|
תקציר: השטיבלאך של החסידים קמו בפולין עם גידולה של תנועת החסידות. לשטיבל לא תכנית לימודים מסודרת, תקנות ומשמעת מחייבת, כפי שהיו בישיבות ליטא. בשטיבל למדו מאות בחורים בגילאים שונים. השטיבלאך קמו בחסידויות גור אוסטרובצה, סוכאטשוב, ראדזין, אלכסנדר, אמשינוב ועוד. למדו שם גמרא ותוספות, הלכות ברכות עם רבנו יונה, שו"ע ועוד. החיים בצוותא, תרמו לגיבוש החבורה. גם בתקופת מרד גטו וורשא נשארה החבורה ביחד. מילות מפתח: לימוד תורה, וארשה, חסידים, בתי מדרש, גור. |
|
כל הרוצה לקבל מושג ברור ומקיף על מרכזי התורה בוארשה, בירת פולין, לא יגיע לידי כך על ידי השוואת המספרים המקובלים של מוסדות התורה הרשמיים, שהיו קיימים שם. אפילו אילו הייתה לנו סטטיסטיקה מלאה, מאושרת בתעודות מכל בתי הישיבות, שנתקיימו בווארשה בין שתי מלחמות העולם הגדולות, לא היה בכך משום תיאור תמונה שלמה של עולם לומדי-התורה בוורשה, שכן לא היו בני הישיבה בוורשה מעולם רוב מניין, ואף לא רוב בניין של כל בני התורה ולומדיה, ששכנו בבירת יהדות פולין. בשלושים השנים האחרונות שלפני החורבן גדלה רשת הישיבות, נתפשטה וחדרה לעולם החסידות בוורשה, אלא שלא הספיקה לכבוש את וורשה היהודית כולה. שכן המרכזים הראשיים של לומדי התורה הצעירים הוסיפו להוות, כאז כן עתה, ה"שטיבלאך" של החסידים ובתי המדרשות. במלים אחרות - רוב לומדי התורה הוסיפו להיות "חובשי בית המדרש", שמחוץ למסגרת הישיבות. עובדה היא, שרוב תלמידי הישיבות בוורשה, ואפילו המפורסמות שביניהן, היו צעירים מערי השדה ומן העיירות הסמוכות, ואילו החלק הארי של הנוער היהודי הלומד תורה בוורשה התרכז כמקודם סביב בתי-המדרשות וה"שטיבילאך", "שטיבלאך" אלה - לא היה להם לא ארגון ולא הנהלה רשמית, לא ראשי ישיבות ולא אדמיניסטרציה, לא תקציבים ולא הכנסות. הם לא הופיעו בשום פנקס של מוסד מרכזי, לחינוך או לסיוע. לכן נפקד שמם ומקומם ומספריהם בסטטיסטיקה הרשמית. לכן הם ראויים להערכה מיוחדת, שכן עלולים מעשיהם והישגיהם להישכח, ברוב הימים. והלא בשטח הרבצת התורה היו להם זכויות לא פחות מלאיזו ישיבה שהיא. יש לזכור, כי היו "שטיבלאך" שבצל קורתם היו מסתופפים כמאתיים ושלוש מאות בחורים לומדי תורה, והרי זה - למעשה ואם גם לא להלכה - ישיבה גדולה, גם אם לא בשם ישיבה תכונה, "שטיבלאך" של חסידים אלה קמו, בעצם, וגם גדלו, יחד עם גידולה של החסידות. הם היו, לכאורה, "חסרי תכנית", בלומדי לא הייתה להם תכנית לימודים קבועה ומעובדת. לא היו תקנות מסוימות, ואף לא משמעת מחייבת, שכפו אותה עליהם מבחוץ. אולם, במשך הזמן עוצבה בהם התנהגות מסורתית של משמעת עצמית. ומה היו התקנות של שטיבלאך אלה? בחוגי החסידים היו אומרים כי הוא כולל את הסעיף הראשון של שולחן ערוך אורח חיים: |
"יהודא בן תימא אומר - הווה עז כנמר... וגיבור כארי".
|
|
תקנון זה של משמעת עצמית עשה נפלאות ממש. בשעה חמש לפנות בוקר, ביום חורף וכפור, בשעה שהעיר וורשה עדיין הייתה אחוזה תנומות, כבר היו יושבים מאות בחורים מסביב לשולחנות בשטיבלאך של גור, אוסטרובצה, סוכאטשוב וראדזין, יושבים ועוסקים בתורה. היה זה שיעור הבוקר המוקדם, שלפני התפילה.
