|
סמוך לפסח שנת תרפ"ד, חזר ר' ירוחם לבוביץ למיר, אתו יחד באה חבורת תלמידים מישיבת פוניבז' מקום שם פעל כמנהל רוחני. הם הביאו אתם מפנה חדש ברוח הישיבה. האריות שבחבורה זו, מבחינה החינוכית מוסרית, עמדו לו לר' ירוחם לכבוש את הישיבה ב"סערה", השפעתו השתלטה תכף על הישיבה. בחבורה זו היו אלה שנעשו אח"כ לאבני פנה בהתפתחותה של הישיבה ולגדולים בעלי שם: ר' דוד פוברסקי ("דוד לובאנער" קראו לו בישיבה), שהיה לרבים דוגמא של הרמונית התמדה דינמית ועדינות לבבית גם יחד, מחבר הספר "ישועת דוד" על חושן משפט, אשר כיהן פאר עד פטירתו בו' אדר תשנ"ט, כראש הישיבה של ישיבת פוניבז' בבני ברק; רבה של לונינץ לעתיד, ר' משה מילשטיין הי"ד ("משה ווארשאווער") שכיד ימינו של המשגיח, אישיות אצילית רבת קסם, מעורב בין הבריות ובעל לשון לימודים, עמד תמיד במרכזה של הישיבה; ר' זיידל מפיעסק הי"ד, נפש שוקטה, בעל היקף ומעוף ועם זה מתון, שמר על רשימת "שיחותיו" באידית, כמו שהורצו בישיבה, ורבים העתיקון מכתביו. הוא היה אחד מחבורת תלמידי גרודנה לשעבר שלמדו בפוניבז' בהיות שם ר' ירוחם. על חברה זו השתייך גם ר' איסר מאלין הי"ד, בעל מדות תרומיות ובעל מוסר אדוק. הוא שהיה הגורם הראשון באותה שורת המאמרים שנעתקה מ"שיחותיו" של המשגיח ונכללו בשנים הבאות ב"חבר מאמרים" - ספרו של ר' ירוחם שיצא לאור ע"י תלמידיו. על חבורה זו נמנה גם אותו בחור קטן הקומה ודל הבשר שנתפרסם אח"כ לאחד מצדיקי הדור, ר' יוסף ביעגון ז"ל, ושעליו הראה ר' ירוחם אז לר' יחזקאל לונשטיין - "איהר זעהט אט דעם קליינעם, דאס איז א ריעז". כל אחד מהנזכרים נעשה לו כ"משפיע" קטן בחוג חבריו, אולם זה האחרון הגדיל לעשות ככוח מיוחד בישיבה, וכאישיות בעולם החרדי החינוכי, כדאי ליחד עליו את הדיבור. ר' יוסף ביעגון, בחור קטן קומה זה, רזה וחיוור, בעל עיניים שחורות, עמוקות ומלאי פזיזות, משך עליו תשומת לב. ניכר היה שאינו מ"הרגילים". משהו סודי רחף על פניו הצנומים. מיד הובלט מבין האחרים. היה קונה "בולי דואר" ו"גלויות" ומוכרם לבני הישיבה בעת הצורך. בהמשך הזמן "נודע" כי אצל יוסף ביעגון אפשר להשיג הלוואה לזמן מה. מהיכן כסף לבחור זה? הוא פשוט משיג הלוואות מאחרים ומלוון לבני הישיבה. אט אט הוסיפו להתבלט בו עוד דברים המעידים על "אוריגינליות". זקנו גדל, תפלתו ארכה, מהלכו ברחוב שונה. ככל מה שהוסיפו לשים לב אליו, נגלו בו יותר ויותר ענייני גדלות. לא חזון בלתי נפרץ היה כי בני ישיבה יספרו על טיבו של אותו צדיק שנתגלה בישיבה, ר' יוסף ביעגון, על תפלתו, על מיעוט שינה שלו, על האור הדולק כמעט כל הלילה במעונו, על מיעוט אכילתו, על חומרותיו בבשר, בלחם, באפית מצה וכדומה, על עסקו בבולי הדואר כדי למנוע ביטול תורה מבני ישיבה בלכתם לבית הדואר בכל פעם, על גמילות חסדים שלו, ועם זה גם על ידיעותיו בשפה רוסית וספרותה - איש פלאים. נודע גם כי בחור צנום וחיוור פנים זה הוא הוא שהיה ראש מייסדי דגרודנה בימי המלחמה - "ישיבת שער התורה", שנוסדה תחת כיבוש הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה למען בני התורה שלרגל נדידת הישיבות לאוקראינה נשארו ללא מקום תורה מרכזי. (ראה המכתב מ"ישיבת שער התורה" בגרודנה לאגודת הרבנים באמריקה - "זכרון בספר" הוצאת "עזרת תורה" בניו יורק תרפ"ב דף 201. מכתב היסטורי זה היה חתום ע"י ר' יוסף ביעגון בתור יו"ר הועד. וכן ראה עליו בפרק על ישיבת היידע). מעוף הרוח שבא אל הישיבה עם הופעתו של ר' ירוחם בא בעתו. המשבר הכלכלי שבא על הישיבה בקיץ תרפ"ד, עלול היה לגרום אחריו ניוון רוחני, אלמלא השפעתו המעודדת והמחיה של ר' ירוחם. משבר זה בא כתוצאת התמעטות התמיכה מעבר לים. למרות רצונו נאלץ אז ראש הישיבה, הרב פינקל, תחת לחץ המחסור ולחץ דרישת בני הישיבה, לקחת עליו את הנסיעה לאמריקה בלוית רבה של עיר רקוב ונשיא הישיבה לעתיד, הרב קלמנוביץ. ר' ירוחם נשאר אז עמוס בכפל תעודה. הרב ר' יחזקאל שבמשך קיץ תרפ"ד עוד השתתף בישיבה, התעניין עם יחידים, גם שח לפני חוגים מיוחדים ובחדשי הקייטנא, עת שהה ר' ירוחם בנאות הבראה, גם לפני כל הישיבה, עבר לקלצק, שלפי עצת ר' איסר זלמן מלצר ז"ל נתמנה שם למשגיח, ר' ירוחם נשא עכשיו לבדו את תפקיד השפעת הרוח, ועליו עוד נוסף תפקיד הנהלה באדמיניסטרציה לרגל אי נוכחותו של הר"מ, בסיועו של מזכיר הישיבה בעל המרץ וגדל הפעלים הרב ר' שמואל גריינימן (גיסו של בעל "חזון איש"). למרות מצבה הכלכלי של הישיבה ולחץ תנאי החיים של התלמידים הוחזקה הרמה הרוחנית. ההתמדה הייתה בכל תקפה. "המשמורים" בלילות יום החמישי, בערבי שבתות ומוצאי שבתות נמשכו. לא רק שלא פעל הלחץ להזיז את מי שהוא מבין כתלי הישיבה אלא להפך, התחילו לבוא לישיבת מיר מישיבות גדולות אחרות. החבורה הראשונה לתפוס מקום