ליצי רוזנברגר

אפקים לחינוך ותרבות, שנה תשיעית א-ב 1955

ציור מס' 2 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

מתעוררת השאלה: כיצד מגיע ילד, שהוא-גופו נתון כל-כך מעט למציאות ושהוא משנה את הסתכלויותיו והופכן לתיאורי-בדיות - כיצד יכול ילד זה להגיע עד לתיאור אנאטומי-ריאליסטי כל-כך של הקרקפת? אפשר, שעשויים לסייע לפתרונה של שאלה זו ציורים אחרים, שאף הם צוירו בידי ילדים, שמבחן אישיותם העלה קוים סכיזופרניים, ושהתנהגותם כלפי המציאות היתה מפתיעה ביותר וסוטה מן הדרך הרגילה. באחד הציורים הללו, בו מתואר עייר קופץ - ציור המזכיר דמות של חיות נעות לפי סגנונו של Pene Sintenis צוייר בידי נער בן-שמונה, שבאותו זמן היה מתבדל מן המציאות באורח מובלט. את רוב היום היה מבלה תוך ריצה לכאן ולכאן ללא מטרה, או שנשתקע לחלוטין תוך שיחה עם עצמו. לסירוגין באו התפרצויות של התקפות והשתקעות בהזיות של חלומות. לאחר מכן נשתפר מצבו ושוב היה מסוגל להשתתף בחיי הקבוצה של בני-גילו. באותם הימים גברה התעניינותו בבעלי-חיים, וביחוד בכלבים ובחמורים שני הציורים האחרים הותקנו בידי נערה בת 5 שמילדותה המוקדמת הראתה התעניינות יתירה בבעלי-חיים. במשך השנים גברה התעניינות זו. זיקתה החביבה והעדינה, הבלתי-אמצעית והרחמנית האפילה על כל יחסיה אל ילדים ואל הבריות בכלל; אף ידעה לחקות באמנות יתירה את התנהגותם ותנועותיהם. דומה, כי נזדהתה אתם בכל לבה ובכל נפשה. בידוע, כי מיכאניזמים-של-הזדהות משמשים יסוד לזיקות הקדומות-ביותר. הזדהות היא יותר מחיקוי בעלמא, שכן דבר זה שמזדהים אתו נעשה חלק-מרכב של האישיות המזדהית. וכאן מקיימים תפקיד חשוב הרשמים החושיים הקינאסתטיים. הוכחות חותכות לכך משמשים כשרי החיקוי וה"שחקנות" אצל ילדים צעירים. ודומה כי גם בתחום הציור משמשים האירועים של ההזדהות הראשונית יסוד לתיאור הרושם החזותי. כנראה, שהחזותי הקינאסתטיים משתפים פעולה, באורח מסוים, כדי להקנות לציור אותה חיוניות ורעננות, המושכות את לבנו ברושם חזק כל-כך, מתוך התמונות הנ"ל וגם מתוך ציורים אחרים של ילדים. שלושת הציורים הנ"ל הותקנו בידי שני הילדים. בבטיחות יתירה, במשך רגעים אחדים - בלא כל תיקון, ואף בלא שנראה אצלם היסוס קל-שבקלים בנטיית הקווים (פרט לרגליו הקדמיות של הסנאי שבציור, שנוספו לאחר מכן, ושורטטו כאילו אחרי שיקול-דעת, והן גם נבדלות מגוף-החיה כאילו שצויר במחי-יד אחד). מתקבל הרושם, כאילו נטל הילד אותה דמות של-חיה, שחש בה תחושה