מיטב ההכנה לתפילה - היו אומרים בשטיבלאך האלה - דף גמרא עם תוספות. היו מספרים בשמו של היהודי הקדוש מפשיסחא שאמר: |
"דף גמרא עם תוספות מטהר את המוח כטהר המקווה את הגוף".
|
|
לימוד זה היה בו לא רק משום הכנה לעבודת הקודש, אלא גם משום מיטב השיעור שביום, הזמן המתאים והנאות ביותר ללימוד שבכל היממה כולה. היה זה כלל מקובל בחוגי הלומדים, שהיו דוחים כל דבר הקשה, כל תוספות שיש בהן סיבוך, כל מהרש"א או מהר"ם שיף, מוקשה, לשעת הבוקר המוקדמת, כשהמוח צלול וכוחות המחשבה רעננים, והכל היה מתיישב אותה שעה על נקלה.
מ-7 עד 8 בבוקר הייתה שעת התפילה. אחרי התפילה היו בחורים הולכים הביתה לאכול ארוחת בוקר. ואף על פי שלא הייתה עליהם השגחת ראש-ישיבה היו חוזרים לשטיבל מיד. בשעה 10 בערך היו שוב השולחנות תפוסים, וקול תורה היה שוב מהדהד בחלל ה"שטיבל" עד שעת הצהרים. לא הייתה תכנית למודים ולא היו כיתות. שנים-שלושה בחורים היו לומדים אצל בחור קשיש שיעור קבוע, או כפי שכינו זאת: שיעור בעיון. לא הייתה בשטיבל מסכתא אחת, שנקבעה בשביל כל הבחורים, אלא נהגו לפי הכלל של חכמינו ז"ל: |
"לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ",
|
|
הקשיש בלומדים היה בשביל הצעירים שבחבורה גם רבי, גם משגיח, גם ראש ישיבה ובעיקר חבר. הצעיר היה מסתכל ברבו ובחברו הקשיש ממנו, מתוך חיבה ויראת הכבוד. עצם העובדה, שהבחור הצעיר לא היה קשור ברבו קשר של משמעה, שכפו עליו מבחוץ, הייתה לה השפעה טובה, כפי שהוכיחו התוצאות.
בשעות אחר הצהרים היו הבחורים הצעירים משננים לעצמם את השיעור ששמעו, ולומדים בעצמם שיעורים קלים. אחר כך הגיעה, כמובן, שעתם של הקשישים שבבחורים להשתלם. הם היו לומדים לבדם, או בחברותא, בעלי הכשרונות המעולים ביותר, שהיו מעמיקים בלימודם, היו הולכים אל למדני העיר ולומדים אצלם שיעור. לא כמו בישיבות, היו מקפידים הרבה בשטיבלאך, שהתלמידים ינצלו את שעת בין-השיעורים בשביל ללמוד את פרשת השבוע עם מפרשים, מדרש וספרי חסידים, שהמליצו עליהם האדמורי"ם, שאליהם היו חובשי בית המדרש נוסעים. מובן מאליו, שבשטיבלאך למדו הרבה יותר מקצועות מאשר גמרא ומפרשים בלבד. הושם הדגש לא רק על הלימודים ועל הידיעות שנקנו, אלא ובעיקר על המעשה, על קדושת המעשה וקדושת המחשבה. על כן הקדישו זמן מספיק ללימוד הדינים והמנהגים בחיי יום-יום. לא כמו בישיבות, מצאו לנחוץ להקדיש בשטיבלאך, זמן מספיק להלכות ברכות הנהנין, להלכות נטילת ידים, להלכות תפילה וללמוד דינים אלה במקורם, כמו ברכות עם רבנו יונה ושו"ע עם מגן אברהם. הלכות נטילת ידים תפסו מקום חשוב לא פחות מאשר "שור שנגח את הפרה". אבל דבר זה - אין פירושו, שלא היה מקום מכובד בשטיבלאך ללמדנות ולמלחמתה של תורה, כמו בישיבה. אדרבה, בה"שטיבלאך" למדו בעיון רב, ראשונים ואחרונים. כאמור, היו המוכשרים שבין הבחורים יוצאים ונכנסים בבתיהם של גדולי העיר וגאוניה. בדירותיהם של גדולים בתורה כר' מנחם זמבא, ר' אברהם ואנברג (מחבר "ראשית ביכורים" ותלמיד מובהק של "אבני נזר"), ר' נתן שפיגל-גלאס, הרה"ג ר' שלמה דוד כהנא, ר' יעקב מאיר מידרמאן ואחרים, אפשר היה למצוא תמיד בחורים לומדי תורה כאלה מבני השטיבלאך. אולם בשטיבל לא רוממו על הכל את הלמדן היבש בלבד ואת העילוי. נוצרה שם מזיגה של חשיבות הלימוד המביא לידי מעשה, כפי שניסחו חז"ל בבהירות בה רבה בסוף פרק ראשון למסכת קדושין, |
"נענה ר' טרפון ואמר: מעשה גדול.