בישיבה כזרם רב ערך ורב ההשפעה לעתידה של הישיבה, הייתה חבורת גרודנה. רובם של חבורת גרודנה באו למיר בחורף תרפ"ו, מהם שלא בנוכחיותו של ראש הישיבה (ששהה אז באמריקה לרגלי תעמולתו) ומהם אחרי שובו. חשיבות מיוחדת נודעת לה לחבורת גרודנה, כי על כן ייצגה את חניכיו של זקן ראש הישיבה ר' שמעון שקופ ז"ל. תלמידי גרודנה הביאו מתורתו של ר' שמעון עימהם עד שהוכרה בישיבה השפעתו של "דרך ר' שמעון". השפעה זו שימשה "דחיפה" בעליית הישיבה. יסודות, הגדרות והנחות של ר' שמעון מצאו מהלכים בין תלמידי מיר והתרקמו אל תוך תהליך התפתחותה של הישיבה והכשירוה לשלביה הבאים. בין החבורה שבאה מגרודנה התבלט בחור אחד בידיעותיו הגדולות ובאורח לימודו ושמו היה "חיים שטוצינער". הר"מ בחר אותו לחתנו לבתו היחידה ולא עברו שנות מספר והוא התחיל להגיד שיעורים בישיבה, בתחילת חורף תרצ"ד - למדו אז מסכת בבא בתרא - התחיל את שיעוריו כר"מ משנה בישיבת מיר. (וכעת ר"מ בישיבת חברון בירושלים). נדבך על נדבך הלך ונתווסף. על חבורת גרודנה נוספה עוד חבורה רבת ערך - חבורת ראדין. קטנה מהראשונה הייתה חבורת זו. והיא תרמה לישיבת מיר מתורתו של ר' נפתלי, ראש הישיבה של ראדין. שיעוריו של ר' נפתלי ש"צלצלו" בעולם הישיבות כסמל ה"לומדות הבריאה' ו"שלימות הניתוח", ה"מחשבה המלוטשה" וה"חידוש המהוקצע" לכל צדדיו, היו בכתובים תחת ידי אלה הבאים משם למיר. משנודע בישיבה רבו הקופצים עליהם להעתיקם. בני ראדין נהגו עין טובה בנתינת רשות להעתיק מכתביהם את שיעורי ר' נפתלי ב"מחברות" (טעטראדקעס). תופעה זו של העתקת שיעורים שימשה דחיפה ל"תנועה" הידועה של ה"צעטראדקעס" בישיבת מיר. הצימאון לתורתם של ראשי הישיבה מישיבות אחרות כר' שמעון, ר' ברוך בער ור' נפתלי גדול היה והתחילו הכל רצין אצל "המחברות" של בני הישיבות האחרות הבאים לישיבת מיר. שגורה הייתה אז המימרא "מען האט אנגעהויבען לעבען אויף תורה שבכתב". והודות לתנועת העתקה זו ניצלה, במידה מרובה, תורתם של ראשי ישיבה שונים. אחרי שנות הזוועה של מלחמת העולם השניה, כשבאו יורשי הרוח של אותם ראשי ישיבה להנציח את תורתם בדפוס היו זקוקים, בכמה מקרים, לפנות לבני ישיבת מיר, אשר הודות להצלתה של ישיבת מיר כמעט כולה, נשתמרו אצלם הכתבים. פירותיה של אותה תנועת העתקה עזרו הרבה גם בקימומה של תורה בארצות הברית, בני אמריקה שהיו בישיבת מיר במספר גדול נהנו מתנועת ההעתקה הרבה. כאמידי הישיבה היו שוכרים להם מה"נצרכים" שבישיבה להעתיק להם שיעורים ומאמרי מוסר, עוד טרם שהגיעו למדרגת הבנתם לפעמים, כדי להזדיין בחומר הנחוץ להם לפני שובם לאמריקה. לכמה מחניכי ישיבת מיר כשנעשו רבנים ומנהיגים היו ה"אוצרות הכתובים" אשר עלו "חמושים" עימהם מהישיבה למקור יניקה בשנים הבאות ולפעולת ההשפעה שלהם על הרבים. יש יחס לרכישת "העתקות" זו של בני חו"ל גם עם החומר לילקוט מאמריו של המשגיח "חבר מאמרים" וגם לגיליונות המימיוגרף, הנפוצים בין אוהדי המוסר ממיר, דברי המשגיח על פרשת השבוע שהיה לומד לפני בני חוץ לארץ (לימוד החומש של המשגיח היה מוגבל דווקא לבני חו"ל ואחרים מבני הישיבה לא היו יכולים להשתתף בזה). בשנת תרפ"ח (1928) עבר זרם חדש על הישיבה, זרם קמניץ. ישיבת "כנסת בית יצחק", בראשותו של ר' ברוך בער לייבוביץ ז"ל, אשר על דרכה מקרמנצוג (מקום שהותה בימי המלחמה העולמית) לפולין נשתקעה בווילנא, החליטה לעבור ולתקוע את אוהלה בקמניץ דליטא הסמוכה לבריסק. במקומה החדש זקוקה הייתה אותה ישיבה לכוחות חדשים, חומר בני ישיבה ותיקים. חתנו של ר' ברוך בער, הרב ר' יצחק. טורעץ (כעת רב בבת גלים שע"י חיפה) עשה אז בישיבת מיר להשיג בחורים ממנה, עזרתו המעודדת של ראש ישיבת מיר, הרב פינקל, עמדה לו להעביר אתו תשעה בני ישיבה חשובים ממיר לקמניץ. אותם בני הישיבה ששהו בקמניץ, מהם כחצי שנה ומהם כשנה, ספגו את תורתו של ר' ברוך בער, תלמידו הותיק המופתי של ר' חיים מבריסק, ושבו למיר. עליהם נטפלו גם אחרים מטובי תלמידיו של ר' ברוך בער לפנים ובעלי שם בעולם הישיבות כר' אלי חזן (ר"מ בישיבה "תורה ודעת") ור' יונה קרפילוב הי"ד, (ראה ליקוטי חידושיו בספר "יונת אלם"). במיר הביטו אל אלה בהערצה מיוחדת כי דרכם נפתח לישיבת מיר מקור עליה בלימוד לפי "שיטת בריסק". הישיבה עמדה אז בסימן התחייה של ה"לומדות" שהתחילה להציף את הכל. עינו של ראש הישיבה, הרב פינקל, ראתה את הבקיאות והיא הולכת ונידחה ע"י חברתה ה"לומדות" לקרן זוויות, עמד והרים גם את דגלה של זו. הוא התחיל לתבוע מתלמידיו גם "בקיאות" והזדמנות באה לידו לתת לישיבה "דחיפה" גם אל הבקיאות. בסמך על סיוע כספי מיוחד, עמד והכריז בישיבה "דרייוו" (כך נקרא זה גם בישיבה) על בקיאות, מי שיעבור במשך שנה, על בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא