בית מדרש לרבנים תחכמוני בווארשא

י. מישאל

מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם
בעריכת שמואל ק. מירסקי


תוכן המאמר:
תכונת המוסד
ארגון
התלמידים
בלב הגיטו
הפגנה ברחובות
תכנית המוסד
תנאי הכניסה
בחינות כניסה
    אל המחלקה (המכינה) הראשונה
    אל יתר המכינות והמחלקות
תכנית הלמודים
    1. המחלקה (המכינה) הראשונה
    2. המחלקה (המכינה) השניה
    3. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה (המכינה) השלישית
    4. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה הרביעית (היסודית הראשונה)
    5. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה החמישית (היסודית השניה)
    6. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה השישית (היסודית השלישית)
    7. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה השביעית (היסודית הרביעית)
    8. המחלקה (המכינה) השניה המחלקה השמינית (היסודית החמישית)

תקציר: בית מדרש לרבנים תחכמוני של תנועת המזרחי היה מעין המשך ישיר לישיבת הרב ריינס בלידה מערכת חינוכית זו, עם רשת בתי-ספר "יבנה" ו"תחכמוני" שהסתעפו על פני פולין כולה ושהגיעו בסוף שנות השלושים, לפני בוא השואה הגדולה, לממדים רבי-רושם, לא ראתה מסיבות שונות את בית-המדרש "תחכמוני" בוארשה כתל תלפיות זה שאליו היו צריכים לפנות טובי תלמידיה וגומריה. אף על פי כן הלך בית המדרש הזה ופשט צורה שקיבל בראשית יסודו, בשל הרכב התלמידים והמורים שלו, ולבש צורה חדשה שהייתה עשויה להתגבש ולהיות לברכה ליהדות פולין בדור הבא, אילמלא עלה הכורת על ענף מפואר זה של הגזע העתיק.

מילות מפתח: יבנה. מתבוללים, המזרחי , אגודה, הרב ריינס, א.פוזננסקי, יצחק ניסנבוים, ר' משה סולוביצ'יק, פרופ' בלבן, לימודים עבריים, לימודים כלליים.


תכונת המוסד
ברשת החינוך היהודי הדתי בפולין, רשת ענפה ורבת-שלוחות, היה בית-המדרש "תחכמוני" כמין יוצא דופן. מצד אחד, היו למוסד הזה ידידים מסורים שדרשו שלומו והתפתחותו ודאגו לעתידו, ומן הצד השני היו לו הרבה ידידים אשר בקשו רעתו. על אף היותו ילד טיפוחיה ובן חסותה של תנועת "המזרחי", לא נעשה מעולם כפי שהיה צריך להיות, גולת-הכותרת ושיא ההישגים של המערכת החינוכית הדתית אשר לתנועת "המזרחי" בפולין. מערכת חינוכית זו, עם רשת בתי-ספר "יבנה" ו"תחכמוני" שהסתעפו על פני פולין כולה ושהגיעו בסוף שנות השלושים, לפני בוא השואה הגדולה, לממדים רבי-רושם, לא ראתה מסיבות שונות את בית-המדרש "תחכמוני" בוארשה כתל תלפיות זה שאליו היו צריכים לפנות טובי תלמידיה וגומריה. אף על פי כן הלך בית המדרש הזה ופשט צורה שקיבל בראשית יסודו, בשל הרכב התלמידים והמורים שלו, ולבש צורה חדשה שהייתה עשויה להתגבש ולהיות לברכה ליהדות פולין בדור הבא, אילמלא עלה הכורת על ענף מפואר זה של הגזע העתיק.

אין להבין כראוי את המניעים שדחפו את מייסדי בית המדרש "תחכמוני" להקים מוסד זה בלי להכיר יפה את הניסיונות שקדמו לו בתולדות יהדות פולין ורוסיה. ובפרט את הניסיון המעניין של הרב ר"י ריינס ז"ל. על צד האמת ניתן לומר שמכמה בחינות היה "תחכמוני" הוורשאי המשך כמעט ישיר של ישיבת הרב ריינס בלידה. על כל פנים, מעטה היא השייכות שבין בית-מדרש זה ובין בית-המדרש לרבנים למתוקנים ומתבוללים, שהוקם בווארשא בשנת 1826, ושמתפקידו היה לגדל "רבנים ומטיפים נאורים ופקידי קהילה מתאימים". מייסדיו של אותו בית-מדרש לרבנים במאה הקודמת היו מתבוללים גמורים.

מנהלו של המוסד היה אנטוני אייזנבאום שהטיף לטמיעה; תנ"ך ועברית לימד אברהם בוכנר, מחבר המגילה העפה נגד התלמוד: "די ניכטיגקייט דס תלמוד", והוא כתב-פלסתר מן המין הגרוע ביותר נגד חכמי התלמוד ונגד תוכן הש"ס. בוכנר זה מינה למרצה לתלמוד בבית-מדרשו את פרופ' לודוויק שאוויני - פרופ' קאתולי למזרחנות באוניברסיטת וארשה (ממוצא צרפתי) - שהתפרסם גם הוא כמוציא חיבור-פלסתר נגד התלמוד והיהדות בשם:
"תיאורי דע ז'ודאאיזם".