נענו כולם ואמרו: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". |
|
שיטת הלימוד בשטיבלאך הוכחה, ברבות הימים, כשיטה המוצלחת ביותר. היא הקימה, מבין שורות חובשי בית המדרש הצעירים, תלמידי חכמים וגדולים בתורה במספר רב. יתר על כן, שיטה זו הבטיחה, שאפילו אלה, שכשרונותיהם לא עמדו להם להיות גדולים בתורה, נשארו בני-תורה, במלוא מובן המלה, כשיצאו למלחמת החיים - כסוחרים, חרשתנים ובעלי מלאכה - היו עמוסים ידיעות והיו קשורים ממילא לספר, מלבד מה שרוח השטיבל הספיקה להם, לשמור על אורח חיים של יהודי תורני, הלכה למעשה. עוד יתרון נוסף נודע לשטיבל: תלמיד ישיבה עוזב את הישיבה, במוקדם או במאוחר, ומהיותו בן-תורה - עליו להסתגל לחוג חדש ולהתאים עצמו לחוג זה. לא כן בן השטיבל, חובש בית המדרש, לא פרש ממנו מעולם. לאחר שנשא אישה והסתדר בפרנסה כלשהי, לא היה עוזב את השטיבל אלא לכמה שעות ביום. בערבים או בשבתות היה חוזר להיות חובש בית המדרש. וכך אפשר היה למצוא בערבים בשטיבלאך של החסידים שלושה דורות של בני תורה, סבא ואבא ונכד, אותו שטיבל נעשה ל"בית שני", לאכסניה של תורה. צד אחר של חשיבות, שנודעה לשטיבלאך בא לה מרוח החסידות, ששררה באווירתה, ושהיינו יכולים לכנותה בצדק "הנשמה היתירה" של מרכזי תורה אלה. הם שאבו יניקתם מגור או מאלכסנדר, מסוכאצ'וב או מאוסטרובצה, מפאריסוב או מאמשינוב, מראדזין או מסוקולוב, שבהן חיו ופעלו האדמורי"ם של החסידות והמנהיגים והמשפיעים הרוחניים של יהדות פולין. לשם היו חובשי בית המדרש, צעירי החסידים וזקניהם, נוסעים מזמן לזמן, בקבוצות או ביחידות, לשם הבראה רוחנית, לשם התרעננות, התחדשות והתחזקות. בשביל הצעיר החסידי חובש בית המדרש, היה הרבי לא רק המנהיג הרוחני והמדריך למוסמך, אלא גם המחנך האבהי. לפני הרבי פתח בחור-השטיבל את סגור לבבו, את פנים פנימיותו. לפני המנהיג האבהי הזה גילה את כל מה שהעיק על לבו ונפשו, בהאמינו באמונה שלמה כי הצדיק, אשר אליו הוא נוסע, הוא הרופא הרוחני שבידו לעזור לו, ושאין להסתיר מפניו אפילו מחשבות שבלב, הייתה זו עבודה בשטיבל - להתכונן לנסוע אל הרבי ליום-טוב. היו נוסעים בצוותא, גרים בצוותא ויושבים בחברותא ומבלים בחברותא חסידית. לשם כך היו מתכוננים בשטיבל משך שנה תמימה, והיו מצרפים לשם כך פרוטה לפרוטה, ומפקידים את הכסף בידי גזבר מיוחד. אצל הרבי היו ניזונים ומתפרנסים מכסף זה, דרים, אוכלים ושותים ומבלים יחדיו, בחבורה אחת. בו בזמן נשאר כל אחד בפני עצמו יחיד, ומפי הרבי היה כל יחיד כזה שומע משהו אישי, משהו אינדיבידואלי. בלשון החסידים היה כל אחד שומע משהו לפי שורשו ולפי צורכו. הרבי היה מצביע לכל אחד מה עליו ללמוד, אילו ספרי מוסר וספרי יראה עליו לעבור. אחד, צווה עליו הרבי ללמוד "חובת הלבבות", שני - צווה עליו ללמוד "שערי תשובה" לרבנו יונה, שלישי - "אורחות צדיקים" וכו' וכו'. לאחר נסיעה של יום טוב אל הרבי, הייתה מורגשת רעננות רוח בשטיבל. קול תורה היה נשמע ברמה וביתר חיוניות. ובלב בערה תשוקה עזה כפליים לעלות בגרם המעלות של התורה והחסידות, לשקוד ולהתמיד ולהגביר התלהבות בעבודת הבורא. השפעה עצומה נודעה בשטיבלאך לספרי החסידות שהיו לומדים ביראת רוממות מיוחדת במינה, בפרט בשבתות. בספרים אלה התעמקו והתחבטו, בדביקות יתרה, הטובים שבטובים. פה ושם ניתן לראות בחור מתעמק: |