וכתובות, וידע את הגמרא והתוספות על בורין יקבל פרס של חמישים דולר (סכום הגון באותם הימים בפולין). המתחרים היו מתחילה כעשרים איש. מסיבות שונות נתרפו במשך הזמן הרבה מהם ונתייאשו מהוצאת הדבר לפועל, נשארו רק תשעה אלה: מרדכי גינזבורג (חתן המשגיח הרב לונשטיין כעת וראש הישיבה דישיבת מיר בברוקלין), נח בורנשטיין (ר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן), לייב מלין (מיסדו ומנהלו של "בית התלמוד"), משה קרפושצבסקי (משה דירבנר - כעת שופט בארץ ישראל), מנחם לוינזון (הרב דציזבה), שמעון אוזדער הי"ד (מו"ץ בוילנה), נח אייזנבונד הי"ד, הרצל באס הי"ד. השנים, מטעם מיוחד, החליפו בבא קמא לשבת. ה"דרייוו" התחיל באמצע חורף תרפ"ט ובוצע באמצע חורף תר"ץ (1930-1929). התמדתם של אלה הייתה למעלה מן הרגיל והפכה כוח מעורר לישיבה כולה. כדאי להזכיר שב'שמחת תורה" עשו "מי שברך" מיוחד בשביל "אלה שקבלו על עצמם ללמוד בהתמדה". הבוחנים את המתחרים היו הרב דמיר, ר' אברהם צבי קאמאי הי"ד, המשגיח ר' ירוחם ז"ל וראש הישיבה הרב פינקל שליט"א. התרשמותם של מנהלי הישיבה מתלמידיהם הייתה מעודדת. אופייני היה ביטויו של ר' ירוחם "לדידי אין צורך לבחנם, על פניהם אני מכיר כי יודעים המה". אלה שעמדו למבחן והצליחו היו אחר כך לעמודי התווך בישיבה, בכוח בקיאותם הרבה ובכוח חריפותם גם יחד. כאבן שואבת משכה ישיבת מיר מטובי בני הישיבות האחרות, חבורת קלצק הכניסה לישיבה עירנות מיוחדת. ללא הרף היה ראש הישיבה הרב פינקל מותקף בשיעוריו מה"עילוי" הקלצקאי הרב שמעון וויסוקר (כעת באמריקה). חוג של בעלי רוח אינדיבידואלי, מתמידים ומחדשים מתונים היוותה חבורת חניכי ישיבת לומז'ה המושפעים של מנהלה ברוח ר' משה רוזנשטיין (מותיקי קלם). הצעירים המצוינים והשקדנים מישיבת סלונים אף הם תפסו את מקומם המיוחד להם בתהליך העלייה. לפרצופה הרוחני של הישיבה נכנס ונתמזג גם משרטוטה של ישיבת ברנוביץ, הקרובה במוסרה במידת מה לנובהרדוק, ע"י תלמידיה שהתחילו להיות נוהרים למיר הסמוכה. המפנה המכריע בתהליך דרך הלימוד של ישיבת מיר בא סמוך למבצע ה"בקיאות" הנזכר, ע"י חבורת תלמידי ישיבת מיר שהלכה אז לשמוע תורה מפיו של "ר' וועלוועלי בריסקער". תורה מחזרת על אכסניא שלה. משנסגרה ישיבת וולוז'ין ור' חיים תקע את אוהלו בבריסק כרב העיר לא פסק אף שם מלהרביץ תורה בחוג תלמידיו הותיקים. כאבי הדרך החדשה שהתחילה מתפשטת בעולם הישיבות, היה זה מטבע הדברים, שאף אחרי הסגר הישיבה ולמרות שאתו את עול ההוראה, שימש מעין היניקה לעולם הלומדים. זו הייתה כנראה גם תעודת חייו של בנו ויורשו ברוח, ר' וועלוועלי, אף ללא ישיבה רשמית ולמרות טרדות העיר, המשיך להעניק מירושת הרוח של אביו לעולם התורה, גם סביבו התחיל להתרקם חוג תלמידים ותיקים. היסוד לזה הונח ע"י תלמידו הותיק של אביו, ר' איסר זלמן מלצר ז"ל בצירוף התעניינותו של תלמיד אביו הצעיר הימנו, ראש הישיבה דמיר. ר' איסר זלמן מלצר שהיה אז על דרכו לקלצק לחנוכת הבית של הישיבה שלו שם (שהתנהלה אח"כ ע"י חתנו ר' אהרן קוטלר שליט"א) סר למיר (עיר מולדתו ומשפחתו) ובמשאו ומתנו עם הרב פינקל זירז עניין שליחת תלמידים בני סגולה לבריסק, אל ר' וועלוועלי. עורר אז ר' מיכל פיינשטיין (בנו של הרב דסטרובין וכעת חתנו של ר' וועלוועלי) שזה לא כבר בא מקלצק, לשלחו מבריסק. עד כמה קרוב היה הדבר ללבבו של הרב פינקל, ראש הישיבה דמיר, מספיק להוכיח זה שהחליט לשלוח לשם את בנו הנערץ אצלו במיוחד על גדלותו בתורה, ר' מאיר פינקל הי"ד. הוראה מיוחדת מר' וועלוועלי עצמו נשלחה אז ממיר לבריסק לשלמה פינצוק הי"ד. (נודע בשם שלמה כאמסקער, בנו של המו"ץ דכאמסק - לפני המלחמה שימש כרבה של מאלאריט). שלמה זה שהיה נודע בחשיבות יתרה בישיבה על כוח ההעמקה שלו וכשרון הניתוח המיוחד במינו, אירע אז למקום הבראה, שבני ישיבה מצויים היו בה, מאציעוו. נזדמן לאותו פונדק גם רבה של בריסק ר' וועלוועלי וכאשר תהה שם על קנקן אחדים מבני הישיבה וביניהם אותו שלמה כחמסקער התפעל מאוד ממנו ועמד וערך מיד מכתב להרב פינקל לשלוח לו "בחורים כהכאמסקי". נסעו עוד לבריסק מצויני הישיבה מרדכי גינזבורג ולייבל הורוביץ (לייבל ממאלאריט, חתנו של הרב ר' אלי לובין מקלם, כעת באנגליה). מאז ואילך התחיל ראש ישיבת מיר לשלוח בכל שנה חליפות, ארבעה מטובי תלמידיו לר' וועלוועלי ובתוכם אחד מבניו. ולא זאת אלא שגם ה"חלוקה" שהיו אלה מקבלים במיר, לרבות מחיר ה"לחם ובשר" שהיה ניתן להם שם, ושהיה עולה ביחד ערך 45 זהובים פולניים (ערך 9 דולר אמריקאים אז), היה הר"מ דמיר שולח להם לבריסק. (לפי המקובל בהנהלת כספים של ישיבה היה דבר זה יוצא מהכלל). את המותר להשלמת ההוצאה, המוגדלת לרגלי התנאים המיוחדים בעיר גדולה כבריסק, (היו אוכלים שם