בית-המדרש-לרבנים-מטעם זה, שנוסד על-ידי המתבוללים ופעל ברוחם עד תקופת המרד הפולני ב1863, סופו היה כסופם של ענפי ההתבוללות ביהדות פולין וארצות אחרות. הענפים היבשים נשרו מן הגזע, העצמות היבשות לא קמו לתחייה. הנזק שנגרם ליהדות הלאומית והדתית כאחת לא היה ניכר ביותר, כשם שהשפעתם על המוני העם הייתה דלה ואפסית.

לא כן בתי-המדרש לרבנים של המחצית השניה למאה ה-19 במערב אירופה ושל המאה הזאת, במזרחה. לא אעמוד באריכות על משמעותה ההיסטורית והחינוכית של ישיבת הרב ריינס בלידה, ועל כל סיבות כשלוש של הניסיון הנועז והמעניין הזה. די לנו אם נאמר, כי חלק גדול בכישלון זה יש לזקוף לחובת הרכב תלמידיו - בחורי ישיבה שנתפקרו מקודם, ושואפי השכלה-לשמה שראו בישיבת הרב ריינס רק תחנת-מעבר ונקודת-ביניים, אמצעי ולא תכלית, בדרך לעולם הזר ולשדות מדעי הטבע הנרחבים, שקסמו להם. לא יפלא אם נמצאו בין צעירים תועי-דרך אלה יחידים אשר לאחר שדעכה בלבם שלהבת האמונה, ואף לא נדלק בו נר הלאומיות, לא נרתעו גם מפני הצעד המחפיר האחרון. בעת ההיא היו שקטרגו בשל כך על המורה הגדול, הרב ריינס, זה האילן רב הפארות וגדל האמונה והאהבה לציון. אך בפרספקטיבה היסטורית ראו כל אשר עיניהם לא טחו מראות, כי גדול היה האיש משכמו ומעלה, גם אם לא כל אלה שזכו להתחמם לאורו, הצליחו לשמור על שלהבתו וללבותה בפינות הנידחות שאליה נתגלגלו. אך אין ספק, כי השפעתו והשפעת ניסיונו לא הייתה השפעת-ארעי, כי אם השפעה לדורות. על כן לא היה כישלונו חרוץ, כי אם כשלון לשעה.

אמרנו, שמכמה בחינות בית-המדרש "תחכמוני" בוארשה הוא כמעט המשך ישיר לישיבת הרב ריינם בלידה. אנו מוצאים סימוכין לדבר גם מבחינה היסטורית אצל הרב יצחק ניסנבוים ז"ל, המספר בספר זיכרונותיו המלבב "עלי חלדי" (עמ' 340 ואילך):
"עוד בשנת תרע"ז, בתקופת הכבוש הגרמני, נזדמן למקום אחד עם ד"ר ש. א. פוזננסקי ודברו על הצורך להרים את קרן האומה ואת כבוד תורתה ותרבותה. שני רעיונות חיו אז בלבו של ש. א. פוזננסקי:
א) למנות רב ראשי לבירה, שבתורתו ובחכמתו יהיה מכובד על הכל וידבר עם אויביו בשער;
ב) לייסד בית-מדרש לרבנים כגון בית-המדרש לרבנים בברסלאו ולגדל רבנים מודרניים, שכן רב כזה אינו במציאות במדינת פולין.
אמר לו הרב ניסנבוים, כי גאוני התורה של פולין אינם גדולים בחכמה כללית, והגדולים בחכמה - אינם גדולים בתורה.
אשר להצעתו השניה, אין מקום - לדעת הרב נ. ביהדות פולין לבית-מדרש לרבנים מאותו הטיפוס שבמערב.
לפי דעתו של הרב ניסנבוים - "היו צריכים לייסד ישיבה מודרנית - כאותה ישיבה שהייתה בלידה, אלא שתכנית לימודיה צריך שתהיה יותר רחבה ויותר מקיפה" - -

בנוגע לרב הראשי לוארשה שתק ד"ר ש. א. פוזננסקי שתיקה שלא-כהודאה. אך בנוגע לבית-המדרש לרבנים הסכים לדברי הרב ניסנבוים, שלעת-עתה יש לייסד רק ישיבה מודרנית.

ואמנם, בועידת "המזרחי" תרע"ט הרצה ד"ר ש. א. פוזננסקי על תכניתו ועל המוסד הזה, ותכף ניגשו ראשי תנועת "המזרחי" בפולין לבצע את המשימה. הועד המרכזי של "המזרחי" דן ברעיון, שקיבל צורה חדשה, והתקנות נתאשרו אחר-כך על-ידי ממשלת פולין ובהן דובר על ייסוד מוסד חינוכי דתי המקנה לתלמידיו:
ידיעה בגפ"ת ובפוסקים במידה הדרושה למורה-הוראה בישראל; בתנ"ך ובשפה העברית, בספרות, דברי-הימים וההיסטוריה העברית - בהיקף רחב;
ובלימודים הכלליים - לפי המידה והתכנית של כל בתי-הספר התיכוניים במדינה.