לא-מודעת, והעתיקה פשוט על-גבי הניר, בכל אמיתותה וחיותה - ממש מתוך חוויתו. משמע: החוויה היא ממכרעת כאן, ולא הראייה בלבד. ואם ניתן את הדעת על הפרעתם הנפשית של אותם ילדים - והרי זו, נוסף על גילם הצעיר, אינה נותנת להם לעמוד בכל הדיוק על רשמי המציאות - לא נוכל אלא להניח, כי מדובר כאן, בצעירים אלה, באירוע של קליטה פנימית שכנראה; חלה היא על יסוד של ההליכים חושיים; והיא שמעוררת מתחים רגשיים, שהתגובה עליהם מתבטאת בצורה או בצבע (או בדרך של תנועה). ואם נחזור ל ציור מס 2 לאותה קרקפת-של-מת, הרי נוכל להסביר את הרושם, שהיא משאירה בלבו של מסתכל, באותם פחדים שדחפו את הילד לתיאור זה. מתחו הפנימי הוא שגרם לתאור זה של הגולגולת המחרידה; זו משמשת לו לילד החולה את מחשבותיו על מוות, על מיתה - מחשבות, שהעסיקוהו הרבה דוקא באותו זמן ומלאו את לבו חרדה גדולה, אין זה אלא שאותו ציור נעוץ באירועים של קליטה פנימית, כלומר, של תחושת הגוף של עצמו. הצבעים מבטאים את מתח- הרגש העז, שדחף לעיצוב. יש להניח, שציורי-הילדים בכלל נעוצים באותם אירועים של קליטה פנימית, אך הללו מתבלטים ביתר תוקף אצל קטנים-ביותר וכן אצל ילדים חולי-נפש. משום שחסר כאן פיקוחה של החשיבה המודעת, חסרה הדרכתה של זו, וכך בא על ביטויו במישרין הלא-מודע. ציור אחר (7)מאפשר לנו להציץ לתוך עולם הדימויים והרעיונות בנפשו של הילד. לפי הסבריו מתארת אותה דמות שחורה את "השטן שבלע חתול". חור תקוע בבטנו, ומתוכו מגיח ועולה החתול. והנה בא הצייד לירות בשטן ולהמיתו; מאחורי גבו של הצייד עומד בנו הצעיר, מבוהל במקצת. מפחד הוא מפני השטן ומסתתר מאחורי גבו של אביו. ושוב המעניין כאן, כיצד מבטאים הצבעים את ערכי-הרגשות: ראשו של השטן שחור ובתוכו מצוירים אישוני-העיניים בגון כחול-בהיר עדין, כמו ב ציור 2, אך כאן הקשתית "אדומה" - "מפני שהשטן הוא רע". "החור שבבטן" והפה הם בעצם זהים - כך מסתבר מתוך מצב הידיים. וכך ניתן ביטוי סמלי לאותה תיאוריה ילדותית-קדומה בדבר הלידה: סבור הדרדק, כי התינוק הריונו ולידתו דרך הפה. מתוך אפלולית הבטן עולה החתלתול ויוצא לאור-העולם המבהיק, ורמז לכך משמשת תכלת-השמים, זו שמכתירה גם את השמש. דמותו של הצייד, המצוירת בצבעים כהים, מופנית כלפי השטן ומאיימת עליו, כשזרועו ש"נהפכה לנשק" נטויה, ובנו הקטן - גם צורתו וגם צבעו מביעים יראה ופחד. כל אותו ציור עתיר-התוכן ברור ומובן, אחרי הסברתו של הילד, גם כקומפוזיציה וגם בצורתו: עיצוב סמלי של רבייה ושל לידה.

