הישיבות בגרמניה

ד"ר מרדכי אליאש

מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם
בעריכת שמואל ק. מירסקי


תקציר: ממחצית המאה השמונה עשרה ועד מלחמת העולם השניה היו ישיבות בגרמניה. הישיבות הללו היו שונות באופיין ובמהותן מישיבות שבמזרח אירופה , "תורה עם דרך ארץ" ברוחו של הרב הירש והיו שבנוסף ללימוד בישיבה למדו גם בבית מדרש לרבנים שייסד ר' ישראל הידלסהיימר. סדר הלימוד בישיבה דומה היה לסדר הלימוד בהונגריה עיון והעמקה ותלמידים שלא היו מוכנים דיים לשיעור ראש הישיבה היו מקבלים סיוע. התלמידים חולקו לפי רמות ובכל כיתה עסקו בלימוד בגמרא ומפרשיה ובלימוד פרשת שבוע ורש"י, משנה, הלכה ומוסר. תלמידים שגמרו את לימודיהם בבית הספר היסודי ורצו להתקבל לישיבה היו לומדים במכינה תחילה. התלמידים ניזונו ממטבח הישיבה.

מילות מפתח: משכילים, חרדים, ר' שמשון רפאל הירש, הידלסהיימר, ברוייער.


כתוצאה מתנועת הנאורות בארצות המערב, חתרה ההשכלה והטמיעה תחת היסודות שעליהם בנו היהודים בגרמניה חייהם מימי רבנו גרשום עד מנדלסון. בעטית המשכילים והמתבוללים ובעזרת השלטונות נסדקה החומה שהגנה על אחדות ישראל.

הקרע נתגלה לעין כל בעת שהביעו המשכילים את יחסם לשיבת ציון ולביאת המשיח, וליסודות הדת והחינוך של היהדות התלמודית, מימי הביניים עד המאה התשע עשרה התקיימה רשת של ישיבות פירושה על כל מקומות מושבותיהם של היהודים לארכה ולרחבה של גרמניה, מברעסלוי עד מעץ, ומהאמבורג-אלטונה עד עטינגען. בכל עיר ועירה, גם בקטנות ונידחות ביותר, לא נמצאה קהילה יהודית, קטנה כגדולה, שלא התפארה בשער המצוין בתורה ובתלמידי חכמים שקבלו תורתם מראשי ישיבות ומסרוה לתלמידיהם. כל כבודם של הרבנים היה בית מדרשם, וכל תפארתם של אנשים היה לימודם בישיבות ".

בסערת המלחמה, שמטיפי "התקופה החדשה" הכריזו נגד היהדות התלמודית, נתרוקנו הישיבות, ננעלו החדרים, וגורשו המלמדים כ"בני הנכר" והמחנכים כ"מורדים באור" המחזיקים בתורת ישראל סבא. כל החרמים וכל האזהרות מצד הרבנים שיצאו למלחמה במעשי המתקנים, לא הועילו: קולם נשתתק והשפעתם ירדה מיום ליום, כי לשונם - אם עברית, אם אידיש - פסקה להיות לשון הדור החדש, ולא היה בה כוח לעמוד בפני השפה המדוברת ובפני רוח הזמן, שבהם השתמשו הרבנים החדשים.

בערך במחצית המאה התשע עשרה נשמע שוב קול היהדות התלמודית ברמה, והפעם מפי רבנים שהכירו את רוח הזמן ותרבות הסביבה וידעו להשתמש נגד פורצי הדור בכלי זינם הם. קמו מנהיגים ולוחמים ליהדות המסורה, אישים כר' שמשון רפאל הירש. ר' ישראל הילדעסהיימר, ר' ז. ב. באמברגר. ראשית פעולותיהם היה יסוד בתי ספר לילדים ולנערים, בתי מדרש למורים ולרבנים, שבהם למדו תורה בשפת המדינה וע"י כך הוציאו מיד המתקנים הנשק הכי פעיל להשפעתם על הדור הצעיר. בסיוע הקהילות שהיו "כדת משה וישראל" הקימו הם, וחבורת רבנים עימהם, בתי כנסת מיוסדים על המסורה ושחררו את החרדים משעבוד הרוב המכריע של מתבוללים. בעזרת ארגון והוצאת ספרים וכתבי עת, הם חזקו ידי החרדים.

