|
תקציר: קורותיה של ישיבת לומז'ה באירופה משנת היווסדה בתרמ"ג עד שנסגרה בשנת 1940 ע"י הרוסים. מילות מפתח: לומז'ה; ישיבה. |
|
ראשית הישיבה ישיבת לומז'ה נוסדה בשנת תרמ"ג. במשך כל שנות קיומה הייתה מן הישיבות הגדולות, שבמדינות פולין וליטא ואף היו זמנים, שבהם הייתה מקובלת כגדולה שבישיבות. גדולה בתורה ומוסר, באיכות ובכמות. כמעט בכל מדינת פולין לא הייתה ישיבה דומה לה בחשיבות, ובחורים ששאפו לעלות במעלות התורה היו נודדים למשכנה ללמוד בה תורה. יש מהם, שהיו באים אליה בשעה שהיו עדיין בבחינת מתחילים בלימוד הגמרא ויצאו תלמידי-חכמים מושלמים, רבנים ידועי שם או ראשי ישיבות מפורסמים. כל זה, בזכות עמלם בתורה ובזכות ההדרכה המצוינת בדרך הלימוד שרכשו להם בישיבה זו. הזכות הגדולה של ייסוד ישיבת לומז'ה, תלויה בהרב הגאון והצדיק ר' אליעזר שולביץ ז"ל, תלמיד מובהק של רבי ישראל סלנטר. ר' אליעזר נולד בשנת תר"ח בעיר קולנה, פלך לומז'ה. מוצאו ממשפחת רבנים ותלמידי חכמים. אבי אמו היה רבה של קולנה, הידוע בשמו; ר' מני'לה. גם אבי אביו ר' צבי היה מנכבדי העיר קולנה, למדן מופלג ושקדן גדול בתורה. אמו מתה בהיותו בן תשע והוא נשלח להתחנך בבית דודו העשיר בלומז'ה: עפ"י עצת הרב של לומז'ה נשלח לישיבת ביאליסטוק. הוא למד בביאליסטוק ואח"כ בישיבת וולוז'ין. בהיותו בוולוז'ין נשתדך עם ר' אייזיק טל, תלמיד חכם ובעל נכסים בביאליסטוק, שאיפשר לו להמשיך בלימוד התורה, שנים רבות לאחר נישואיו, בהסכמתה המלאה של אשתו. יותר מזה, לבסוף, כאשר הורע מצבו הכלכלי של חותנו והוא דרש ממנו לקבל משרת רבנות, סרב ר' אליעזר בטענה שכל זמן שיש לו עוד מכסף הנדוניה הוא רוצה לעסוק בתורה. גם אז נעזר על-ידי אשתו לצאת בחשאי מביתו והוא הלך ללמוד תורה מפי ר' ישראל סלנטר בממל. בהשראתו של ר' ישראל סלנטר, התמסר כולו לרעיון הרבצת תורה בישראל כל הימים: יסד את הישיבה הגדולה בעיר לומז'ה וגם רשת של ישיבות קטנות בערים הסמוכות לה. גם ישיבות קטנות אלה היו בפיקוחו והן שמשו "מכינות" לישיבה של לומז'ה. כל מי שהיה מתקרב לעיר לומז'ה וראה מרחוק את הבניין הגדול של הישיבה הבנוי לתלפיות בראש גבעה נשאה הנשקפת על פני כל הסביבה - ידע לשבח את יוצרה ומחוללה, ר' אליעזר ז"ל. בתחילה התגוררה הישיבה בבתי מדרש שונים בעיר ולאחר שהתחילו לנהור אליה תלמידים למאות נעשו בתי מדרש אלה צרים מהכיל את כל המון הבאים. בשנת תרמ"ט הצליח ר' אליעזר להשפיע על עשיר אחד שיתרום סכום הגון לקניית בית הישיבה ובתוספת כספים משלו ומשל ידידו ר' זרח בראוורמן נרכש המקום החדש. הוקם בנין גדול ומרכזי ומסביב לו בתים קטנים, מקומות לאכסון בחורים. שם היו גרים