|
פרופ' ד"ר מאיר בלבן: הוא היה ההיסטוריון בה' הידיעה של יהדות פולין. נולד ב-1876 בלבוב למשפחה, שהעמידה פרנסים ומנהיגים בקהילה המקומית, סיים את האוניברסיטה בלבוב, התחיל כמורה בבתי ספר עממיים ע"ש הברון הירש, בגליציה המזרחית. בשנים 1909-1914 שמש מורה בבתי-ספר תיכוניים בלבוב. בזמן המלחמה שמש כרב צבאי. ב-1920 הוזמן ע"י המיניסטריון להשכלה בורשה לשם ארגון סמינר לרבנים. כך נוסד "תחכמוני", הסמינר לרבנים מיסודו של ה"מזרחי" תחת הנהלתו עד 1929. ב-1925 נתמנה כפרופסור באוניברסיטה החופשית הפולנית בוורשה. לאחר שנה נתמנה כדוצנט באוניברסיטה הורשאית, שבה הרצה על תולדות היהודים ותרבותם. במכון הורה: תולדות היהודים בימי הביניים ובזמן החדש, תולדות היהודים ותרבותם בפולין, ומדעי העזר ההיסטוריים. ב-1936 העלה לדרגת פרופסור שלא מן המניין באוניברסיטה הורשאית. את הקריירה המדעית שלו הוא מתחיל - ב-1897 על ידי פרסום מאמרים על נושאים היסטוריים, והוא מעמיד את עצמו בשירות הרעיון הציוני. ב-1906הוא כותב את המונוגרפיה "יהודי לבוב במעבר המאה ה-16 וה-17". בעד עבודה זו הוא מקבל את פרס וואלברג מטעם האוניברסיטה הלבובית. הוא זכה גם בפרס ברדצ'בסקי של האקדמיה המדעית הפולנית. נושאי מחקריו היו: ועד ד' הארצות, התנועה הפרנקיסטית, (הספר הופיע גם בעברית בשני כרכים), החינוך היהודי בימי האבסולוטיזם הנאור (הרץ הומבורג), ברק יוסלביץ ותקופתו, תולדות הדפוס, שרידי אמנות היסטוריים של יהודי פולין, ביבליוגרפיה של קורות היהודים בפולין ובארצות השכנות (1900-1939), תולדות יהודי גליציה, יהודי לבוב, קרקא, לובלין. לשלש הקהילות הנזכרות הקדיש מונוגרפיות מקיפות וממצות, המפליאות בתנופתן ובריכוז ללא תקדים של חומר ארכיוני עשיר. בהשפעתו ובהדרכתו עסקו רבים מתלמידיו בכתיבת מונוגרפיות על קהילות ישראל בפולין. מאיר בלבן הוא החלוץ של המחקר ההיסטורי המודרני בין ההיסטוריונים היהודים בפולין. הוא היה אחד הראשונים שהתחיל לחקר את הארכיונים ושמש מופת למחקר זה. עבודותיו הצטיינו בגישה אובייקטיבית-מדעית. בלבן יצר אסכולה מדעית של היסטוריונים יהודיים בפולין. הוא שאף להבליט את הקשר בין העבר לבין העתיד. מבחינת השקפת עולמו אפשר לראות בו נציג הגישה האידיאליסטית בניגוד לד"ר י. שיפר, אחד האישים המבריקים ביהדות פולין, שהורה בשנים הראשונות במכון. ד"ר שיפר השתמש בשיטות התפיסה החומרנית בהיסטוריה, אם כי הסתייג מהמרכסיזם. בין בלבן לבין שיפר הפרידה לא רק השקפת עולם, אלא גם נושאי המחקר. בה בשעה שבלבן היה בעקרו היסטוריון התרבות ומתאר נאמן של הוי החיים היהודיים בעבר, הקדיש שיפר את תשומת לבו לבחינה הכלכלית והחברתית של חיי היהודים, אם כי זכויותיו רבות גם בשטח מחקר חיי התרבות של היהודים בפולין. ברם ההבדל העיקרי היה בשיטות העבודה. בלבן שם את הדגש בניתוח מדוקדק של הפרטים, שהעלה מהחומר העשיר של הארכיונים. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לתולדות הקהילות היהודיות ולהיסטוריה אזורית. וכך הופיע על ידו מספר רב של ספרים, חוברות ומאמרים בצורת מונוגרפיות (ר' להלן פרסומים). בניגוד לדרך זו הלך שיפר, שחתר להקפה סינתטית של תולדות היהודים בפולין תוך תאור החיים העיקריים בשטח הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. ויכוח מתמיד היה בין שני ההיסטוריונים אלה. שיפר עצמו היה מגדיר את ההבדל ביניהם בדרך ציורית זו: בלבן בונה יסודות, מעמיק לחפר, בונה את הרצפות על פני שטח נרחב, מגיע לפעמים להצבת קיר, כל לבנה במקומה, ברורה וישרה, אבל בנין שלם אין לראות אף פעם. בבניין שאני מקים יתכן שיש גג עקום ודולף, הרצפה בלתי גמורה, הקירות לא תמיד מסוידים, החלונות אינם ישרים, אבל את הבניין רואים בשלמותו. (שמעתי מפי פרופ' ווייס) עם כל הערכתו את עבודת בלבן לא נמנע שיפר מביקורת גם בהזדמנויות של הערכה והוקרה. יום גדול בחייו של הפרופ' בלבן הייתה החגיגה הפומבית של יהדות פולין ליובלו ה-60 ב-1936, שהתקיימה באולם המפואר של הספרייה היהודית בורשה. החגיגה אורגנה ע"י תלמידי המכון ושותפו בה אנשי הרוח המובהקים של יהדות פולין. את הנאום המרכזי נשא מתנגדו המסורתי ד"ר שיפר. בהזדמנות זו סקר את זכויותיו הגדולות למען המדע היהודי, אם כי לא נמנע להדגיש את הויכוח ביניהם. הוא השווה אותו לצייר הפולני מסיקו, אשר בציוריו המשתרעים על פני קירות שלמים של המוזיאונים הפולניים, אפשר לראות את פרטי הפרטים של רגלי הסוס והלבוש של האביר - ברם קשה לראות את הציור בשלמותו. שיפר צדק ולא צדק בבקרתו זו. נכון, שחסרה הסינתזה במחקריו של בלבן, שיפר, שהפליא בהברקותיו וביצירתו מלאת ההשראה, רצה כאילו לפסח על השלב הראשון בכל מחקר מעמיק: על שלב הנחת יסודות, ומשום כך סבלה עבודתו המדעית מחסר הוכחות מספיקות. בלבן הניח יסודות. בתנופה עצומה מתוך נשימה ארוכה, הקים דור של תלמידים, שעזרו לו בעבודתו, הדריכם בגישה מדעית ובשיטות מחקר מודרניות. הסינתזה צריכה הייתה עדין לבוא. יד הכורת הונפה גם על המרכז המדעי היהודי הצעיר הזה של יהדות פולין, והרב עם תלמידיו, שירת חייהם באמצע נפסקה. בלבן מת בגטו וורשה בשנת 1942. דוצ' ד"ר מנחם שטיין. הוא הגיע למלוא התפתחותו תוך עבודתו במכון. שטיין הורה ב"מכון" מדרש, תולדות היהודים וספרותם בתקופה היונית-רומית ופילוסופיה יהודית. הוא נולד בכפר בריניה ליד טורקה שבגליציה בשנת 1891. את הדוקטורט לפילולוגיה קלאסית קבל באוניברסיטה בקרקו, ואת הסמיכה לרבנות קבל ב"הוכשולע פיר וויסנשאפט דעם יודנטומם" בברלין. הוא שמש כמורה בבית-ספר התיכוני היהודי בקרקו, נתמנה למרצה במכון בשנת הלמודים 1928/29, ידע להלהיב את תלמידיו לנושאי הרצאותיו ולעודדם להעמיק בהם. קרוב היה לתלמידים וידע גם את בעיותיהם הפרטיות. בשנת הלמודים האחרונה לקיום המכון נבחר לרקטור המכון. באותה