במסעדות) היו מקבלים מר' וועלוועלי שנסתייע בזה בר' משה סוקולובסקי, הר"מ בבריסק. חבורה זו של ה"בריסקאים" חשובה לא רק בתולדות ימי ישיבת מיר כי אם בעולם הישיבות בכללו. תורתו של ר' חיים מבריסק הייתה מתחילתה נחלת ראשי הישיבה, תלמידיו הותיקים של ר' חיים. כתביו של ר' חיים, עוד לא ראו אור, וגנוזים וטמונים היו עם המשפחה. בחוגי הלומדים הרחבים ובין תלמידי הישיבות לא היו דיווחים מתורתו של ר' חיים אלא מה שהגיע לאזנם ע"י רבותיהם ראשי הישיבה, בהבלעה בשיעוריהם, ואי איזה חידודי דברים שנתפרסמו משמו זה כבר. בהמשך הזמן היה גם זה עלול להיות נשכח מבין צעירי הישיבות. והנה באה התחייה לתורתו של ר' חיים על ידי חבורה זו של ר' וועלוועלי. קבלו על ידו של ר' וועלוועלי את רובי תורותיו של ר' חיים במקוריותן כפי שיצאו מפי אומרם. המיוחדים שבישיבת מיר אלה בשובם למיר הביאו אתם נוסף על התורה שבעל פה הבריסקאית אוצר של "העתקות" מתורת ר' חיים. מהם נהנו הרבה, והדברים נפוצו בישיבת מיר וממנה הגיעו גם לישיבות, אחרות. אגב, במשך הזמן יצאו גם ישיבות אחרות בעקבותיה של ישיבת מיר ושלחו לבריסק מטובי תלמידיהם, וכה נפתחו לתורת בריסק השערים לעולם הישיבות באותה תקופה. יחד עם תהליך ה"לומדות" בישיבה הלך גם תהליך המוסר. למרות זה שכל אחת ואחת מהחבורות באה וחותמה של ישיבת מוצאה עליה, הצליח מחנכה הגאוני במוסר של ישיבת מיר, ר' ירוחם, למזג את כל הרוחות ולהטביע מכל החותמות את מטבעה המיוחד לה לישיבת מיר. תעודה לא קלה הוטלה עליו על ר' ירוחם עם "התפרצות זרם האמריקאים והאשכנזים"; אלה שתי החבורות הגדולות שבבני חוץ לארץ (כשלשים בני אמריקה וכארבעים ויותר בני גרמניה). חוקי הנימוס של ישיבת מיר לא תמיד הלמו את טבעם של בני אמריקה. ה"חירות" הטבעית של בן אמריקה "קלות" הליכותיו ו"חופש" דיבורו עם אנשים ועם גדולים הימנו, לא נתמזגו כל כך מהר עם מנהגי "דרך ארץ" וה"רזרבציה" של מיר. לא בבד אחד עם מושגי מיר עלו גם מושגיהם של בני אמריקה בתורה ובמוסר, הללו באו לשם תכלית, ללמוד ולהשיג "סמיכה". גם התלמידים יוצאי גרמניה מ"עיסה" אחרת נגבלו, חניכי גימנסיות ואמוני תרבות המערב מצד אחד, ובני משפחות קנאים אורתודוכסים מטיפוסי "החרדים המתבדלים" של גרמניה מצד שני. הצד השוה שבהם, שבאלה ובאלה טרם "רוככה" נשמתם וטרם הותאמו למנהגי ישיבת מיר. השפעה הדדית הייתה. הישיבה עשתה על ידי בני חו"ל קשר עם העולם הגדול. חוג ראייתה נתרחב. כמה מתלמידי הישיבה, צנועים וביישנים, נשכרו לבני חוץ לארץ ל'רביים', ולבשו עוז של משפיעים ומדריכים, למדו להכיר אנשים ואופים של בני ארצות שונות. ה"קולוניה" של בני חו"ל עוד כללה כמניין וחצי מאנגליה, קרוב למספר זה מבלגיה, ומשוויצריה, משוודן, מלטביה, מפינלנדיה, רומניה ואונגריה (אחד היה מאפריקה הדרומית). תלמידים מגוונים אלה שימשו לבני ישיבת מיר הזדמנות לפעולה של הדרכה והשפעה על אחרים ולהשתלמות אישית. לא פחותה מזה הייתה אולי ה"גדלות" של ישיבת מיר להרחיב את השפעתה עד לפולניה הקונגרסאית ולפרוש את מכמורתה על חוגי בני התורה מוורשה, לודז' וקראקוי. הללו, רובם מבני לודז', התאימו את עצמם אל הישיבה גם בפנימיותם וגם בחיצוניותם. כמה מהם נעשו לותיקי הישיבה ה"ליטאית" ואף בשובם אחרי כמה שנים לבית הוריהם ובהיכנסם לחיי המעשה עוד נשארו קשורים ל"ליטא" ול"ליטאיות" של הישיבה. המאמר הראשון של ה"חבר מאמרים" (ספר ליקוטי תורתו של ר' ירוחם) הוא מכתבו של ר' ירוחם אל חבר תלמידי מיר בלודז', שנשאר לחניכי מיר כצוואתו הרוחנית של רבם. |
|
כך נוצרה בישיבת מיר, למרות הזרמים השונים וחמר התלמידים המגוון, מסלול חיים אופייני ומסורת הנהגה מיוחדת, מקצועות הפעולה השונים בישיבה נמסרו לממונים השונים על פיקוח ענייני הציבור שלה: ה"ת"ת (תומכי תורה - מוסד לתמיכת הנצרכים ביותר לתמיכה כספית נוספה לרגלי מצב בריאותם ועניותם), שקשרים היו לו לשם אוסף הכנסותיו לא רק עם הסביבה הקרובה בישיבה אלא גם עם ידידי הישיבה וחניכיה בארצות שונות מעבר לים, העז"ת (עזרת תורה - הספרייה של הישיבה) שבאמצעות יוצאי הערים השונות פרשה את מצודתה אחרי ספרים בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל רחבי הארץ, המ"ח (משמרת חולים - ועד לטיפול בחולים בלינה על ידם ובעסק רפואתם ובתי חולים בשבילם וכדומה), שפעולתה חדרה לפעמים גם להתמחות ידועה בעזרה רפואית ראשונה ובמדע ספרותה - ועד הגמ"ח (גמילות חסד) שהתנהל בחשאי ע"י יחיד (הרב שרשבסקי, כעת באמריקה) ובכספו של הצנוע והנחבא אל הכלים, שמש הישיבה, ר' מנחם הי"ד. לא נודע עד עכשיו כי הגמ"ח התקיים בעיקר בכספו של הנ"ל - במשך קיומו הקצר עברו דרך הגמ"ח כארבעים אלף זהובים פולנים. ועד הדברים הבלתי-פומביים, החשאיים, כקביעת ש"צים לתפילה, להבדלה, בעל