אין כאן המקום לתאר הדרכים שבהן השתלטה והתבצרה היהדות המסורה בגרמניה בימים ההם. אנו דנים כאן בשאלה:
האם גם הישיבות קמו לתחייה עם התחדשות הרוח במחנה החרדים?

הסיכויים להחיות הלמוד בישיבות היו קלושים. המתקנים הצליחו להבאישן בעיני תושבי הארץ ובעיני שליטי המדינות. הישיבה של ר' וואלף האמבורגר ננעלה בשנת 1861. הישיבה של ר' ז. ב. באמברגר, שהתקיימה עד לפני פטירתו בשנת 1878, הפכה להיות בית מדרש למורים ותכניתו העברית הוגבלה על ידי הממשלה שדרשה חינוך חילוני. בתי ספר, שנעשו חובה על כל ילד משבע עד ארבע עשרה (ואחרי כן עד שש עשרה), צמצמו הזמן ללימודי קודש על פי פקודת הממשלה. רוב החרדים הסתפקו בלמוד בניהם בבתי ספר עממיים עברים או בבתי תלמוד תורה אחרי הלימודים שבבית הספר הכללי, בשבתות וביום ראשון. טרודים במלחמתם על מעמדם הכלכלי, החברתי והמדיני, ההורים לא היו להוטים אחר טיפוס ישיבה כמו שבארצות המזרח.

בבית המדרש לרבנים שייסד ר' ישראל הילדסהיימר בברלין למדו בחורים שרצו לעשות תורתם אומנתם בהתמדה ובקביעות; אך גם הם הוצרכו לחלק את זמנם - חלק כחלק - ללימודיהם במכללה ובבית המדרש, וחבר המורים הוכרח להתחשב בתכניתם של בתי מדרש לרבנים בברלין ובברעסלוי.

רבי מרדכי הורוביץ שקבל עליו לכהן בתור רב לאדוקים שלא פרשו מן העדה הגדולה בפרנקפורט, השתדל לחזק ביניהם היהדות המסורתית על ידי ישיבה שנתנה ללומדים בה גם ההזדמנות להשתכלל בהשכלה כללית. השיעורים, שנמשכו עד לפני מותו, היו בעיקר בשביל מועמדים לרבנות. דעת הקהל הייתה נגד ייסוד ישיבה.

ר' שמשון רפאל הירש ז"ל ידע היטב כי בית ספר חרדי איננו יכול למלאות מקומה של ישיבה והדגיש מיד אחר שהניח היסוד לבתי ספר שלו, שברצונו לבנות על יסודם בתי מדרש למורים, לרבנים, וללומדי תורה. אך לא זכה להגשים מטרתו.

את התפקיד הזה הניח לחתנו ר' שלמה ברויער ז"ל, שמלא את מקומו בקהלת פרנקפורט. הוא נוכח כי רוח היהדות המסורתית - על אף כל המהלכים שמצאה לה בגרמניה על ידי חותנו - לא תוכל להתקיים כמקור חיים וככוח חי, כי אם בהקמת ישיבה במובן הישן שתהי מרכז ללימוד התורה בגרמניה. בשנת 1890, שנה אחרי בואו, הוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל. כוונתו הייתה לחדש תנועת הלמוד בישיבה, במו שהיה רגיל בגרמניה בימי קדם, וכמו שראה אותה בהונגריה.

ארוכה וקשה הייתה הדרך להגשמה. הבחורים הראשונים - ומהם גם מוסמכים - היו בני ארצות המזרח שבאו אל פרנקפורט מתוך חבתם לתורה עם דרך ארץ. התלמידים מפרנקפורט ומיתר ערי גרמניה היו בתחילה מתי מספר. בתחילה אפילו וועד הקהילה - קהילתו של ר' שמשון רפאל הירש ז"ל - היה מפולג בשאלת ערך המוסד ונחיצותו.

