אכזריות והשתעבדות ויצמן ויחסו לבריטים

כל פטריוט עברי, שהאזין לדבריו של ד"ר ויצמן בפני ועדת-החקירה המעורבת, היה מוכרח לשאול את נפשו, מה עדיף אצל האיש הזקן: אכזריותו כלפי עם ישראל, או השתעבדותו לאנגליה?

אין עוד ספק, שהישיש מצטיין בשתי התכונות גם יחד. ד"ר ויצמן הוא אכזרי מאוד כלפי אחיו, בני עמו. לפני פרוץ המלחמה הוא הוציא בפומבי את גזר-דין על מיליוני יהודים, באומרו, באחד הקונגרסים הציוניים, כי יהדות אירופה היא "אבק שמוכרח להישחק בין הגלגלים בעולם אכזרי". אמנם, יכול עתה האיש לטעון, כי בבואתו התאמתה.

אולם מה ייאמר על מנהיג לאומי, המוותר מלכתחילה על חלק עצום של עמו, המוותר על המלחמה להצלתו, רק מפני ששליטים בוגדים הודיעוהו, כי האינטרסים שלהם אינם מאפשרים להעביר את הנידונים מסביבת הר הגעש אל חוף מבטחים?

לאחר שה"אבק" הזה - דם מדמנו ובשר מבשרנו - היה לאפר, שפוזר בכל רחבי אירופה, הופיע האיש בפני אחיו האבלים ונחמה אחת הייתה בפיו: "חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד קצת"...

ואילו בהתייצבו בפני תריסר גויים: בהשמיעו, באמצעותם, את דברו אל העולם החיצוני, הודה ד"ר ויצמן, לאחר שגירדו את מנשרו הכתוב בציפורני החקירה, כי הוא עדיין מוכן לעשות "אקספרימנטים" אפילו עם מאת אלף היהודים, הכלואים "במחנות הריכוז המשוחררים". אין הם מוכרחים, לדעתו, לעלות במשך שנה אחת. "הייתי רוצה שחלק ניכר מהם יעלה בקרוב ונראה כיצד ייפול דבר". כלומר, אם "ייקלטו" יפה, אפשר יהיה להמשיך בניסיון המוצלח: ואם לאו, יהיה צורך להאט את הקצב... בשומעך דברים כאלה יוצאים מפי מנהיג יהודי - לאחר כל מה שקרה את עמנו - אין אתה יכול לא לשאול: הייתכן כי בנפש יהודית יימצא מקום לאכזריות כזו ?

ויצמן משועבד לבריטים

את ההסבר היהודי לחידתנו אפשר למצוא בהשתעבדותו המוחלטת של ד"ר ויצמן לבריטניה, לשליטיה וצוויה. אין זו שאלה של נתינות בריטית. גם וודג'בוד, אם אין אנו טועים, היה נתין בריטי. ואף על פי כן, מצא עוז בנפשו לקרוא ליהודים בארץ-ישראל לקום ולהלחם בנשק ביד נגד משעבדיהם הבריטיים. גם גנרל ווינגייט, מספרים, היה בעל דרכון בריטי, ובכל זאת לא בוש להודיע, כי הוא יילחם בראש עברים מתקוממים אף נגד בני עמו, אמיל זולא היה נתין צרפתי ופטריוט מובהק, אך הלך לגלות, בהתייצבו נגד ממשלתו, לימין הצדק, שהתגלם בימיו בנידון יהודי אחד ודרייפוס שמו.

אחרת נוהג ויצמן. השתעבדותו לבריטניה חדרה, כנראה, מתחת לסף הכרתו והייתה למחלה ממש. עדות לכך הננו מוצאים לא רק בהצהרת הלויאליות-ללא-תנאי, שבה סיים את דבריו הנבוכים בפני ועדת החקירה, כי אם גם בכל בנין ההרצאה שהשמיע באזני הגויים. כידוע, מעונינת התעמולה הבריטית הכוזבת להציג בפני העולם את שאלת ארץ-ישראל כשאלת סכסוך שאין לו פתרון, בין העם העברי לבין "העולם הערבי". לשם כך, בין היתר, נוצרה ועדת החקירה האחרונה, השומעת את טענותיהם של "שני הצדדים". וד"ר ויצמן, במקום להאשים בגלוי את שלטון הדיכוי הבריטי ביצירת הסכסוך הזה ובניצולו, הקדיש את מרבית דבריו לניגוד העברי-ערבי וזיכה לחלוטין את הסוכנים ואת הנרגנים הבריטיים מכל השתתפות במערכת ההסתה והפרובוקציה.

עבר הירדן

הוא אף הרחוק לכת. הוא הביא, בשם קצין בריטי, המשרת במרכז האינטריגות בקהיר, דברי חרדה ערביים, שלפיהם עומדים היהודים, לאחר שיקימו את מדינתם בארץ-ישראל, להתפשט ולהשתלט על כל המזרח התיכון. מתוך התלהבות ההכחשה, התחייב מיד ד"ר ויצמן, בשם בניו ובני בניו, להסתפק בעבר-הירדן מערבה, ולא עלה על דעתו, ולא העלה על שפתיו, כי הדברים הללו, על "הכוונות האימפריאליסטיות" של עם ישראל, נולדו במוחו של אותו קצין בריטי וסוכניו, כי ממנו הם נדדו אל הפרת ואל החדקל, אל חולות המדבר ואל חופי תימן, אל דמשק ואל בירות, ומשם הם חזרו, כדברי חרדה ערביים, מקוריים, אל המשרד החשאי בקהיר, אל ד"ר ויצמן עצמו ואל העולם כולו. כי כיצד יכול ד"ר ויצמן להטיל ספק בכנות הדברים שמשמיע קצין בריטי גבוה?

כך עזר האיש הזקן לסלף את האמת על ארץ-ישראל. וסוף דבריו היה מכאיב כנגיעתו של ברזל מלובן בבשר חי. מדינה עברית, שגודלה אינו חשוב בעיניו כלל, היא מנגינת העתיד הבלתי- נראה לעין. ובינתיים, עומד הנציג הרשמי של עם גדול, מושמד ולוחם, כפושט יד ומתחנן לפני הגויים: עשו חסד לעם דל! תנו נדבה: הכניסו כמה רבבות יהודים אומללים לארצם.