמדים לבחירה היו מציעים את מועמדותם. בזמן הראשון בחרו רק ממעמד "החברים". לפיכך נבחרו בכל שנה כמעט אותם ילדים עצמם. לאחר שבוטל נוהג זה נקבע מספר מקומות קבוע למעמד ה"חברים", הדיירים והחדשים. משני המעמידות האחרונים נשללו זכויות הייצוג.

המחנך היה המקשר בין מועצת הילדים למועצה הפדגוגית, שכונסה לישיבה משותפת כאשר התעוררו בעיות מסובכות שדרשו פתרון מוסכם. הדין-וחשבון של המועצה הפדגוגית הוקרא באסיפה הכללית של הילדים. במועצה הפדגוגית הוקראו דינים-וחשבונות מישיבת מועצת הילדים. המועצה הפדגוגית השגיחה על שמירת אחדות הקו החינוכי ועל יעילות העבודה.

המחנכים היו המוציאים לפועל של החלטות המועצה. במקרים אחדים, כגון במקום שטובת הילדים וביטחון העדה דרשו זאת, שמרו המחנכים על זכותם לקבל במהירות החלטה באופן שאינו תלוי בחניכים.


משטר העבודה
העבודות הקבועות בבית-היתומים נעשו בידי תורנים. כל ילד בחר לעצמו תורנות למשך חודש ימים. לפעמים ביקשו ילדים אחדים את אותה תורנות. זכות קדימה ניתנה לילד, שמילא את התורנות שלו בהצלחה. לפעמים לא היו קופצים על תורנות. במקרה זה הועלה העניין בשיחה הכללית ושם הגיעו להסכם בעניין. בדרך-כלל נטו הילדים להתמיד במילוי התורנות שנטלו על עצמם.

עבודה במשך חצי שעה נחשבה יחידה אחת. לפיכך היו תורנויות שנחשבו שוות ליחידה אחת; תורנויות אחרות נחשבו חצאי יחידות או שתי יחידות. את ערכן קבעה המועצה, והיא הכניסה בהן תיקונים ושינויים מפעם לפעם. מילוי התפקיד בצורה שלא השביעה רצון גררה אחריה, במקרה הקל, רישום בידי המחנך עם הערה שיש לפטור את התורן ממילוי התפקיד.

ילד שאסף 500 יחידות עבודה קיבל "גלוית זיכרון". בשנים האחרונות ניתנו גלויות כאלה גם עבור מילוי תורנות במשך שנה. הילדים העריכו את הגלויות הללו. מזמן לזמן היה צורך בעזרה ובעבודה שלא הובאו בחשבון מראש (כגון עקב מחלה, נסיעה, או פריקת מצרכים שהובאו למוסד וסידורם). ילד שנאלץ לצאת מן המוסד היה מחפש לו ממלא מקום. כאשר הייתה העבודה רבה יותר - קראו לאסיפה. זו הייתה "עבודת התנדבות". הילדים הוסיפו לחשבונם את מספר היחידות לפי הערכתם הם. ההערכה של עבודת ההתנדבות בוטלה, משום שנמצאו כאלה, שניפחו את החשבון, ובעיקר מפני שההתנדבות נהפכה לעבודה ששכרה בצדה והתרוקנה מתוכנה המקורי.

הודות להשתתפותם של החניכים בעבודה אפשר היה להסתפק במנהלת-משק אחת, במחנכת אחת, במשרתת אחת ובמבשלת אחת בשביל 100 ילדים! מלאכת-יד והשתתפות במשחקים נחשבו פעולות משלימות. בתקציב לא נקבע כסף למשחקים והילדים דאגו לעצמם בתחום זה. בסנדלרייה הקטנה הכינו לעצמם נעלי כדורגל מנעליים ישנות. במוסד הייתה גם כריכייה. אולר חד שימש מכשיר עיקרי בהכנת צעצועים. כל זה נעשה מתוך דחף פנימי, שמצא את סיפוקו המלא במוסד.


עיתון המוסד
חשיבות מיוחדת ייחס קורצ'אק לעיתון הפנימי של המוסד. וכך כתב ברשימה על הנושא:
מוסד חינוכי בלי עיתון הוא בעיני דשדוש ללא סדר וללא תקווה של צוות רוטן, מסתובב סביב זנבו, ללא כיוון ופיקוח לילדים, משהו נסיבתי ומקרי, ללא מסורת, ללא זיכרונות, ללא קו מנחה לעתיד. עיתון הוא חוליה חזקה המחברת שבוע אל שבוע, וקושרת את הילדים, את הצוות ואת אנשי-השירות, לשלמות אחת, שאינה ניתנת לחלוקה. את העיתון קוראים בפני כל הילדים (כתבים א' (1996), עמ' 223).