קורא לקריאה, גבאי לחילוק עליה ועצם חילוק העליות, על כל אלה שלטה הדרכה מיוחדה. כולן עמדו 'תחת בקורת עינם של חשובי הישיבה, מקורביו של המשגיח, ותחת בקורת שבטו של המשגיח עצמו (גבאי הת"ת שהיו נבחרים ע"י בוררים מיוחדים - גבאי הת"ת לשעבר - היו מתאשרים אחרי הבחירות גם על ידי המשגיח עצמו). ואין צריך לומר שכך היה בשטח הרוח עצמו: התפילות, השבת, חודש אלול והימים הנוראים, (חודש אלול הפך לא רק מקור השפעה לכל השנה אלא גם כינוס רוח לחיזוק ועליה לכל חניכי הישיבה לשעבר, שהיו נוהרים מכל אפסי ארץ בעונה זו לקבל השפעה ולשמוע את שיחותיו של המשגיח). ה"שמחת תורה" (אף זה פרק בפני עצמו וכמעט שקשה לתאר אותה שמחה והתלהבות ומראה נהדר של ההיכל), מסיבות יו"ט וכדומה. אף הליכותיו של בן ישיבת מיר, משאו ומתנו, הלבשתו, סדרו ונקיותו בישיבה ובמעון (על אי תלית מעיל על מקומו, על אי שימת הערדלים בתיבתם המיוחדת, על זריקת סיגריה על הרצפה, היו נענשים בקנס של 10 פרוטות). כל אלה כאילו הביעו משהו אופייני, משהו המיוחד לה לישיבת מיר, וכולם יחד היוו מה שהורגש כמסורת המיוחדת לה לישיבה שלאורה היו נבחנים ולאורה היו משתלמים חניכיה, אלה שנשאו את דגלה בעולם. גוש התלמידים של ישיבת מיר שהורכב בעיקר מן הבוגרים, זה שהגשים באורח חייו את תורת רבם הגדול במוסר, הבליט בצורת המוסר, סדריו, סגנון רוחו ואווירתו החינוכית, מעין תורה שבעל פה של ר' ירוחם. תורה זו עלולה הייתה להיות נשכחת בקרב השנים, אחרי סילוקו של אותו רב, ואחרי טלטוליה הרבים של הישיבה במרחקי ארץ לרגל המלחמה וגלגוליה השונים, הענפים שהסתעפו ממנה והיו למוסדות עצמאיים (ישיבה באמריקה, ישיבה בארץ ישראל, "כולל" באיסט ניו יורק ו"כולל" בווילימסבורג) אלמלא מבצע אחד מגדולי תלמידי מיר, ר' איסר מאלין הי"ד, שהעתיק מאמרי המוסר וחברם בצורת ספר - "חבר מאמרים" - אוצר ליקוטים של שיחות מוסר במשך כשנתיים. על ידו נשתמר לפחות חלק מתורתו של ר' ירוחם בכתב, והיה ליסוד מוסר ישיבתם לחניכי מיר בארצות שונות לעתיד. אחד מצעירי הישיבה אז, זליג אפשטיין מסלונים (כעת ראש ישיבה ב"תורה ודעת"), רשם לעצמו שיחה משיחות המשגיח. איסר מאלין, מבעלי המוסר שבישיבה הכרוכים אחרי המשגיח עוד מפוניבז', הרגיש במקרה ב"כתב" זה והפציר בזליג להמשיך בכתיבה. מיד השיג לו "ספאנסאר" - בן ישיבה מאפריקה שהיה משלם לו שבועית 15 זהובים עבור עבודתו, ואח"כ עוד אחד מבני אנגליה שהיה גם הוא נותן לו כסכום זה. כשהעלה הלה ששה מאמרים בכתב הביאום אל המשגיח, והמשגיח הביע את רצונו לדבר עם הסלונימאי הצעיר. המשגיח עוררהו על המקומות הבלתי מוצלחים שבכתיבתו, ועל התיקונים הראויים, ועם זה הודה לו וחיזקהו להמשיך בעבודתו, וכי גם יבוא אליו פעמיים בשבוע כדי לעבור אתו על המאמרים. כך התחיל אותו צעיר לעלות אל המשגיח פעמיים בשבוע אחרי המעריב, לחדרו המיוחד לו, כדי לעבור על ה"עניינים". היו לו אותן שעות חוויות גדולות ואחראיות. רציניותו של המשגיח בבדיקת כל מילה, חישוב הביטויים עם עצמו, טיולו על פני חדרו תפוס שרעפים כדי להעלות מתהום נפשו את דקות הדברים בשעת יצירתן במעמד הישיבה בעת שיחותיו, העמיקו את יראת הרוממות בלבו. במשך שעות, לפעמים עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה, היה יושב על ידו זליג הסלונימאי כשהוא נטוי ומתוח לכל הגה כדי לעמוד על התיקונים. אז הלך לו למעונו וכתב לעצמו את המהדורא בתרא שלו. אחרי כחצי שנה, בבוא אותו צעיר אל המשגיח לפני הפסח לקחת ברכת פרידה ממנו, אמר לו המשגיח להביא את כל ה"שיחות" כי ברצונו לתקנם בעצמו ולהדפיס מהן ספר. העיר הלה כי רובם טרם נתקנו על ידו. במשך שנתיים עוד הוסיף לעבור על ה"שיחות" ולהעלותן בכתב, שנתיים בעזרתו של המשגיח וכחצי שנה, אחרי פטירתו, מתוך עיון עצמו, (במשך השנתיים היה עובד גם עם איסר מאלין על ה"שיחות" טרם בואו אל המשגיח). אחרי פטירתו של המשגיח (י"ח סיוון תרצ"ו) לא ראו ותיקי תלמידיו לפניהם דרך אחרת בהנצחת תורתו לדורות אלא בהוצאת חומר זה בצורת ספר. מתוך זהירות מיוחדת, שלא לפגוע בטהרת תורתו של רבם, ומתוך "אסמכתא" על הסיפוק שהביע פעם על חומר זה, ניגשו להוציא את החיבור בצורת "פשרה", לא הדפיסו את החיבור כי אם הזמינו במיוחד אותיות דקות הקרובות בצורתן ל"כתב" מרובע, שבזה יינתן לספר אופי פנימי, ספר בשביל בני הישיבה וחניכי המשגיח בלבד. רק ההקדמה (נערכה מתוך חומר שהוצג ע"י אחדים מה"כותבים" שבישיבה) והמכתב "חומר וצורה" (מכתב לחניכי הישיבה בלודז') נדפסו באותיות הדפוס הרגילות. כלכלת הישיבה הקשר הכללי הראשון של יהדות פולניה החרדית ומוסדות התורה והחינוך שלה עם מרכז העזרה החרדית שמעבר לים נעשה ע"י מנהיג הדור הגרח"ע זצ"ל. "ועד העזרה" שנוסד על ידו מיד אחרי המלחמה קבל מאמריקה