ב"קדושת לוי" או ב"בית אהרון",
ב"קול שמחה" או ב"תפארת שלמה", ב"שפת אמת" או ב"ישמח ישראל". |
|
הספרים האלו היו חלק בלתי-נפרד מסדרת הלימודים הבלתי מסודרים בשטיבלאך, והייתה להם השפעה עצומה על הצעירים בני התורה והחסידות.
בדרך החסידות היו מטפחים בשטיבלאך רוח של אחדות ורוח של אחווה חמה. השתדלו לעקור כל סימני קנאה, והיו עוזרים זה לזה, מתעניינים במצב החומרי של כל יחיד ומשתדלים לסייע לו בשעת דחקו. לעתים לא רחוקות ערכו בשטיבל סעודה חסידית, שעיקר מטרתה היה: קירוב לבבות והתיידדות, ברוח אחווה ואהבת רעים. הנה כי כן, היו שטיבלאך של חסידים אלה מוציאים שנה שנה מאות צעירים בני תורה, יראים ושלמים, חמושים בכלי זינה של תורה, בהתלהבות חסידית ובהשקפה חסידית מעמיקה, מוכנים לניסיונות החיים על כל צורותיהם. חשוב להוסיף, שפעילותם של שטיבלאך אלה נמשכה שנים רבות ללא תמיכה חברתית כלשהי וללא מנגנאות, פרסומת או פומביות. הייתה זו עבודה בדרך הצנע לכת, ברוח החסידות הבזה ל"חיצוניות" ולכל הניסיונות הכרוכים בה. אבל תהא זו טעות לחשוב, שבחורי השטיבל, שמגמתם הייתה בעיקר "השלמה עצמית", היו תלושים לחלוטין מחיי יום יום ומבעיות החברה. מיום שקמה לתחייה האורתודוכסיה היהודית בפולין, והיא התחילה משתתפת בחיים הפוליטיים הכלליים של מדינת פולין, ואף נאבקה לעצמאות בחיי הקהילה היהודית - נעשו בחורי השטיבל ואנשי החסידות לעמודי התווך של מאבק פוליטי זה שניהלה האורתודוכסיה. בימי המאבק הגדול על נשמות הבוחרים בימי הבחירות הכלליות, שבהם עמדה להכרעה השאלה: מי מיצג את יהדות וורשה בת חצי המיליון ב"סיים' (בפרלמנט) הפולני, היהיו אלה יהודים אדוקים או חופשיים בדעותיהם? ומי ישלוט בקהילות וורשה - יהודים אדוקים או חופשיים בדעותיהם? שוב לא יכלו לשבת בשטיבל ולחשות. אופייני הדבר, שבחורים אלה לא נפלו בכשרונותיהם ובהכרתם הפוליטית מטובי תנועות הנוער החילוניות ומן הכוחות האינטליגנטיים ביותר שבהם. אבל ראוי להוסיף, כי בשטיבל ראו עבודה זו כ"הכרח הזמן" וכ"עבירה לשמה". מעולם לא ראו במלחמה הפוליטית מעשה של מצווה וצדקה. הבחורים שהצטיינו ביותר במאבק לא נתעלו בעיני חבריהם. כאז כן עתה היה המיוחס בשטיבל מי שגדול בתורה ובחסידות. בשנים האחרונות שלפני החורבן היו בחורי השטיבל אף יוצאים ונכנסים לקבוצות של "צעירי אגודת ישראל", לפי עצת מועצת הרביים שבאגודה. אבל הם מיעטו להשתתף בפעולות הארגוניות והמדיניות של קבוצות הנוער האגודאי, שכן לא רצו להקדיש להן