את העיתון הקריאו פעם בשבוע - בשבת. מי שהקריא אותו היה קורצ'אק עצמו. נכללו בו: פסקי-דין, ענייני השבוע, עניינים לבירור, דברי תודה, דין-וחשבון על משחקים, תוכניות לעתיד, מודעות, רשימת העבירות. נוסף על חומר-השבוע השוטף הופיעו בו מאמר של קורצ'אק או של סטפה, של אחד המורים האחרים או של אחד הילדים על נושא אקטואלי במוסד הקשור לשבוע שחלף. חומר ספרותי לא הובא בעיתון. רשמים, תיאור משחקים, טיולים, חלומות וכו' פורסמו על-גבי לוח מיוחד.

העיתון שיקף, כאמור, את ענייני השבוע. ב"עניינים" הכוונה לאירועים קשים,
כגון סכסוך בין ילדים או בעיה הנוגעת למוסד. ב"דברי תודה" הובאו התוצאות של מעשים טובים. לזה מתווספות גם "בקשות הסליחה". בעיתון פורסמו רשימות שציינו לשבח התנהגות של הילדים, למשל של אלה "המשכימים קום בבוקר". ילדים שקמו במשך שלושה חודשים מיד עם הישמע צלצול הפעמון קיבלו גלוית-זיכרון לציון "השכמה בזמן" - והדבר היה מתפרסם בעיתון.


הדרכת מחנכים
קורצ'אק יסד עבור המחנכים בפנימיות שלו סמינר מעשי. במסגרת הסמינר מימש את הרעיון שהעלו מחנכים רבים - להיעזר בנוער בפעולות החינוך, מכיוון שהמצוקה הכספית התמידית שממנה סבל בית-היתומים לא אפשרה להחזיק חבר עובדים גדול. קורצ'אק חיפש מדריכים לנוער בתחומי הספורט, במשחקים, במלאכות יד שונות, בשירה, בריקודים ועוד.

תמורת 4-3 שעות עבודה בקרב הילדים קיבלו הסטודנטים הלומדים בסמינר למורים או באוניברסיטה דירה וכלכלה בבית-היתומים של קורצ'אק. בכל שנה הגיע מספרם ל15- בערך. מחנכים צעירים אלה רשמו ביומניהם את התצפיות, הספקות והשאלות ומסרו את רשימותיהם למנהלת המעשית של בית-היתומים היהודי סטפה וילצ'ינסקה. הם קיבלו עליהן תשובות בכתב. מקרים "קשים" הוזמנו לשיחה בארבע עיניים. מקרים אלה שימשו נקודת-מוצא לדיון פדגוגי, שהתקיים מדי שבוע. זו הייתה עבודה קשה. קורצ'אק היה מותח בדיונים אלה ביקורת ללא רחמים. יחד עם זאת היה תמיד מוכן לעזור.

זה היה ניסוי שהייתה כרוכה בו סכנה גדולה. מחנכים צעירים אלה נטו לעבור בקלות מהתפעלות ואדיבות מופרזת כלפי הילד לחשדנות שלא במקומה. ההנהלה עמידה על המשמר והגנה על זכויות הילדים.

בהתחלה חלם קורצ'אק על יצירת חבר עובדים הקרובים זה לזה, המגלים אמון הדדי ושיתוף בדאגות ובשאיפות. המציאות ביטלה את החלום הזה. גם ניסיון ההנהלה העצמית נכשל. כל אחד עשה את המוטל עליו - ובגמר עבודתו רץ לתפקידיו האחרים. העובדה, שהם עובדים שעות מספר במוסד אחד, לא היה בה כדי להפכם ליחידה חברתית מלוכדת.
בדין-וחשבון, עם מלאות 25 שנה למוסד, סיכם קורצ'אק את תוצאות העבודה בבית היתומים: ב25- השנים הראשונות עברו את המוסד 455 חניכים, מהם 36 ששהו בו פחות משנה. על 38 נוספים אין פרטים. 19 מתו. 50 היגרו. 299 הקימו משפחות. הרוב סודרו במקצועות מלאכה שונים. היו ביניהם: נפחים, אופים, מדפיסים, חשמלאים, סבלים, נהגים וסנדלרים, פקידות, מורות, תופרות ומטפלות בילדים lat dzialal-nosci tou 25
שבעה מן החניכים לא מצאו את הדרך לחיים מתוקנים: 2 קבצנים, 2 זונות, 3 נאשמו בגנבה.
ב1933- עבדו בחינוך - בפנימיות שבפולין ובארץ-ישראל - 27 מן המחנכים ואנשי ה"בורסה" לשעבר.

