מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. טוב הדבר, כי על פי רצונה האחיד של הכנסת יכולים אנחנו להשתחרר היום, לפחות למספר שעות, מן ה"צ'אד" - אודה ולא אבוש כי ביקשתי, אך לא מצאתי, מלה עברית מתאימה למלה הלועזית אשר משמעותה אדים מרעילים, מבלבלים, מטמטמים, של פרשת הביש-, ולהתפנות לבעיה לאומית, היסטורית ומוסרית גדולה, אשר בפתרונה תלוי במידה רבה עתיד האומה.

לא בפעם הראשונה דנים בישראל בחזיון המופלא, שאין כמותו בתולדות העמים, של שיבת ציון, של קירוב פזורינו, של קיבוץ נפוצותינו - ובתהליך ההגשמה של חזון נבואי זה - מארבע כנפות הארץ אל הארץ שניתנה לאבותינו, לאברהם ולזרעו, לנו ולבנינו אחרינו, בברית בין הבתרים, ולנו היא כולה מימי קדם ולעדי עד, על המכאובים ועל היסורים והקשיים הקשורים בכך.

ביום 10 באוגוסט 1929, בקונגרס ה- 16 להסתדרות הציונית, הציע הציר מארץ ישראל, זאב ז'בוטינסקי, את הצעת ההחלטה הבאה: "בבחירתם של מתיישבים חדשים יש לדאוג לחלוקה צודקת של אפשרויות ההתיישבות של אנשים בעלי הכשרה מתאימה מתוך שיתופם הראוי של יהודים ספרדים, תימנים ויהודי מזרח אחרים". הפסיקו היושב-ראש, מוצקין, בזו השאלה: "כלום אדוני רוצה להנהיג את עקרון הפרופורציה?". השיב ז'בוטינסקי: "יש הבדל גדול בין פרופורציה, שאותה, כמובן, אי אפשר לקבוע, לבין דיספרופורציה שהקונגרס כולו בוודאי מתנגד לה. לדאבוני קיימת עתה בארץ ישראל דיספרופורציה מסויימת ביחס לקהילות הספרדיות. יהודי המזרח הם כיום שליש האוכלוסיה והם גורם שקט ואוהב עבודה. אולם כאשר אנו מתבוננים בשטח ההתיישבות, הרינו קובעים עובדה החייבת לעורר תשומת-לב. האוכלוסין במושבים אשר הוקמו על ידי הציונים, מספרם מגיע על פי התזכיר שקיבלתי ל- 10,000 נפש בקירוב. אך ביניהם אין אלא 78 ספרדים, הלא הם תושבי כפר-ברוך. גם כאשר מתבוננים בהוצאותיה של מחלקת ההתיישבות, מוצאים אנו כי סכום קטן מאד מוקצב למען הספרדים. בוחרי ביקשוני לומר לקונגרס שאין הם רואים במצב הקיים פרי כוונה, אלא הזנחה. אך הן מצב זה צריך בהדרגה להיעלם. משום כך הריני מציע לקבל את הצעתי פה אחד, כדי שלא תיווצר אי הבנה בעולם היהודי". הצעתו של זב ז'בוטינסקי נתקבלה על ידי הקונגרס הציוני ה- 16 פה אחד.

בדברים אלה, שהיה לי הכבוד להוציאם מספר פרוטוקולים ישן על דפיו הצהבהבים, יש מעל לכל מתן כבוד לשבט בישראל, מהולל באמונתו, מהודר באצילותו ומפואר בתרומתו לעיצוב דמות האומה, רוחה ותרבותה. לכן על כולנו לומר: יבוש וייכלם כל מי שמגלה בלבו, בדיבור או בכתב, מידה כלשהי של התנשאות בגלל מוצא אירופי, כלפי אחינו, בני עמנו, שאבותיהם גורשו מספרד והם ובניהם נתפזרו גם בחלקי אירופה, אבל בעיקר באפריקה ובחלקם באסיה, או לגבי אחינו שאחרי החורבן נדדו הרחק מזרחה.

אין זאת הפעם הראשונה שיש תופעת התנשאות בישראל כלפי יהודי מזרח, אלא שהמושג פושט צורה ולובש צורה. היו ימים בהם היה קיים המושג-בלעז של יהודי מזרחי "אוסטיודע". מי שזוכר את הימים ההם, עת כתב אחד-העם, כי היהודים במערב חיים בעבדות מתוך חירות, בעוד היהודים במזרח חיו, על פי נסיוננו, בחירות מתוך עבדות, - יודע, כי היו ימים כאשר המושג הזה היה פשוטו כמשמעו, בפי אלה שהשתמשו בו, שלילי.