ציור מס' 7 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

באותו זמן הותקן גם ציור מספר 1. הוא מעורר את תשומת-הלב בצבעיו הנושא : "ילד". מעניין הוא הגון העדין של כחול-אפור, ומסביב שפה ירוקה.

ציור מס' 1 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

כמה חדשים לאחר-מכן נתהווה ציור 3, הקרוי בפי הילד "בית עם שמש". היה נתון אז בהלך-רוח של דיכאון, לא דיבר הרבה, היה נטול-שמחה, חסר-מנוחה עד-מאד; הצבעים, שהשתמש בהם באותם ימים, מביעים אותו מצב-רוח - שולטים בו האפור והסגול-הכהה. אך הצורה וחלוקת החלל - תקינות.

ציור מס' 3 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

לאחר שהילד נתגבר על דיכאונו הנפשי, מבצע הוא את ציור 6 בצבעים רוויים. מפתיעתנו כאן השמש, המבהיקה מתוך מרחב נטול-אוויר, כביכול; ואילו למעלה, משמאל, נרמז קטע-של-שמיים בגון ירוק-כחול כהה.

ציור מס' 6 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

ציור 5 חושף בפעם הראשונה את אי-יכולתו של הילד החולה לעצב בשלושה ממדים - והרי במקרים אחרים ידע לעשות כן ללא מאמץ, כפי שמוכיח ציור 8. הנה מצוירת כאן, בעיצוב שאינו-משתמע-לשתי-פנים, "מכונית-משא" שגלגליה האחוריות נחסמו על-ידי קורה. ואילו ב ציור 5 מצייר הוא אבטובוס, המתואר בשני ממדים בלבד , האבטובוס נראה ממרומי הצפור הפורחת, כביכול, כשחרטומו מחודד ופונה קדימה; ואילו הסולם, המותקן מאחורי האבטובוס כדי לעלות בו אל הגג, מוצב על הקרקע ומתנשא כלפי מעלה, כגוף בפני עצמו. כאן לא הצליח הילד לאחד את הרושם החזותי עם ההבעה התנועתית. הצבעים אינטסיביים הם. וביחוד מבהיק גון הצהוב.

ציור מס' 5 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)	ציור מס' 8 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

ידוע נדע מתוך ציוריהם של ילדים תקינים, כי החלל נתפס תחילה בשני ממדים בלבד. הראיה בשלושה ממדים מהווה הישג של התפתחות, והיא תלויה בדימויו של הילד על גופו של עצמו. דרדק מתאר את הגופים, בבניה ובשרטוט, כשהם שטוחים, כלומר בשתי ממדים בלבד - גם לאחר שראייתו נעשתה תקינה, בשלושה ממדים - משום שאין הוא מסוגל, מבחינה מכנית, לתאר את הגוף במרחב בכל ממדיו. העיצוב הדו- ממדי בציור הנדון, ציור 5, אינו אלא של תהליך- הרגסיה מחמת מחלתו של הילד. ציור 9 מבליט - גם בתימאטיקה וגם בביצוע ובחלוקת החלל - את התקדמותו של תהליך-המחלה, עד כדי התפוררותה של האישיות הנפשית. לפי הסבריו של הילד מתאר חצי-המעגל המכותר בירוק, בקצה השמאלי, את "כדור-הארץ"; הכתם הצהוב על נקודתו השחורה, מעל ל"כדור הארץ"; הוא "הסכין", שחתכה את הכדור, ומתוכו שופע ומפכה האור בכל צבעיו, בפינה, מצד ימין למעלה, נרמזה השמש המצוירת בצבע ירוק-חום נוגה. בין השמש וקרנה הססגוני מצויד "כד", ולכך נותן הילד הסבר זה: "השם (אלוהים) גזר קטע- של-ברזל ויצר הימנו משהו שהכניס לתוך הכד". מתחת צוירה באדום "שלהבת", שיצאה מתוך הקשת שתי אבני-אש - אחת שחורה ואחת צהובה. משמעות תוכנו של ציור זה - אי אתה יכול להבינו אלא באורח סמלי. בעצם זהו שינוי-נוסח ל ציור 7. ואף הוא מטפל בשאלת הרביה והלידה, שמעסיקה את הילד ללא-הרף. כאן מתאר ה"כד" את רחם היולדת, ו"קטע-של-ברזל" הוא התינוק שיצרו אלוהים. המעניין בדבר, שכאן בא אלוהים כמקומו של השטן. גם השלהבת, והעלמת האש מתוך הקשת אבנים - סמלים ותיקים הם.

ציור מס' 9 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

ההתעמקות בבעיית הרביה והלידה מילאה באותם ימים את הזיותיו ובדויותיו, עד כדי כך שאין כוחות- מרצו פנויים עוד לתכנים אחרים, שוב אין הוא מסוגל ללמוד אפילו אותו מועט-שבמועט, שהיה לומד עד כאן , מתבדל ומתרחק הוא מן המציאות, במקום חילופי-שיחה באים דיבורים והתפרצויות-צחוק ספונטאניים. תכנים על פי-הטבעת עומדים במרכז מחשבותיו והזיותיו והם גורמים לו הנאה מרובה, ואף חלה נסיגה אל פעולות- דחף: הוא מתחיל להרטיב. לאותו זמן, בקירוב, משתייך ציור 10, שצויר בו, בצבעים עדינים, "שמש וכוכבים" בבת-אחת. דומה, שנתגברה ידיעתו בדבר חשכת הליל, שלכאן משתייכים הכוכבים, ומצאה את ביטויה בכך, שצייר את כדור- השמש בשחור - אך קרניה של זו מבהיקות בצבען הצהוב.