עשרים וחמשה אלפים דולר, ומאנגליה עשרת אלפים לי"ש, אשר נועדו לקיומם של מוסדות התורה והחינוך החרדיים. במשך הזמן באו גם מוסדות התורה והישיבות בקשרים מיוחדים עם מרכזי התמיכה ובייחוד עם "עזרת תורה", שנתקיימה כקרן מיוחדת לתמיכת בני התורה והישיבות, ונוסדה ע"י ה"מנטרל ריליף" שנתארגן ע"י רבני ועסקני היהדות החרדית באמריקה בתחילת ימי המלחמה (ראה ספר היובל של אגודת הרבנים, תרס"ב-תרפ"ז). ממוסד "עזרת תורה" הומצא אז לידו של ר' אברהם צבי הירש קאמאי ז"ל לקיומה של הישיבה סך שלשים אלף מארק פולניים (ראה מכתבו של ר' איסר זלמן מלצר ז"ל ב"זכרון בספר", הוצאת "עזרת תורה", ניו-יורק תרפ"ב, עמ' 211). ה"סנטרל ריליף" הוסיף לתמוך בקביעות בישיבת מיר. ובשנים הבאות, כאשר נתמזג ה"סנטרל ריליף" עם מוסדות העזרה של הזרמים האחרים בתוך הג'וינט, היה שוב אבן פנה בתמיכת הישיבה. חברי "ועדת התרבות" שע"י הג'וינט מהאגף החרדי המייצג את ה"סנטרל ריליף" היו תמיד מליצי יושר של הישיבה בבקשותיה ותזכיריה אל הג'וינט. בחורף תרפ"ד, כשהתמיכה מאמריקה הצטמצמה מאד וישיבת מיר באה במצב כלכלי קשה, רעבו התלמידים וראשי הישיבה ללחם. החובות רבו וקיומו של המוסד עמד בסכנה. לא נראה מוצא אחר כי אם לנסוע לארצות הברית לתעמולת הצלה. מתחילה סירב ראש הישיבה הרב פינקל לקחת עליו את הנסיעה, העמידו לפניו בני הישיבה דרישה ולא הייתה לו עצה אחרת כי אם לנסוע. העניינים הכלכליים הוטלו בינתיים על המשגיח ר' ירוחם ז"ל ועל מזכיר הישיבה בזמן ההוא ר' שמואל גריינימן. יחד עם ראש הישיבה נסע גם איש המעשה הגדול - באותם הימים היה רבה של רקוב, הרב ר' אברהם קלמנוביץ שליט"א. הודות למרצו הכביר ניתנה שימת הלב הראויה של מוסדות העזרה הגדולים ונדיבי הלב בישראל לישיבה. הרבנים פינקל וקלמנוביץ ידעו את גודל התעודה אשר לקחו עליהם ולא העלימו עין מכל אפשרות והזדמנות לטובת הישיבה. גם בדרך עברם את ברלין ופריז ניצלו את אישי ההשפעה כדי להזדיין בהמלצות לאמריקה. אופיינית היא המלצתו של הרב דר. מאיר הילדסהיימר ליו"ר "ועד התרבות" שע"י הג'וינט, פרופ. סיירוס אדלר, שבה הוא אומר על הרב פינקל שבאמת אינו מתאים אלא ל"ד' אמות של הלכה" ולא למגביות כספים, כן הוא מדגיש את ערכה של הישיבה שגדול הוא ליהדות פולניה לרגל אי האפשרות לנסוע לישיבת סלבודקה מחמת מלחמת הגבול שבין פולניה לליטא. (מכתבו של הילדסהיימר מיום 16 לדצמבר 1925 נמצא בארכיון הג'וינט). במיוחד יש לעמוד על המלצתו של העו"ד מר ה. ב. מלוסברג שהיה לפנים עסקנה הגדול של יהדות רוסיה, מי שהיה יועצו המשפטי של מיניסטריון הפנים ברוסיה, וגדולה הייתה השפעתו בחוגי העסקנים של העולם היהודי בכל העולם. כיליד מיר מעונין היה מעודו בטובת הישיבה, וכנראה שהיה רגיל לפעול לטובתה עוד בימיו של ר' חיים ליב ז"ל (במכתב המלצתו על ישיבת מיר אל פרופ. ס. אדלער במכתבו מיום 12 לינואר 1927 ובמכתבו מיום 19 ליוני 1928 - בארכיון הג'וינט). הוא פעל הרבה לטובת הישיבה בשנת תרס"ח (1908), כאשר בנין הישיבה נשרף וראש הישיבה, הרב פינקל, יצא לתעמולה להקמת הבניין, למוסקבה וקיוב. הודות להזדקקותו אז לעניין זה הוכתרה התעמולה להקמת הבניין החדש בהצלחה. מאז הוסיף מר סלוסברג לעמוד לימין הישיבה בכל עת שקראה אליו. הישיבה קרובה הייתה ללבו עד כי הביע את נכונותו להקדיש לה מזמנו לעבור עבורה כשד"ר, והוא גם קיים את הבטחתו זו במלואה. בשנת תרפ"ח כאשר שהה באמריקה בעניינים משפטיים עשה כשבועיים בשיקגו במיוחד לעזרת הישיבה כשד"ר ממש. אחרי המהפכה הרוסית התיישב מר סלוסברג בפריז והיה שם יו"ר קהילת היהודים יוצאי רוסיה. הוא הופיע כמלאך מושיע למשלחת הישיבה. לא רק שהמליץ על המשלחת, הרב פינקל והרב קלמנוביץ, אלא נזדקק למשא ומתן עם ראשי הג'וינט בכל הזדמנות. בהמלצותיו על בקשותיה של הישיבה ובביקוריו האישיים לטובתה ממש נכנס לעובי הקורה - לא כמליץ מן החוץ אלא כפנימי וכאיש מאישי ההנהלה. אופייני הוא מכתבו מיום 12 לינואר 1927 בו הוא כותב לפרופ. ס. אדלער, כי ישיבת מיר היא הכי מפורסמה שבישיבות - עוד יותר מישיבת סלבודקה - ושזולת מדרגת הלימוד הגבוהה רבה ההשפעה החינוכית של מנהליה, והוא מדגיש את העובדא "שמנהלי הישיבה עמדו תמיד מחוץ לכל חילוקי דעות פוליטיות שבעולם היהודי". המלצתו של סלוסברג הועילה לפתיחת דלת לפני הרב פינקל והרב קלמנוביץ אצל הג'וינט בבואם בפעם הראשונה לתעמולתם באמריקה. קירוב דעת מיוחד לישיבה הורגש אצל יו"ר "ועדת התרבות" פרופ. ס. אדלער. ראש הישיבה (במכתב לכותב הטורים) כותב עליו: |
"מר אדלער עזר רבות לטובת הישיבה מתמיכת הג'וינט, פעולתו למען הישיבה הייתה מתוך הכרה ברורה למען עזרת התורה ולומדיה, כי הוא אוהב תורה נאמן, ומורגשת חמימותו המיוחדת של אדלר בגישתו לעניין התמיכה לישיבות".