קורצ'אק הביע לא פעם את צערו על כך, שאינו יכול לחנך את חניכיו עד הגיעם לבגרות. הם יצאו מבית-היתומים באמצע דרכם והיו נתונים להשפעות מקריות.


שיטת החינוך במוסד הייתה מסובכת מאוד. בכך הודה גם קורצ'אק עצמו, אבל לדעתו היא הייתה מסובכת בעיקר בשביל המבוגרים. בשביל החניכים, כך חשב, היא ברורה. החניך החדש במוסד הסתגל הרבה יותר מהר לשיטה ולחוקים, מאשר המחנך החדש.

החניך ידע עד מהרה מה הן זכויותיו וחובותיו. יותר מזה: הילדים זכרו בדיוק את החוקים וההחלטות והתמצאו מהר מאוד בפרטי הפרטים של סדרי העבודה והתורנויות, שהיו באמת מסובכים לפעמים.

אפשר שהשיטה הייתה ברורה לחניכים, אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת: האם גם מצאו בה עניין? שכן, איזו השפעה יש ל"גלוית הזיכרון", אם לא מייחסים לה ערך רב?

מעניינת תשובתה של עדה הגרי-פוזננסקי על שאלה זו (הגרי-פוזננסקי, 1989, עמ' 25). על יסוד התבוננות בחיי המוסד היא הגיעה למסקנה, שהשיטה התקבלה בצורה שונה אצל הילדים. עבור הצעירים ביותר, בני 8-7, הייתה השיטה מסובכת וקשה מדי. בעיני הילדים המבוגרים יותר, בני 14-13, היא הייתה משעממת מדי. היא הצליחה במיוחד אצל בני הגילים 12-9.
מבין הילדים בגיל זה באו העסקנים הפעילים ביותר. הם עקבו במתיחות ומתוך עניין רב אחר תוצאות ההצבעות, ייחסו ערך רב לרשימות החודשיות ולתיאורים הגרפיים של הישגיהם; הם, בעיקר, היו אלה ששמחו לקבל את "גלויות-הזיכרון".

אלא שאת השיטה הזאת לא הצליח איש מתלמידיו הרבים של קורצ'אק לקיים בשלמות במקום עבודתו החדש.


הכתיבה בשירות החינוך
הכתיבה שימשה בידי קורצ'אק אחד האמצעים בעבודתו החינוכית, נוסף על הרפואה ועל השיחות ברדיו, שהיו תרומה ייחודית בתחום החינוך. הכתיבה קדמה למעשה החינוכי, ליוותה אותו, סיכמה אותו. באמצעות תיעוד המעשה החינוכי קיווה קורצ'אק להביא את רעיונותיו לא רק אל חניכיו הישירים, שמספרם היה בין 120 ל- 200, אלא למאות אלפי ילדים, הורים ומחנכים ואוהבי האדם והילד. אפשר שהיה בכך גם רצון לפרוץ אל מעבר לזמן ולמקום. ואכן, ההישג שלו בתחום זה מפתיע ויוצא-דופן. כתבי קורצ'אק הופיעו בעשרות שפות ובארצות רבות. קשה אפילו לקבוע את מספרן המדויק.

הכתיבה הייתה בשביל קורצ'אק לא רק אמצעי. היא הייתה צורך פנימי ממש. וכך כתב קורצ'אק ביומנו:
"אילו אמרתי כי מעולם לא כתבתי שורה אם לא רציתי לכתבה, הייתי אומר את האמת. אלא שגם זו אמת אם אגיד כי הכל כתבתי מתוך כפייה." (מן הגטו, 1942-1939, עמ' 155).

ובמקום אחר:
"טוב לי ורצוני להאריך בכתיבה עד טיפת הדיו האחרונה בעט. נגיד עד אחת לאחר חצות ואחר כך שש שעות של מנוחה רצופה." (שם, עמ' 168).

