|
תקציר: תולדות בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, משנת היווסדותו ב- 1869, עד היסגרו בשנת 1942. מילות מפתח: חינוך; מוסדות חינוך באירופה. |
|
בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל נוסד בברלין בסוף שנת 1869 בשם "הוכשולה פיר די וויסנשאפט דס יודנטומס" ונפתח בשנת 1872. בשנת 1883 מוכרח היה מטעמים יורידיים לשנות את שמו ל"לעראנשטאלט פיר די וויסנשאפט דס יודנטומס", אחרי מלחמת העולם הראשונה בשנת 1920 קיבל בחזרה את שמו הראשון "הוכשולה", בשנת 1933 לקחה הממשלה הנאצית ממנו את השם הזה והוא שב לשם "לעראנשטאלט" ותחת השם הזה הוא ממשיך את קיומו עד אמצע שנת 1942. |
|
תולדות ההוכשולה משקפות את התולדות התרבותיות של הישוב היהודי בגרמניה כמעט מסוף תנועת ההשכלה הברלינאית עד חיסולו הגמור ע"י הנאצים. ראשיתו של המכון המדעי הזה נעוצה במאבקים הראשונים של משכילי ישראל בגרמניה להמשך קיום יהודי בתוך החברה הגרמנית מתוך שלוב של היהדות והיהודים אל תוך החברה הגרמנית-נוצרית, וסופו בשנת תש"ב, שנה בה התחילה ההשמדה השיטתית של המוני ישראל באירופה - הפתרון הנאצי המוחלט של שאלת היהודים. חכמת ישראל באה לעולם בגרמניה במאה הי"ט כתנועת לוואי של שתי תנועות כבירות, של השאיפות לאמנציפציה פוליטית ואנושית של יהודי גרמניה, של הישוב היהודי הצפוף ביותר באירופה המערבית ושל תנועת הרפורמציה הדתית. עם התחלת המאבק מצד היהודים להשתלב אל החברה הגרמנית כיהודים הורגש הצורך להסביר לנוצרים וגם ליהודים את היהדות בצורה מודרנית. כאשר היהודי לא רצה לוותר על יהדותו ולקבל את הנצרות מוכרח היה להסביר לעצמו, כמו לחבריו הנוצרים, מהי אותה היהדות אשר הוא רוצה להישאר נאמן לה. מצד אחד לא יכול היהודי השואף לשחרור מדיני להסכים להשקפה שהיהדות הייתה רק כעין הקדמה היסטורית לנצרות ושעבר כבר זמנה אחרי מלאותה את תפקידיה ההיסטוריים בעבר. הוא לא יכול היה להסכים להשקפת חבריו הנוצריים אשר ראו ביהדות צורה של תרבות נמוכה מזו של הנצרות, להפך הוא מוכרח היה להראות שהוא בן לקבוץ דתי בן עבר תרבותי עשיר. אבל מצד שני הרגיש היהודי המודרני שהוא מוכרח להסתגל בדרכי חייו אל התנאים החדשים של זמנו. הוא מוכרח היה לוותר על צורות חייו הישנות וליצור צורות חיים חדשות שתמצאנה מקום במסגרת החיים החדשים. היהודי המודרני השואף להכרה מצד החברה הנוצרית מוכרח היה להראות שהוא ראוי להתקבל כחבר בחברה החדשה. הוא היה מוכן להסתלק מן הירושה התרבותית שנולדה לפי מושגי תקופתו בתוך חומות הגטו וגם מחלק גדול של סבל העבר בכלל. היהודי הזה רצה לוותר על שאיפות משיחיות ולזקק את אמונתו מן האלמנטים הלאומיים המסוגלים להפריע להשגת האמנציפציה המקווה. חכמת ישראל תפקידה היה להספיק את האמצעים המדעיים להשגת המטרות החדשות של היהודי המודרני. תפקידה היה ראשית כל לשמש מכשיר עזר לקבלת שווי זכויות כמו שהדגישו זאת אבות חכמת ישראל בגרמניה. צונץ הדגיש עוד בשנת 1818 בסוף חיבורו "דברים אחדים על הספרות הרבנית" ששווי זכויותיו של ישראל עתיד לצאת משווי זכויותיה של חכמת ישראל. ובמלים יותר בהירות הביע את הרעיון הזה עמנואל וולף, אחד ממייסדי ה"אגודה לתרבות ומדע היהודים. כידוע נכתבו אחדים מספריו של צונץ לשם השגת מטרות מדיניות ידועות. מחקרו למשל על שמות היהודים נכתב במטרה לבטל את האסור של הממשלה הפרוסית להשתמש בשמות נוצריים, וספרו על דרשות ישראל - במטרה לבטל את האסור של הממשלה הפרוסית לדרוש בבתי הכנסיות בגרמנית צחה. שתי נשמות התרוצצו בקרב היהודי הגרמני במאה הי"ט, נשמה אחת ששאפה להצטרף אל התרבות הגרמנית ומשום כך מטרתה חיסול העבר ונשמה נגדית של המשך קיום בתוך החיסול ולמרות החיסול. מייסדי חכמת ישראל היו צעירים אחדים אשר קבלו כבר חנוך גרמני מודרני, נתחנכו על ברכי הפילוסופיה הגרמנית המודרנית ולא רצו לוותר על יהדותם ולהתנצר. אלה היו מייסדי "האגודה לתרבות ומדע היהודים", שהזכרנו. הם הם אשר יצרו את השם: וויסנשאפט דס יודנטומס. הצעירים האלה הקדימו לבוא. הם לא מצאו הד בקרב הקהל היהודי הרחב אשר נשאר אדיש לבעיות תרבותיות, והתוצאות הן ידועות. רובם של הצעירים האלה הפכו עורף ליהדות, מלבד אחדים כצונץ אשר לא נסחבו עם זרם הזמן. אולם הבעיות, אשר התנאים החדשים של חיי היהודים באירופה המערבית יצרו, לא נפתרו עם התנצרותו של חלק של השכבה המשכילה והעשירה אשר התחילה לעלות בסולם החברתי ולא עם סגירת העיניים של המנהיגים והרבנים מן הטיפוס הישן, מנהיגים שנשארו קופאים על שמריהם. הרצון הבריא של רוב היהודים להמשיך בקיום יהודי בתנאים החדשים של גרמניזאציה הכריח את המנהיגים לחפש דרכים איך להתגבר על המשבר הרוחני שתקף את היהדות הגרמנית. המשבר היה חריף ביותר בשדה החינוך. הצורות הישנות של החינוך, החדרים והישיבות מן הטיפוס הישן לא נראו להם מתאימים לצורכי הזמן. ניסיונות שונים נעשו מצד רבנים לייסד סמינריונים מודרניים לחנוך, מורים ורבנים שירכשו להם השכלה יהודית וגם השכלה כללית. השאיפה הייתה סינטיזה בין היהדות והתרבות הכללית. השאיפה הזאת נעשתה במשך הזמן נחלת כל הזרמים ביהדות הגרמנית, אבל על הדרכים איך להשיג את הסינטיזה המוצלחת נחלקו הדעות. שתי אסכולות מתבלטות במשך המאה הי"ט בקרב היהדות הגרמנית, אסכולות המשקפות השקפות עולם שונות ושאיפות שונות, אסכולות אשר ממשיכות להתקיים באמריקה בדורנו אנו. אחת שואפת לייסד סמינריונים לרבנים ומורים בהם ילמדו את מקצועות היהדות בצורה מודרנית, מוסדות שתפקידם לספק לקהילות רבנים, מורים ומנהיגים מודרניים, את השכלתם הכללית על התלמידים לקבל במוסדות