מזמנם. לעומת זאת הקדישו זמן הרבה להדרכת החברים מ"צעירי אגודת ישראל", שרובם היו עובדים כל היום, והיו נפגשים בארגוניהם רק בערבים ובשבתות. חובשי בית המדרש היו קוראים לפניהם שיעור בגמרא, במוסר ובחסידות. עינם הייתה פקוחה על אותם הצעירים, שהיו מתמסרים הרבה מדי לפוליטיקה ושוכחים את התכלית האמיתית שלשמה נוצרו בעצם ארגוני החרדים האלה. בשנים האחרונות לפני השואה הקימו חובשי בית המדרש סיעה מיוחדת ב"צעירי אגודת ישראל", שהייתה נלחמת באותם החוגים שבארגונם, ששמו כל מעייניהם בעבודה הפוליטית, ונמצאה הפעולה הרוחנית בשורות הנוער מתקפחת על ידיהם. כאמור לעיל, קשה לקבוע מספרים סטטיסטיים של השטיבלאך והצעירים שהיו לומדים בין כתליהם. אבל אפשר להניח בכל הוודאות, שמספרם הגיע לאלפים. לא היה כמעט רובע או פרבר בווארשה שלא היו בו כמה וכמה שטיבלאך כאלה, גדולים וקטנים, בגדולים שבהם למדו לפעמים מאתים ושלוש מאות בחורים, בקטנים - אלו עשרות בחורים. כדוגמה לכך אזכור את השטיבלאך בנאלווקי, (השטיבל הידוע של גור, ובו כשלוש מאות בחורים), מוראנובסקה 17, זאמנהוף 20, זאמנהוף 38, פראנצישקאנסקה 22, טווארדה 18, ז'ילאזנה 57, טווארדה 10, ברחי פאנסקה, וברח' ציפלה. כן היו שטיבלאך בפרברי וורשה - בפראגה, ווליה, מונקוטוב, אוכוטה, ועוד. ראוי להזכיר כאן כמה שמות של טישים שמסרו נפשם על גידולם של שטיבלאך אלה בכמות ובאיכות. על אף כוחותיהם הרוחניים הגדולים, ועל אף השפעתם העצומה של אלפים, נשארו בלתי ידועים מחוץ לתהומי השטיבלאך, שבהם היו ידועים כמנהיגים וכדברים: האחים אברהם-משה ודוד ישראל חיים גראבסקי, מנאלווקי 19, לייבל קוטנר והאחים אהרון וחיים מאנדל ממוראנובסקה 17, שמעון הולצקנר ונחמן גולדשטיק מזאמנהוף 20, אהרן דומברובר והאחים קרוטשנא מטווארדה 18, לייזר פראגר, לייבל בידרמאן ומאנא רוזנשטרוק מטווארדה 10, וכן מרדכי הורביץ ואליעזר שניצר. היה זה חבר עילויים מופלגים בתורה, ובעיקר - בעלי מדרגה ביראה ובחסידות, ויחד עם זה - בני דעת מעמיקי חשוב, בעלי כשרונות פסיכולוגיים ופדגוגיים, שהיה בכוחם להשפיע ולמשוך אחריהם המונים גדולים של נוער. בגטו וורשה ושם בשטיבל היו שוב באוהלה של תורה, במקום חיותנו, כמאמרו של ר' עקיבא (ברכות ס"א), שם חישלו במשנה שקידה את שלשלת האחווה והאהבה של איש לרעהו, דאגו לנזקקים והלכו לעבוד במקום החלשים, וחיזקו זה את זה, לבל ימוטו. דלתות השטיבלאך בוורשה נפתחו לרווחה, ולתוכם הוכנסו בחורי שטיבלאך שברחו ונמלטו לבירה מלודז' ומקאליש ומחלקים אחרים של פולין המערבית, שצורפו על ממשלת הנאצים ל"רייך השלישי". בתנאים האלה חייבו קבלתם של בחורים אלה וצירופם לחברותא להתחלק אתם בפת-לחם ממש, ולוותר, לעתים קרובות, על אותו דין האומר "חייך קודמין". בסתיו 1940 נסגר הגטו רשמית, והחל תהליך מסוים של "ייצוב" בחייו הפנימיים של הגטו. נתארגנו כמה מוסדות של שלטון עצמי, שנתנו הגנה מסוימת