בייחוד בחורים מתמידים שהיו רגילים לאחר בישיבה בבית המדרש, היו להם "חזקות" על בתים אלה, כדי שיהיו סמוכים לישיבה. הבית המרכזי של הישיבה היה לא רק מבצר לרוח התורה, אלא גם מצודה ממש. זוכרני את הקירות העבים ואת המרתפים הגדולים, ששימשו מקלט לבחורי הישיבה ולילדי העיר שנמלטו אליה בזמן המלחמה. מעניין הדבר, שכל זמן שהישיבה נתקיימה באותו בית עמד גם הבית על תילו. עם צאתה של הישיבה, במלחמת העולם השניה נהרס גם הבית. אעפ"י שר' אליעזר בעצמו נשא בעול הנהגת הישיבה. דאג להוצאות השוטפות להחזקתה היום יומית, נסתבך בחובות לרגל הבניה של הבתים החדשים ואף השקיע מממונו הפרטי לבנין הישיבה, בכל זאת היו לו גם מתנגדים וחולקים עליו. בתחילה קפץ עליו רוגזם של ראשי הישיבות הקטנות, שהיו בלומז'ה לפני כן, על שלא מינה אותם במשרות הוראה בישיבה החדשה שיסד, כי על-ידי כך ניטלו מהם תלמידיהם, שעברו לישיבתו. הוא נענה לדרישות חלק מהם ואת המוכשרים שבהם קבל להוראה בישיבה. כן נמצאו חסידים קנאים, שהתנגדו בכלל לייסוד ישיבה ליטאית בפולניה החסידית. אמנם רוב יהודי לומז'ה ליטאים היו ברוחם, וזו הייתה ג"כ אחת הסיבות, שלומז'ה נבחרה להיות למקום הישיבה הגדולה והמודרנית, אך המיעוט החסידי המשיך לעמוד בהתנגדותו. ר' אליעזר בחכמתו מצא פתרון גם לזה ודרך פשרה הייתה זה הוא התחיל להקפיד שבחורי ישיבה הבאים מחוגים חסידיים לא ישנו את הליכותיהם, לא יקצצו את פיאותיהם ולא יחליפו את מלבושיהם הארוכים כדרך מלבושי הליטאים. אמנם, לא תמיד עלה הדבר בידו ולעתים נמצאו אף מקטרגים על פשרה זו, אבל, הוא מצדו עשה כמיטב יכולתו להימנע מסכסוכים ומריבות. במלחמת העולם הראשונה, כאשר גלה לרוסיה והיה עמו שם חתנו הרב הגאון ר' יהושע זליג ז"ל ובחורים רבים אחרים, קם ויסד ישיבה בעיר פרילוק. בשנת תרפ"ב עלה לארץ ישראל ואעפ"י שהיה זקן וחלש בבריאות המשיך גם שם בהרבצת תורה. הוא יסד את ישיבת לומז'ה בפתח-תקוה, והעלה לארץ ארבעים בחורים, שרבים מהם הנם היום רבנים גדולי תורה, ראשי ישיבות ולמדנים. אחריהם הוסיפו לעלות בחורים לישיבה זו וכך גם ניצלו מן השמד והשואה שבאה על יהדות אירופה במלחמת העולם השניה. ר' אליעזר ז"ל מצא לו עוזרים נאמנים בחתניו החשובים ואף להם יאתה התהילה. חתנו הבכור הוא הרב הגאון ר' יחיאל מרדכי גורדון שליט"א. בילה את שנות נעוריו בסלובודקה, שבה נתפרסם בשם "העילוי מטרוק". עם בואו ללומז'ה נכנס כולו לעול העבודה בישיבה, ברוחניות ובגשמיות. הוא הצליח להעלות את רמתה של הישיבה. הכל היו מאוחדים בדעה, שמסירותו האבהית לישיבה הייתה דומה למסירתו של אב רחמן לילד טיפוחיו. הוא הזניח את ביתו ואת ילדיו והיה מכתת את רגליו ונודד ממקום למקום ברחבי פולין, אמריקה וארצות אחרות כדי לקבץ כספים למען הישיבה. הייתה בו בר' יחיאל מרדכי אצילות ועדינות נפשית. הוא גילה סבלנות ואורך רוח כלפי התלמידים במידה יוצאת מן הכלל ואף שהיו מפסיקים אותו באמצע שיעורו, לעתים בשאלות של מה בכך - היה משיב לכולם ברוך ונועם ובלי שמץ של כעס ותרעומות. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כשהישיבה שקעה בחובות עצומים והייתה נתונה במצוקה - נחלץ הרי"ם לעזרתה: הניח את שלשת יתומיו ויצא עוד הפעם לארצות הברית. הוא הצליח בשליחות גם בפעם הזאת ועזר לה לישיבה לצאת מעול החובות, אך בינתיים פרצה המלחמה והוא בעצמו נשאר בארצות הברית. חתנו השני של ר' אליעזר היה הרב הגאון הצדיק ר' יהושע זליג רוך ז"ל, שנרצח על-ידי הנאצים במוצאי יום הכיפורים שנת תש"ב כשהוא מעוטף בטלית ולבוש קיטל. בשנים האחרונות, בזמן תפילת המוסף ביום הכיפורים, כשהיה מגיע לקינה "אלה אזכרה" היה מזיל פלגי דמעות על עשרה הרוגי מלכות, כאילו לבו נבא לו שגם הוא צפוי לגזר דין דומה לשלהם. |
|
עוד בהיותו בחור ישיבה בסלובודקה, נתפרסם בשמו הטוב. היו קוראים לו "העילוי מראקושיק". שתים עשרה שנות חיים בליתי עמו יחד. מהן כמה שנים הייתי גר בביתו וסמוך על שולחנו, כאשר משפחתו הייתה יוצאת למעונות הקיץ. הייתה לי הזכות לשמשו ולהתבונן לאורח חייו היום יומיים. ראיתי את התמדתו ושקידתו על לימוד התורה יומם ולילה, ואף ראיתי את מעשה הצדקה שלו בסתר. הוא היה אדם צנוע ונחבא אל הכלים. לא התערב בפוליטיקה. בשעה 10 בבוקר היה עולה לחדרו, שהיה בעליה של בנין הישיבה, יושב ולומד עד שהגיעה שעת המנחה. הוא היה מגיד חמישה שיעורים במשך השבוע. לכל בני הדרגות בישיבה. עומק ההבנה ודרך ההסברה שלו היו יוצאים מן הכלל. לפני פלישת הגרמנים ללומז'ה, ברחנו כולנו מן העיר אל הכפרים בסביבה. כל הדרך היינו בסכנה נוראה, אך הרב היה מדבר עם תלמידיו, מעודד אותם ומעוררם להרהר בדברי תורה ומוסר. באמרו, שאיש איננו יודע מהי מדת חייו וכמה זמן עוד יוכלו לרוץ עד למקום מקלט וע"כ טוב לפחות להרהר בענייני לימוד התורה. בשובנו ללומז'ה בערב ראש השנה, מצאנו את העיר חרבה, בתי המדרש שרופים ורק הישיבה עמדה על מכונה. עמדנו בתפילה במרתף ולא בא כל אוכל אל פינו. בעיר הוכרז מצב חירום ונאמר במפורש שכל מי שיימצא ברחוב אחר שעה 8 בערב יירה. הרבנית לא שתה לבה לכל זה. התרוצצה ממקום למקום כדי להמציא מה שהוא לבחורי הישיבה לסעוד את לבם אחר התפילה. אף היא נספתה בידי הנאצים הטמאים יחד עם בני משפחתה. המשגיח של ישיבת לומז'ה ר' משה רוזינשטיין ז"ל היה ידוע בכל ישיבות ליטא. הוא היה איש