כאן באה הערה אופיינית ביותר בזיכרונותיו של הרב והמטיף הגדול - יצחק ניסנבוים - -בזו הלשון:
"קראו את המוסד בשם בית-מדרש לרבנים, אבל אנכי נזהרתי תמיד מקרוא את ה"תחכמוני" בשם כזה. הרבנות, לפי השקפתי, אינה אומנות שלומדים בכך וכך שעות, בכך וכך שנים. הרבנות אינה נקנית רק בידיעות אלה ואלה בבקיאות ובחריפות וכדו'. היא תלויה הרבה בתכונות הנפש של התלמיד וברגשותיו הדתיים הטבעיים. על כן, היה "תחכמוני" חשוב בעיני לא כבית-חרושת ליצירת רבנים, כי אם כמוסד חינוכי גבוה, שיעמיד לנו צעירים תלמידי-חכמים, מלומדים ומשכילים, האוהבים את אביהם שבשמים ואת עמם בארץ ואת ארץ עמם ואת כל קודשיו - ויתפסו אחר-כך מקום שיתפסו בסולם החברה... אני קראתיו תמיד בשם "בית-מדרש גבוה לתורת ישראל ולחכמתו".

במובאה שהבאנו השכיל הרב י. נ. לחשוף גם את השורש של אותו מוסד גבוה ללימודי היהדות בבירת פולין המעתירה, הקדומה לתורה ולתעודה, וגם את מקור ערבוב-הרגשות ביחסם של תלמידי חכמים ויהודים דתיים רבים, אפילו הם לאומיים וציוניים, למוסד זה; שלא לדבר על ההתנגדות החריפה לו של הפלג האורתודוכסי הקנאי, ושל אנשי הזרמים היריבים ל"המזרחי" כגון: "האגודה", וכן האדמו"רים הרבים והשונים מן האסכולה האנטי-ציונית וכיו"ב. הסלידה מפני "בית-חרושת לרבנים" והחילוק היסודי שראה תלמיד חכם וירא שמים נאצל ויקר כהרב יצחק ניסנבוים בין צרכי יהדות פולין ובין צרכי יהדות המערב - היו כה עזים ויסודיים, שאפילו אנשים חרדים, לאומיים ועממיים, ודורשי ציון מסורים כמותו ראו צורך בשינוי שם, אם לא בשינוי מגמה. אך בין שהצורך בשינוי שם גרם ובין שהמזל גרם - המוסד גידל וחינך, בין כך ובין כך, "צעירים תלמידי חכמים מלומדים ומשכילים" רבים, ויהיה אשר יהיה המקום שתפסו בסולם החברה - הם נשארו נאמנים לעמם ולקודשיו; גם אם רבים מהם, וליתר דיוק רוב-רובם, לא בחרו את הרבנות כדרך חייהם ואת ההטפה כמקצועם.

על כל פנים, מורים רבים ומהם גדולים וטובים, ללימודי היהדות וכן חוקרי דברי-ימי-ישראל, אנשי מדע ומחברי יצירות היסטוריות-מדעיות חשובות, יצאו מבית-מדרש זה והם נפוצים כיום על פני העולם כולו, ובפרט בארץ-ישראל ובארצות-הברית. מיום יסודו של בית-המדרש "תחכמוני", בשנת 1920, ועד פרוץ מלחמת-העולם השניה, לא פסק מלהוציא מורים, ומטבע הדברים הוא כי בעשור השני לקיומו, הייתה תפוקתו גדולה ביותר, בפרט בסוף שנות השלושים, נסתייעה בו הרבה מפלגת "המזרחי" ותנועתה החינוכית "יבנה", שנוסדה בשנת 1927, וגדלה במהירות רבה. היא העמידה רבים מבוגרי "תחכמוני" בראש בתי-הספר שלה כמנהלים וכמורים ללימודי היהדות. כדי לתת מושג על חשיבותה של תנועת "יבנה" די לנו אם נציין,
כי בשנת 1937 היו לה, לתנועה זו:
228 בתי-ספר וכ-16,000 תלמידים, לפי דין-וחשבון של "ג'וינט" בפולריס מאותה שנה,

ואילו לפי הדין-וחשבון המלא של "יבנה" היו לה 238 מוסדות,
בכלל זה שלש גימנסיות,
סמינריון,
27 קורסים לנערים,
וכן בתי-ספר נפרדים לנערים ולנערות שהקיפו ביחד 23,567 תלמיד ותלמידה.

בתי-ספר אלה היו נפוצים על פני כל רחבי פולין, אף כי 74% מהם היו מרוכזים בפולין המרכזית והדרומית (גליציה המזרחית והמערבית).

המטרה הרשמית של בית-המדרש "תחכמוני" הייתה:
"חינוכם והכשרתם של מועמדים לרבנות, נאורים ומועילים למדינה ולבני דתם".

ניסוח זה שהרב י. ניסנבוים לא ראה אותה כנ"ל בעין יפה, היה, כנראה, תוצאה של ניצחון "אנשי המעשה והפוליטיקנים" שבין מייסדי המוסד עם ר' השיל פארבשטיין בראשם. השאיפה להשגת תמיכתם של השלטונות ולהכתרת התלמידים בתואר מסוים, שיהווה כוח מושך גם מבחינת התכלית, וגם מבחינת המעמד בחברה היהודית, הם שגרמו לניסוח זה, שהיה בו נזק מסוים להתפתחותו הטבעית והבריאה של המוסד החשוב. לצורך הגשמת המטרה הרשמית האמורה, קבעו להם מייסדיו של "תחכמוני" שלש משימות:
א.) מתן חינוך דתי מוסרי;
ב.) הקניית ערכי רוח;
ג.) השכלה חילונית.