היו לקורצ'אק תוכניות כתיבה רבות והוא קיווה שיעלה בידו להגשימן. הוא כותב על כך בזיכרונותיו "מן הגטו", שנכתבו בחודשים מאי-אוגוסט 1942, עד ה- 4 באוגוסט, יום לפני המשלוח לטרבלינקה. קורצ'אק הרבה לכתוב והיו עמו, לדבריו, שלושים וארבעה פנקסי רשימות. ביומנו כתב על תוכניותיו המגוונות הכוללות עשרה ספרים (שם, עמ' 83-81). ביניהם: לאחר שני הספרים על המלך מתיא, ספר על המלך דוד השני, רומן בשני חלקים על זוג חלוצים למרגלות הרי הגלבוע, ספרים נוספים בסדרת האישים, שהראשון בהם היה הספר על לואי פסטר: על פסטלוצי, על קרופוטקין, על פילסודסקי ועוד. בין הספרים בתחום החינוך, רצה לכתוב על שנת הילדים בכלל ועל ליל הילדים בבית-היתומים בפרט. הוא מזכיר גם את סיכומי התצפיות על גדילת הילד וגם "אוטוביוגרפיה, כן על עצמי, על אישיותי הקטנה והחשובה". עם כל הצניעות שבו, קורצ'אק מכיר בחשיבות אישיותו ובהשפעה הרבה שתהיה לה בעתיד. היו אלה תוכניות כתיבה שאפתניות, וכל זה שבועות מספר לפני היציאה למחנה המוות.

כתיבתו של קורצ'אק הייתה מרוכזת מאוד. זוהי כתיבה מגויסת, ששימשה גם פורקן, וגם מאבק באמצעים חדשים. כבר מנעוריו היה קורצ'אק רגיש לסבל הזולת ולקיפוחו. בימי לימודיו באוניברסיטה נהג לשוטט ברובע סולץ, רובע של בני דלת העם, שחלק מהם היו השוליים המנוונים של החברה. משם נטל את החומר לספרו הראשון "ילדי רחוב".

לאחר שהתנסה קורצ'אק בעבודה עם ילדים, אם בשיעורים פרטיים שנתן בהיותו סטודנט ואם בקייטנות שבהן שימש מדריך, הוא התחיל לפרסם את ספריו על הילדות. לפנינו תיעוד פיוטי של הילדות, מדהים בחדירתו המעמיקה ובהבנתו הרחבה, המתבססת על תצפיות וניתוח. לאחר מכן הוא פנה אל הילדים עצמם וגם אל ההורים והמחנכים. בפנותו אל הקורא דומה, כאילו המחבר פונה אליו ישירות. וכשהוא "משוחח" עם הקורא הוא אינו מרבה להשתמש ב"אני", כדי לא לגלוש להשתפכות לירית, וגם לא ב"אתה", כדי לא להתיימר להיות מטיף ולעסוק במניפולציה של הקורא.זהירות זו מאפשרת לו לפתח שיתוף פעולה בין ה"אני" ובין ה"אתה" וכך נוצר דיאלוג יצירתי.

נקודת המוצא לדיוניו היא על-פי רוב המקרה הקונקרטי ולאחר דיון בו הוא חוזר אליו. כך הצטבר אוסף של מקרים, תקדימים ובירורים שעקרונות ברורים מלווים אותם ומחוזקים בגללם. כל אלה משתלבים יחד ומקבלים את ביטוים הספרותי באלפי הדפים שכתב קורצ'אק.


העיתון לילדים
מקום מיוחד ביצירתו הספרותית של יאנוש קורצ'אק, הקשורה קשר אורגני עם עבודתו החינוכית, תופס העיתון לילדים "מאלי פשגלונד" (סקירה קטנה), שצורף כתוספת לילדים לעיתון היהודי-פולני "נאש פשגלונד" (סקירה שלנו).

כאמור, קורצ'אק יסד את המוסף לילדים ב1926- וערך אותו במשך שנתיים ומחצה. אחר-כך מסר אותו לידי תלמידו י' אברמוב (הוא איגור נברלי, 1987-1903). העיתון המשיך להתקיים עד פרוץ המלחמה ב1939.

כשיסד קורצ'אק את "מאלי פשגלונד", עדיין לא ידע מהי הדרך שיבחר בה. הוא הרבה לעשות ניסיונות והרבה להתייעץ עם הקוראים. בניסיונות שעלו יפה המשיך להשתמש; ניסיונות שלא עוררו כל הד ותגובה - הופסקו.
בהתחלה מילא קורצ'אק בעצמו כמעט את כל עמודי העיתון, אחר-כך שיתף בו יותר ויותר את הילדים. מאז הצטמצמה השתתפותו והלכה, ורק מזמן לזמן הופיע בעיתון מאמר שלו.

מאמרים הדנים בפוליטיקה נעלמו עד מהרה, משום שלא עוררו כל התעניינות אצל הילדים.
מן ההתחלה הדגיש קורצ'אק את האופי היהודי של העיתון. הוא סבר, שתפקידו להגן על אותם ילדים שנולדו יהודים וסבלו בשל כך. בהתאם לכך חיפש ליצור קשרים עם ארץ-ישראל באמצעות קשרי מכתבים בין ילדי הארץ לקוראי עיתונו. ניסיון זה לא זכה להצלחה רבה, למרות שילדי עין-חרוד אכן כתבו לעיתון.