דרך הלמודים בישיבת פרנקפורט היה דומה לזה של הישיבות בהונגריה. שני שיעורים לימד ר' שלמה ברויער, שהיה ראש הישיבה: שיעור קבוע בבוקר, שדרש עיון והכנה יתרה מאת בני הישיבה, ושיעור פשוט בכל ערב, שהיה פתוח גם לשאר לומדי תורה שבעיר. השיעור ביורה דעה ניתן על ידי דיין הקהילה, ר' יעקב פוזן. לתשומת-לב יתרה זכו התלמידים מגרמניה, שעדיין לא היו מוכשרים להשתתף בשיעורי הרב בלי סיוע. להכנתם ולהדרכתם נתמנה ר' ח. סופר. במשך שלושים שנה הכניס מאות תלמידים לדרך הלמוד בהיכל הישיבה. שיעור בתנ"ך ובתולדות ישראל למדו פעמיים בשבוע הרבנים דר. בונדי ממיינץ ודר. קוטעק מהאמבורג.

הבחורים שבאו מחוץ לעיר ולא היה בידם לשלם שכר דירה וכלכלה, קבלו תמיכה הגונה מוועד הישיבה כדי שלא יצטרכו לחזור אחרי בעלי בתים שיארחום כפי שהיה המנהג ברוב הישיבות שבמזרח. הבחינות, שהתקיימו בכל חודש במעמד וועד הישיבה, הכריחו את הבחורים להקדיש כל זמן היותם בישיבה ללמוד התורה. רבים מבני הקהילה בקשו שבניהם ילמדו בישיבה אחרי שסיימו בית הספר הכללי וטרם שפנו לאומנות ולמסחר.

מספר התלמידים גדל משנה לשנה - ובייחוד משנת 1910 עד סוף מלחמת העולם הראשונה - כי היא הייתה הישיבה היחידה בגרמניה. אך ברבות התלמידים רבו הקשיים לקיימה. באו מלחמת העולם, מפלת גרמניה, המהפכה והיוקר, ובעקבות כל אלה חלו שנויים בכל שטחי החיים. אך הישיבה לא נפלה. להפך: השינויים הביאו לידי חיזוק והזדקקות ערכי ישראל וקודשיו. חלוף חלפו הימים שבהם האמינו בעליונותה של גרמניה. הפליטים מארצות המזרח השפיעו על יהודי המערב בכיסופיהם להבנות מתוך אוצרות התורה וחנוך תורני. רעיון הישיבה כבש לו מסילה בלבב כולם.

בפרנקפורט דמיין נפתחו שני מוסדות חדשים:

א. הישיבה של ר' משה שניידר, בשנת 1920, תחת הנהלת הרב יוסלביץ והרב קארפל. למדו שם ארבעים תלמידים, רבים ממזרח, שגרו ונתכלכלו בבניין הישיבה. דרך הלמוד היה ליטאי. אף הקהילה שרק לפני חמישים שנה התנגדה ללמוד התלמוד, נתנה הענקה כדי לקיים הישיבה. בעלות הנאצים לשלטון, עברו ר' משה שניידר וחלק מתלמידיו ללונדון ופתחו שם ישיבה.

ב. הישיבה של ה' יעקב הופמן, שנפתחה בשנת 1924. בה עלה מספר התלמידים עד למאה. בין ראשי הישיבה הזאת היו; הרב קירשבוים, הרב ראקוב, והרב קורן. ההוצאות לקיום הישיבה סופקו לרוב על ידי הקהילה.

באותה תקופה, בין 1920 ל1930, נפתחו גם ישיבות בערים אחרות:
בנירנברג, על ידי הרב קליין, והרב ברגמאן;
בהאמבורג על ידי הרב יוסף קארעלבאך והרב ראבינוב;
בלייפציג, ע"י הרב אפרים קארעלבאך והרב ראגוסניצקי;
וגם בברעסלוי, שלא ראתה ישיבה מימי ר' וואלף איגר, נפתחה אכסניה לתורה, אף כי לזמן קצר.

במידה שהתמוטטו הערכים הקדומים של גרמניה, התקרבו היהודים אל ערכי ישראל. הרגש הזה בא לביטויו בקול קורא של וועד הישיבה של רבי ש. ברויער משנת 1921, בו נאמר בין היתר:
"בכל הארץ נשמעת הדרישה: תנו לנו בתי עם! אנו, אין לנו כי אם "בית עם" אחד הראוי לשם זה, הוא הישיבה".