מעל לכל צריך בכל התקופות לעקור כל רגש של התנשאות וכל דיבור וכל כתב של התנשאות שאין לה כל הצדקה. כפי שנוכחנו לדעת מנסיוננו בימים ההם, אם באירופה, בין ה"אוסט-יודען", בין היהודים המזרחיים, היו אנשי אינטליגנציה, נבונים, בונים, חוזים. הוא הדין כיום ביחס ליהודי המזרח.

אין זה מספיק, לפי אמונתי, לבטל להלכה התנשאות שבוודאי ביטולה יביא גם לידי ביטול נחיתות וכן להיפך. יש גם לעשות למען המטרה הזאת. בעקבות הדברים של זאב ז'בוטינסקי מלפני שלושים וחמש שנה, על כולנו לדאוג לייצוג גובר והולך בכל מוסדות המדינה - ואני אומר במלוא הכנות: בכל המפלגות ללא יוצא מן הכלל, של יהודים שעדיין נושאים את השם ספרדים, כפי שיהודים אחרים עדיין נושאים את השם אשכנזים - ועל שני המונחים האלה אומר משהו בהמשך דברי. שוב אין זה ענין פרופורציוני; אבל זה ודאי ענין לדיספרופורציה. יש לעשות מאמץ כלל-לאומי, ללא הבדל סיעה ומפלגה, כדי להביא באופן הדרגתי לידי ביטול הדיספרופורציה, ומה גם שהיום אין זאת בעיה של שליש האוכלוסיה אלא של מחציתה.

אופיינית העובדה: אחינו בני עדות המזרח דחו מאז קום המדינה את החלוקה העדתית כפי שהתנסינו, חוץ מן הבחירות לכנסת הראשונה, בכל שאר המבחנים הציבוריים. זאת תופעה בריאה מאד. ידוע לנו שהיו נסיונות תחת דגל ההפרדה והפירוד העדתיים להקים מחנות. נסיונות אלה נופצו אל סלע ההתנגדות הבריאה של הרוב המכריע של עמנו.

דווקא משום כך, לא מתוך הכרת תודה, אלא מתוך הכרת העובדה, על כולנו, ללא יוצא מן הכלל, לדאוג לביטול הדיספרופורציה ולייצוג גובר והולך של כל בני ישראל, ללא הבדל עדה ומוצא, במוסדות הממלכתיים והאחרים.

ודאי שהדרך העיקרית לביטול אותה דיספרופורציה היא מתן השכלה. גם משכיל אינו צריך להתנשא. ראיתי את נוסח התפילה שנקראה בקונגרס האמריקני. בלעז נקראה, אבל כדאי להזכירה וגם לתרגמה. האיש אשר נשא את התחינה אמר: And, save us from the pride of knowledge, ובתרגום: והצילנו מן הגאווה של ידע או של למדנות.

אדם משכיל, דווקא בגלל השכלתו, חייב להיות עניו ולא להתנשא מעל מי שלא רכש השכלה, אולי מסיבות אובייקטיביות. אבל בוודאי, ביחוד בימינו, אותו השוויון שעליו דיבר מורנו ורבנו - "פאן-באזיליאה" - שוויון של אנשים שהם בבחינת בני מלכים, כלומר, לא על ידי שוויוניות של הורדה, אלא על ידי עליה ולהעלאה - אותו שוויון החייב להיות משאת נפשנו יושג מעל לכל על ידי מתן השכלה.

משום כך כל המאמצים וגם ההוצאות חייבים להיות מוקדשים לפני הכל לביטול אותו ההפרד, שהוא עדיין כמעט תהומי מבחינת חינוך והשכלה, בין יוצאי ארצות השונות.

האם יש על רקע העובדות האובייקטיביות האלה הפליה שקוראים לה "עדתית" במדינה? - אף על כך אדבר במלוא גילוי-הלב. בשום פנים ואופן אנו, יריביה ההיסטוריים של מפא"י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת או מנהיגה אפליה על רקע זה. לא. אבל סבור אני שכתוצאה מתופעה אחרת לגמרי קיימת מעין אפליה אובייקטיבית, ואשתדל להוכיח תיזה זו. יש במדינתנו מוסד ששמו כרטיס מפלגתי, שבשום פנים אין להתעלם מקיומו. מפלגת השלטון עד היום אינה מיוצגת אלא על ידי שליש המצביעים. שני שלישים הצביעו נגד תכניתה. אבל השליש השתלט על רשויות המדינה ועל שירותיה במידה הרבה יותר גדולה מאשר כל מפלגה במדינה כלשהי שהגיעה לרוב מוחלט בה. אחת ההוכחות: השירות הדיפלומטי שלנו. אולי אחד, לכל היותר שניים, מבין הצירים והשגרירים הם לא מחברי מפלגת השליש, ותמיד אנו שואלים את עצמנו באיזה בית ספר של דיפלומטיה למדו חברי מפא"י.