ציור מס' 10 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

כמה חדשים לאחר-מכן הותקן ציור 4; מגלה הוא, עד כדי לזעזע, את התקדמות התפוררותה של האישיות - תוצאתו של תהליך-המחלה. ושוב הצבעים הם הפועלים ומשפיעים בעצמתם, ובייחוד הצבע הכתום. לפי הסברו של הילד מתאר הכתם החום למטה משמאל, את "פתחו של ההר", ומתחת: "שוחה דג במים". החום- הצהוב שלידו - הוא חול; והכתם השחור-לבן מתאר "ילד, שנתחפר הוא גופו בחול". הכתם הירוק-כהה, למעלה משמאל, הוא פתח הכניסה לתוך הכוורת... ואף ציור זה נותן תיאור סמלי, בשינוי-נוסח של הנושא הקודם: הרביה; והלידה. המים, פתחו של ההר, פנים האדמה - כל אלה סמלים הם של רחם-האם, "הילד המתחפר בחול" - הרי זו הזיה בדבר חזירתו של ה"לד לתוך רחם-אמו. ציור זה נתהווה, לאחר שהילד נעדר שני חדשים מבית הוריו, ויש לראות בו ביטוי לגעגועיו אחרי אמו, שהרגיש עד מאד בהעדרה. היסודות, המצויים בציור, הילד קלטם באמת כהוויתו בימי החופשה: הרים, ברכות-דגים. כוורות. ומעניין עד מאד לעקוב, כיצד השתמש ביסודות אלה, כדי להביע את רגשותיו ומחשבותיו: הוא מפרש אותם והופכם לסמלים.

ציור מס' 4 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

וראה זה פלא: אחרי הציור ההוא, המבטא את עומק ניוונו מחמת המחלה, בא ציור 11, שהוא מסרב ליתן לו כל הסבר בחוסר סבלנות הוא מפסיק כל נסיון לבדיקה נוספת, והוא אומר: "כלום אין אתה רואה, כי זוהי סירה לחוף-הים? כלום אפשר שיהא כאן משהו אחר?" ולאחר-מכן בא ציור 12, המתאר אבטובוס - ברור במבנהו ונכון בפרספקטיבה - כשהוא נוסע ליד אחו, מצויר בחום ובירוק, העושה רושם בלתי-מציאותי ביותר. ומעידה תמונה זו על יכולת ציורית ועל כשרונו של הילד, שיודע הוא למסור רושם של חוויה על דיוקו. ואמנם, אז שרוי היה במצב טוב-יותר במקצת, ולזמן מה מסוגל לחדש שוב את לימודיו.

ציור מס' 11 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)	ציור מס' 12 (לחץ על התמונה לקבלתה בהגדלה)