תרומות, ידע רוסית והשכלה, אולם היה שקוע כל ימיו בעולם הישיבה. אף בחורים עוברי אורח היו מתעכבים בלומז'ה כדי לשוחח עמו ולהקשיב לשיחותיו העמוקות במוסר. רבות מהן כונסו בספרו "יסודי הדעת" ח"א וח"ב גם ח"ג, שכותב הטורים האלה הייתה לו הזכות לעזור בהכנתו לדפוס. נדפס, אך כל ההוצאה נשרפה על-ידי הנאצים, בשעה שהספרים היו עוד בבית הדפוס. ספר זה היה מצוין ביותר וגם רשמתי לעצמי כמה מן השיחות המוסריות שהיו כלולות בספר זה, אך הרוסים נטלו אותן ממני בשבתי במאסרם. כל מי שהכיר את המשגיח, היה אומר עליו, שהוא אדם שאין להבינו. הליכותיו היו משונות משל כל אדם והנהגתו הייתה מוזרה. בימי החורף הקרים ביותר, בשעה שהאולם הגדול של הישיבה היה ריק מאדם בגלל הקור הגדול ששרר בו, וכל בני הישיבה היו מתרכזים בחדרים אחרים, קטנים ממנו, היה המשגיח מתעטף באדרתו, נועל את נעלי החורף שלו, נכנס לאולם הישיבה ומהלך בו אנה ואנה, כשהוא שקוע ברעיונותיו, במשך כל הלילה עד עלות השחר. כך היה עושה מדי לילה בלילה. את ארוחתו הקלה היה סועד בשעה 11.00 בלילה. משפחתו הייתה גרה ברחוב אחר והוא היה בא לביתו רק בלילי שבת, מקדש וחוזר לישיבה. לאחר שהשיא את בתו הגדולה והיה לו חתן בבית לא היה בא לביתו אף בשבתות. כך נהג במשך שתים-עשרה שנה. ביום השישי היה טובל במקווה ומיד לאחר הטבילה היה מתחיל בקריאה בחומש בבראשית ומסיים את חמשה חומשי תורה עד לשעת המנחה למחרת. בשעה 12.00 בליל שבת היה מפסיק מלימודו, מקדש על היין, שבתו הייתה מביאה לו, אוכל חתיכת דג ולפתן וחוזר ללימודו. בשבת בבקר היה מפסיק לשעה בזמן שהיה עליו להגיד את שיעורו לתלמידים במוסר - בין השעה אחת-עשרה לשתים-עשרה, בצהרים. ביום הכיפורים היה יושב מעוטף בטליתו מעל לראשו מן המנחה של ערב יום הכיפורים עד למוצאי היום הקדוש. התנהגותו הייתה גם מוזרה בענייני ביתו, בשעה שהשיא את בתו הצעירה עם ר' יהודה ליב פרוסקין בן הרב מקוברין, שהיה מגיד שיעור בישיבת לומז'ה במחלקה ג' ב', עזב את הבית ביום השישי מיד לאחר החופה, בשעה שהאורחים ובהם רבנים חשובים, בחורי ישיבה וסתם בעלי-בתים עמדו בתפילה, נתחמק מן הבית בלי שירגישו בדבר ומיהר לישיבה, כמנהגו בכל ערב שבת. על תלמידיו היה מכובד מאד. הם היו נשמעים לו. הוא הנהיג "ועד" לכל כיתה. ראשי הועד היו רושמים כל עובר על תקנה במשך השבוע, כלומר: כל איחור לתפילה. פעם בשבוע היה מכנס את כל בני הכתה וקורא את שמות העוברים על התקנות וקונס אותם בכסף או בהרחקה מן השיעור לכמה ימים. לילות תמימים היה יושב ומעלה על הכתב דברי חכמה ומוסר שהעלה בחכמתו וגם עניינים אחרים לא היו זרים לו. ספרו "מסתרי השחיטה" עשה רושם גדול בזמנו