מנהלו החילוני של המוסד, ד"ר מ. אלתר, מספר בדין-וחשבון שלו בירחון יהודי-פולני, שהופיע בוארשה בשנות השלושים, כי:
"האהבה לאלוקים ולאדם, למדינה ולמוסר הייתה מודגשת בכל המקצועות" -
הוא רמז ברור למדי לאותה מגמה של "אנשי המעשה והפוליטיקנים" שבין האפוטרופסים, למצוא חן בעיני השלטונות ולשמור על התכלית המעשית.

ארגון
מכיוון שהמוסד היה מוסד כפול, היו לו, לפי התקנות, שני מנהלים,
אחד ללימודי קודש
ואחד ללימודי חול.

כשניגשו מייסדיו לחפש מנהלים מתאימים לא היה קשה כלל למצוא מנהל ללימודי-חול, שידע לנהל בהצלחה כיתות של בית-ספר תיכון. ואמנם נמצא לתפקיד זה אישיות מצוינת ומתאימה ביותר, הלא הוא ההיסטוריון הנודע, פרופ' מאיר בלבן ז"ל. ואפשר היה לסמוך עליו, כי ידע למצוא את המומחים הדרושים לכל המקצועות של כיתות בית-ספר תיכון. ואמנם, בחר לו פרופ' בלבן, בשנות העשרים הראשונות, מטובי המורים למקצועות הכלליים, שהיו מצויים בבתי-הספר התיכוניים היהודיים בוארשה: "חינוך", "אסכולה" ועוד. ביניהם היו גם תלמידי חכמים מובהקים היודעים פרק בתלמוד, כגון:
הפיזיקאי פרופ' מדרש ז"ל, בנו של סופר עברי מזאקופאנה,
ד"ר רימלט - המורה לפולנית; עסקן ודברן ציוני -
ד"ר דוד מובשוביץ מלודז, המורה להיסטוריה;
ד"ר רבנוביץ - המורה לגרמנית,
אינג' פינקל - המורה למתימטיקה, ואחרים.

ארגונה של המחלקה ללימודי קודש היה הרבה יותר קשה. הרב י. ניסנבוים מספר בזיכרונותיו, כי בנידון זה נתקלו המייסדים מיד במכשולים ובמעצורים עד לאין קץ - לא הייתה תכנית ולא מנהל ולא מורים ולא ידעו במה להתחיל. קראו לעזרה את הרב הגאון ד"ר חיים הלר, וחפצו להעמידו בראש הלימודים העבריים. הוא בא וערך תכנית לקבלת התלמידים. לפי תכניתו היה כל נער בן 14-15, המתקבל לבית-המדרש צריך להיות, לפחות, בקי במסכתא אחת ולדעת את התורה ואת הנביאים הראשונים, וכן להיות בעל ידיעה הגונה בעברית. בלמודים הכלליים היה הנכנס צריך לעבור קודם שתי מחלקות גימנסיה, כדי שכל הגומרים את המחלקה השישית יוכלו לגמור את בית-הספר התיכון, ולעסוק, בשנתיים האחרונות ללימודיהם בבית-המדרש "תחכמוני", רק בלמודי גפ"ת ובלמודי קודש בלבד.

לדעתו של ר' חיים הלר הייתה רק באופן כזה תקווה, כי הגומרים יהיו באמת גדולים בתורה ובחכמה. ובכן, הוכרז על בחינות, ובאו תלמידים שונים להבחן והנחילו מפח-נפש, כי אף אחד לא מלא את הדרישות האמורות. בחורי הישיבות שבין הנבחנים ידעו פרק בגפ"ת אך לא ידעו דבר וחצי דבר בלימודים הכלליים ואף לא בשפה העברית, ואפילו בתורה. כשנשאל אחד על שמות הנהרות הגדולים בארץ-ישראל נענה "פיתום ורעמסס". וכשנשאל היכן כתוב "יזל מים מדלייו" השיב ב"וזאת הברכה". מאידך גיסא, היו בין הנבחנים תלמידי גימנסיה, שידעו פרק בלמודים הכלליים ולא ידעו לקרוא שורה בגמרא. קם ר' חיים הלר והתפטר.

פנו אל הרב יהודה לייב גרויבארד (המרצה השני בועידת "המזרחי" על החנוך הדתי) שערך שוב בחינות למועמדים, וויתר על כמה וכמה סעיפים מתכניתו של הרב הלר, ושוב לא תבע שום ידיעה מן הנבחנים בלמודים הכלליים. הוא לא דרש גם בקיאות בגפ"ת, כי אם שיבין הנער מה מלמדים אותו, וכן - שידע חומש וראשית ידיעת השפה העברית. וכך נמצאו תלמידים לשלש המכינות. כאן מעיר הרב ניסנבוים, כי כל זה היה בו כדי לעורר ספקות בלב, אם בית-המדרש "תחכמוני" יוכל למלא את התקוות, ש"המזרחי" תולה בו. אלא שהרב גרויבארד קיווה שיימצאו אמצעים להכין את התלמידים ולשנות את התכנית לטובה.