הוראה כלליים. האסכולה השניה - מטרותיה יותר רחבות ושאיפותיה יותר מקיפות, האסכולה הזאת מתנגדת לגיטוזאציה של לימודי היהדות והיא שואפת לייסד קתדראות או פקולטות ללימודי היהדות באוניברסיטאות, כדי לשלב את לימודי היהדות אל הלמודים הכלליים. נציגי האסכולה השניה בגרמניה במאה הי"ט היו צונץ ושטיינשניידר. ניסיונות שונים נעשו מצד שתי האסכולות לגשם את תכניותיהן. האסכולה השניה לא הצליחה לגשם את שאיפותיה בעיקר מפני התנגדות הממשלה והאוניברסיטאות. עוד בשנת 1824 השתדל הרב הברלינאי מאיר שמעון ווייל, רב מן הטיפוס הישן, לייסד סמינריון תיאולוגי פדגוגי לרבנים ומורים. הרב ווייל ערך בקשה לשלטונות וצרף לבקשה תכנית מפורטת של סדר הלמודים. הממשלה התייחסה באהדה לבקשתו, אבל השעה לא הייתה כשרה לכך והתאמצותו עלתה בתוהו. בשנת 1832 הדגיש צונץ במבוא שלו לספרו "הדרשות בישראל" את הצורך ביסוד "מוסד מחקר שישמש בסיס לקידמה ולמדע ומרכז דתי לקהלה". בשנת 1836 פרסם גייגר כרוז בשם "ייסוד של פקולטה יהודית תיאולוגית היא צורך השעה". בשנת 1837 התחיל הרב ממגדבורג, לודביג פיליפסון, מראשי תנועת הרפורמה המתונה בתעמולה ליסוד פקולטה יהודית בעיתונו "אלגמיינה ציטונג דס יודנטומס". במשך שנים אחדות הקדיש לשאלה הזאת מאמרים וכרוזים. הוא אפילו התחיל במגבית כספית למטרה זו. בשנת 1838 פרסם גייגר חוברת מיוחדת על יסוד פקולטה יהודית. כמעט כל אסיפות הרבנים באמצע המאה הי"ט דנו בשאלת החינוך של רבנים ומורים וקבלו החלטות על יסוד סמינריונים או פקולטות. בשנת 1840 ובשנת 1843 הגיש צונץ תזכירים למלך פרוסיה בדבר יסוד קתדראות לתולדות ישראל וספרותו באוניברסיטה של ברלין. צונץ הליברלי לא סבל את השם תיאולוגיה והוא התנגד ליסוד מוסדות תיאולוגיים יהודיים וחלומו היה קתדרה יהודית באוניברסיטה גרמנית. בשנת 1848 הוא הגיש עוד פעם תזכיר לשר הדת והחינוך בפרוסיה בדבר יסוד פקולטה לתולדות ישראל וספרות ישראל באוניברסיטה. שר החינוך אשר שאל בעצת הפקולטה של האוניברסיטה של ברלין ענה בשמה שאין מקום למחלקה יהודית מיוחדת מפני שאין צורך להבדיל את תולדות היהודים מתולדות העמים ביניהם הם חיים אחרי שהיהודים שואפים לאמנציפציה והתבוללות. תולדות תרבותם מזמן החורבן והלאה הן חלק של תולדות העולם. על היהודים לייסד סמינריונים משלהם לחנוך רבנים ומורים. בשנת 1853 נוסד הסמינריון התיאולוגי יהודי בברסלוי שבראשו עמד זכריהו פראנקל הידוע, אב היהדות השמרנית, שבעקבותיו הלך שכטר. הסמינריון הזה לא השביע את רצון הרבנים הרפורמים וכמו כן לא השביע את רצונם של אלה ששאיפתם הייתה - פקולטה יהודית באוניברסיטה. בשנות הששים יורדת שאלת הפקולטה מן הפרק ומתחדשת התעמולה ליצירת מוסד יהודי בלתי תלוי מוקדש לחכמת ישראל שתפקידיו יהיו אלה של פקולטה באוניברסיטה. בשנת 1853 נוסד הסמינריון התיאולוגי היהודי בברסלוי, שבראשו עמד הצבורי שלמה נוימאן, מוריץ פייט והמלומד הידוע פרופסור מוריץ לצרוס לייסד חברה שתפקידיה יהיו "פתוח מדעי היהדות והרחבת ידיעת היהדות בין היהודים והנוצרים". מותו של פייט והמלחמה בין פרוסיה ואוסטריה בשנת 1866 עכבו בעד הגשמת התכנית. בקיץ שנת 1867 קיבל וועד מצומצם שבראשו עמדו מ. לצרוס ויועץ העיר מוריץ מאיר החלטה לערוך בתחילת החורף הבא אסיפה של מנהיגים שתטפל בשאלת יסוד מוסד לחכמת ישראל. באסיפה גדולה שהתקיימה בנובמבר שנת 1867 נתקבלה החלטה להוציא כרוז לקהל לשם אסוף כספים למטרה זו. הוצאת הכרוז נתאחרה מפני סיבות שונות עד שנת 1869. באותה השנה חידשה וועידת הרבנים הרפורמיים בלייפציג את הדרישה לייסד בית מדרש לחכמת ישראל. בתחילת שנת 1869 מת מ. מאיר והוא השאיר עיזבון של עשרת אלפים דוקאטים למטרת יסוד בית מדרש לחכמת ישראל. בסוף שנת 1869 התארגן וועד נאמנים אשר הוציא כרוז לקהל על יסוד בית מדרש גבוה לחכמת ישראל. חתמו על הכרוז: פרופ. מ. לצרוס, פרופ. חיים שטיינטאל, ד"ר פאול מאיר, ד"ר שלמה נוימאן והסוחר בנימין ליברמאן. ב- 26 בדצמבר 1869 וב- 5 בינואר 1870 התקיימו בברלין שתי אסיפות גדולות בהן הוחלט על יסוד מכון לחכמת ישראל וגם על יסוד חברה של ידידי ביה"מ הגבוה. באסיפות האלה אושר התקנון של ביה"מ. התקנון נתפרסם בשנת 1870 בהוצאה מיוחדת ומתוכו אפשר לעמוד על השאיפות של המייסדים ועל המיוחד של ביה"מ הגבוה הזה מה שהבדיל אותו במשך כל שנות קיומו מבתי מדרש לרבנים אחרים. הסעיף הראשון של התקנון מדגיש את הבלתי תלות הגמורה של ביה"מ משלטונות הממשלה, הקהילה או בתי הכנסיות ז"א ערובה עבור בלתי מפלגתיות גמורה וחופש אקדמי גמור בביה"מ; הסעיף הט"ז מדגיש שעל המורים להיות מוכשרים מבחינת הכשרתם המדעית לשמש בהוראה באוניברסיטאות ז"א ערובה לרמה מדעית גבוהה של חבר המורים. הסעיף הבא מדגיש: על הקוראטוריון (וועד הנאמנים) לחייב את המורים שההרצאות שלהם תהיינה מוקדשות אך ורק לטפול חכמת ישראל, קיומה, המשכה והרחבתה. כוונת הסעיף היא שעל המורים להימנע מפעולות פוליטיות בין כתלי המכון ולאפשר שנציגי כל הזרמים ביהדות גרמניה יוכלו להיות בחבר המורים כמו שבוטא בפירוש בהוספה לסעיף הזה לתקנון בדו"ח הראשון של ביה"מ שהופיע בשנת 1874. העקרונות האלה, שבאים לידי ביטוי בסעיפים, היו היסודות שעליהם עמד ביה"מ הגבוה או ה"הוכשולה" במשך שבעים שנות קיומו. בפברואר שנת 1870 פנו חברי הקוראטוריון אל המלומדים הבאים: צונץ, שטיינשניידר, שטיינטאל, דוד קאסל, זכריה פראנקל, אברהם גייגר, אדולף יללינק, מנואל יואל, הרב והעורך לודביג פיליפסון ועוד רבנים אחדים בבקשה לעבד תכניות מסוימות לתכנית הלמודים בביה"מ החדש. ענו על הבקשה: קאסל, שטיינטאל, גייגר, יואל, פיליפסון והרבנים אסטרוק ואוב. עמדה עוינת למוסד נקט מתחילת הווסדו שטיינשניידר אשר המשיך לנהל תעמולה ליסוד קתדראות יהודיות באוניברסיטאות. מסיבת המלחמה הגרמנית-צרפתית נדחתה פתיחת ביה"מ לשנתיים עד האביב שנת 1872. פתיחת ביה"מ התקיימה ב- 6 במאי שנת 1872. ביה"מ הגבוה נתקל תחילה בהרבה מכשולים ובעיקר בחוסר כספים ותמיכה מצד הקהל, המייסדים חשבו שהמכון יוכל להתקיים רק מתמיכת נדיבים וידידים. הבורגנות היהודית שהתעשרה מאד אחרי המלחמה הגרמנית-צרפתית, שעלתה בסולם החברתי והשלתה את עצמה שכבר היא עומדת על סף הגשמת חלומה של אמנציפציה שלמה, נשארה אדישה למפעלים תרבותיים מיוחדים של היהודים, הבורגנות הזאת תרמה ביד רחבה למוסדות תרבותיים כלליים וגם למוסדות צדקה יהודיים אבל חסרה לה הבנה וגם רצון לתמוך במוסדות חנוך יהודיים. לא היה לביה"מ בית משלו. בשנים 1875-1872 התאכסן בחדרים אחדים בקומה אחת ברחוב שפאנדויער בריקה, בשנים 1892-1875 נמצא ביה"מ בקומה השלישית בחצר אחת בשדרה אונטר דן לינדן, ובשנים 1907-1892 התאכסן באחד האגפים של בית הכנסת הליברלי ברחוב לינדן, ורק בשנת 1907 זכה לבנין משלו ברחוב ארטילרי שטראסה מספר 14, בו נשאר עד החורבן בשנת 1942). חנוכת הבית התקיימה ב- 22 באוקטובר 1907 בנוכחותו של קהל רב של נציגים של מוסדות חנוך ותרבות כלליים וחוקרים ידועים וביניהם: הרמאן שטרוק, הגראף באודיסין ואחרים. מברקי ברכה רבים נתקבלו מאת מוסדות ואישים שונים וביניהם גם מגדולי המזרחנים והתיאולוגים הגרמניים אדולף הארנאק, פרידריך דליטש ותיאודור נלדקה. התחלת המכון הייתה באמת דלה ועלובה מבחינה חומרית ורק לאט לאט אחרי מאמצים שונים וגלגולים מרובים עלה על המכון להתגבר על הקשיים הכספיים וקיבל אפשרות של התפתחות מדעית ונעשה למרכז חינוכי ומדעי. החל משנת 1891 תמכה הקהילה היהודית בברלין בביה"מ בסכום של 3000 מרקים לשנה. ראשי הקהילה אפילו רצו לקבל את המכון אל רשות הקהילה, אבל ההצעה הזאת נדחתה מפני התנגדות של הקוראטוריון. החל מסוף המאה ניכר שפור המצב הכספי של ביה"מ בעיקר הודות לריבוי העזבונות והקרנות השונות. ביה"מ עבר עוד פעם דרך משבר כספי רציני אחרי מלחמת העולם הראשונה בשעת האינפלאציה של המארק הגרמני אבל המצב שופר עם הבראת המארק ועם תמיכה מצד מוסדות שונים וזרימה של תרומות ועזבונות חדשים. המורים הראשונים בביה"מ היו: אברהם גייגר אשר נתן בשנתיים הראשונות שתי סדרות של הרצאות: מבוא לחכמת ישראל ומבוא לספרות המקראית; ד"ר דוד קאסל אשר הרצה על תולדות היהודים ותולדות ספרות ישראל; ישראל לוי חוקר התלמוד אשר לימד תלמוד ופוסקים וחיים שטיינטאל, בלשן ופילוסוף, פרופסור באוניברסיטה של ברלין אשר לימד תנ"ך, פילוסופיה ומוסר. מספר הקתדראות היה מתחילה רק ארבעה. רק פרופסור אחד היה מורה שלם (ישראל לוי), האחרים היו מורים חלקיים. מורים אחדים לימדו מקצועות שונים. ישראל לוי היה היחידי אשר הסתפק בלימוד מקצועו לבד. שטיינטאל לימד: תנ"ך, פילוסופיה (כללית), עברית, מוסר, תיאולוגיה; קאסל לימד תולדות ישראל וספרותו, תנ"ך, תולדות הלוח העברי, פרשנות המקרא; הרב פ. פ. פראנקל אשר מילא את מקומו של גייגר לימד פילוסופיה יהודית, תורת ההטפה, מדרש. אותו המצב נמשך עשרות שנים. לפעמים נשארו רק שלשה מורים, כאשר אחד מת ולא מלאו תכף את מקום הנפטר. זה קרה בשנים 1877-1875 אחרי מותו של גייגר, ובשנים 1901-1899 אחרי מותו של שטיינטאל. המצב שופר מתחילת המאה העשרים. בשנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה גדל חבר המורים לששה מורים: אלבוגן, מייבוים, בנעט, א. ש. יהודה, טויבלר וליאו בק. בתקופה שבין שתי המלחמות היה מורכב חבר המורים מחמישה פרופסורים שלמים מלבד מרצים אחדים. מעניין ביה"מ שנחשב לבי"מ רפורמי זכה שמקצוע התלמוד תפס בו את המקום הראשון וחקר התלמוד עמד בו על המדרגה הגבוהה ביותר. ישבו על הקתדרה הזאת משנת 1935-1872 חמשה מגדולי חוקרי התלמוד המודרניים: ישראל לוי, יואל מילר (ספרות הגאונים), יחזקאל בנעט, י. נ. אפשטיין וחנוך אלבק. גם בשאר השטחים זכה ביה"מ לחוקרים גדולים בעלי שם, בשדה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים: מארטין שריינר, הרמאן כהן ויוליוס גוטמאן, בשדה מדע התנ"ך ובלשנות שמית: א.ש. יהודה וטורצינר (טור-סיני), בשדה תולדות היהודים: א. אלבוגן וא. טויבלר. בשדה המדרש והתיאולוגיה: ל. בק. חסרו אמנם לביה"מ בעשרות השנים הראשונות אנשים בעלי שיעור קומה ושאר רוח שיטביעו את חותמם על המוסד. כל אחד מן המורים היה חוקר מובהק במקצועו אשר תרם חלקו לחכמת ישראל, אבל לא הייתה בין המורים אישיות אשר תהיה משכמה ומעלה גבוהה מן השאר ואשר תיצור היסטוריה במוסד. האישיות הגדולה ביותר היה אברהם גייגר, אבל הוא התחיל ללמד בביה"מ בשנים האחרונות של חייו. הוא מת בשנת 1874. הרוח השלטת בביה"מ עד סוף המאה הייתה זו של ליברליות דתית והתבוללות לאומית, שהתאימה לרוח הזמן. בסוף שנות השמונים התחיל ללמד בביה"מ הרב זיגמונד מייבוים, רב ברלינאי ממוצא הונגארי אבל פטריוט גרמני נלהב. הוא לימד בביה"מ מדרש ואת תורת ההטפה והוא השרה מרוחו על התלמידים. היו בחבר המורים בני תורה אשר מטבעם לא יכלו להתבולל בסביבה הליברלית ואשר לא יכלו להזדהות עם הגרמניות, אבל לא היה להם די אומץ לשחות נגד הזרם. אישיות כזאת היה דוד קאסל המורה להיסטוריה אשר בנעוריו הגה רעיונות לאומיים וליברליים אבל בשנות העמידה התרחק מחטאות נעוריו. בביתו של קאסל נתחנך ליאו מוצקין המנהיג הציוני והלאומי הידוע. היו אז בחבר המורים אנשים בעלי גישה דתית עמוקה