וכאשר נתעוררה בסיים הפולני שאלת איסור השחיטה היהודית תרגמו את ספרו לפולנית ומיהרו להדפיסו ולהפיצו בין הגויים והיהודים דוברי הלשון הפולנית. הוא נפטר לבית עולמו בערב פסח תש"א בעיר פלונגיאן לפני שחיטות היטלר ביהודי פולין. מגיד השיעור השלישי, הרב הגאון והצדיק- ר' שבתי וורניקובסקי ז"ל, היה בעצמו מתלמידי ישיבת לומז'ה לשעבר. אשתו היא בתו של המשגיח בישיבת סלובודקה וגיסתו של הרב הגאון ר' יעקב קאמנצקי, ראש הישיבה "תורה ודעת". צדיק ותמים היה. והיה מן הראשונים שנרצחו בוילנה על-ידי הנאצים. אח"כ נרצחו גם בני משפחתו. איש מהם לא ניצל. הנהגתו המוסרית הייתה למופת. בבל יום ששי היה עושה חשבון הכנסתו במשך השבוע ונותן מעשר, צדקה לעניים, אף-על-פי שבקושי היה יכול לפרנס את ביתו מן הכנסתו השבועית. בביתו החזיק מלמד לילדיו וכל מחסורו היה עליו. גם אישה מלומדת שלימדה את בנותיו הייתה בביתו. תמיד דאג שיהיה לו "מזומן" לברכת המזון בליל שבת, וכל אורח שנזדמן בבית-הכנסת - היה מביאו לביתו לסעוד על שולחנו. בהיותו פליט בווילנא, בשנת 1940, שלח אלי כסף שאסלק את כל חובותיו, אבל כיון שבינתיים ירד ערך המטבע, הזלוטא הפולנית, שלח אלי סכום כסף גדול יותר מזה שהיה עליו לשלם בזמנו. בכל יום היה מגיד שיעור בפני התלמידים דף גמרא עם תוספות. פעם בשבת היה מנהל שיחה מוסרית. נוסף על כך היה בא בעצמו להקשיב לשיחותיו במוסר של המשגיח. מגיד השיעור השני היה ר' ישראל לייב אגולסקי ז"ל. היו קוראים לו גם בשם "המשגיח הזקן". היה מראשוני המשגיחים בישיבה. נולד בעיר קובנה ולמד תורה מפיו של הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור, החזיק בשיטת המוסר של ר' ישראל סלנטר והיה מפורסם כבעל מוסר וגם כלמדן מופלג. תחילה שימש משגיח בישיבה ואח"כ מינוהו ראש ישיבה ומשום כך קראו לו בשם "המשגיח הזקן". היה קנאי לישיבה ודאג לרמתה בתורה ומוסר. היה משוחח עם תלמידיו בלבביות רבה גם בענייני העולם הזה, אבל היה מתנגד חריף להשכלה. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הישיבה טולטלה לסמיאטיץ, נשא בעול הישיבה ונסע מעיר לעיר לקבץ כסף לקיומה, והודות לעבודתו הנמרצת המשיכה הישיבה בהרבצת תורה לבני ישראל. דרך ההסברה שלו הייתה מצוינת ורבים היו הולכים להקשיב לשיעוריו כדי ללמוד את דרך ההוראה שלו. כאשר נפטר, נתמנה במקומו הרב ר' יצחק פיאנטאק ז"ל. הרב פיאנטאק היה חתנו של ר' משה שווארץ, בנו של ר' אליעזר שולביץ, מייסד הישיבה. הסדרים בישיבה, אף הם ראויים להירשם ולהיות נזכרים. חלק גדול מן הבחורים הצעירים אכלו "ימים" אצל בעלי הבתים בלומז'ה. חלק אכלו בבית התבשיל של הישיבה וכעשרים בחורים