תקופה שמש גם יו"ר אגודת הסופרים בורשה. גם במחתרת הגטו הורשאי המשיך בפעולתו המסבירה ומלמדת. בתנאים הקשים ביותר מצא שומעים רבים, שהקשיבו להרצאותיו על אריסטו והרמב"ם. שטיין היה מומחה לתקופה ההלניסטית. את כל מחקריו הקדיש לתקופה זו. כמה דמויות מרכזיות רתקו את תשומת לבו. במיוחד עמל למען החזרתו של פילון לתרבות העברית. רבים הם המחקרים שפרסם על נושא זה ובשפות שונות. הפירושים האלגוריים של פילון האלכסנדרוני (1929), פילון והמדרש (בגרמנית 1933), מונוגרפיה על פילון (1931, פולנית), ולבסוף ספרו העברי על פילון שהופיע בהוצאת שטיבל, ורשה תרצ"ז, והסתמך על מסקנות מחקריו המרובים. הרבה תשומת לב הקדיש לדמותו של יוספוס פלביוס. בשנים האחרונות הקדיש את עבודתו למחקר הרמב"ם והשפעתו של אריסטו עליו. פרי מחקרו זה פרסם בהוצאת כתבי המכון 1937. הוא הוכיח אומץ לב (אחת מתכונותיו המובהקות), כשרון מבריק וידיעה מעמיקה בבואו להגן על מערכות ישראל בפני מחרפיהם. ספרו, שנכתב בפולנית כתשובה על ספרו של פרופ' טדיאוש ז'לינסקי: "הלניות ויהדות", הפריך את יסודות התקפתו החריפה על עקרונות היהדות. על יסוד ידיעותיו העמוקות בשפה היונית ובמקורותיה הוכיח למלומד הנ"ל, שהיה אוטוריטה בינלאומית במקצועו, את טעויותיו בניתוח המקורות. ספר זה עורר רושם עצום בחוגי המשכילים בפולין. שטיין התייחס לעבודתו כלעבודת הקודש. הוא ראה בה תפקיד היסטורי. וכך הוא אומר בהקדמתו לספרו העברי על פילון: |
"השיבה למולדת צריכה להיות כאחת שיבה לאוצרות הרוחניים והתרבותיים של העם מן הדורות השונים. אין שיבה בלי תשובה. עלינו לתקן את המעוות ואת העזובה ביחס ליצירה היהודית העתיקה ועל בני זמננו שומה לאסף ולקבץ נידחים ונשכחים מן הזמנים שעברו ולהשיב אותם למלכות הרוח שלנו."
|
|
כשהזמין פעם את אחד מתלמידיו, שהיה פעיל בתנועת הנער החלוצית, לביתו ושאלו מדוע אינו מתחיל בעבודת מחקר בשדה ההיסטוריה או הפילוסופיה היהודית, נענה שתנועת החלוץ קוראת לו להגשמה. ומה יהיה על תנועת המדע העברי? האם אין היא זקוקה לחלוצים? האם אין היא חלק חשוב מתנועת התחייה הלאומית? ואכן כך ראה שטיין את עבודתו בלהט הדביק את תלמידיו. בקורו בארץ ישראל היה מקור חדש להתלהבות בלתי נדלית. נכונו לו גדולות. לא ניתן לו הדבר. לא ניתן לנו לינוק ממקורותיו העשירים ומכשרונו הברור. הוא נרצח באחד ממחנות ההשמדה של לובלין. דוצ' ד"ר ישראל אוסטרזצר. צעיר המרצים של המכון היה. התחיל את עבודתו במכון כמזכיר וכאסיסטנט של ד"ר ווייס במקצוע התלמוד. בשנת תרצ"ה נתמנה למרצה לתלמוד ולספרות העברית בימי הביניים. הוא נולד ב-1904 בקולומיי. היה תלמידו של הרב מאיר שפירא. (מייסד ישיבת חכמי לובלין). עמד בבחינות חוץ בבית הספר התיכון בעירו, למד באוניברסיטאות קרקא וורשה. את הדוקטורט קבל בשנת 1927 בהיסטוריה ופילולוגיה קלאסית. למד בבתי ספר תיכוניים בורשה, וב-1928 הוא מצטרף