וליברלים כנים, אשר באמת האמינו שהעולם צועד לקראת קידמה והגאולה האנושית קרובה לבוא. אישיות כזאת היה חיים שטיינטאל. והיו ביניהם גם גדולי תורה אשר היו נחבאים אל הכלים יושבי אוהל שרק תורתם אומנתם. כאלה היו ישראל לוי ויואל מילר. אבל כל המורים האלה ביחד לא יצרו אוירה אחידה, אוירה ספוגה אהבת תורה וישראל, אוירה שהייתה נמצאת במוסדות אחרים, בעיקר במוסדות האורתודוקסיים. מצד שני יצא ההפסד של העדרה של אוירה אידיאולוגית אחידה, של לחץ אידיאולוגי מן החוץ, בשכר של חופש המחקר. אלה מן התלמידים שבאו אל ביה"מ לשם מחקר באו על שכרם. הביקורת החריפה על ביה"מ הגבוה שאפשר למצוא בספרות הזיכרונות של תלמידיו משנות השמונים והתשעים הייתה מוצדקת. היו השנים האלה שנים של תסיסה רוחנית בקרב תנועת המתלמדים מרוסיה שלמדו בברלין, מטיפוסם של נחמן סירקין, שמריהו לווין, יוסף לוריה ואחרים. הם היו פעילים בתנועה הלאומית בקרב הסטודנטים היהודים מרוסיה ובאותו הזמן היו תלמידי ביה"מ הגבוה. שם נתקלו בשנאת ציון של מייבוים, אותה שנאת ציון שהביאה אותו להיות ראש הרבנים המוחים נגד הציונות המדינית של הרצל. תהום רבה רבצה בין הנוער מטיפוסם של הקודמים, יהודים צעירים מלאי דינאמיקה לאומית ויוצרת, ובין אותו הטיפוס של התלמיד הגרמני אשר בא לביה"מ להתכונן לרבנות או להוראה דתית. ביה"מ מעולם לא היה מוסד של זרם ביהדות, לא עמדה מאחוריו תנועה לוחמת. אפילו התנועה הרפורמית כבר חדלה בשנות השמונים להיות תנועה לוחמת לתיקונים ולהתחדשות דתית ונהפכה לתנועה של הגנה על עמדות שכבשה, עמדות שלא היו בטוחות כלל וכלל ושקמו עליהן מערערים מבפנים ומבחוץ. האמנציפציה, שתנועת הרפורמה הייתה תנועת לוואי לה, הותקפה בשנות השמונים ע"י תנועות אנטישמיות חזקות בכל ארצות אירופה המערבית. ומבפנים קמה הציונות אשר הפריכה את כל התורות והעקרונות אשר הבניין הרפורמי והאמנסיפציוני היה נשען עליהם. הרוחות החדשות מתחילות לחדור גם אל בין כתלי ביה"מ הגבוה. מתחילה אל בין שורות המתלמדים. בקיץ שנת 1902 נתארגנה האגודה הציונית הראשונה מבין תלמידי ביה"מ. מנהיגיה היו מלבד יהודה ל. מאגנס האמריקאי חמשת התלמידים הגרמניים הבאים: ארטור ביראם, מאקס שלסינגר, גוטהולד ווייל, אויגן טויבלר ואמיל כהן. כולם קנו להם אחרי כן שם בעולם הרוח והמדע. שם האגודה היה: האגודה הלאומית של תלמידי בי"ס. הפעולות של האגודה הזאת, אשר נקטה עמדה לאומית ברורה לשאלות היום ופרסמה את העמדה הזאת בעיתונות היומית, הייתה למורת רוח חבר המורים של ביה"מ. ראשי האגודה נקראו לפני חבר המורים והם מוכרחים היו להפסיק את הפעולות ולבטל את האגודה. בחודש יוני שנת 1907 נוסדה אגודה חדשה בשם "אגודה מדעית ציון ע"י בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל", אבל גם אגודה זו שהייתה מורכבת מן החברים של האגודה הקודמת לא קבלה אשור מן הקוראטוריון. הרב אמיל כהן, אחד מחברי האגודה, היה הדרשן הציוני הראשון של הקהילה בברלין. פיטורו ע"י ועד הקהילה בשנת 1907 עורר וכוח סוער בקרב הקהילה. במשך הזמן חדר הרוח החדש גם אל בין שורות הפרופסורים. בסוף העשרת הראשונה של המאה שלנו כבר לימדו בביה"מ הגבוה מורים ציונים: א. ש. יהודה מירושלים ואויגן טויבלר הנ"ל. במאה העשרים זכה ביה"מ הגבוה גם לאישים בעלי שאר רוח אשר האצילו מרוחם על המוסד והם הרמאן כהן וליאו בק, מאחרוני "חסידי אשכנז" של דורנו. הרצאותיו של הרמאן כהן בביה"מ הגבוה בשנים 1918-1912 משכו קהל רב והן השפיעו על פראנץ רוזנצוויג הצעיר, על "החוזה מפראנקפורט". אל הרמאן כהן שלח רוזנצווייג בשנת 1917 מן החזית הרוסית את החוברת שלו "עת לעשות". בחוברת הזאת דרש רוזנצווייג תיקונים בחינוך היהודים בגרמניה והוא עיבד בה תכנית מפורטת לשיפור מצב החינוך הנמוך והעליון. החוברת "עת לעשות" שמשה נקודת מפנה בחיים התרבותיים של יהודי גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הרבה מה שנוצר בתקופה הזאת בתחום התרבות, האקדמית לחכמת ישראל והגברת פעולת החינוך היהודי בין הנוער היהודי בגרמניה, בתי ספר לבוגרים שונים, מקורם בפעולתו של פראנץ רוזנצווייג שהושפע על ידי הרמאן כהן בין כתלי ביה"מ הגבוה. מספר התלמידים בביה"מ הגבוה היה בשנים הראשונות קטן מאד, בסמסטרים הראשונים מספרם היה רק עשרה. רק לאט לאט הלך מספר התלמידים הלוך וגדול. כבר בשנים הראשונות משך המכון תלמידים מן החוץ. בראשונה בעיקר מאמריקה הצפונית, מבני המהגרים הגרמנים אשר באו לברלין להשתלם בחכמת ישראל הרפורמית. כדאי להזכיר את השמות של אחדים של התלמידים האלה: פליקס אדלר, אמיל ג. הירש, ריצארד גוטהייל, שמואל שולמאן - כולם רבנים רפורמיים אשר תפסו מקומות חשובים בתולדות התנועה הרפורמית באמריקה. תלמידים יחידים מאמריקה למדו בביה"מ הגבוה במשך כל שנות קיומו. בתחילת המאה שלנו למד בו יהודה מאגנס. בסוף שנות השמונים התחילו להגיע לביה"מ תלמידים מגליציה ומרוסיה. בעיקר גדל מספר התלמידים מגליציה אחרי שהשלטונות האוסטריים התחילו לשחרר את התלמידים של ביה"מ הגבוה מעבודת הצבא. התלמידים מן המזרח באו ותלמודם בידם והם עלו בידיעותיהם על התלמידים הגרמניים. התלמידים הזרים (האוסטיודן) הרימו את הגובה המדעי של ביה"מ. הם הם שהצילו את ביה"מ כמו מוסדות אחרים בגרמניה מירידה מדעית וניוון. הם הם שגרמו שהמוסדות האלה לא יהפכו לסמינריונים לרבנים מטיפוסם של אלה בפאריז או באיטליה, מוסדות בעלי רמה מדעית נמוכה. כדאי להזכיר את השמות של אחדים של התלמידים הזרים שקנו להם אחרי כן שם בעולם הרוח או בעולם המעשה היהודי: נחמן סירקין, שמריהו לווין, א. ש. פוזננסקי, יהושע