על צד האמת, נשתקפה בקושי זה של השגת מועמדים מתאימים הטרגדיה של החינוך היהודי בפולין.
מצד אחד, היו הורים רבים ששאפו לתת לבניהם חינוך דתי-לאומי ואף השכלה כללית נאותה. מן הצד השני, עדיין הייתה יהדות פולין מחולקת לשני מחנות -
למתבוללים מבחינה לשונית לאומית ודתית, פרי החינוך הפולני (קודם - הרוסי) העממי והתיכוני,
ולמחנה האחד הקיצוני, שלא הכיר אלא את בתי הישיבות בלבד, בין הקטנות ובין הגדולות, שבהן הייתה עדיין ההשכלה ואפילו הנמוכה ביותר, וכל מקצוע לימודי-חילוני בגדר "טרפה-פסול" ואפיקורסות.

בינתיים אירעה תקלה נוספת, הרב גרויבארד יצא לקאנאדה לכהן ברבנות ולא חזר לפולין. ובעוד המנהלים מחופשים מנהל חדש ללימודי קודש, פרצה מלחמת רוסיה-פולין בראשית 1920 ונדחתה פתיחת המוסד לשנה נוספת. מכיוון שבינתיים נמצא המנהל המתאים למדור החילוני הכללי, הלא הוא פרופי בלבן, מינו למנהל באין ברירה את אחד הרבנים בוארשה, שהזמין מורים הגונים לתלמוד, מהמתיבתא של "אגודת ישראל" ומישיבות אחרות. אכן, היו כמה ליקויים ניכרים גם להתחלה נאה זו, משום שחסרה תכנית לימודים קבועה ללימודי היהדות, וללימודי העברית לא שמו לב בלל, ואף לא היה פיקוח מקיף על הלמודים ועל המורים במדור זה.

לבסוף נתמנה הרב הגאון ר' משה סולוביצ'יק למנהל ללימודי הקדש, והתכנית ללמודי הגפ"ת הייתה שלמה. אמנם, יתר לימודי היהדות לקו בזמן הראשון בחסר ונתמנה מפקח מחברי "המזרחי" לתקנת המצב, אלא שמפקח זה לא זכה לתמיכת שני המנהלים והתפטר. וכך נשארו לימודי הקדש בלי פיקוח ובלי תכנית מוצקה. ואף-על-פי-כן הלך בית-המדרש "תחכמוני" והתפתח במהירות, ותלמידיו, שבאו רובם ככולם מישיבות שונות ומבתי-ספר דתיים שונים בערי השדה כגון "תחכמוני", "יבנה", בתי התלמוד-תורה וישיבות קטנות אחרות - באו והלמודים בידם. בית המדרש הכיל שמונה כיתות מכינות, וחמש כיתות סמינר. החינוך היה מסורתי: למדו תלמוד; ראשונים ואחרונים, ובשלוש השנים האחרונות שו"ע יורה דעה ופוסקים. כן למדו תנ"ך ומפרשיו, ספרות עברית (ספרות ימי הביניים וספרות חדשה) ודקדוק, דידאקטיקה, פילוסופיה של דת ישראל, וכן תולדות ישראל, בהדגשה מיוחדת של תולדות ישראל בפולין.

אם השיעורים לתלמוד ניתנו על ידי הגאון ר"מ סולוביצ'יק וסגניו הרבנים זוננפלד ושרייבמן ז"ל, בלשון אידיש,
הרי שאר לימודי היהדות התנהלו בעברית.
פרט ללימוד ההיסטוריה היהודית, על ידי פרופ' מאיר בלבן ז"ל, שהתנהל בפולנית.

המורים לעברית היו בתקופה הראשונה:
ש. ש. קנטרוביץ, המדקדק הידוע,
והסופר י. א. האנדלזאלץ ז"ל.

בתכנית הלימודים החילונית עברו התלמידים קורס שלם של שמונה כיתות של בית ספר תיכון הומאניסטי (בלי לאטינית) וכן מקצועות מיוחדים נוספים, כגון: קהילות ישראל: חוק הנישואין הפולני; תרגילי דרשנות ועוד. במדור החילוני התנהלו הלימודים בכל המקצועות בפולנית. מספר המורים היה 21, ומספר השעות בכל הקורסים לא עלה על 48 לשבוע, מזה הוקדשו ללימודי חול 20 שעות לשבוע. מכיוון שהתלמידים הוצרכו להיות בעלי ידיעות ניכרות בלימודי היהדות ובייחוד בש"ס - לא הקפידו, יתר על המידה, בנידון גילם. אך בדרך כלל, היו נוהגים שלא לקבל תלמידים בגיל שלמטה מבני 17 ולא למעלה מגיל 29, ולמכינות - בגיל 14-18. במקרים יוצאים מן הכלל, היו מאשרים גם צעירים וקשישים מגילים אלה, ברשיון מיוחד ממשרד החינוך הפולני, שהקציב הקצבה צנועה למוסד, והיה שולח מפקחו המיוחד (ד"ר פלשינסקי, פולני-נוצרי, שגילה ידיעה בלשון העברית) לבחינות סוף-השנה, ולבחינות הגמר של המוסד במקצועות החילוניים.