לעבודה במכון. הוא פרסם מחקרים על המשפט התלמודי ותרגם את הספר "צוואות השבטים" (ת"א 1937). בשנים האחרונות התמסר לבעיות המשפטיות של התלמוד והרחיב את ידיעותיו בתורת המשפט הכללי. בשנת 1936 נבחר כסגן היו"ר של אגודת הסופרים העברים בפולין. אוסטרזצר היה הנושא העיקרי של הבעיות המעשיות של המכון. חלקו היה רב בטפול בשאלות הארגוניות שבו. בהיותו קרוב בגילו לחלק גדול מהתלמידים ידע את בעיותיהם והשתדל לעמד לימינם. מלומד צעיר ומבטיח זה גם הוא נגדע בשואה. היחידי מקבוצת המורים המרכזיים שזכה לצאת בשלום מהפורענות הוא דוצ' אברהם ווייס, יצא את גטו וורשה ב-1940 והגיע לארצות הברית. בשנות הלמודים 1952/3 הרצה כפרופסור אורח באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום ממשיך פרופסור ווייס ב"ישיבה אוניברסיטה" בניו-יורק בעבודתו המדעית-חינוכית. המורים החלקיים והזמניים ד"ר אריה טרטקובר ליווה את המכון כמעט מראשיתו ושמש בו מרצה לתורת הציבור וסוציולוגיה יהודית. כיום משמש ד"ר אריה טרטקובר נשיא הקונגרס העולמי היהודי בישראל ומרצה לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה בירושלים. בשנים הראשונות לקיום המכון הורה בו ד"ר י. שיפר ז"ל הסטוריה כלכלית וסטטיסטיקה של יהודים. אחד ממנהיגי יהדות פולין ואחד מאנשי הרוח המובהקים שלה. על שיטתו המדעית דובר תוך השוואה עם שיטתו של פרופ' בלבן. פרישתו מהמכון כעבור שנים אחדות, גרמה ללא ספק הפסד לרב-גוניותו של המכון ולהשראתו היוצרת. שמו חתום על המברק הראשון מורשה לישראל, שהודיע על מרד גטו ורשה. הוא נרצח באחד ממחנות ההשמדה. בשנים הראשונות הורה במכון ד"ר שמואל אטלס פילוסופיה יהודית ומוסר היהדות. ד"ר אטלס עבר לארצות הברית וממשיך בעבודתו המדעית והחינוכית בהיברו יוניון קולג' בניו-יורק. המשורר ד"ר יעקב כהן הרצה על הספרות העברית בימי הביניים ובעת החדשה בשנים 1928-33. לאחר. זאת עלה לארץ. במקומו בא ד"ר ירמיהו פרנקל ז"ל לשנת הלמודים 1933/4. לאחר עלייתו של ד"ר פרנקל לארץ, שמש בתפקיד זה במשך שנים מתתיהו שוהם -:= פולקביץ. הרצאותיו של שוהם גרמו עלית נשמה והשראה לשומעיו. שומעי לקחו המעטים שנשארו בחיים, נושאים בזיכרונם את דמותו האצילה, את עמידתו הזקופה והצנועה, את התכוננותו בדחילו ורחימו להרצאותיו ואת הידיעה הרחבה של ספרות ושירה שפרש לפניהם. תלמידיו ומעריציו שלווהו לשדה הקברות בורשה הרגישו באבדתם הגדולה. רק לאחר שהמשיכו לעיין ולשאוב מיצירתו הספרותית, יכלו להבין מה גדולה הייתה האבדה ללא עת לספרות העברית. במקומו בא המבקר הספרותי והמתרגם ד"ר בנציון בנשלם, כיום מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית בירושלים. תקופה קצרה הורה ד"ר זיגמונט ביכובסקי ז"ל היגיינה סוציאלית יהודית; וד"ר דומיצללה ליפשיץ שוארץ ז"ל אנטרופולוגיה יהודית. ד"ר מאיר מאובר, מנהל הסמינר הממשלתי למורי דת (גנשה 