מבוגרים היו מקבלים שכר שבועי ואוכלים בדירותיהם או בבתים פרטיים. בבית-התבשיל היו ניתנות רק שתי ארוחות. האחת בשעה 9.00 בבוקר והשניה בשעה 3.00 אחה"צ. את ארוחתם השלישית היו הבחורים אוכלים בחנות המכולת, שהייתה סמוכה לישיבה, או בבתיהם. דבר הראוי לציון מיוחד, הן סעודות השבת. לא בגלל המאכלים, אלא בגלל הזמירות. הן היו עשירות ומגוונות ביותר. היו נשמעות מנגינות מנגינות שונות שהבחורים היו מביאים מבית אביהם או ממקומות מושבם. רבים מתושבי לומז'ה היו עומדים, לאחר סעודתם, על-יד הישיבה כדי להקשיב לזמירות הבחורים הבוקעות ועולות משם. בחג הסוכות היו מקימים סוכה גדולה בשביל הבחורים שנשארו בישיבה לימי החג. בפסח היה אוכל כל אחד בדירתו. הישיבה הייתה מספקת להם מצה שמורה, יין וגם מלבושים חדשים לכבוד החג. כל ההוצאות המיוחדות לרגל החג היו מתכסות על-ידי תלמידי חכמים "תומכי תורה". כדי שקול תורה יהיה נשמע בישיבה יומם ולילה ללא הפסקה אורגנה "משמרת קדש", תורנות של בחורים שיהיו יושבים ולומדים במשך הלילה: משמרת ראשונה בשעות 3.00-11.00 ומשמרת שניה בשעות 6.00-3.00, בחורף ובקיץ. הם היו מקבלים תה לשתיה ומאכל קל בשעות הלילה. זמן תפילת שחרית בישיבה היה בשעה 7.30 בבוקר בקיץ, ובשעה 8.00 בבוקר בחורף, סדר הלימודים הראשון היה מתחיל בשעה 10.00 בבוקר מיד לאחר הארוחה ומסתיים בשעה 2.00 אחה"צ, שאז היה זמן תפילת מנחה. בימי חודש אלול היו בני הישיבה לומדים בספרי מוסר כגון: מסילת ישרים, שערי תשובה וחובת הלבבות, כמחצית השעה לפני תפילת מנחה. סדר לימודים שני היה מתחיל בשעה 5.00 אחה"צ ונמשך עד שעה 8.00 בערב. בימות הקיץ היו נוהגים הבחורים לצאת לטיול בשעה 9.00-8.00 בערב, קבוצות קבוצות, ומשוחחים בדברי תורה ובהוויות העולם, גם המשגיח היה מצטרף כפעם בפעם לקבוצת בחורים ומשוחח אתם בענייני מוסר ודרך ארץ. בשעה 9.00 בערב היו לומדים מוסר עד שעה 9.30 בערב. הוא הזמן הקבוע לתפילת ערבית. בישיבה עצמה היו כחמישים מקומות שינה לבחורים הם היו מסורים למתמידים שבהם, שהיו רגילים לאחר שבת בישיבה, כדי למנוע מהם את הסיכון הכרוך בהליכה בשעה מאוחרת בלילה בחוצות לומז'ה. הגויים היו רגילים לפצוע ביהודים ולידות בהם אבנים ואפילו קרה שבליל יום הכיפורים בזמן התפילה הושלכו אבנים לתוך בית הכנסת. ביום השישי היה מסתיים סדר הלימודים הראשון בשעה 2.00 אחה"צ, בימות הקיץ, ובשעה 1.00 אחה"צ בימות החורף. מאותה שעה היו הבחורים חופשים כדי להתכונן לכניסת השבת. אך היו בחורים שגם ביום השישי אחה"צ היו יושבים באולם הישיבה ולומדים. בזמן החורף היה סדר לימודים ביום השישי בלילה, לאחר ארוחת השבת, בשעות 10.00-6.00. זמן