בין התלמידים הקשישים היה אחוז ניכר של בני ישיבה, על הרוב - בני רבנים, דיינים, שוחטים וראשי-ישיבות, שאבותיהם היו ממנהיגי "המזרחי" בעריהם. אך היו גם בנים של רבני ה"אגודה", שלבם הלך אחרי בית המדרש הורשאי, והם הלכו לשם, אם בניגוד לדעת הוריהם ואם בהסכמת הוריהם, שהעדיפו מקום תורה זה על גימנסיה חילונית עברית כגון זו של "תרבות" או גימנסיה נוצרית-פולנית. מבחינה המוצא הגיאוגרפי - אפשר שלא היה עוד בית ספר גבוה יהודי בפולין, שקהל תלמידיו היהודים היו מגוון כל כך והיווה מעין "קיבוץ גלויות" שכזה, מכל ארבע כנפות המדינה הפולנית. בכיתה אחת אפשר היה למצוא, בין ארבעים תלמידים:
כמה מבני וארשה (ממשפחות חסידים ומבתי סוחרים ידועים, ואף ממשפחות משכילים ומתבוללים למחצה),
כעשרה מנפות הספר המזרחיות (אלו ה"קרסים" בלע"ז) השכנות לליטא ולרוסיה הלבנה, פולסיה ואוקראינה,
כעשרה-מגאליציה המזרחית והמערבית,
וכעשרה מפולין הקונגרסאית (מערים כפלונסק, מלאווה ולוצלאווק),
ואף מעיר-ואם בישראל כלודז, ביאליסטוק ווילנא.

התלמידים
על תנועת התלמידים בעשר השנים הראשונות לקיומו של המוסד יש בידינו מספרים מדויקים:
בשנת הלימודים 1-1920 למדו בבית המדרש 48 תלמידים בלבד.
בשנה שלאחריה - 138,
ובשנת 3-1922 - 137.

מכאן ואילך חל גידול, ניכר במספר התלמידים:
בשנה שלאחריה - 205
ובשנת 6-1925 - 206
וכך בקירוב עד שנת 8-1927.
בשנת 9-1928 הגיע מספר התלמידים לשיא - 232;
בשנת 30-1929 היה מספרם - 245;
ובשנת 31-1930 - 220.

בשנת 7-1926 נערכה בחינת-גמר ראשונה לרבנים, ובה נבחנו 7 תלמידים, שמהם קיבלו 6 תעודת מוסמך-לרבנות, היינו: מלבד דיפלומה של גמר, שבה ניתנו כל ציוניו של הגומר - גם כתב סמיכות והיתר הוראה (שבו נכלל גם "יורה יורה ידין ידין"). לאחר בחינה ובדיקה יסודית על ידי שניים לפחות מרבני מחוז וארשה. מכיוון שהרה"ג סולוביציק כבר היה אז באמריקה וכיהן כראש ישיבת ר' יצחק אלחנן, היו הבוחנים בשנים הראשונות: הרה"ג ר' שלמה דוד כהנה, (אב"ד של ווארשה ואח"כ רכה של העיר העתיקה בירושלים, מותיקי מפלגת ה"מזרחי" בפולין) והרב פוזנר.


מחזור ראשון של תלמידי "תחכמוני"; באמצע: פרופ' מאיר באלאבאן, מנהל המוסד.
(התמונה מהאוסף של ד"ר מ.א. ריגער, ניו-יורק).

מכאן ואילך נערכו בחינות לרבנות בבל שנה ושנה וניתן כתב-סמיכות לראויים לכך. בשעת הבחינות הכלליות נוכח כמעט תמיד נציג משרד-החינוך הפולני, והשתתפו בהן כל הבוחנים בכל המקצועות, הדתיים והחילוניים כאחד. בחמש השנים הראשונות היה מספר מקבלי תעודות - הגמר (דיפלומות) כדלקמן:
בשנת 7-1926 - 7 גומרים;
בשנה שלאחריה - 12,
וכן גם בשנים 9-1928 8-1927.
מספר הגומרים בשנת 31-1930 היה 8, בס"ה.

מכיוון שרוב תלמידי בית המדרש יוצאי ערים אחרות היו, ומעוטי אמצעים היו, ואף הלימודים ברוב שעות היום - 7-8 שעות ביום לפני ואחרי הצהרים - הצריכו קירבה מתמדת לכיתות המוסד, הוקמה ליד בית-המדרש בוארשה, ברחוב גז'יבובסקה 19, פנימייה לתלמידים שהכילה בממוצע 30 תלמיד. רוב הדרים בפנימייה היו מבני הרבנים, הפרנסים ופקידי הקהילות דלי-האמצעים. ב-1931 הופחתה התמיכה הממשלתית הפולנית, שלא הייתה מעולם תמיכה מספקת. והואיל ומוסד כזה לא היה בכוחו לכלכל את עצמו על יסוד תשלום של שכר-לימוד ואף תמיכות-חוץ נתמעטו, לרגל המשבר הכלכלי שפרץ באמריקה מסוף שנות העשרים ונתפשט בכל שאר הארצות, גדל הגירעון של המוסד, והגיע בשנת 31-1930 עד 50,000 זהוב שהם כדי שליש מהתקציב הכולל. המשבר הכספי מנע פיתוחה של ספריה גדולה (תלמודית, עברית ופולנית) ואף הרחבת תחומיהן של הכיתות ותכניות הלימודים.