ציורים אלה, מעשה ידיו של נער בן עשר, סכיזופרני. כפי שתיארנום לעיל, מעוררים הרהורים שונים: מה טיבם של ציורי-ילדים בכלל; ומה טיבם של ציורי חולים נפשיים בפרט (והרי זה נושא שמטפלים בו הרבה בזמן האחרון) , מה ערכם של אותם ציורים בחינת חומר פסיכולוגי; ומה ערכם מבחינה אמונתית; מה אומרים לנו צורה וצבע. מאז פתח לנו פרויד פתח להבנת הבלתי-מודע בנפשו של הילד, הגיעו ציורי-הילדים לידי חשיבות מרובה בשביל הטיפול בילדים נברוטיים ופסיכוטיים. הללו משמשים ביטוי בלתי-מסוייג של דימויים והזיות ומאוויים לא-מודעים, ובשדה התיראפיה הפסיכולוגית נודע להם אותו ערך, שיש לאסוציאציות-של-מחשבות החופשיות אצל מבוגרים. אך ציורו של הילד נודעת לו משמעות חשובה גם מבחינת העיצוב האמנותי, ציורו של ילד- דרדקי, שנתהוה באורח ספונטאני, ללא השפעה מן החוץ - מזכיר את ציוריהם של בני-אדם פרימטיביים. הריהו, ממש כמו ציורים אלה, ארכאי-סמלי, וניתן למנותו עם הסוג של "אמנות ראשונית". הבלתי-מודע בא כאן על ביטויו הלא-אמצעי. בדרך כלל אין להעריך ציורו של ילד, כפי שמעריכים יצירה אמנותית עליונה; אין הוא מביע אלא את עולם חוויותיו של הילד, עולם סובייקטיבי, ילדותי, ארכאי. תאמר: גם היצירה האמנותית משמשת, במהותה המעמיקה ביותר, ביטוי של הבלתי-מודע; ותוך שזה מרעיד צליל בלא-מודע של המסתכל, מהווה אותה תהודה של רגשות, שבה נעוצה החוויה האמוציונלית של יצירה אמנותית. אך בהתהוותה של יצירה אמנותית משתתפים השתתפות מכרעת גם תהליכי-חשיבה מודעים. עיצובו של הגוף בתוך החלל, זיקתו אל גופים אחרים - כל אלה מקורם בחשיבה המודעת; הם מתגלים לו למסתכל בבחינת הארמוניה ומהווים את מהותה של ההנאה האסתטית. ההארמוניה היא ביטויה המהותי ביותר של אישיות-האמן, משקפת היא את זיקתו של האמן אל המציאות, כלומר אל עולם האובייקטים, כפי שהוא חי אותו בתודעתו. ובסוף, לשם עיצובה של יצירה אמנותית חייב האמן לידע ידיעה טכנית, כיצד להשתמש באמצעי ההבעה - טכניקה של שרטוט וכו' - שהם כטכניקה של הכתיבה. זו האחרונה מתווכת, כדי לקבוע את ההבעה המילולית של מחשבות באמצעות הכתב: ואולי הטכניקה הראשונה מתווכת, כדי לקבוע את ההבעה הציורית של מחשבות וחוויות באמצעות התיאור הציורי (וכמה קרובה הבעה אחת לשניה - על כך אתה לומד מכתב- היתדות של המצרים או מכתב התמונות של הסינים). ואלו באמנות הפרימטיבית ובציורי-הילדים אין אתה מוצא אותם יסודות. אירועים נפשיים לא מודעים ותכני-תודעה אפקטיביים באות כאן לידי ביטוי בלתי אמצעי, על הרוב סמלי, בלא הדרכתם של תהליכי-חשיבה מודעים, בלא שליטה על הטכניקה. הרושם הבלתי-אמצעי בהבעתו של ציור-הדרדקי נובע מתוך כך, שחווייתו של הילד היא אך ורק סובייקטיבית-אפקטיבית. הקליטה, שקולט הילד את העולם החיצוני, אינה מתאימה למציאות. היא תלויה, במידה מרובה, בתחושת גופו של עצמו, כלומר בכך, איזה דימוי מעלה הילד בתודעתו אל גופו של עצמו, לדימוי זה על גופו הוא, מגיע הילד בדרך של רשמים חושניים וקינאסתטיים, שהם מנחים אותו בהדרגה אל תיחום גופו של עצמו, לעומת הגופים של העולם החיצוני. הדימוי הראשון על הגוף הוא דימוי בלתי-ברור, מטושטש בתוך הדימוי על