קורצ'אק ניסה גם לעורר את הילדים לרשום מפי זקנים "סיפורי סבא", אך גם ניסיון זה לא נשא פרי.

רוב המקום בעיתון הוקדש לילדים. מכתביהם מילאו את דפי העיתון. בני הנוער התרעמו על כך ועברו עוד שנים אחדות עד שהחלו גם הם להשתתף בעיתון.

קורצ'אק קרא תגר על מעשי התעללות בילדים. הוא עודד את הילדים להודיע על מקרים כאלה, ואמנם מספר רב של סיפורים ותיאורים כאלה פורסמו בעיתון.

לעומת זאת לא עורר העיתון הד חיובי אצל רבים מן הבוגרים אלה לעגו לצורתו ולסגנונו. הם לא התרשמו מרצונו של קורצ'אק לפרסם דברים בשביל ילדים ובני נוער שנכתבו בידי ילדים ובני נוער. כתבי העיתון שלחו ידיעות, שנראו בעיניהם חשובות: "הלה חתכה את אצבעה" וכדומה. "ידיעות" כגון אלה היו "שלל רב" עבור המדור "קאמרה אובסקורה" של העיתון הספרותי הפולני Wiadomsci Literackie (ידיעות ספרותיות). אבל קורצ'אק רק הצטחק: המבוגרים תמיד לועגים לילדים, למשחקיהם ולמעשיהם. משום כך הילדים אוהבים לשחק בלי שעין המבוגר תראה אותם. לפיכך אולי היה רצוי להוציא את עיתון הילדים כעיתון סודי. יחסו של קורצ'אק למשתתפים הקבועים בעיתון היה כאל סופרים ממש. הוא שילם להם תמורת עבודתם ומדי שבוע נהג להזמין אותם לארוחת ערב.

פעם העירו לו שהעיתון שלו מעודד גרפומאניה. קורצ'אק השיב, שאין סכנה בגרפומאניה, מה שמסוכן היא האנאלפביתיות. כלום אפשר לשער, שאל, מהו מספר האנשים האינטליגנטיים כביכול, שאינם יודעים לכתוב מכתב?

העיתון שימש לקורצ'אק מכשיר חינוכי חשוב. לנושא זה הקדיש חוברת קטנה: "על עיתון בית-הספר". בהרבה בתי-ספר השתבחו בהוצאת עיתון, שנערך בצורות שונות והוכתר בשמות שונים. על-פי רוב היו אלה ניסיונות קצרי מועד שנפסקו לאחר כמה גיליונות.

טעות היא להתחיל עם בעלי הכשרון ועם המסכימים מיד, סבר קורצ'אק. הללו, לעתים קרובות אינם מתמידים, או שהם אמביציוזיים מאוד - ומשום כך השתתפותם בטוחה פחות משל האחרים. שום עיתון אינו מתבסס על כוחות מזהירים, אלא על כוחות מסורים ודייקנים. אין לבנות על יחידים. כשהיחיד יודע, שאפשר להסתדר בלעדיו, הוא נוטה יותר לפשרה. רצוי לנצל כל אחד לפי יכולתו, ולא לוותר על עבודתו. שאם לא כן, אפשר לבסוף להישאר בודד במערכה:

העיתון מלמד למלא את ההתחייבויות בכנות, לעבוד בשיטתיות על יסוד מאומץ משותף של אנשים שונים, להביע דעות באומץ, להשתמש כהוגן בנימוקים ולא לריב. העיתון מכניס גילוי-לב במקום רכילות, הוא מאומץ את הבלתי-מעיזים; משפיל את גאוות הבטוחים בעצמם יתר על המידה, מכוון את דעת הקהל, והוא המצפן של העדה ("על עיתון בית-הספר", פרק 5. תרגום המחבר מן המקור הפולני).


אישיותו המחנכת של קורצ'אק
"הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי." (כתבים א' (1996), עמ' 114).
אומנם יש הרבה מן הצדק בהנחה, שאין דרך אחת - ולו גם הטובה ביתר - המתאימה לכל אדם, ועלינו לקבל את הצהרתו של קורצ'אק שדרכו התאימה לו ביותר. אבל כל זה אינו פוטר אותנו מניתוח אובייקטיבי של שיטתו.