טהון, שמעון ברנפלד, מרדכי אהרנפרייז, דוד ניימארק, צבי מאלטר, א. קמינקא, ש. שכטר ואחרים. התהום בין התלמידים מסוג זה שמנינו ובין התלמיד הגרמני הממוצע הייתה ענקית. כמובן שנמצאו גם בין התלמידים הגרמניים אחדים שעלה בידם הודות לחריצותם לרכוש ידיעות יסודיות ביהדות. אחד מאלה היה היינריך לווה, אחד מציוני גרמניה הראשונים שהתחבר אל התלמידים הרוסיים והיה אחד ממייסדי האגודה המדעית היהודית-רוסית בברלין, אגודה שמילאה תפקיד חשוב בתולדות הציונות בכלל ובתולדות הציונות הגרמנית בפרט. מצד שני יש צורך להדגיש שהרבה מתלמידי ביה"מ שבאו מארצות אירופה המזרחית נמשכו אליו בגלל התמיכות החודשיות או הסטיפנדיות שהמוסד חילק ביד רחבה. ולא פעם נכשל המוסד בתלמידים שאינם מהוגנים, בתלמידים שבאו לביה"מ אך ורק כדי לקבל את התמיכה. היו גם מקרים במאה שעברה של תלמידים שהתנצרו בחשאי ואשר המשיכו לבקר את ביה"מ כדי לקבל את התמיכה החודשית. בשנים הראשונות לפני מלחמת העולם הראשונה גדל מספר התלמידים הרוסיים בביה"מ. התלמידים האלה היו חלק של הזרם הגדול של תלמידים רוסיים שמלאו את כל האוניברסיטאות באירופה המערבית. השלטונות הגרמניים הוציאו אז הגבלות שונות נגד הסטודנטים הרוסיים. סבלו מן ההגבלות האלה גם תלמידי ביה"מ הרוסיים. הדו"ח של ביה"מ הגבוה משנת 1914 נוגע בשאלת ההגבלות האלה. הוא מראה על העובדה שהסטודנטים היהודיים מרוסיה הם הסוכנים הטובים ביותר של התרבות הגרמנית באירופה המזרחית, הם מפיצים את השפעת התרבות הגרמנית במזרח ואין שום סיבה לשלטונות הגרמניים לקחת מהם את האפשרות להשתלם באוניברסיטאות הגרמניות. עוד יותר גדל מספר התלמידים אחרי מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות העשרים היה מספר התלמידים יותר ממאה ובשנת 1932 הגיע לשיא של 155 תלמיד. גדל המספר של התלמידים הגרמניים וגם המספר של התלמידים מן המזרח, בעיקר של אלה מפולניה. הסיבות היו כלכליות. גדלה האנטישמיות בגרמניה והרגישו בה ביותר בעלי המקצועות החופשיים. הרבה צעירים פנו אז לרבנות והוראה דתית. בפולניה שרד אז הנומרוס קלאוסוס באוניברסיטאות ואלפים של צעירים נדדו לאוניברסיטאות חו"ל וחלק מהם לאוניברסיטאות של גרמניה. מלבד זאת חסרו עוד אז בפולניה מוסדות מחקר למדעי היהדות מטיפוסו של ביה"מ הגבוה בברלין. המוסד למדעי היהדות בווארשה נמצא אז בתחילת התפתחותו. באו אז לברלין הרבה מן המסיימים של הגימנסיות העבריות בפולניה, צכוסלובקיה ורומניה ואחדים מהם באו לביה"מ להשתלם במדעי היהדות. כמו כן באו אחדים מבוגרי הגימנסיות העבריות בא"י. השנים האלה, שנים אחדות רק לפני עלית היטלר לשלטון, היו שנות גאות לביה"מ. המחלקות היו מלאות תלמידים עד אפס מקום. מורים אחדים השתמשו בלשון העברית כשפת הוראה במחלקות מיוחדות. השפה העברית הייתה נשמעת בין כתלי המכון ולפעמים גם אידית, למרות שהשפה הזאת הייתה צורמת את אזני המורים והתלמידים הגרמניים. כמעט כל תלמידי המכון למדו גם באוניברסיטה של ברלין. תלמיד מן המניין יכול היה להיות רק זה שהביא תעודת בגרות מבית ספר תיכוני אתו. כמעט כל התלמידים הגרמניים היו בעלי תעודת בגרות כאשר נרשמו בביה"מ. לא כן התלמידים מאירופה המזרחית. הרבה מהם התכוננו תחילה שנים אחדות עד אשר עמדו בבחינת הבגרות ע"י האוניברסיטה. תלמידים בלי תעודת בגרות לא יכלו להיות תלמידים מן המניין בביה"מ הגבוה והם נקראו הוספיטאנטים, שרובם היו בני חו"ל. מתחילה הייתה המטרה העיקרית והמעשית של ביה"מ לחנך רבנים אבל לקראת סוף המאה שעברה הרחיב המוסד את תפקידיו לחנך גם מורי דת עבור בתי ספר תיכוניים. בסמסטר החורף 1898 - 1899 נפתחו קורסים מיוחדים עבור מורי דת אקדמיים. נרשמו לקורסים האלה חמשה מורים וחמש מורות. הקורסים המיוחדים למורים, שמספר תלמידיו הלך וקטן, התקיימו רק שנים אחדות. הם נתבטלו אחרי סמסטר הקיץ שנת 1901. אחרי כן נתמזגו הקורסים למורים עם הקורסים לרבנים. ביה"מ כבר מתחילת הווסדו לא הסתפק רק במילוי תפקידיו הרשמיים, והם הכנת רבנים ומורים וטפול בחכמת ישראל, כ"א רצה גם להפיץ את ידיעת היהדות בין ההמונים ולמטרה זו ערך הרצאות פופולאריות על נושאים יהודים. ההרצאות האלה נערכו ביום ב' בערב באולם הגדול של ביה"מ בחדשי החורף והיו ידועות בשם הרצאות יום ב' (מאנטאגספארלעזונגען). כמרצים הוזמנו, מלבד חברי חבר המורים, אורחים מן החוץ, יהודים ונוצרים. כמעט כל גדולי החוקרים הנוצרים מן האוניברסיטה של ברלין וכל החוקרים היהודים שגרו בברלין היו בין המרצים. הרצאות יום ב' משכו קהל רב של שומעים. ההכנסה מן ההרצאות האלה הייתה מוקדשת לקופת הסטיפנדיות עבור התלמידים. חוק הלמודים בביה"מ הגבוה ארך חמש שנים. אחרי השנתיים הראשונות יכול היה כל תלמיד לגשת אל בחינת הביניים. הסדר הטכני של הרשמת ההרצאות היה כמו באוניברסיטה. לכל תלמיד היה פנקס בו רשם את ההרצאות ואת הסמינארים שבקר. בסוף הסמסטר על המורה היה לאשר בחתימה שהתלמיד בקר את ההרצאה או את הסמינאר שלו. מורי ביה"מ עודדו את התלמידים למחקר עצמאי ע"י פרסים שונים, כמעט בכל שנה הוכרזו פרסים על נושאים שונים. חלק גדול של עבודות שזכו בפרסים ראה אור בדפוס. על יד ביה"מ הייתה גם מכינה עבור תלמידים שידיעותיהם העבריות היו קטנות. כמעט כל תלמידי המכינה היו גרמנים. אלה שבאו מאירופה המזרחית לא היו צריכים לעבור דרך המכינה. מי שהתכונן להיות מורה דת אקדמי, עליו היה לבקר את אותם הקורסים אשר בקרו המועמדים לרבנות, מלבד פוסקים. שני תארים חילק המכון: את התואר רב או את התואר מורה דת אקדמי. את התואר דוקטור רכשו התלמידים באוניברסיטאות. עפ"י רוב