תפילת שחרית בשבת בבקר היה בשעה 7.30. בשעה 10.00 היה נערך קידוש. הבחורים היו טועמים דבר מה קל ובשעה 12.00-11.00 נתקיימה שיחה מוסרית של המשגיח. בשעה 1.30-12.00 הייתה מתקיימת ארוחת השבת. בני הישיבה היו מתפזרים לבתיהם למנוחת שבת וחוזרים אל הישיבה בשעה 3.00 אחה"צ. יושבים ולומדים עד 8.00 בערב. אחר כך היו מתפללים מנחה ואוכלים סעודה שלישית, ולאחריה הייתה נפתחת שיחה מוסרית שנמשכה עד שעה 10.00 בלילה ונסתיימה בתפילת ערבית של מוצש"ק. כאשר הרב הגאון ר' יצחק פיאנטאק נתמנה להיות מגיד השיעור השני, במקום ר' ישראל לייב אגולסקי ז"ל, נתחדשו כמה דברים בסדר הלימודים. הוא נהג לומר חידושי תורה בפני הבחורים פעמיים בשבוע, פעמיים בשבוע היה לומד אתם "שב שמעתתא" ופעמיים בשבוע היה לומד "קצות החושן". כאשר הרב פיאנטאק עבר מן לומז'ה לישיבת מיר, הייתי מגיד השיעור במקומו. גם משגיח שני נוסף לישיבה. היה זה ר' משה שווארץ, בנו של "המשגיח הזקן". תפקידו היה לשים לב ולפקח על קיום הסדרים בישיבה. כששים שנה לא נסגרו שערי ישיבת לומז'ה וקול התורה לא נדם. היה זה בית היוצר של האומה שגידל בתוכו אלפים רבים של רבנים ותלמידי חכמים. תקצר היריעה לתאר את אשר פעלה הישיבה במשך תקופת חיים זאת. במקום זה ברצוני להתעכב בתיאור חיי הישיבה בימיה האחרונים ואותם המאורעות שהייתי עד ראייה להם בייחוד. ביום שמונה באלול התחילו ימי המבוכה בלומז'ה. הצעירים נלקחו לצבא הפולני וביניהם כמה מבני הישיבה. הנהלת הישיבה החליטה שכל בחור היכול לנסוע לביתו - חייב לעשות זאת מיד. מסירת ההודעה לתלמידים הוטלה על המשגיח. בזמן שעורו הודיע תוך בכי עצור, שעננים כבדים עולים ומכסים את פני הארץ וההנהלה של הישיבה איננה רוצה להיות אחראית לחייהם של מאות בחורים. עליהם, אפוא, לנסוע לבתיהם אל בני משפחתם עד יעבור זעם. רוב הבחורים נשמעו להוראות אלה ועזבו את הישיבה. נותרו בה כמאה בחורים, שלא היה להם לאן ללכת. הם המשיכו בלימודים בישיבה וההנהלה דאגה לכלכלתם כרגיל, כשריחה של מלחמה ממלא את אוירה של העיר. ביום השישי, האחד בספטמבר, הבחורים עדיין ישבו ולמדו, ובשמיה של לומז'ה הופיעו כבר ראשוני האווירונים הגרמנים. יהודים פליטים מן העירות הסמוכות התחילו מתכנסים אל העיר. עברו עוד ימים מספר, היה זה יום חמישי, שעה 3.00 אחה"צ, והמלחמה על כל מוראותיה הגיעה אל שערי לומז'ה. העיר הופצצה קשה. נטושה מערכה כבדה בין הצבאות הגרמנים והפולנים והעיר עברה מיד ליד. ביום השישי. בשעה 2.00 אחה"צ, חזרו הגרמנים והפציצו את העיר מן אווירוניהם. בתים רבים נהרסו ומאות אנשים נהרגו. בשעות הלילה ברחו בני העיר אל הכפרים בסביבה. בכללם היו