קורצ'אק היה בעל השכלה רחבה, איש שלמד והשתלם במוסדות אקדמים ורכש לעצמו שיטות מדעיות. הוא התכוון לעסוק במחקר מדעי. לשם כך ליקט עובדות וסיכם אותן ואסף מסמכים, אבל כל החומר העצום הזה לא עובד. ניסיונו היה ניסיון של איש מעשה מובהק, שאמנם רושם הכל, אבל את המסקנות הוא מוציא בעיקר בהסתמך על הרגש והאינטואיציה. קורצ'אק היה, קודם כל, איש האינטואיציה המחנכת. לפעמים הפליאה הבנת הילד שלו, הזדהותו עם מצוקתו, תפיסתו את המניעים המשפיעים על התנהגותו. תגובותיו נבעו מאינטואיציה וו.

בדברי קורצ'אק נשמעת לעתים צעקתו של החוזה, הלוחם לצדק, הלוחם לאמת. לא פעם מרגישים בדבריו את סערת רוחו, את התפרצות הועם ואת אהבתו העמוקה לילד, שלו הקדיש את חייו.

תכונות אלה אינן תכונות של חוקר. איש המחקר אמור לאסוף את העובדות, לנתח אותן ולהסיק מכך מסקנות. קורצ'אק עמד במערכה עצמה. הוא היה הלוחם למען רעיון. את המחקר היו צריכים לעשות אחרים.

זהו יתרונו הגדול של קורצ'אק וזהו גם חסרונו. בדברים שכתב חסר שיווי המשקל וכשהוא קובל על העוול הנעשה לילד, הוא מפליג בתיאור ורואה בו את הקיפוח הגדול ביותר שנעשה בדברי ימי האדם.
האם באמת "את הטינה לילד מצמיחים גם יקיצה מוקדמת מדי, גם עיתון מקומט... ושכר רופא?" (כתבים א', 1996, עמ' 358). ואילו ההורים: "אם אחד סולח, השני מרבה להאשים ולנגוש." (שם, שם).

קורצ'אק ממשיך בהאשמתו הגדולה את עולם המבוגרים. אבל לא תמיד ההאשמה היא חד-צדדית. ההסתייגויות שלו רבות. קורצ'אק תובע מסגרת ברורה ואינו נרתע מפני עונש. הוא מזהיר מפני העריץ הקטן. הוא מספר לנו גם על הצורך לפגוע בילד. וכששואלים אותו:
מה לעשות עם "נער עולה גרמניה מרשיע" - הוא עונה תשובה נחרצת: "לגרש את ההרפתקן - ישוב למקומו." (דת הילד, עמ' 123).

כאשר מעמיקים לעיין בדבריו מגלים, שאין זו משנה אוורירית, נטולת חוש המציאות, כפי שהיא נראית בעיני רבים. לפנינו איש מעשה, ריאלי, בעל-ניסיון, הדורש להראות לילד את החיים כמו שהם, ללמדו "לא רק לאהוב, אלא גם לשנוא." (עם הילד, עמ' 254).

מדוע נשארה אפוא חקוקה אצל רוב קוראיו ומכריו דמות האוהב הגדול, כמעט על-פי התפיסה הנוצרית-אוונגלית? הנה, למשל, איך מעריכה את קורצ'אק ליליה בסיביץ מעין-חרוד (ברשימתה שהתפרסמה בביטאון התנועה הקיבוצית "מבפנים", 1934):
זכור, לרוב אתה לא צודק. הילד צודק. הילד הוא שופט מחמיר לכל מעשיך. היה ישר עם הילד, ישר עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו, כי הילד רגיש לכל זיוף מצדך, ויהא הקל שבקלים. זכור: אתה אגואיסטי יותר מהילד ואל תדרוש שימלא את רצונך, - תורה זו ספגנו, אם כי לא נאמרה בפירוש.

האם זוהי באמת כל תורתו של קורצ'אק?
האם כך נהג קורצ'אק בבית-היתומים בחיי היומיום?
האם תמיד היה הילד צודק שם?
האם היו המחנכים תמיד אגואיסטים יותר מן הילד?

אין ספק, שאפשר היה לשמוע מפיו של קורצ'אק דברים כגון אלה, שכן הוא נתן את תורתו לשיעורין. לעתים רחוקות אמר את ההנחה בתוספת המילה "אבל", את הכלל יחד עם ההסתייגות. הוא היה מחנך לוחם, וכשתבע - ראה לפניו רק את התביעה, ומכאן המראה החד-צדדי לעתים של תורתו.

ויש גם סתירות בדרכו החינוכית. הוא דורש להראות לילד את המציאות:
"עלינו ללמד את הילד לא רק להעריך את האמת, אלא גם להבחין בשקר... לא רק לכבד, אלא גם לבוז." (עם הילד, עמ' 254).