העולם מסביב. על-ידי צירוף פעולתם של אירועי-התפתחות שונים מגעת אישיותו של הילד, לידי הבדלת האני מן הלא-אני, הבדלת האני מן הסביבה. הדימוי על גופו של עצמו מקבל רק כהדרגה תוכן המותאם למציאות, במידה שמעלה הילד תחושת המושאים ומקיים זיקות חיוביות אליהם. הציור הוא ביטוי ספונטאני של חוויית הילד, ממש כמו התנועה בריקוד ובעיצוב הדרמאטי, כמו המשחק החופשי, משום כך פותח לנו הציור אשנב להציץ דרכו אל חייו הנפשיים של הילד. אך, מתוך מבנהו של הציור נוכל לעמוד גם על התפתחותה המתקדמת של חשיבתו המודעת, וכן על זיקתו אל הסביבה, אך זיקה זו חלה דרך חשיבתו המודעת, וכך נוכל לעמוד מתוך מבנהו של הציור גם על זיקתו של הילד אל המציאות, ואף להכיר את מידת הסתגלותו אליה. הזיקה אל המציאות משמשת אחד מתפקידיה המהותיים של התודעה; בכך נעוצה התפתחותה התקינה של אישיות-האדם. הפרעה, מודרגת בדרגות שונות, בתיפקוד זה מצויה בתמונתן של מחלות-הפסיכוזות, וקודם כל בתמונת הסכיזופרניה ככל שאותם חולים סכיזופרניים מגיעים לידי הבעה ציורית, הרי יש בציוריהם כדי לפתוח לנו אשנב, שנוכל להציץ גם לתוך תוכן הזיותיהם הלא-מודעות וגם לתוך מהות זיקתם אל המציאות. בהשפעת המחלה המתקדמת מתרופפת אותה זיקה אל המציאות, האישיות נסוגה-אחור אל דרגות-התפתחות קודמות, כשהתיחום בין האני והלא-אני לא היה אלא בלתי-ברור ומעורפל, וכן אל צורות-חשיבה ומיכאניזמי-חשיבה ארכאיים. בהתאם לכך טבוע גם במבנהו של המתואר- בציור חותמה של התרחקות זו מן המציאות - וזה בא לידי ביטוי בעיקום הצורות, בהסדרן הלא-הארמוני, המקרי כביכול, בתוך החלל; וכך מקבל הציור אופי בלתי-ברור, בלתי-מובן, אולי מנוון - אם אין עומדים על הסמליות שבו. ולא שציורי החולים האלה מביעים תפיסה חדשה-במינה של המציאות; יש כאן משום השלכה על המציאות, השלכת אירועי התפוררות החולנית של האישיות, בהשפעת תהליך-המחלה. ובציורים 8 ו- 11 של החולה הקטן, שדנו בהם לעיל, באה התפוררות זו על ביטויה הברור במבנה הציורים. יצירתו האמנותית של אדם בריא מבחינה נפשית - טבוע בה חותמו של הדמיון היוצר; החוויה, העולה מעמקי הלא-מודע, מגעת כאן, בפיקודה של החשיבה המודעת, לידי הבעה אדירה, המתנשאה על המציאות עצמה ומעלה אותה לדרגה של משמעות סמלית. האמן ואן-גוך נותן דוגמה-למופת, כיצד מעמיק הדמיון ומעשיר חזיון טבעי - בשני הנוסחאות של תמונתו "שמי-כוכבים"; ועל כך הוא כותב אל אחיו תיאו ואן-גוך (ספטמבר 1888), כשהוא מלמד סניגוריה על מהלך-המחשבות, כי אמנם יכולה תמונה לשמש תוכן וגם סמל לרגש עמוק, לאמור: להביע תקווה על-ידי כוכב, להביע התלהבות-הנפש על-ידי שקיעת-חמה מאירה - אכן, בכך אין כלום משל ריאליזם; אך, כלום אין זה משהו הקיים באמת? מבנהו של הציור, צורתו, בהארמוניה שבו - הרי- הם ביטויי העיבוד האמנותי של תכנים נפשיים, ובה נחשפת זיקתו של המצייר - או של האמן - אל הסביבה מה שאין כן הצבע. זה עוגן כולו בסובייקטיבי, בלא-מודע. מבחינה זו יכול ללמדנו ציור-הילד מכמה בחינות. סגולתו המיוחדת של הילד הוא, שמשתמש הוא בצבעים שימוש שרירותי לחלוטין. ברחבות לבו מתעלם הוא לא רק מיחסי-הצורות, אלא שימושו בצבע הוא כזה, שבדרך