9), הורה: דידקטיקה ומתודיקה של הלמודים העבריים. בשנים האחרונות רכז את הסמינר לתנ"ך במקומו של פרופ' שור. ד"ר ש. ז. כהנא היה עוזר בלתי קבוע לתלמוד, כיום מנהל משרד הדתות בירושלים. בשנתיים האחרונות הורו במכון: ד"ר פ. פרידמן היסטוריה כלכלית וחברתית, כיום מנהל הסמינר למורים בניו-יורק ומרצה באוניברסיטה קולומביה. ד"ר העשל: פילוסופיה יהודית. כיום בניו-יורק בבית המדרש התיאולוגי. ד"ר משה גוליגר ז"ל: לשון ודקדוק. התלמידים בין התלמידים אפשר היה להבחין בשני חלקים: מעוטם היו בוגרים יותר, חובשי בית-המדרש, שהגיעו להוראה ועמדו אח"כ בבחינות הבגרות כתלמידי חוץ ובאו לאוניברסיטה ולמכון. אלה היו בעיקרם יוצאי גליציה, שהביאו אתם מטען רציני מאד של ידיעות בתלמוד. הם הוו את עיקרה של מחלקת הרבנים. את הרוב הוו בוגרי בתי-הספר התיכוניים, בעיקרם מפולין הקונגרסאית וגליציה, ומעוטם - מחבלי הספר המזרחיים. מספר התלמידים היה מצמצם: בממוצע בערך ל-80. היחס המספרי של התלמידים בשתי הפקולטות היה משתנה משנה לשנה. בשנים האחרונות היה מספר השומעים שווה בשתיהן. מספר התלמידות היה בממוצע כשליש מכל שומעי המכון והן הוו את הרוב בפקולטה של המורים. התלמידים פתחו עבודה חברתית ענפה. דינים וחשבונות אחדים מעבודה זו נתפרסמו בכתבי המכון. המוסד העיקרי של תלמידי-המכון היה "העזרה ההדדית". בדין וחשבון משנת 1929/30 מתפרסם הרכבו של הועד: יוסף שוחט - יו"ר (כיום מפקח אזורי של משרד החינוך בחיפה). ישעיהו פרישמאן - סגנו (כיום מפקח במשרד החינוך בישראל, צפורה ויזנפלד - מזכירה (כיום חקלאית במושב השיתופי מולדת). פנינה קרמר - גזברית (נשואה לפרופ' ווייס, כיום ניו-יורק). ראובן צדרבוים - מנהל ענייני חוץ (כיום ארזי, מנהל מחלקת הנוער בלשכה הראשית של הקהק"ל בירושלים). האגודה הזאת קיימה קופת הלוואה במשך שנת קיומה הראשונה ונתנה 30 הלוואות. האגודה עזרה לחבריה במציאת עבודה. בשנת 1931 הציעה גב' ברטה שרשבסקי (אשתו של הסנטור רפאל שרשבסקי) את עזרתה ל"עזרה ההדדית" של תלמידי המכון. ברחוב סמולנה 9 היה קיים בית המהגרים ובו מטבח. בבית זה ניתנו ארוחות-צהרים. כל תלמיד יכול היה לקבל מ"העזרה הדדית" במחיר זול ביותר פתקא, שתמורתה ניתנה לו ארוחה בבית זה. מי שהתקשה בתשלום הסמלי הנ"ל קבל את הפתקאות ללא תשלום. הגירעון של המטבח כוסה בעלום שם על ידי הגב' שרשבסקי. נוסף לעזרה זאת טפלה האגודה גם בפעולה תרבותית. ביוזמתה אורגן כמעט בכל מוצאי-שבת "עונג שבת", מוקדש לבעיות מדע וחברה. בחגים הלאומיים קוימו חגיגות בהשתתפות תלמידים ומורים. כמו כן ארגנו טיולים בסביבות ורשה. ועד האגודה יזם את הקמתם של חוגים מדעיים: אחד החוגים היה חוג שומעי המחלקה לרבנים. מטרתו הייתה: |
"להעמיק את השקפת עולמם של חבריו ברוח המסורת היהודית והדרכת חבריו לקראת תפקידיהם".
|
|
הפעילים בחוג זה היו: ברנדס, פיאל, פרידמן, הפנר, רודנשטיין, וורם.