בדו"ח שהוציאה הישיבה בשנת תרפ"א, שלושים שנה אחרי היווסדה, נרשמים שמות תלמידיהם שלמדו אז והחניכים שיצאו ממנה בעבר. הרשימה המאלפת הזאת מראה עד כמה שהסתעפה פעולתה של הישיבה ועד כמה שנשתנה מצב הרוח של יהודי גרמניה. בעוד שבתחילה היו התלמידים ברובם מחוץ לארץ, היו בשנה הנ"ל כשמונים אחוז מפרנקפורט או משאר מקומות בגרמניה.

מספר התלמידים עלה למאה וחמישים. מצאה הישיבה לה בנין חדש ומפואר סמוך לבית הכנסת הגדול של קהל עדת ישורון, ושם הצטופפו מבוקר השכם עד שעה מאוחרת בערב לומדי תורה, בחורים ובעלי בתים.

משאר הישיבות, שהתקיימו בימים ההם, אין לנו ידיעות מפורטות. כדי ליתן מושג על תכנית הלמודים באחת הישיבות בפרנקפורט דמיין, אשתמש בדו"ח הנ"ל. הצלחתה הייתה בעיקר פרי עבודה שיטתית מצד המנהל וראשי הישיבה, עבודה שהתחשבה לא רק בחומר הלמודים כי אם גם בחומר התלמידים. לפי זה קבעו המבנה והתכנית.

א. המבנה:
בני הישיבה נחלקו לחמש כתות, כתה כתה לפי כוח הקליטה של תלמידיה:

כתה א: לתלמידים שבאו מישיבות אחרות ושבכוחם ללמוד בפני עצמם.
כתה ב: לבחורים שהתקדמו די צרכם בכדי להתכונן בהדרכת משגיחים.
כתה ג: תלמידים שהיו זקוקים לעזרה מצד ראשי ישיבה או מבחורים של כתה א או ב כדי להתכונן לשיעורים ולחזור עליהם.
כתה ד: תלמידים שעדיין לא יכלו להשתתף בשיעור הקבוע של הרב, כי אם רק ב"שיעור פשוט".
כתה ה: מתחילים שעדיין אינם מוכשרים לא לשיעור קבוע ולא לשיעור פשוט.

כדי להזרים בכל שנה דם חדש לחומר התלמידים, וכדי להעלות דרגתם ולהבטיח עתידה וקיומה של הישיבה, ערכה הנהלתה - בהשתתפות בתי הספר העברים שבעיר - ארבע עשרה כתות של מכינה לתלמידים, שיתכוננו לכניסה לישיבה אחרי סיומם בתי הספר, עממיים או תיכונים.

ב. התכנית
(לפי מה שלמדו התלמידים בשנת תר"פ):
כתה א-ג: שיעור קבוע: מס' קדושין; סוגי' שליח נעשה עד, עד אחד נאמן באיסורין, מצוות מבטלין זא"ז, מצווה הבאה בעברה (השיעור הזה ניתן ע"י הרב ר' שלמה ברויער).

כתה א--ד: שיעור פשוט שניתן ג"כ ע"י הרב המנהל: מס' עירובין, פ' כל גגות.

כתה א: שיעור שניתן ע"י הרב ר' יוסף ברויער שעבר על סוגיות מעניין איסור והיתר ועל יו"ד סי' ס"ט-ע"ח וצ"א עד ק"ד.

כתה א-ב: עקרי היהדות על יסוד התנ"ך (שיעור שניתן ע"י הרב יוסף ברויער).

כתה א-ג: מוסר ההלכה (מתוך מקורות) השיעור ניתן ע"י דר. ש. ערמאן.

כתה א-ג: מוסר ההלכה (מתוך מקורות השיעור ניתן ע"י דר. ש, ערמאן).

כתה ב: גמרא: הכנה לשיעור קבוע (ר' י. ערענטריי) ולשיעור פשוט (ר' א. פוזן) מס' שבת, ב' עד י"ז, ל"ו-מ"ז.
משנה: סדר נשים - תנ"ך רש"י על פרשת השבוע (ר' י. ערענטריי), פוסקים: או"ח שבת סי' רס"ב-רס"ג.