כלל אין אתה מוצא דוגמתו בטבע, במציאות. בציורו של הילד פורחים פרחים שחורים ועצים תכולים; כאן השמים חומים והאדמה כחולה; ילדים מצוירים בירוק, בשחור ובאדום, ואלו חיות-טורפות מצויירות בגוונים רכים: ורוד, סגול ותכלת-השמים. ביאוריהם של הילדים מסבירים לנו, כי צבעים אלה באים להביע איכויות-של-רגשות: ילדים מצויירים באותם גונים הם "רעים" ו"מסוכנים", ואלו החיות הן "חביבות" ו"מתוקות". הילד מעיז ליטול נוגדי-צבעים נועזים- ביותר ולהעמידם זה בצד זה, ובלבד שיתן ביטוי לרגשותיו. מכאן למדים, כי הצבע נודע לו ערך רגשי, וכי מתאר הוא איכותה של החוויה. עם התפתחותו המתקדמת של הדרדקי, מקפת חוויתו הסובייקטיבית הלא-מודעת, את ערכיותה העליונה; ככל שייטיב הילד להסתגל למציאות, כן מקפחת הבעתו יותר ויותר ממקוריותה: גם בצורה וגם בשימוש-הצבעים הוא מסגל עצמו להיותו כפוף לחוקי המציאות, אם לא יעלה בידי החינוך להדריך את כוחותיו הנפשים הלא- מודעים ולהכניסם אל תוך מעגלי הדמיון היוצר, או לא יבואו כוחות אלה לידי הבעה בכשרון מגביר-הכל - סופם של ההישגים הציוריים של ילדים בני 7 עד 12 שנהפכים הם לשיגרות מוסמכות. כשמגיע הילד לשנתו ה- 12או ה-13, הריהו פוסק, על הרוב, ופורש לחלוטין מן הציור. אמרנו, כי אצל החולה הפסיכי חלה רגרסיה של התהליכים הנפשיים והם נסוגים לדרגות-התפתחות מן הילדות הקדומה. ציוריהם של חולים שלה מראים, במבט ראשון, דמיון מפתיע אל הציורים של דרדקים תקינים; אך ביחסי-הצורות - במבנה הציורים - אתה יכול לעמוד על הבדלה מדוקדקת בין ציורו של הילד הבריא וציורו של הילד החולה הפסיכי. ואילו השימוש-בצבעים כפוף אצל הראשון והשני לאותם חוקים, שכן דרכו של הילד הבריא בהתפתחותו המתקדמת ודרכו של החולה הנפשי בהתפתחותו הנסוגה - נפגשות במשטח שווה. בסיכום הדברים נוכל לומר, כי הערות-ההסתכלות בציוריו המעטים של אותו נער סכיזופרני בן-עשר הובילונו לדרכי-עיון, הפותחים אפקים בכיוונים שונים. מבחינת ההערכה הפסיכולוגית מעניקים ציורים כאלה חומר יקר-ערך ועתיר-לקח מיוחד-במינו; מתוכם נוכל לעמוד גם על תכנים נפשים לא-מודעים וגם על תנאיה של החשיבה המודעת. מסתבר, כי דווקא חומר כזה, אם ייחקר מחקר מדעי שיטתי, עשוי יהיה להקנות לנו דעת על אותו אירוע סודיי של התפוררות האישיות הפסיכית - והרי בכך מתבטא טיבה של הסכיזופרניה. ואין זה מן הנמנע, כי טיפוחו של כושר ציורי כזה, כפי שנחשף אצל הילד החולה דנן, עשוי להשפיע השפעת-ברכה תיראפית - משתי בחינות: א) כאפשרות של הבעה; ב) בחינת גשר אל המציאותי, אל עולם המושאים, והרי מתוכו נלקחו הדוגמות, ששימשו יסוד לתיאור הסמלי. לצערנו, אין עדיין מוסד מתאים בשביל ילדים כאלה, שאפשר יהיה לערוך הסתכלויות וניסוים במשך תקופת-זמן ארוכה. ומבחינה אמנותית-אסתטית מאפשרות הערות-ההסתכלות הנ"ל להסיק את המסקנה, כי בתיאור הציורי קיים תיחום מפורש בין צורה (מבנה) וצבע. המבנה, שכאן באה לידי הבעה התערבותו של תהליך-החשיבה המודע, משפיע עלינו בחינת הארמוניה; ואלו הצבע הוא ביטויה הבלתי-אמצעי של החוויה הלא-מודעת, והוא שמקנה לצורה המעוצבת, במידה יתירה, את איכותה הרגשית של החוויה האמנותית.

---