החוג קיים עבודה מדעית והקדיש את ישיבותיו לנושאים בשטח מדעי היהדות. מספר חבריו היה 25. למחלקת המורים היה חוג פדגוגי בשם "המדריך". הפועלות בחוג זה: י. פרישמן, י. שוחט, ומרים לטוין (כיום מורה בישראל). החוג קיים הרצאות על נושאים פדגוגיים וערך משפט פומבי על ה"חדר". פורסמו 2 עלונים ובהם מאמרים על נושאים שבהם דן החוג. מספר החברים בשנת תר"ץ: 17. בשנים הבאות נחלשה הפעולה הרשמית של החוגים ובמקומם בא ההווי הבלתי רשמי, שהפך לסימנו האופייני והמובהק של המכון. העבודה המדעית של שומעי המכון: בשנת תרצ"ג זוכו בפרסום העבודות הבאות: יוסף שוחט: ניסיונות התיישבות חקלאים של יהודים במחצית הראשונה של המאה הי"ט. רבקה ליפשטיין: בתי הספר היהודיים העממיים בפולין הקונגרסאית במחצית הראשונה של המאה הי"ט. פרל קרמר: חברות בעלי מלאכה יהודיים בפולין, (המאה הט"ז והי"ח). שרה לוי: פולחן קיסרי רומא עפ"י התלמוד והמדרש. ל. רונדשטיין: תארים אלוקיים אצל הרמב"ם. אהרן סויצקי: בית המדרש לרבנים בורשה. פרסום בשנת תרצ"ה איזביצקי זיסקינד: חיסול חובותיהם של קהילות היהודים בתקופת הממלכה הפולנית. לוינזון לובה: הושע לודביק לובלינר ופעולתו בארצות נדודיו. פינס ליאון: משטר הקהילות ברומא העתיקה. פרסום בשנת תרצ"ו. אסתרין אליעזר: תולדות היהודים בזמושץ. גוזיק יוסף: מזמורי תהילים. מבין תלמידי המכון הצטיין במיוחד ה. ל. רונדשטיין, כאחד הכשרונות העולים במקצוע הפילוסופיה, בורשה. מחקריו בשטח זה צוטטו על ידי גדולי הפילוסופים הפולניים. אחד המוסמכים של המכון מרדכי סמיד (קדם סמיטיצקי) עלה לארץ והמשיך ללמד באוניברסיטה בירושלים. אחר סיום לימודיו התמסר לעבודה מדעית בשטח ההיסטוריה, פרסם מאמרים והוזמן לעריכת קבצים. מותו הפתאומי שם קץ להתחלות מבטיחות אלו. אחד התלמידים המבריקים בשנים האחרונות במכון היה שלמה ריקמן. תלמיד צעיר זה, שהיה בקי בלשונות רומי ויון ובספרותם, חונן בכשרון בלתי מצוי לתרגומי שירה. תרגומיו משירי ביאליק לפולנית עשו רשם רב בעולם הספרותי והופעתם הייתה לסנסציה ספרותית. לפני פרץ המלחמה הופיעו שיריו במקובץ והגבירו את הרושם הקודם. דיקמן פרסם תרגומים רבים מהספרות העתיקה לעברית. תרגומים אלה נתפרסמו גם בישראל והפנו אליהן את תשומת לב הביקורת הספרותית. חבריו הקרובים היו נדהמים מהקלות והמהירות שבה נעשו תרגומים אלו, מבלי לאבד מדיוקם, ומה שהפתיע יותר - מצלצולם המוסיקלי, קצבם ויפים השירי בשפה המתורגמת. המכתב האחרון שהגיע לארץ מדיקמן ומאחיו היה מטשקנט 1942 ובו בקש לעזר לו לעלות לארץ. מאז נפסק כל קשר אתו. ממאות התלמידים שסיימו ולמדו במכון נשארו רק עשרות אחדות. רובם בישראל. הם פזורים בעריה, מושביה וקבוצותיה. אפשר למצוא אותם בתפקידים שונים בבתי ספר תיכוניים, בהנהלת סמינר למורים, בפקוח ובמשרד החינוך. רובם בחקלאות, בקבוצות ובמושבים. מעוטם נמצא בארצות הברית, וגם פה הם ממלאים תפקיד חיוני בשטח החינוכי והתרבותי. ואילו האחרים הרבים, פאר הנער העברי בפולין, צעירים בגילם ובוגרים בתורה ובדרך ארץ, ישרי לב ומעמיקי הגות - היש תמורה להם? אותם צעירים וצעירות, שידעו למזג אהבת תורה ואהבת חיים, -שדבקות במדע ועבודה מתמידה הוו מסגרת תרבותית לחן-נערים תוסס; חברי היקרים. . . מי יכול להעריך במילואה את האבדה האנושית והלאומית התרבותית הזאת? דרכו של המכון א) אופיו הלאומי-עברי. אופי זה מתבלט על ידי השוואת המכון לבתי-מדרש דומים בארצות אחרות. ב) סובלנות רוחנית. |
שהמוסד "ישמש מקים עבודה לכל זרמי הרוח" -
|
|
לא הייתה הכרזה סתמית. היא קוימה בשלמותה. ואכן כל גוני השקפות העולם היו מיוצגות בין מורי המכון. איש לא חקר אדם לדעותיו, אם רק היו בתחומי ההכרה הלאומית. גישות מדעיות שונות, הערכות אחרות לתופעות חיים, כל זה לא מנע מהמרצים מלהביע את דעתם ביצירה חופשית, בתנאי שרמתם המדעית עמדה במבחן.