הרי"ז ז"ל ור' שבתי ז"ל עם משפחותיהם, גם הרב הגאון ר' משה שאצקעס שליט"א, אב"ד דלומז'ה, ובחורים רבים מן הישיבה. רק המשגיח וקבוצת בחורים, שאני הייתי בכללם, נשארנו בשבת בישיבה. זו הייתה שבת נוראה. בשעות 6.00-2.00 אחה"צ חזרו הגרמנים והשליכו פצצות על העיר. רוב הבתים נהרסו עד היסוד. הישיבה ובית התלמוד-תורה לא נפגעו. במוצ"ש צווה המשגיח על כולנו לעזוב את המקום. הלכנו כל הלילה ועם אור הבוקר הגענו לכפר אחד. שם אמרנו את הסליחות ליום ראשון. שהינו בכפר עד יום רביעי ערב ראש-השנה. ביום הרביעי בבוקר הביאה הרבנית אסתר רוך ע"ה קערת דייסה לכל אחד מאתנו ויצאנו לדרך חזרה אל לומז'ה. בדרך פגשו בנו חיילים גרמנים. הם קצצו את זקניהם של הרי"ז ז"ל ושל המשגיח ושאר הרבנים, שהיו אתנו וגם הוסיפו מכות. עם חשכה הגענו ללומז'ה. העיר בערה עדיין. התכנסנו בישיבה והתפללת במרתף של הבית הגדול. שכבנו לישון ללא קידוש וללא ארוחה. בבוקר התפללנו באפיסת כוחות והרי"ז ז"ל תקע בשופר. לאחר התפילה הביאו לנו מעט דייסה, תפוחי אדמה ופרוסת לחם לכל אחד. כך חיינו בסתר, ברעב ובפחד עד לאחר יום הכיפורים. בערב יום הכיפורים, בשבתי יחידי באולם הישיבה, סמוך לארון הקודש ולומד, נתקרבו אל הפתח חמשה חיילים גרמנים וקראוני אליהם. סבור הייתי, שהם יהרגוני, אך הם שאלוני על טיבו של הביוב תמהו על שלא נפגע בזמן ההפצצות הכבדות ונפטרו ממני בשלום. בסוכות הוקל המצב במקצת, יצאנו לאוויר העולם ואף הקימונו סוכה. בשמיני עצרת נכנסו הרוסים ללומז'ה. כולנו יצאנו מן המרתפים בשמחה ובריקודים, אבל סבלנו רעב ועדיין היינו שרויים בפחד. בשבת פרשת נח הגיעתנו הידיעה שווילנא נספחה לליטא וכי אפשר לנסוע שם. קבוצת מבחורי הישיבה עברה לווילנא. נשארנו, הרי"ז ז"ל ועוד במה בחורים שעוד לא יכלו לנסוע. עלי הוטל לדאוג לסידור נסיעתם ולמשלוח ספרי התורה והספרים האחרים, וכך עשיתי. בפורים נסעתי ללידא והרי"ז ז"ל נסע לאושמני. לאחר שבועות אחדים עברו הרי"ז ז"ל ומשפחתו לפלונגיאן, שבה נפתחה באופן זמני ישיבת לומז'ה. כעבור זמן חזרה הישיבה ללומז'ה. במשך החורף עד פורים למדו בחדרים העליונים של הבית, כיון שאולם הישיבה היה תפוס על-ידי פליטים, שישנו בו עם משפחותיהם ובשלו בו. הרי"ז ז"ל הגיד שיעור במסכת נדרים והרב יצחק פיאנטאק הגיד את השיעור השני בשביל בני הישיבה שהיו בעקר מילדי המקום. בפורים של אותה שנה עזבה הישיבה את ביתה, כיון שהרוסים הפקיעו אותו מרשותה ועשוהו מחסן לצרכיהם. וכאשר חזרו הגרמנים ללומז'ה בפעם השניה, השמידו את כל בני הישיבה, זולתי עשרה בחורים שניצלו בדרך נס. בעזרת הרב ר' יחיאל מרדכי גורדון הגיעו כולם לארצות הברית. |