יצחק קורן (מפא"י):

אבל במפלגת השליש הכל בסדר, לדעתך?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני מודה, מר קורן, שלא הבינותי את שאלתך.

היו"ר י. ברזילי:

הכוונה אינה לחזור על הדברים. מה שלא הובן - לא הובן.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אבל אני מוכן לקבל על עצמי את האשמה אני מניח שאני קצת קשה-הבנה, ובהזדמנות תסביר לי מה שאלת ואז אהיה מוכן להשיב.

כך בכל שאר השירותים. זה גורם גם לפגיעה באינטרס הממלכתי, כי הרי איש לא יעלה על הדעת שכל המוכשרים והכשירים וכל המצטיינים הם במפלגת השליש. כאשר היא קובעת שהרשויות צריכות להיות מורכבות על פי הכרטיס, יש בוודאי גם מבחנים אחרים. אחד מהם הוא כמובן הוותק. לא צריך לזלזל במבחן זה. אבל שוב כתוצאה מהתפתחות היסטורית אותו ותק גורם לכך, באופן אובייקטיבי ולא בכוונת זדון, שיש אפליה עליה מלינים רבים, וקודם כל - במוסדות הממלכתיים. אני טענתי שכולנו חייבים להקדיש תשומת לב לבעיה זו. אבל מעל לכל, מפלגת השלטון שבידי עסקניה אמצעי הביצוע הממלכתיים - היא חייבת לתת דעתה על כך.

עתה אעלה לפני הבית את השאלה אם נגזר עלינו לחלק את עמנו, אומר בפשטות, לספרדים ולאשכנזים. אדוני היושב-ראש, זו אינה חלוקה היסטורית של עמנו. היו ימים כאשר היתה חלוקה לפרושים וצדוקים ועוד. קמו ימים כאשר היתה חלוקה לחסידים ולמתנגדים, וגם המתנגדים היו חסידים מובהקים לדרך חיים מיוחדת. החלוקה הזאת שהשתרשה אצלנו, גם בדיבור, גם בכתב, ואף בחוק, איננה החלוקה ההיסטורית של עמנו. גם היא תוצאה של גלות. האם נגזר עלינו לשאת אותה ובה גם במדינתנו ובמולדתנו?

חייב אני לומר שאם מישהו יקראני "אשכנזי", ארגיש עלבון עמוק בלבי מסיבה אחת: "זו, במלה אחרת, התקשרות עם הגרמנים. ויכול מישהו להאשימנו, כאוות נפשו, בגזענות, - ייבוש וייכלם גם מי שמשמיע, אחרי מה שקרה, טענה זו כלפי היהודים. אך אני חוזר ואומר: אינני רוצה להיקרא "גרמני".

הפרדוכס בתולדותינו בימים אלה הוא בזה שאנו מחלקים את עמנו מעיקרו לשני חלקים על פי מוצא משתי ארצות אשר עשו לנו בתקופה מסויימת על פי מוצא משתי ארצות אשר עשו לנו בתקופה מסויימת את העוול הגדול ביותר. מדוע אנו צריכים להוסיף ולשאת את המעמסה הזאת? אני חשוב שעלינו לעשות את הנסיון ואת המאמץ להשתחרר ממנה. אולי זוהי שגרת מחשבה, אולי זוהי גם שגרה של העברה מדור אל דור, אולי זוהי שגרת דיבור. אבל פעם צריך עם, המחדש את ימיו במולדתו, לעשות נסיון להשתחרר מכל השגרות האלה.

יש הבדלים בנוסח התפילות - נוסח אשכנז ונוסח ספרד. הבדלים אלה לא כל כך רבים הם. במחזור של ימים נוראים נוסח ספרד קראתי את תפילת "כל נדרי" ובו מצאתי את הפסוק הבא: "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה", ואילו בנוסח אשר ממנו התפללתי כאשר הייתי ילד, היה כתוב: "מיום הכיפורים הזה ועד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה".

מנחם כהן (מפא"י):

גם זה וגם זה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

יש גירסה שלישית: "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה ומיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה".

ברוך עוזיאל (המפלגה הליברלית):

זה הנוסח הספרדי.

מנחם בגין (תנועת החירות):

בענין זה אני מוכרח למסור לך עליונות, אבל אני חושב שעיני לא הטעוני, ראיתי מחזור הקרוי ספרדי וממנו הוצאתי את הנוסח שקראתיו.