בדרך כלל ניתן לומר, ששנות פריחתו של המוסד, משך עשרים שנות קיומו בקירוב, היו באמצעיתה של אותה תקופת התפתחות קצרה, שמנה לו, למוסד זה, הגורל היהודי המר והנמהר.
השנים שבהן היה הרה"ג ר' משה סולוביציק מנהל מדור היהדות של המוסד ופרופ' מאיר בלבן - מנהל המדור החילוני - היו שנות השיא בהתפתחותו, הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת איכות התלמידים, שבשנים הראשונות והאמצעיות עדיין היו רובם ככולם יוצאי ישיבות ובני תורה, שתורתם בתוך מעיהם.

פרופ' בלבן היה מנהלו של המוסד עד שנת 1929 ועד בכלל, עד שנקרא אחר כבוד בשנת 1929 לעמוד בראש "המכון למדעי היהדות" בוארשה, מוסד, שאפשר לו עיסוק בתחומי מומחיותו המקצועית המיוחדת - בתחומי החקר ההיסטורי בכלל, וחקר תולדות יהדות פולין בפרט. אף האופי של מוסד אקדמאי, שהיה למוסד החדש ההוא, נתן לפרופ' בלבן אפשרויות יותר מרובות לקבוע עתים לתורה ולמחקר, והוא מסר את הנהלת המדור החילוני של "תחכמוני" לידי גיסו, ד"ר משה אלתר.

עם צאתו של הרה"ג ר' משה סולוביציק לאמריקה הועמד למעשה בראש מדור היהדות של המוסד הרב ר' יחיאל זוננפלד. בין אפוטרופסיו של המוסד ממפלגת "המזרחי" בפולין וראשי קהילת וארשה היו ר' השיל פארבשטיין, בזמן ההוא - נשיא ועד הקהילה הורשאי, וכן חבר המועצה ש. אדאלברג. אחרי עליית פארבשטיין לארץ ישראל, הוקמה ועדת פיקוח ציבורית, שמתפקידה היה להשגיח על המוסד ולעורר את התעניינות הציבור היהודי בבירת פולין בגורלו.

אולם, תקופת פריחתו של המוסד חלפה. המצב הבינלאומי, ועמו גם המצב הכלכלי והמדיני של יהדות פולין הגדולה, הלך והחמיר משנה לשנה. אימת הצר הצורר עלתה באופק, ולא הייתה השעה כשרה לא לפיתוח מוסדות גבוהים לרבנים ללימודי היהדות כ"תחכמוני" ולא לשגשוג מרכזי-מחקר היסטורי ומדעי יהודי מסוגו של המכון למדעי היהדות, שייסדו, בשנת 1928 מייסדיו של המכון סברו, ובדין, שאין מוסד זה מתחרה ב"תחכמוני", שמתכונתו כמתכונת בתי המדרש לרבנים ולמורים, בעוד שהמכון דומה יותר באופיו, אם גם לא בכיוונו, ל"הוכשולע פיר וויסנשאפט דס יודנטומס" שבברלין. הסינאטור בראודה מלודז וחבר ה"סיים" הפולני הרב ד"ר יהושע טהון קיבלו בשעתו - בשנת- 1925 רשיון מן הממשלה לייסד את "החברה לטיפוח מדעי היהדות בפולין", והרב ד"ר ש. א. פוזננסקי היה גם כאן ההוגה והיוזם של הרעיון על הקמת המכון, שיעמיד חוקרים ויחנך מורים ללימודי היהדות.

ד"ר בראודה, הרב פרופ' שור ופרופ' בלבן הצליחו לקבל סיוע מיוחד מאת משרד החינוך הפולני, וד"ר ליאון שדר, נשיא "בני ברית" בפולין, קיבל עליו את האחריות לכיסוי יתר התקציב. בסוף שנת הלימודים הראשונה 29-1928, הוציאה החברה האמורה שני כרכים, פרי מחקרים של המרצים פרופ' בלבן (שרידים היסטוריים של יהדות פולין") ושל ד"ר א. ווייס ("לתולדות עריכתו של תלמוד בבלי"). החיבור הראשון היה כתוב פולנית.

כעבור שנתיים הוקמו גם ב"מכון למדעי היהדות" בוארשה שתי פקולטות נפרדות -
האחת, לרבנים ולמורים,
והשניה למדעי-ההיסטוריה והחברה,
ותכנית לימודיהם אושרה על ידי משרד החינוך.

אנו מתעכבים בקצרה על תולדותיו של מוסד מקביל, ואם גם שונה ביסודו מזה, משום שהתפתחותו משמשת הוכחה נוספת, מה עז ודחוף היה הצורך במורים ומחנכים לענייני היהדות, תולדות ישראל והספרות היהודית מכל הדורות, שאפילו מוסד שהוקם לכתחילה לשם מחקר מדעי-עיוני גרידא, נהפך תוך תקופה קצרה ביותר למוסד בעל שני ראשים, המגדל מורים ומחנכים ולא חוקרים והיסטוריונים בלבד.