למדו התלמידים באוניברסיטאות מקצועות קרובים לחכמת ישראל כגון שפות שמיות, פילוסופיה או היסטוריה. אחדים נסעו לבון להשתלם אצל הפרופ. פאול קאהלה או לאוניברסיטאות אחרות. רובם של התלמידים קבלו את התואר דוקטור שלהם מן האוניברסיטה של ברלין. בשנת 1883 נוסדה באוניברסיטה של ברלין ע"י תלמידי ביה"מ אגודה אקדמית לתולדות ישראל וספרות ישראל. עפ"י התקנון הייתה האגודה על-דתית אבל מספר חבריה הנוצרים היה כאין וכאפס. האגודה הייתה מסונפת אל ביה"מ הגבוה. ביה"מ היה פתוח לכל מתלמד בלי הבדל מין, דת או מוצא. מספר התלמידים הנוצרים היה במשך שבעים השנה של קיום המוסד כמעט אפס. לעתים רחוקות אפשר היה לראות בין כתלי המוסד שומע נוצרי, מספר התלמידות היה מתחילה קטן מאד אבל במשך הזמן גדל מספרן. בעיקר באו תלמידות שהתכוננו להוראה. אולם היה מקרה של תלמידה אחת שרצתה לעמוד בבחינת רב כדי להתכונן לרבנות רפורמית (הגברת רגינה יונאס). בתקופה שבין שתי המלחמות גדל מספר התלמידות-בוגרות של הגימנסיות העבריות באירופה המזרחית שבאו לביה"מ להשתלם במדעי היהדות. התלמידים היו מאורגנים באגודת תלמידי בה"מ הגבוה. על יד האגודה התקיימה קופת מלוה שעזרה לתלמידים בהלוואות בשעת הצורך. האגודה ערכה בכל חורף נשף שנתי ביום השנה של יסוד האגודה. השנים שבין שתי המלחמות היו שנים של התקרבות בין המערב והמזרח. היו השנים האלה שנות שתוף פעולה בין חכמי המערב וחכמי וסופרי המזרח. בסוף שנת 1921 ערך ביה"מ בפעם הראשונה שורה של הרצאות מיוחדות בעברית, הרצאות שמשכו קהל רב. המרצים היו: רב צעיר, ש. ברנפלד, ביאליק ופרישמאן. מורי ביה"מ אלבוגן, י. נ. אפשטיין וטורצינר הוציאו אז את הרבעון העברי לחכמת ישראל "דביר", רבעון בו השתתפו חכמי המערב יחד עם חכמי המזרח. חכמי המערב והמזרח השתתפו במפעל התרבותי הגדול של הוצאת ספרים "אשכול" אשר הספיקה להוציא בין השאר עשרה כרכים של ה"אנציקלופדיה יודאיקה" בגרמנית ושני כרכים של ה"אנציקלופדיה הישראלית" בעברית. גם הליקסיקון היהודי בחמשה כרכים בגרמנית היה פרי השתתפותם של חכמי המערב והמזרח. ברלין הייתה אז המרכז התרבותי של יהדות אירופה ובמובן ידוע של יהדות העולם. את השפעת המרכז אפשר היה להרגיש בין כתלי ביה"מ ומחוצה להם. בין כתלי המכון אפשר היה לראות מתלמדים מארצות שונות, אשכנזים וספרדים (מיוגוסלביה). גם הרבה ארצי-ישראלים שבאו בשליחויות שונות לברלין או שבאו לשם השתלמות מקצועית דפקו על דלתי ביה"מ הגבוה. שנות העשרים היו גם שנים של הרחבת הפעולות של האקדמיה לחכמת ישראל שמורי ביה"מ הגבוה היו ממייסדיה ומראשיה. אחרי שנת 1929, שנת היובל המאתיים להולדת משה מנדלסון כאשר האקדמיה התחילה להוציא את כתביו בהוצאה אקדמית, השתתפו בהוצאה הזאת שני מורים מביה"מ (אלבוגן וגוטמאן) ושני תלמידים (במברגר וחיים בורודינסקי). היו השנים האלה שנים של שתוף פעולה עם מוסדות אחרים בחו"ל. אחדים מן מורי ביה"מ הוזמנו כמרצים למוסדות מחקר אחרים. אלבוגן, טורצינר וגוטמאן ע"י המכון לדת מיסודו של סטיפן ווייז וע"י בית המדרש לרבנים הרפורמי בסינסינטי. בהנעת העדרם מברלין מלאו את מקומותיהם: יצחק בער, אליהו אוארבך, מקס סולוביציק, יהושע גוטמן ומקס ווינר. השנים האלה, רק שנים אחדות לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היו גם שנות התקרבות בין ביה"מ ובין האוניברסיטה של ברלין. ראש המכון המזרחני של האוניברסיטה הברלינאית היה אז החוקר הידוע אויגן מיטוואך שהיה יהודי לאומי ודתי וקרב את התלמידים היהודים שבאו להשתלם במכון שלו. מורי ביה"מ הגבוה השתתפו במכונות משותפים עם פרופסורים נוצרים מן האוניברסיטה. בעיקר הרבה פרופסור ליאו בק להשתתף בהרצאות על היהדות באוניברסיטאות שונות ומכונות מדע כלליים שונים. מורי ביה"מ כמו מלומדים יהודים אחרים השתתפו עוד אז בתכניות המדעיות הגדולות של החוקרים הגרמניים, בהרצאות כגון "הדת בעבר ובהווה", בלקסיקון הגדול של ברוקהויז, או במלון הגדול לברית החדשה וכדומה. המורים הוזמנו ע"י הוצאות ספרים גדולות לכתוב ספרים על נושאים יהודיים. עוד בשנת 1933, כבר תחת היטלר, יצא ספרו של יוליוס גוטמאן על הפילוסופיה של היהדות בהוצאה גרמנית חשובה במינכן. יחסי ידידות וקירבה שררו בין ביה"מ הגבוה והסמינריון התיאולוגי בברסלוי. אחדים ממורי ביה"מ היו תלמידי או בוגרי הסמינריון בברסלוי: אלבוגן, גוטמאן ובק. הם היו תלמידיו של ישראל לוי אשר לימד מתחילה בביה"מ בברלין טרם עברו לברסלוי. תלמידים מברסלוי באו לפעמים לשם השתלמות לשנה לביה"מ בברלין, ולהפך: לפעמים הלך תלמיד מברלין לברסלוי. המורים של שני המוסדות השתתפו בתכניות תרבותיות משותפות. הם השתתפו ב"אגודה לחיזוק חכמת ישראל" שהוציאה את המונאטשריפט, ירחון בו הופיעו מחקריהם של מורי ברלין ושל מורי ברסלוי. המשבר הכלכלי של שני המוסדות אחרי מלחמת העולם הראשונה בעטיה של האינפלאציה עוד הידק יותר את הקשרים ביניהם. שניהם יצרו בשנת 1927 אגודת עזר משותפת, את ה"נוטגמיינשאפט". יחס אדיש שרר בין ביה"מ הגבוה ובין בית המדרש לרבנים של הילדסהיימר שנמצא בקרבת מקום באותו הרחוב (אלטילריה שטראסה 31). הרוח הקנאית של האורטודוקסיה הלוחמת והמתבדלת ששררה בסמינריון לא אפשרה קרבת הרוחות בין שני המוסדות. בסמינריון פחדו מפני מגע עם תלמידי ביה"מ הגבוה, מוסד בו לימדו בקורת המקרא. עם פטירתם של אברהם ברלינר (1915) ושל דוד הופמאן (1921) לא היו יותר בסמינריון מורים וחוקרים בעלי קומה, ורמתו המדעית בהרבה שטחים מלבד שטח התלמוד (ד"ר יחיאל וויינברג) ירדה. בסמינריון לא יכלו לסלוח את הביקורת החריפה של אחדים ממורי ביה"מ על הגדולים שלהם, למשל את הביקורת של אלבוגן על "דורות הראשונים" של יצחק אייזיק הלוי או את הויכוח החריף של חנוך אלבק נגד א. הילדסהיימר, ויכוח שהיה המשך של הויכוח של שלום אלבק נגד צבי בנימין אויארבך בדבר האשכול להראב"ד. רק אחרי עלית היטלר לשלטון מוכרח היה הסמינריון לשתף פעולה עם מוסדות אחרים הן בשטח הכלכלי והן בשטח התרבותי. תלמידי הסמינריון וגם תלמידי ביה"מ הגבוה גורשו מן האוניברסיטה והיה צורך בקורסים משותפים ללימודים כלליים. התנהל אז משא ומתן ארוך בין אלבוגן מצד אחד והרב יחיאל וויינברג ואחרים מצד שני. בסוף נוסדו קורסים כלליים אשר בחלק מהם השתתפו תלמידי הסמינריון יחד עם תלמידי ביה"מ הגבוה. לא היה לביה"מ נשיא קבוע. בכל שנה נבחר ע"י חבר המורים יו"ר לשנה והוא מילא את תפקידי הנשיא במשך שנת שירותו. בתקופה שבין שתי המלחמות הייתה האישיות המרכזית והרוח החיה של ביה"מ אלבוגן אשר הצטיין בכשרונו הארגוני. אלבוגן עמד במרכז החיים המדעיים של יהודי גרמניה בעשרות השנים האחרונות עד עזבו את ברלין בשנת 1938. |
|
תכנית הלמודים בביה"מ נתגבשה במשך השנים ונעשתה כמעט מסורתית, המקצועות אשר נלמדו היו: תלמוד, מדרש, תנ"ך, פילוסופיה, ותולדות היהודים. כל המורים היו שמרנים ומסורתיים בהשקפותיהם במובן הגישה האידיאולוגית למקצועות שלימדו. בתולדות הרוח של הזמן החדש כמעט שלא נגעו. סמינריון לתולדות הרוח של הזמן החדש, שאלבוגן ניהל בסמסטר אחד, היה כולו מוגבל לתולדות הרוח של יהודי גרמניה. על השאלה למה אינו מטפל בתולדות הרוח של יהודי אירופה המזרחית במאה הי"ט ענה שראשית כל תולדות הרוח של יהודי אירופה המזרחית הן רק הד של תולדות הרוח של יהודי גרמניה, ההשכלה היהודית במזרח הייתה רק העתק של ההשכלה הברלינית ומשכילי ישראל במזרח לא חידשו שום דבר ולא כדאי לטפל בהם, ושנית - חוסר זמן. כמובן שמעטו לטפל בביה"מ בתולדות היהודים באירופה המזרחית. סוף סוף אלבוגן היה יהודי גרמני ולא ידע את תולדות היהודים באירופה המזרחית ולא את יצירותיהם. למרות שהודה שגרץ קיפח את היהדות של אירופה המזרחית וחטא נגד תנועת הקבלה והחסידות. גם הקורס על הפילוסופיה היהודית נגמר עם מנדלסון. הקורס היחידי שבו התווכחו לפעמים על בעיות היום והיה שדה קרב לאידיאות חדשות היה הקורס להטפה (הומיליתיקה) של ליאו בק. אלה שהתכוננו להיות רבנים התאמנו באמנות ההטפה. הקורס הזה משך גם הרבה תלמידים שלא התכוננו להיות רבנים. הדרשות של המועמדים לרבנות היו עפי"ר משעממות מאד, אבל אחרי הדרשה התפתח וויכוח מעניין. לפעמים נגעו הדרשנים בשאלות אקטואליות שיעוררו ויכוחים סוערים. התנגשו בויכוחים האלה ציונים עם אנטי-ציונים, סוציאליסטים עם אנטי-סוציאליסטים. לפעמים התערב גם בק ונקט עמדה ברורה לשאלה אקטואלית. עוד נשאר בזיכרוני הרעיון של האליפסה אשר הוא פיתח באחד השיעורים ביום השישי. הגולה וארץ ישראל הם שני מרכזים בעגול אחד הכולל את כל ישראל בעולם. כמו כן א"א היה לצפות מן הפרופסורים של ביה"מ שיהיה להם יחס חיובי לשפת אידית, שפת מיליוני יהודים במזרח. אמנם כבר היו אז בברלין בשנות העשרים אחדים מבין האינטליגנציה היהודית בגרמניה שהייתה להם זיקה. מיוחדת לאידית. די להזכיר את השם פריץ מרדכי קויפמאן או אפילו את בובר, אבל אלה היו בודדים. אבל גם ביחס לאידית השתנה הרבה לטובה. ברלין הייתה אז המרכז של האינטליגנציה האידישאית. בברלין חיו ופעלו אז דובנוב, טשריקובר, לשצינסקי ואחרים. אלבוגן עמד עם החוקרים האלה בקשר מדעי. בספר היובל לכבודו של דובנוב השתתפו היסטוריונים מן המזרח ומן המערב. אלבוגן ידע על פעולות הייווא והתעניין בהן. מורי ביה"מ, אפילו הליברליים כאלבוגן ובק, היו בנוהג חייהם שמרנים ושומרי מסורת. אלבוגן גוטמאן ואלבק התפללו בבית הכנסת האורתודוכסי ברחוב לסינגשטראסה. הרפורמה הקיצונית בנוסח אמריקה לא הכתה שורשים בגרמניה ולא היו לה מהלכים בין תלמידי ביה"מ אפילו לא בין הגרמניים. בדרך כלל היו התלמידים הגרמנים יותר שמרנים בחיי הדת מאשר בני חו"ל. מזלזלים במצות אפשר היה למצוא יותר בין בני חו"ל שהיו נוטים לחילוניות. אחדים ביניהם נטו לשמאל. בסוף שנות העשרים כבר היו גם בין התלמידים הגרמנים דוברי עברית. אחדים מהם השתלמו שנה אחת באוניברסיטה העברית בירושלים. נמצאו אז בין התלמידים הגרמנים הוגי דעות צעירים ששאפו ליצור ערכים תרבותיים חדשים משלהם כגון הרמאן גרסון, מתלמידיו של מארטין בובר, מנהיג תנועת הנוער החלוצי "וורקלויטה" שהתיישבו אחרי כן בא"י בקבוץ הזורע. הרבה מן התלמידים הגרמנים תמכו בפוליטיקה הכללית במפלגה הסוציאלדמוקראטית, שאחריה נגררו חלקים גדולים מן הבורגנות הזעירה וגם הבורגנות הבינונית היהודית. היו אמנם בין התלמידים הגרמנים כאלה אשר המשיכו במסורת האנטי-ציונית ואנטי-לאומית של אבותיהם, אבל כבר ניטל העוקץ של הויכוח האנטי-ציוני משלעבר. הפרופסורים, אפילו אלה אשר היו פעילים בתנועה הליבראלית כאלבוגן, ובק, תמכו בבניין ארץ ישראל. בק היה אחד מנציגי הבלתי ציונים בסוכנות היהודית, אלבוגן היה חבר הקוראטוריון של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה בירושלים וגוטמן תמך במפעל של קרן היסוד בהרצאות שונות עוד בשנות העשרים. הפרק האחרון של יהדות גרמניה, פרק שנמשך שמונה-תשע שנים, הוא גם הפרק האחרון של ביה"מ הגבוה לחכמת ישראל. תולדות אותן השנים טרם נכתבו והן מחכות עוד להיסטוריון. מתחילה אז תקופה קצרה של תחיה תרבותית יחידה במינה ביהדות גרמניה. היהודים הגרמנים עלו באותן השנים הקצרות על רמה תרבותית גבוהה. סגולות מיוחדות של ארגון קהילתי ותרבותי של יהודי גרמניה