כתה ג: הכנה לשיעור קבוע (ר' ערענטריי) ולשיעור פשוט (דר, רוזנבליט).
גמרא: מס' קדושין ומס' עירובין. משנה: ס' נזיקין ומם' מקוואות ועם רמב"ם ור"ש).
פוסקים: או"ח הל' ר"ה ויוה"כ ויו"ד ס' פ"ב-פ"ו.
תנ"ך: רש"י על פרשת השבוע; מלכים או"ב; תרי עשר וירמיהו.

כתה ד: (שלא השתתפה בשיעור קבוע) עקר החומר של השיעור הקבוע (ר' א. פוזן) והכנה לשיעור פשוט (דר. רוזנבליט); קטעים ממס' ר"ה וסנהדרין (דר. רוזנבליט).
תנ"ך: שופטים, שמואל - קטעים מרש"י על פרשת השבוע - נ"א יחד עם כתה ג.

כתה ה: גמרא: מס' ברכות פרק ב-ג --מס' ב"מ פ' ב-ג.
משנה: מס' ברכות ופסחים; תנ"ך: פי' רש"י על התורה כסדר - נ"ר יחד עם כתה ד; קש"ע כסדר.

על פי תכנית מקיפה כזו קיוו ליצור תנועה שבכוחה יהיה לרפאות הפצעים של המאה שעברה. אך בואו של היטלר שם קץ לכל מאמציהם. רוב המוסדות החדשים ננעלו כבר בשנים הראשונות אחרי עלות היטלר. שתי הישיבות" של דר. הופמאן 2) ושל דר. ברויער 3), השתדלו להמשיך עבודתן הפורייה וגם להרחיבה. לישיבה של דר. הופמאן נספחה "הכשרה" שבה למדו בני הישיבה מלאכת יד והתכוננו לעלות לארץ. הישיבה של ר' יוסף ברויער, שמלא מקומו של אביו ז"ל, פתחה שני בתי חנוך לצעירים ובית חלוץ לבוגרים שבאו מחוץ לעיר כדי ללמוד בישיבה ולהתכונן לעליה גם יחד. בימים החשוכים האלה מצאו בישיבה אור חדש.

הכספים להחזקת הישיבה באו ברובם מידידי הישיבה שגרו מחוץ לארץ. על ידיהם הצליחה הישיבה אפילו להרחיב תכניתה, להוסיף כתות ולמנות מורים חדשים 4.

עבודתם לא פסק עד שבסוף שנת תרצ"ח נשרפה הישיבה יחד עם בית הכנסת שבצדה.

הערות:



1. ממאות ראשי-ישיבה במאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה, ייזכרו כאן רק אחדים: ר' א. ש. קיידאנובר, ר' יוסף שטיינהארד, ר' צבי הירש יאנוב, ר' מ. זלמן הכהן, ר' וואלף האמבורג בפיורדא, ר' נפתלי הכהן, ר' יעקב יהושע, ר' פנחס הורוויץ ובנו, ר' נתן אדלר בפראנקפורט דמיין, ר' צבי הירש אשכנזי, ר' יחזקאל קאצנעלנבויגען, ר' יונתן אייבשיץ, ר' רפאל הכהן בהמבורג-אלטונה, ר' הטלף בברעסלוי, ר' עקיבא איגר בסוזן, ר' יעקב עטלינגר במאנהיים ועוד ועוד.
2. אחרי הגיעו לא"ה נתמנה רב בקהלת "אוהב צדק" בניו-יורק. כעת הוא בישראל..
3. ניסיונו לעקור את הישיבה מפראנקפורט לעיר פיומע באיטליה נכשל ואחר חצי שנה, שבלה שם עם חלק מתלמידיו, שב לפראנקפורט. כעת הוא רב דקהל עדת ישורון בג. י.
4. בין ראשי הישיבה החדשים ייזכרו כאן: ר' ב שלעזינגער ז"ל ור' י"ל יעקובוביץ, שעלו לארץ וייסדו הישיבה "קול תורה" בירושלים, ור' ביברפעלד שעשה לו שם על ידי חקירותיו בתולדות ישראל.