ויחד עם זאת באה התלונה על הזגוגיות ועל בני-אדם שלא המציאו חומר טוב מזה.
"אל תתנפצנה הזגוגיות, אשמתן ולא אשמתנו." (ילדות של כבוד, עמ' 115).

אך במציאות הרי יש בכל זאת "זגוגיות מתנפצות" מכל המינים. מה החכמה בהטלת האשמה על הזגוגיות, בשעה שהנזק ייפול בחלקו על כתפי הילד, והפצע ייפתח בידו של הנער שאינו מוכן למציאות?

זוהי הסיבה, שדמות הילד, כפי שהיא מופיעה בעיני קורצ'אק, לא תמיד מתאימה למציאות. עמוקה מאוד היא הבנתו, ובעיקר - הרגשתו. עוד לא נכתבו תיאורים ספרותיים מעמיקים כל כך, שיוכלו להשתוות בדקותם לכתבי קורצ'אק בשטח זה. אבל גם כאן, יצר הסנגוריה ויצר הויכוח פורץ את מסגרת המחקר. מכאן האמון המופרז בילד ולאינסטינקטים שלו.

קימות נקודות חולשה בדיאגנוזה של קורצ'אק. גם הניתוח הפסיכולוגי הדק של נפש הילד לא תמיד מדויק, ולעתים ניכרת בו הפרזה של פייטן ולוחם. כמו-כן מעורר ביקורת חוסר ההבחנה בשלבי ההתפתחות השונים בחיי הנפש של הילד. גבולות הגיל של המושג "ילד" מטושטשים הם. חוסר הבהירות גובר כאשר קורצ'אק משתמש לפעמים במושג "צעיר", מרנו מגדיר את גילו. חיסרון זה בולט בעיקר על רקע המחקרים הפסיכולוגיים של ימינו.

גם הניתוח הנוקב של הרקע הסוציאלי והיחסים החברתיים, שבהם הילד נתון, הם יותר מחאה של אדם האוהב את הילד, מאשר מחקר. ע"א סימון, אחד מחוקרי קורצ'אק הראשונים, הצביע על טעות יסודית של קורצ'אק בביסוס הסוציולוגי של תיאוריו (סימון, תש"ט, עמ' 58). קורצ'אק ניגש לבירור מעמדו של הילד בחברה בת-זמנו, כאילו הייתה זו חברה פרימיטיבית. נכון, שמעמידות החברה הפרימיטיבית הם מעמידות גיליים. רק שם אפשר לראות בילדים את "המעמד העשוק". בחברה הקפיטליסטית הדיפרנציאציה המעמדית חלה גם על גיל הילדים. נכון, שיש משהו משותף בעמדת הילד בכל המעמידות. אולם, ההבדלים מאפילים על המאחד. הבעיות והדאגות שונות הן. אותו חוקר קלע למטרה באומרו:
"העברת העיקרון המעמדי אל השטח הגילי סינורה את עיני קורצ'אק מלראות את המציאות החברתית." (שם, עמ' 55).

מהי נקודת המוצא, שממנה מתחיל קורצ'אק את פעולתו? - הילד. והמטרה? - שוב הילד. קורצ'אק שאף לפתח את האישיות שבילד. הוא האמין באפשרויות שבו וראה בנטייה להתייחס אל חינוך הילד כאל פונקציה חברתית - מידה אכזרית. כאן מתעוררת השאלה: האם באמת קיימת אישיות מופשטת, החיה ללא ציבור?

זמן רב חי קורצ'אק ללא קשר עם עמו. ואף-על-פי שברוח השקפת עולמו ראה בעצמו חלק מ"כוחות המחר", אין לראות במשנתו החינוכית אידיאלים חברתיים ברורים.
קורצ'אק לא טיפל בנערים למעלה מגיל 14. ואפשר שלא במקרה. קורצ'אק הבין את הילד והתמסר לו. הנער חרג מתחום פעולתו. כלום לא כך צריך להבין את תלונות הנערים על קיפוחם ב"מאלי פשגלונד?" לבו של קורצ'אק היה נתון הרבה יותר לילדים. הנער,
"יש לו ספר, הרצאות, תיאטרון; הנער משתמט איך שהוא בנקל מפיקוחם של הגדולים." (דת הילד, עמ' 395).