באו אז לידי גלוי. המצב הכלכלי של המוסדות התרבותיים הוטב בהרבה והם עברו תקופת זוהר קצרה. גם ביה"מ הגבוה המשיך בפעולותיו החינוכיות למרות התמורות התכופות בחבר המורים. טורצינר עזב את ברלין בשנת 1933, יוליוס גוטמן בשנת 1934 וחנוך אלבק בשנת 1935. מלאו את מקומותיהם: משה מיסטר, מקס ווינר, ואלכסנדר גוטמן. וכאשר הם עזבו, מלאו אחרים את מקומותיהם. מספר התלמידים אמנם הוקטן אבל לא בהרבה. בשנת 1936 עוד נרשמו 107 תלמידים. אחרי עלות היטלר לשלטון בא שנוי ביחס המספרי בין התלמידים הגרמניים ובין התלמידים מן המזרח. גדל מספר הגרמנים והוקטן מספר בני חו"ל. הרבה מן האחרונים עזבו את גרמניה ואחרים לא באו יותר על מקומם. בסוף שנת 1935 שלח החלוץ הגרמני עשרים חברים שגמרו את ההכשרה החקלאית להשתלמות רוחנית אל ביה"מ הגבוה, בשנת 1936 גדל מספר החלוצים לשלושים. בשנת 1935 הזמין ביה"מ לרבנים בסינסינטי חמישה תלמידים מביה"מ הגבוה שיבואו לגמור את לימודיהם בסינסינטי על חשבונו. הרבה תלמידים השתדלו לסיים את לימודיהם בביה"מ. גדל אז הצורך ברבנים ובמורים לרגל ההגירה הגדולה של רבנים וותיקים לארצות אחרות. גדל אז הצורך במורים עברים. רבבות של יהודים גרמנים התחילו ללמוד עברית. בכל עיר ועיר בגרמניה נוסדו קורסים לעברית וכל בר בי רב היה טרוד בהוראה עברית. 36 תלמידים סיימו את ביה"מ בשנים: 1936-1932 ו- 57 עמדו בבחינת הביניים. הנהגת הנומרוס קלאוסוס באוניברסיטאות של גרמניה החל מאפריל 1933 והגרוש האטי של כל התלמידים היהודים, גרוש שנגמר באסור הכללי מ- 15 בנובמבר 1938 ליהודי לבקר אוניברסיטה גרמנית הכריחו את הקוראטוריון של ביה"מ הגבוה לארגן קורסים אקדמיים כלליים עבור תלמידי ביה"מ הגבוה כדי לספק להם השכלה כללית גבוהה. את הקורסים האלה התחיל לבקר מספר גדול של תלמידים, אלה שגורשו מן האוניברסיטה של ברלין. החל מסמסטר הקיץ השתתפו בחלק של הקורסים האלה גם תלמידי בית המדרש לרבנים מיסודו של הילדסהיימר. כבר היה אז ברור לכל, שאין עתיד ליהודי גרמניה וכל אחד התכונן להגירה, אבל אלה שנשארו וגם אלה שהתכוננו להגירה רצו לרכוש להם השכלה גבוהה ולא לנתק את הקשר עם התרבות העולמית, המורים בקורסים האקדמיים הכלליים היו פרופסורים ודוצנטים שפוטרו ממשרותיהם באוניברסיטאות. הקורסים האלה נתקיימו שנים אחדות. המורים התחלפו, אלה שקבלו משרות בחו"ל מהרו לעזוב את גרמניה ואחרים באו על מקומותיהם. בסוף החודש אוקטובר של שנת 1938 התקיימה בכל עיר גרמנית האקציה המיוחדת נגד יהודי פולניה. כשנים עשר אלף יהודים אזרחים פולנים נאסרו באותו היום ונשלחו אל הגבול הפולני. אבל פולניה לא נתנה לאלה שלא היו להם דרכונים פולניים להיכנס אל גבולותיה, ואלה נשארו תקועים ע"י הגבול בעיירה זבונשין. בין אלה שנאסרו באקציה הזאת היו גם מורים ותלמידים של ביה"מ הגבוה וביניהם סיסטר, יחיאל פישר, צבי פאפרש ואחרים. שבועיים אחרי האקציה הזאת התקיימו הפרעות של העשירי בנובמבר, שרפת בתי הכנסיות והריסת חנויות היהודים. נהרס אז בית המדרש לרבנים האורתודוקסים אבל ביה"מ הגבוה ניצל מפני שעמד באמצע שורה של בתים. מיד אחרי יום הפרעות התחילו המאסרים. נאסרו אז אלפים של יהודים אשר נשלחו אל מחנות ההסגר. ביניהם גם הרבה מתלמידי ביה"מ ואחדים מן המורים. רובם שבו אחרי חדשים אחדים. הם שוחררו בתנאי שימהרו לעזוב את גרמניה. להרבה מהם עלה להשיג ויזות לארצות אחרות אבל לא לכולם. כל תלמידי ביה"מ השתדלו לקבל ניירות קבלה ממוסדות אחרים בחו"ל כדי לקבל ויזה: אבל לא כולם נענו ולא כל הקונסולים מהרו לתת ויזות לתלמידים האלה אפילו כאשר באו עם אשור קבלה ממוסד אחר. ביה"מ המשיך את פעולתו אחרי פרוץ המלחמה. הפרופסורים וגם התלמידים עם הסימן היהודי על שרווליהם המשיכו לבוא יום יום אל הקורסים של ביה"מ. מספר המורים וגם מספר התלמידים הלך וקטן אבל המוסד נשאר פתוח. הרבה מן התלמידים נאסרו ונלקחו אל מחנות ההסגר משם לא שבו. לאחדים מהם עלה להסתתר אצל מכרים נוצרים אבל אלה שנשארו המשיכו ללמוד בכל יום בביה"מ. עוד באביב שנת 1941 הופיעה תכנית למודים בסטנסיל. המכון נסגר ביוני שנת 1942. מספר התלמידים בסמסטר האביב שנת 1942 היה - שלשה ומספר המורים - אחד, ליאו בק. הדו"ח האחרון של ביה"מ, מספר נב, הופיע בסוף שנת 1939 בסוף הכרך האחרון של המונאטשריפט, והוא נגמר במשפטים הבאים: עלינו להתחשב באפשרות שהדו"ח הזה הוא האחרון של ביה"מ. לכן עלינו להביע כאן את תודתנו העמוקה לכל אלה האנשים והנשים אשר במשך תקופה של שבע עשרות של שנים תרמו ממרצם, עצתם והונם לחיזוק וקיום ביה"מ. אנחנו מביעים את תקוותנו שעם הפסקת פעולת ביה"מ בברלין יקום לתחייה במקום אחר ושם ימשיך את פעולתו באותה המידה של חופש המחקר של חכמת ישראל ושימצאו אנשים ונשים נאמנים לתורת ישראל אשר ימשיכו לפעול בכרם חכמת ישראל. אלה הם הדברים האחרונים של הקוראטוריון של ביה"מ הגבוה לחכמת ישראל בברלין ואלה הם גם הדברים האחרונים של הביטאון לחכמת ישראל בגרמנית במשך תקופה של שמונים ושלש שנים, של ה"מונאטשריפט". החלום של מייסדי חכמת ישראל בגרמניה, החלום של אמנציפציה מדינית והחלום של פגישה ידידותית בין רוח ישראל ובין התרבות הגרמנית על אדמת אשכנז, נהפכו לאשליה. אילוסיה שסיוטי בלהות הגיזוה. אבל המטרות היסודיות אשר המייסדים של חכמת ישראל בגרמניה שאפו להן והן ביסוס מחקר היהדות על אשיות המדע הכללי וחופש המחקר אינן תלויות במסיבות הזמן והן לא בוטלו עם השמדת מרכזי היהודים באירופה. על היסודות האלה אפשר היום לבנות את הטפחות של הבניין המדעי העברי החדש, של מדע היהדות במדינת ישראל ובעולם. |