התלמידים באו מסביבות רוחניות שונות. ביניהם היו מיוצגים גם הקצוות של העולם הפוליטי. היהודי: "השומר-הצעיר" ו"אגודת ישראל". עובדה זו חייבה לטפח את הסובלנות הרוחנית כמידה נכספת. המכון עמד במבחן קשה זה בהצלחה מלאה. ג) האווירה במכון עודדה יצירה עצמית ומחקר-עצמי. ד"ר מאיר מייזנר פעל רבות למען עידוד המחקר ופרסומו, הן על ידי גיוס קרנות והן על ידי העמדת פרסים מכיסו. היו אלו רק התחלות- אבל התחלות מבטיחות. ד) המכון היה חוליה בשרשרת השלטון העצמי היהודי בפולין. ה) ואחרון אחרון - האווירה המיוחדת ששררה במכון. ואמנם הרבו לבוא למכון לשמע הרצאות, לעיין וללמוד בספריה, להתווכח ולשוחח. כל הזמן הפנוי מעבודה ומחובות עבודה הכרחיות ביותר באוניברסיטה (כי בשנים האחרונות רק אלו קוימו) הוקדשו למכון, שפתח את שעריו בלבביות ובידידות לפני שומעיו. עד היום נושאים אתם הבוגרים והתלמידים המעטים של המכון את זכר הימים הנפלאים ההם, ימי למוד מעמיק ושקידה, ימי חלומות ותכניות, ימים של ידידות ורעות אמיתית. ביבליוגרפיה 2. Instytut Nauk Judaistycznych w Warszawie, Nakladem Towa Krzewienia Nauk Judaistycznycn w Plosce Warzawa 1927. (Prof. Dr. M. Shorr: Instytut Nauk Judaistycznycn w Polsce Ozj asz Thon: O ciqgtosci Kultury Zydowskiej, Majer Balaban: Wiedza Zydowska I jej uczelnie w Polsce. 3. דין וחשבון של המכון לחכמת ישראל בורשה. בעד שנות הלמודים 1927/28, 1928/29. תוספת לכתבי המכון כרך 2 ורשה 1929. 4. דין וחשבון של המכון לחכמת ישראל בורשה לשנה הלימודים תרץ. תוספת לכתבי המכון כרך 3, ורשה תרצ"א. 5. דין וחשבון משנות הלימודים תרצ"ב, תרצ"ג, תרצ"ד. תוספת לכתבי המכון כרך 7, ורשה תרצ"ה. 6. דין וחשבון משנות הלימודים תרצ"ה, תרצ"ו. תוספת לכתבי המכון כרך 8, ורשה 1937. < 7. J/ Ostersetzer, Instytut Nauk Judaistyczneych w Warszawie. Miesiencznik Zydowski vol 9 (1931) str. 262-73) 8. אריה טרטקובר המכון למדעי היהדות בורשה. קובץ מדעי לזכר משה שור. בהוצאת ועדת זיכרון משה שור ניו-יורק תש"ה. עמ' 176-163. 9. Philip Friedman, Polish Jewish Historiography between the two wars. 1918-1939 in Jewish Social Studies vol XI No 4 New York 1949. 10. א. ווייס. הרב פרופ. ד"ר משה שור זצ"ל. קובץ מדעי לזכר משה שור. (ראה מס' 8) עמ' 23 11. אברהם לוינסון. תולדות יהודי ורשה. עם-עובד, תל-אביב, תש"ג. 12. אברהם לוינסון. התנועה העברית בגולה. הוצאת האכסקוטיבה של העברית העולמית בלונדון. ורשה תרצ"ה. 13. ד"ר ראובן פעלדשוה (בן-שם). יידישער געזעלשאפטליכער לעקסיקאן. פוילין 1 ורשה. 1939. 14. A. Sawicki, Szkota rabinnczne w. Warszawie Miesigczwik Zyd1 owski vol IV (1933). פרסומים (מאיר בלבן: שרידים היסטוריים של היהודים בפולין. ורשה, 1929 חלק 1) 2) אברהם ווייס. לקורות התהוות הבבלי ורשה, 1929. 