|
|
כאיש הרוח וכיו"ר ועדת התרבות, ראה במשלוחי העזרה פעולת רוח ותרבות במישרים ממש. (ביום 13 לדצמבר 1928 העביר הרב יונג אל "ועדת התרבות", שאף הוא היה אחד חבריה, מברק מישיבת מיר בקריאה להצלה מרעב, ותשובת אדלר הייתה כי מכיוון שאין זה עניין תרבותי אלא שאלת "רעליעף" אין זה נכנס בחוג פעולת "ועדת התרבות" והוא מעביר את זה לדירקטור הג'וינט, מר בערנארד קאהן בברלין (בארכיון הג'וינט). כ"כ הושפע פרופ. ס. אדלר מישיבת מיר עד כי בשנת 1928 (22 לאוקטובר 1928) נתן למזכיר לשכת ישיבת מיר, הרב ר' יעקב דנישבסקי, מכתב המלצה למסיימי ה"תיאולוגיקל סמינרי" שישמשו כשדר"י הישיבה בתעמולותיהם לטובת הישיבה אחרי שתמיכת הג'וינט ירדה אז למאד. במשך השנה ששהתה המשלחת הראשונה באמריקה (ראש הישיבה עזב את אמריקה ביום 26 לדצמבר 1936) הונח היסוד לכל הפעולה הגדולה לטובת הישיבה ע"י הג'וינט ושאר מקומות העזרה. מה שהותחל ע"י המשלחת הראשונה הומשך ע"י ביקורים דו-שנתיים של הרב קלמנוביץ, מי שקבל עליו את נשיאות הישיבה והטיל את עצמו לתוך הפעולה בכל נשמתו ובכל כוחו. השפעתו על ראשי הג'וינט ושאר העסקנים הייתה כבירה לא רק לרגל השתדלויותיו המרציות למען ישיבת מיר אלא גם הודות לאישיותו בתור עסקן חרדי לאומי. לא רק לדרישות עזרה כספית היה בא במגע עם גדולי עסקני הג'וינט אלא גם בעניינים לאומיים כמו בשאלת התיקונים בלוח, גזירות שחיטה, מפעלי עזרה לאומיים לטובת נגועי גרמניה וכדומה. הוא הרים תמיד את בקשות הישיבה לרמה הראויה להן. הוא לא היה מדבר רק בשם "בני תורה" חלשים וידועי מחסור שיש לרחם עליהם, אלא גם בשם גיבורי רוח העומדים על חזית היהדות ובשם מבצר תורה המשמש מקור חיזוק ותקווה למיליוני בני ישראל בעת צרתם. מפעליו הגדולים ליהדות החרדית הוסיפו עוז ותעצומות לבקשותיו לטובת הישיבה. נציגי מוסדות העזרה ונדיבי העם ועסקניו ראו בו אישיות ציבורית שחייבים להתחשב אתה. בבוא המשלחת הראשונה לפני הג'וינט העמידה את דרישותיה על שלש אלה: א. עזרה מיוחדת לישיבת מיר בשימת לב מיוחדת לצרכיה הגדולים לתמיכת תלמידיה פליטי רוסיה, שלרגל היותה סמוכה לספר הגיעו אליה במספר מרובה מאשר לישיבות אחרות. הערובה הרשמית על הרשיון להשארם בפולניה והחזקתם דרשו סכומים גדולים. ב. עזרה חד זמנית לסילוק חובות של העבר בקירוב לעשרת אלפים דולר. ג. קביעת תמיכה מ"סנטרל ריליף" כעזרה חודשית. הבקשות האלה חזרו ונשנו בתזכירי הישיבה מדי פעם בפעם. סכומים מיוחדים ניתנו לטובת פליטי רוסיה ועם זה גם הוראה מיוחדת להגרח"ע בווילנא להתחשב בייחוד עם צרכי ישיבת מיר בחלוקת חמשת אלפים הדולר שנשלחו לו לצרכים אלה בישיבות שונות. בשנים 32 - 33 1931 ירדה תמיכת הג'וינט לישיבת מיר כמעט לגמרי, לרגל המשבר הכלכלי שעבר אז על אמריקה בכלל. מרכז הפעולה היה אז חוג ידידי הישיבה שנוצר מסביב ללשכת הישיבה. הלשכה שנוסדה עוד בעת היות ראש הישיבה הרב פינקל, במשלחת הראשונה לאמריקה, נעשית למרכז חי ופעיל הודות לעזרת הנדיבים הידועים כהערי שיף (יליד מיר) שטיינבערג, קויפמאן, מארקוסאן ועוד. על יד הלשכה פעלו גם חברות אחדות של "ליידיס אקזילעריס" בראשותה של העסקנית הצדקנית מרת רייזל מעלצער ע"ה. (על עסקנית נפלאה זו שבמשך פעולותיה לתורה כמעט שלא היה מוסד בניו יורק שלא השתתפה בעזרתו ושלסוף הקדישה את חייה לקיומה של ישיבת מיר, כדאי לכתוב ארוכות במיוחד). הקורספונדנציה הדייקנית של ראש הישיבה ממיר עם כל אחד ואחד מהעסקנים והעסקניות הידקה את הקשר עוד יותר. שלא במישרין גרם קשר זה הרבה לנסיעתם של כמה מבניהם של העסקנים והנדיבים וסתם בני תורה מאמריקה לישיבה במיר. שנת 1933 העמידה את הישיבה בפני תפקיד חדש. תלמידיה בני גרמניה שמתחילה היו בני אמידים ברובם והישיבה נהנית מלימודם בישיבה הנאה כספית ע"י השכר שהיו רגילים לשלם לבוגרי הישיבה שהיו נזקקים לעזרתם בלימוד במשך זמן ידוע עד הגיעם למדרגה הדרושה, נדלדלו פתאום לרגל המהפכה הפשיסטית בגרמניה. אף אלה מהוריהם שעדיין הייתה להם האפשרות הכספית לתמוך בבניהם שבישיבה לא יכלו לעשות זאת מחמת החוק שהעמיד את בניהם בחוץ לארץ כנכרים. על הישיבה מוטל היה להספיק להם גם את צרכי עצמם גם את שכר ההוראה למוריהם בישיבה. מספרם בישיבה, הגיע באמצע שנת 1933 לעשרים (לפי מכתבו של ראש הישיבה ליוסף היימאן, מזכיר הג'וינט ואח"כ גם מנהלו, מיום 4 ליוני 1933, נמצאו אז בישיבה 15 תלמידים מגרמניה ועוד 5 עמדו לבוא דרך האמבורג ומספרם הלך וגדל עד שהגיע במשך הזמן למספר של 45. לגודל המעמסה התחילה השתדלות אצל הג'וינט לתמיכה מיוחדה עבור התלמידים יוצאי גרמניה. מזכיר ישיבת מיר באמריקה, הרב ר' שמואל גריינמאן, הגיש אז תזכירים מיוחדים אל ראשי הג'וינט מר פאל בערוואלד ויוסף היימאן. תשובת הג'וינט הייתה כי תמיכה ליוצאי גרמניה היא ממקצועו של ה"צענטראל אוסשוס פאר הילף און אויפבוי" ושאר ועדי העזרה המיוחדים לעזרת היהודים נגועי גרמניה. היות ונציג הג'וינט, שעמד בקשר עם הועדים הנזכרים היה הדירקטור שלו לאירופה הדר. בערנארד קאהן, הועברה הבקשה אליו. ולפי שלרגל המהפכה בגרמניה נעתקה אז לשכת הג'וינט האירופית מברלין לפריס, ניתנה לישיבת מיר שוב הזדמנות להיתמך בהמלצותיו האישיות של מר סלוסברג, שישב גם הוא שם. בשנות הזעזוע הגדול של עם ישראל על הטרגדיה היהודית בגרמניה כוונה כל שימת הלב של מוסדות העזרה ושל נדיבי הלב היחידים לעזרת פליטי גרמניה. מקורות עזרה שונים לישיבה ובראשם הג'וינט דללו וחרבו. הישיבה באה במצוקה גדולה והוטל עליה לחיות רק על פעולת ידידיה הספורים המרוכזים מסביב ללשכתה בניו יורק. גם השדרי"ם שלה וגם ראש עסקניה הרב קלמנוביץ פגשו בכל מקום מפריעים וכמה דלתות ננעלו בפניהם לרגל המצב הזה. אולם קשה היה ללחוץ על הג'וינט לתמיכות גדולות עבור הישיבה בכללה, וכל ההשתדלות התרכזה בעיקר על תמיכה למען תלמידי גרמניה שלה. למרות ההשתדלות הייתה מתחילה העזרה לטובת התלמידים הגרמנים מצערת מאוד. על בקשת הרב קלמנוביץ של 500 דולר לחדש לא באה הבטחה, אולם מה שהשיג הרב קלמנוביץ אז היה סכום חד פעמי של אלפיים דולר למען התלמידים הגרמנים. דבר זה עלה בידו כאשר ביקר בוורשה מר בערנארד קאהן והרב קלמנוביץ תפסו שעות ספורות לפני עזבו את הארץ והשפיע עליו להמליץ על ישיבת מיר אל הג'וינט בניו יורק (בשנת 1936). מר קאהן גם המליץ על ישיבת מיר אצל מוסד חווקין והשיג 150 לי"ש עבור התלמידים הגרמנים. שלש מאות לי"ש באו מה"בריטיש יונייטעד אפיל פאר פאליש דזשורי". בהמשך ההשתדלות ובאינטרוונציה של מר סלוסברג בפריז עוד קבלה הישיבה במיוחד עבור התלמידים הגרמנים בשנת 1937 כאלפיים וחמש מאות דולר. לשנת 1938 הוחלט אצל הג'וינט שלא לתת את התמיכה במיוחד לתלמידים הגרמנים אלא להעניק על חשבונם תוספת תמיכה לכל ישיבה שהם לומדים שם. במשך הזמן. שוב גדלה מדת השתתפותו של הג'וינט בתמיכת הישיבה. בשנת 1938 תפסה פעולת הג'וינט ממדים יותר רחבים, עמדה גם "ועדת התרבות" שלה על הצורך להגדיל את פעולותיה. ביקרו אז בישיבות אירופה הדירקטורים מר קאהן ומר טראפער והמליצו במיוחד לטובת הישיבות. דרישה מיוחדת באה גם ממנהיג הדור הגרח"ע להכפיל את התמיכה לישיבות. כאמור הועמדה שוב העזרה לישיבה על מצבה הקדום, היינו לישיבה בכלל, ומה שנוגע במיוחד לתלמידיה הגרמנים, הועמדו לרשותם לפעמים סכומים מיוחדים במקרים הנוגעים לבני גרמניה במשותף, כעניין ההשתדלות לטובת רשיון ישיבתם בפולניה, תכנית הגירה לאנגליה (ראה בארכיון הג'וינט העתק מכתב של ה"קאנסיל פאר די דזשערמאן רזשוס" מיום 22 לינואר 1939). נמשך הקשר הזה של הישיבה עם הג'וינט ועם ידידיה באמריקה ולשכתה שם עד פרוץ המלחמה. המכתב האחרון מן הישיבה במיר לתומכיה מעבר לים הוא אולי מכתבה האחרון ממיר בכלל, ותאריכו 9 לאוקטובר 1939 - מכאן ואילך נפסק הקשר עם העולם הגדול והישיבה נשאת על גלי המים הזידונים של המלחמה עזובה וגלמודה. נדודים וגלות בא שינוי פתאומי בעיירה. סחורות התחילו להעלם מהחנויות והמחסנים התחילו להתרוקן. הורגש מחסור בכל המצרכים. בולמוס של רעב אחז וכולם התחילו רצים אל החנויות ואל המאפיות. בני הישיבה שחייהם היו תלויים בחלוקתם הדלה היו, כמובן, הראשונים לסבול. מהם שנעזרו ע"י בעלי בתים שונים שהשתתפו בצערם ומהם שהתחילו להסתייע בכוח עצמם ע"י עבודה אצל האיכרים. "עידור תפוחי האדמה" בשדות איכרי ה"גוים". אולם לא המחסור החומרי הוא שהעיק על הישיבה. בעיקר העיק על הלב גורל עתיד הישיבה, המשטר הסובייטי פרש על העיר. הוקמו אירגונים שהשתלטו על כל המקצועות החברתיים. צורת החיים החדשים והמושגים שהתחילו מנסרים בחללה של העיר נתנו להרגיש כי קצה של הישיבה מתקרב. ללא שום לחיצה רשמית מצד השלטון החדש (להפך, היחס אל הישיבה היה מתחילה דווקא אדיב), אבל שונאי התורה והיהדות התחילו להרים ראש והורגשה התמוטטות המוסד. למרות האווירה המפחידה הובלט בישיבה החיזוק הפנימי, מעין כוח מגיב ומתקומם נגד הייאוש התוקף מבחוץ. הישיבה נותקה מהסביבה לגמרי. לרגל המשטר החדש הועמדה עוד יותר על התרכזות עצמית. כולם פנו אל הלימוד, אל התפילה ואל ראש הישיבה, אל המשגיח. העולם מסביב נעשה עוד יותר זר ולא נשאר לו לבן הישיבה אלא להיאחז בקרנות מזבח התורה. בני אותה תקופה זוכרים עדיין אותה "שמחת תורה" אחרונה בין כתלי הישיבה במיר. הרקידה של "עוצו עצה ותופר" נמשכה ונמשכה בהתלהבות שלא הייתה מעולם דוגמתה, ואי אפשר היה להפסיקה. "עוצו עצה ותופר"... "דברו דבר ולא יקום"... "ולא יקום"... "כי עמנו אל"... סמוך אחרי "שמחת התורה" התחילה התנועה; הרדיו פרסם את הידיעה על סיפוחה של ווילנא לארץ ליטא. סיפוח זה מה טיבו? איש לא יכל להסבירו. אולם רעיון אחד השתלט מיד במוחו של כל אחד מבני הישיבה: רעיון "ריצה" לווילנא. אם פתח פתוח לפניך עליך לרוץ. מי יודע אולי גורלה של ליטא להישאר בלתי תלויה והנך ניצל. היו כאלה שהטילו ספיקות וכמעט הביטו בביטול על הצלה זו. וכי מה היא ליטא כשפי הארי פעור לפניה? אולם לא עת התבוננות היא ובני הישיבה אורזים את מזוודותיהם, וסביבותם בהלת נסיעה. בפרוץ המלחמה נצנץ מיד במוחו של ראש הישיבה רעיון העתקת המוסד "יותר לעמקה של המדינה" - והן כך גם היה במלחמת העולם הראשונה. וכי מי פלל כי החורבן יתפרץ ויכסה את כל הארץ במשך שבועות. אבל עכשיו בהיות כבר הישיבה תחת שלטון הסובייטים, דרושה הייתה זהירות יתרה כי מי יודע מה צפוי מבריחה כזאת של מאות צעירים דתיים. אולם הסטיכייה של בריחה, שאחזה את מאות בני הישיבה, סחפה אחריה את ישוב הדעת של הזקנים, של ההנהלה. התלמידים בורחים ורבותיהם אחריהם. בב' מרחשון התחילה יציאת מיר. לא היה יום קשה למיר כיום זה. הכל, אף אלה תושבי העיר שלא היו מאוהדי הישיבה, הרגישו כי פנה הדרה ופנה זיוה של העיר. רק אחד נשאר. אחד מראשי הישיבה, רבה של מיר, הרב קאמאי, שכרועה נאמן לעדתו ורבה נשאר גלמוד ונעזב ממאות תלמידיו לעולמים. |
| המשך המאמר |
|---|