מפני כל מיני פורעניות ואף הבטיחו זכויות יתר מסוימות. אלפי צעירים הסתערו לכהונות ולמשרות במוסדות אלה, שנהפכו אחר כך לסוכנויות של הצורר, לרעת הציבור היהודי. היה בכך משום ניסיון לא קל תחילה, שלא לבקש לעצמו משרה כזאת. כל משרה כזאת - פירושה היה שחרור מעבודה כפייה, משכורת קבועה, בשעה שבה נסתתמו כל מקורות הפרנסה, ואף - "אגרת ברזל", המאפשרת חופש תנועה בשטח ובזמן. אין בזה, אפוא, משום חידוש, אם אלפי אנשים, בפרט מבין הנוער המתלמד, ביקשו לתפוס משרות ב"יודנראט", במשטרה היהודית, בשירות העזר וכיו"ב. אמנם בעלי המוחות המפוכחים חזו מראש, כי כל המוסדות האלה שהקימו בחסדו ובהסכמתו של הצר הצורר, ייהפכו בסופו של דבר, למכשיר שיפעל לרעת הציבור היהודי. על כן התרחקו בחורי השטיבלאך מכל המשרות מסוג זה, העדיפו חיי צער, ולא התנסו בניסיון להיות לנוגשים יהודיים. למען הצדק ההיסטורי מותר וצריך לרשום בספר, כי בין אלפי הנוער היהודי, במשטרה היהודית וב"בטשינאסטקה" בוורשה - לא היה גם אחד (פשוטו כמשמעו) מבחורי השטיבלאך והישיבות. השטיבלך לא חדלו להתקיים גם אחר כך, כשהחלו פעולות ההשמדה, ה"אקציות", ובשעה שאי אפשר היה כבר להתקיים ולהיות על פני השטח בעיר וארשה. השטיבל ירד אפוא מעל פני השטח ובא במחילות עפר, ירד למחתרת לבונקר. ד"ר הלל זיידמאן, עד ראייה, מתאר כך שטיבל בבונקר, ובו בני תורה חסידים: |
"ביקרתי היום ביקור מוזר בעולם שמתחת לאדמה. בבוקר באו אלי שני צעירים... מאנס רוזנשטרייך והנדלס, ואמרו לי כי היום ב-5 אחה"צ תהיה פגישה ברח' נאלעווקי 35... ובכן 6 דקות לפני 5 אני מגיע לשער של נאלעווקי 35, בחור צעיר בכובע יהודי עומד בשער ומחכה. הוא צועד קדימה - ואני אחריו. אנו נכנסים לחדר בקומה הראשונה. היה שם בית מדרש. משם עברנו לחדר סמוך ובו תנור. מורה הדרך שלי נכנם לתנור ונעלם. אני נשאר עומד בחוץ. מיד נשמע הקול: בואה! אני זוחל ונכנס אחריו לתנור. שם נמצא פתח המוליך למרתף. אני יורד בסולם של חבלים מטה מטה, אין סוף לדבר. לבסוף עומדות רגלי על הקרקע. מביט אני סביבי ורואה אולם מרווח נקי ומואר ביאור החשמל, שולחן ארוך מקרשים לא מהוקצעים, ומרחוק נישא אלי כקול מקהלה נאה, והניגון מוכר לי יפה, קול ניגונם של לומדי גמרא. שומע אני משתאה. במקום להסביר לי דבר, מכניסים אותי לשטיבל שני, ומה שעיני רואות שם מזכיר לי את תיאור התנאים שהיו לומדים תורה במערות, ואת תקופת האנוסים בספרד. אלא שלנגד עיני המציאות כמו שהיא, אמת לאמיתה. מסביב לשולחן הארוך יושבים לפני ספרי הגמרא הפתוחים כעשרים בחורים ולומדים בחשק ובעיון ובכל ההתלהבות. הם עומדים במסכת נדרים דף נ"ב, בר"ן האומר: "יקשה לי... " והם עוסקים בשאלה אם "אזלינן בתר שמא", או "אזלינן בתר עצם"... הפנים חיוורות, העיניים מנצנצות בברק שלא מעלמא הדין. הם שקועים, ראשם ורובם בעולם אחר, בחורים אלה נשארו רובם בלי הורים, בלי משפחה ואף בלי רבי".
|