מבחינה זו דומה היה גורלו של המכון לגורלו של בית המדרש "תחכמוני", אף שהיו שונים הרבה במגמותיהם, הרכב מוריהם ומחנכיהם ובמוצא תלמידיהם וחינוכם. גומרי בית המדרש "תחכמוני" היו למורים ללימודי היהדות ולהיסטוריה יהודית בכמה וכמה גימנסיונים יהודיים, בפולנית ובעברית, בכל רחבי המדינה; או שנתמנו מנהלים ומחנכים בבתי ספר "יבנה" ובבתי ספר דתיים אחרים, של רשת "המזרחי" ושל בתי-ספר דתיים שמחוץ לרשת זו.

וזאת לזכור, כי רשת בתי הספר העבריים הדתיים הלבה וגדלה ביהדות פולין בשנות השלושים, עד פרוץ המלחמה, משנה לשנה, ולא ניכרו בה לא סימני המתיחות המדינית והכלכלית ולא חשרת העננים הכבדה של הסכנה הבינלאומית הגוברת עם עלייתו לשלטון בגרמניה של הנאציזם, המאיים על חירותה ועל עצם קיומה של יהדות אירופה והעולם. בשנת 1937 היו בפולין - אם לדון רק בבתי הספר העבריים בלבד - לפי אומדן זהיר, 16,000 תלמידים בבתי-ספר "יבנה" ו"תחכמוני" (בתי ספר "תחכמוני" ו"תחכמוני גבוה", כגון זה שבביאליסטוק, מיסודו של "המזרחי", ברמות שבין כיתות עליונות של בית ספר עממי וכיתות נמוכות של בית ספר תיכון, בליווי לימודי היהדות וגפ"ת, עברית, תנ"ך ודקדוק במידה גדושה - מרובים היו בפולין, בפרט באזורי-הספר המזרחיים,

בעוד שבתי-ספר "יבנה" התרכזו בפולין המערבית והדרומית);
50,000 תלמידי בתי-הספר "חורב" (מיסודה של ה"אגודה");
16,000 תלמידי הישיבות;
35,000 תלמידות "בית יעקב" (של ה"אגודה")
ו-45,000 תלמידי בתי ספר "תרבות".
בסך הכל 180,000 תלמיד,
מלבד תלמידי בתי ספר באידיש של צי"שא, ומלבד תלמידי בתי הספר ששפת לימודיהם העיקרית הייתה פולנית ושלא לימדו בהם עברית אלא שעות מעטות בשבוע.

והואיל ובתי-הספר מיסודו של "המזרחי" בלבד הקיפו, כנ"ל, 23,567 תלמיד, ובכלל זה בתי ספר עממיים רבים וישיבות קטנות, שלושה בתי ספר תיכוניים ואפילו - קורסים למסחר (בקרקו - ביזמת "המזרחי") - לא יקשה לתאר לנו את גודל המצוקה והמחסור במורים ללימודי היהדות שהורגשה במחצית השניה של שנות השלושים, עם הסתעפותה הרבה של רשת בתי הספר העבריים הדתיים-לאומיים.

ואכן, בשטח זה מילאו גומרי ביהמ"ד "תחכמוני" בוארשה תפקיד ברוך ומבורך, גם אם מספר הגומרים שנהיו לרבנים בקהילות ישראל בפולין - נער יספרם (רובם בני רבנים, שמעשי אבותיהם בידיהם).

לא נמנה כאן אחד לאחד ולא נקרא בשם את גומרי בית המדרש "תחכמוני", כשל המכון האמור למדעי היהדות, שנעשו חוקרים, היסטוריונים ומלומדים במדעי היהדות, ושמם יצא לפניהם גם בפולין שלפני השואה, גם בארץ ישראל ובארצות הברית - אחרי מלחמת העולם השניה. עשרות מגומרי בית המדרש "תחכמוני" בוארשה מכהנים גם כיום בכהונות מורים ומחנכים במוסדות שונים במדינת ישראל ובתפוצות. רובם ככולם עלו לארץ לפני המלחמה ונאחזו בה. החינוך הציוני של אותו בית מדרש לא הכזיב אפוא ואף נשא פרי הילולים. בין הסופרים תלמידי אותו מוסד וגומריו אתה מוצא שמות ידועים - למן עורכו של שבועון "הדואר" בניו-יורק בימינו ועד - מבקרו הספרותי של עיתון מפ"ם "על המשמר"; חקלאים יהודים מבוני העמק, כאותו חבר ותיק ב"חפצי-בה", מנהלו של בית ספר דתי בירושלים, וכן - באוטאווה שבקאנאדה, ועד סוחרים ואנשי מעשה בתל-אביב, בלונדון ואף בברוקלין. כל אלה קשורים באלפי נימין למוסד, לזיכרונות גיל הנעורים והשקידה באוהלה של תורה, ובראש וראשונה ליהדות, לעם ולארץ.

אף אלה מביניהם שלא נשארו בתחומי האדיקות המסורתית, לא עזבם רוח היהדות ולא נטשו מוסר אב ותורת אם. בשפתו של המטיף הגדול והמנהיג הנלבב של יהדות פולין העדינה: הם נשארו "נאמנים לעם ישראל ולקודשיו" עד היום הזה.

המשך המאמר