משום כך ראוי לעזור לחלשים יותר ולזקוקים ביותר. דומה, שכאן מתגלה לא רק הרגשת אהדה לחלש יותר. קורצ'אק הבין פחות את הנער. אפשר שחש בחוסר העניין של בני הנוער בשיטותיו - בניגוד לילדים שגילו בהן עניין רב (הגרי-פוזננסקי, 1989, עמ' 23). בני הנוער, המתבגרים, לא רצו להישאר, קרוב לוודאי, בתחום הסגנון הילדותי, שהיה כה קרוב ואופייני לרוחו של המחנך הזה. ואם קשה לומר בביטחון, שקורצ'אק הגיע למסקנות בהכרת גבולות השפעתו ופעולתו, הנה פעלה כנראה הרגשה זו מתחת לסף ההכרה שלו. ידועות דוגמאות רבות של מחנכים, שהיו נערצים בעיני חניכיהם עד גיל אחד, אבל כשהגיעו לגיל ההתבגרות התייחסו בביקורת חריפה אל הערכותיהם הקודמות.

אפשר להסכים עם קורצ'אק, הרואה כתנאי ראשון למחנך את אהבת הילד. רק אחרי זה באה התביעה לידיעות. ושוב מביאה ההנמקה הקיצונית של קורצ'אק את הקורא לראות בו מתנגד למדע ובז לנושאיו. אבל לא כך הדבר. קורצ'אק בז למחנכים, שרק תעודה בכיסם והם משוללים כל תכוונה מחנכת. אלה חסמו את הכניסה בפני המחנכים הישרים והצנועים. אבל מכאן עדיין אין להסיק שהוא מתנגד להרחבת השכלתם של המחנכים. קורצ'אק דרש מן המחנך לראות בידיעותיו רק פתח להשכלתו, שאותה עליו לשאוף להרחיב.

יחסי המחנך והחניך מצאו אצל קורצ'אק (בדומה לברנפלד, ראו אדן, 1950, עמ' 248) את הניסוח המוצלח של "הפשרה החינוכית": ההסכם. הביטוי לפשרה זו היא ההנהלה העצמית, שמטרתה להביא את החניך לעצמאות גמורה. קורצ'אק היה איש המציאות. הוא לא חשב שאפשר להגיע לעצמאות גמורה אם מעניקים אותה מיד וללא הכנה. בדומה לקאנט, הרואה בתהליך החינוך מעבר מן האנומיה, דרך ההטרונומיה לאוטונומיה, גם קורצ'אק קבע תקופת מעבר, תקופת ביניים. אבל זו אינה תקופה של כפייה, כפי שראה אותה קאנט. בתקופת הביניים תבע קורצ'אק לגלות פעם בפעם אפשרויות חדשות, שבהן יוכל הילד לבטא את יוזמתו ולהתקרב למטרה הסופית: עצמאות מלאה. בתקופת הביניים הילד צריך להבין את ההכרח בהגבלות; עליו לקבל את הדין ולוותר לטובת הכלל. כדי שלא יהיה להגבלות אלה אופי של כפייה, נחוצה הסכמה מצד החניך. במילים אחרות: יש צורך בפשרה.

שום מחנך משורות "העדה המחנכת" לא הגיע בפרשה מסובכת זו של חופש, כפייה והנהלה עצמית, לידי בהירות כזאת ולידי פתרון מלא ועקיב. קורצ'אק הצליח לשמור על ההתאמה בין תביעותיו החינוכיות בפרשה זו ובין צורות הגשמתן. בזה הוא עולה על רבים, המנפחים את תביעותיהם, כשהם כותבים או מרצים - וסוחטים את כל ליחם בשעה שהם באים להרשימן בחיים.

בין העניינים השונים, המציינים את מפעלו של קורצ'אק יש להדגיש במיוחד את משפט החברים, ששימש גרעין להנהלה העצמית. אלא שהסמכות שניתנה לשופטים ילדים לגנות את התנהגותו של עובד מבוגר יש בה סכנות. אולי היה בה צורך אז בגלל העובדים הרבים שקיבלו את הכשרתם תוך-כדי עבודה. אבל גם במקרה זה אפשר היה למצוא לדעת הקהל דרכי ביטוי אחרות. סמכות כזאת, כשהיא ניתנת לילדים, עלולה להשיא לא רק לטעויות, אלא במקרים אחדים גם לעריצות, שקורצ'אק נלחם בה והתריע נגדה.

לפנינו דוגמה להגשמה מלאה של שיטת ההנהלה העצמית במוסד סגור. מתן לחשוב שהטכניקה והארגון המשוכלל הזה לא היו עומדים במבחן המליאות לולא הרוח שמילאה אותו: רוחו של קורצ'אק. לא "מלאך אלוהים", כפי שראוהו אחדים ממעריציו, אלא מחנך בחסד שיחד עם זה היה, בשר ודם כאחרים. המזיגה המופלאה של שאר רוח, אידיאליזם וגישה ריאלית אל החיים היא המציינת את מפעלו של יאנוש קורצ'אק בתחום החינוך.

חזרה לתחילת המאמר