3) ספר היובל לכבוד ד"ר מרדכי זאב ברודא. ורשה, תרצ"א. מ. בלבן: שלשלת היחס של משפחת אורנשטיין ברודא. ש. אטלס: לתורת ההכרה של הרמב"ם. י. אסטרזצר: לברור מצבם המשפטי של יהודי אלכסנדר בתקופת רומא. א. ווייס: הערות לבבלי וירושלמי. א. טרטקובר: בתי הספר של הצבור היהודי בפולין. י. כיהן: לשירי שלמה בן גבירול. מ. שור: חקי אשור. 4) Ksigge Jubileuszowa ku cza Dra Markusa Braudege Warszawa 1931. Edward Stein: Filou 2 Aleksaudrji, Cstowide dsieta: meukie filorofvcsus. Jquacy Schipper: Rounisfa Warszawaske' Pnyscayisk do dsietow autououyji Zydowskiey w Polsce. מנחם שטיין: פילון מאלכסנדריה, האיש, הכתבים והתורה הפילוסופית. יצחק שיפר: "הועדה הורשאית", פרשה בתולדות האוטונומיה היהודית בפולין. 5) Tgnacy Schipper: Zydzi Krolestwa Polskiego w dobie Powstuia Listopadowego.' Warszawa 1932. (יצחק שיפר: יהודי מלכות פולניה בתקופת "מרד נובמבר". ורשה 1932). 6) Ksigge Jubileuszowa Ku ezai Prof. Dr. Mojzesza Schorra. (ספר היובל להרב פרופ' דר' משה שור). מרטין דוד: פרופ' שור בתור היסטוריקן של המשפט (גרמנית). מאיר בלבן: תנועת שבתי-צבי בפולניה. (פולנית). ישראל אוסטרזצר: הקניין הפרטי של העבד במשפט העברי. (פולנית). אריה טרטקובר: לחקר הסוציולוגיה של התנועה המקצועית העברית בזמן הזה. (פולנית). 7) ספר היובל לכבוד פרופ' דר' משה שור. ורשה תרצ"ה. מ' ב': פרופ' משה שור. שמואל אטלס: לחקר התלמוד. אברהם ווייס: מקומה הקדום של המימרא. ש. ז. כהנא: לשאלת ספר חרדים. מנחם שטיין: לחקר מדרשי ילמדנו. 8) אברהם ווייס. התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית, ורשה 1937. 8*) אברהם ווייס, התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית חלק ב', ורשה 1939. 9) מנחם שטיין, הרמב"ם כאריסטוטלי יהודי (פולנית), ורשה 1937. 10) מאיר בלבן: ביבליוגרפיה להיסטורית היהודים בפולין והארצות השכנות בשנים 1900-1930 (פולנית). ורשה 1938. 1) המכון למדעי היהדות (פולנית) 1927. 2) מנחם שטיין: האידיאלים של היהדות ורשה 1935. קטעים מהתקנון המטרה והתפקיד 4. המכון מגיע למטרתו על-ידי: א) המצאת השכלה גבוהה במקצועות הלמודים הנזכרים לאנשים בעלי הכנה מתאימה. ב) מחקרים בכל ענפי מדעי היהדות והמדעים הקרובים להם. ג) עריכת הרצאות, טיולים מדעיים, פרסום חבורים והוצאות פריודיות מדעיות. ועד המכון א) של ועד "החברה להפצת מדעי היהדות בפולניה", ביניהם נשיאה וגזברה של החברה הזאת. ב) של הקהילות העבריות, התומכות את המכון בקביעות ובמידה נכרת. ג) של ועד התאגדות החברות ליסוד בתי-ספר תיכוניים עבריים בפולניה. ד) של ההסתדרות לחנוך ולתרבות "תרבות" בפולניה. ה) של מוסדות אחרים התומכים את המכון בקביעות ובמידה ניכרת. ו) של חבר המורים של המכון, חוץ מן הרקטור, שהוא חבר הקורטוריון מטעם משרתו. מורי המכון 14. מחובותיו של כל מורה המכון הוא: א) השאיפה להעשיר חכמת ישראל על ידי עבודת-יצירה מדעית ולעורר תשוקה בין התלמידים לעבודה מדעית והכשרתם אליה. ב) ההוראה בגבולות תכנית המכון על המקצועות, שנמסרו לו וכמו כן הנהלת התרגילים והסמינריונים. ג) בחינת התלמידים בהתאם עם רגולמינו המכון. שומעי המכון |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