אסתר רזיאל נאור (תנועת החירות):

זהו נוסח ספרד שהאשכנזים מתפללים לפיו.

מנחם בגין (תנועת החירות):

בדיוק כך. בסופו של דבר, אנו רוצים עכשיו, בלי נדר, לעשות למיזוג גלויות, ואל נא תעכבוני יותר מדי על "כל נדרי". אני זוכר, למשל, שביום הכיפורים בתפילת העבודה הקדושה והמקודשת, כל אלה הקרויים "אשכנזים" מתפללים דווקא בנוסח ספרד. אני רואה שהפעם חבר-הכנסת שחור - אשר בענין זה אמסור לו את העליונות -מסכים לדברי. הבדלים אלה הם באמת הבדלי נוסח. אני סובר שעל כולנו לעשות מאמץ מחשבתי, אפילו לשוני, ובוודאי משפטי, כדי להשתדל לבטל את החלוקה הזאת אשר איננה החלוקה המקורית של עמנו. לדעתי, כיום החלוקה המכרעת בתוך עם ישראל היא: - בני המולדת ותושבי התפוצות.

תושבי התפוצות יש בהם כאלה שאינם אוהבים את המלה "גולה". ועלי לומר בחולשת-לב: בין אלה שאינם רוצים לקבל את השם הנכון וההיסטורי הזה, נמצאים גם ציונים. אני בכל זאת לא אקרא להם "ציוניסטים". פעם הצעתי להם שאם המלה "גולה" מפריעה להם בגלל התרגום שלה - לא יתרגמוה, שיאמרו בלשונותיהם: The Gola. בסופו של דבר, למה הם צריכים לומר "דיאספורה"? אצל מילטון, שכספיר, שלי ואפילו אצל ביירון לא תמצאו את המלה הזאת. היא יוונית.

אחינו בתפוצות הגולה צריכים לומר שהם בגולה, אם זו גולה דוויה ואם זאת גולה "דה-לוכס" - גולה היא. זאת אמונתנו. זאת החלוקה הטבעית: בין המולדת ובין הגולה. את כל שאר החלוקות הבאות משגרה יש להשתדל לבטל. אני יודע, לא בן-לילה תבוטל ההפרדה המבדילה הזאת. אבל אם כולנו נחליט שאינם הכרחיים רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי, אלא בהחלט יכול להיות וצריך להיות רב ראשי לכל בית ישראל, נעשה צעד עצום קדימה למען ביטול ההבדלה הזאת. הוא הדין בבתי-הספר, הוא הדין בספרים, הוא הדין בעתונים, ולאט לאט נחדיר בקרב עמנו את ההכרה שחלוקה זו, אשר באה לנו מן הגולה, מן הרדיפות, מן הגירושים, מן העינויים ומן ההשמדה, הגיע הזמן, במולדת, להעבירה.

באחד מימי תנועת המרי, אדוני היושב-ראש, ימי האור הגדול של אחדות לוחמת, להגנה, הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל - לדאבוננו לא נמשכו הימים ההם לא פחות משנה מתוך חמש שנות מרד, התקוממות ומלחמת שחרור - לאחר שנציגי שלושת הארגונים סיימו את דיוניהם על מבצעים משחררים, ביקשני אחד ממפקדי ההגנה להישאר עמו לשיחת רעים פרטית. ברצון נעניתי לו, והוא שאלני את השאלה הבאה - עדיין היא מהדהדת באוזני -: תסביר לי, איך אתם, באצ"ל, הצלחתם לפתור את הבעיה של עדות המזרח? השיבותי לו - אני מקווה שגם איש שיחי זוכר הן את השאלה והן את התשובה - : איזו בעיה? אין אצלנו בעיה כזאת. ומשום שהוא עמד על הדרישה להסביר לו, וירדתי לסוף דעתו, הסברתי לו שבמחלקת הלוחמת התפקידים העליונים ביותר הוטלו על אנשים ללא הבדל מוצא. אז הבין. כך פותרים את הבעיה, כך מתגברים עליה, כך קובעים מצב שהבעיה פוסקת מלהיות בעיה.

אבל היתה אז בעיה אחרת.

ב- 4 בינואר 1947 פרסמה סוכנות הידיעות הצרפתית ידיעה מלונדון, לפיה אמר יושב-ראש הסוכנות היהודית לקריץ' ג'ונס, שר המושבות הבריטי, כי "הטרוריסטים הם תימנים". הודעה זו של הסוכנות הטלגרפית הצרפתית גרמה צרות צרורות לשכונות מסויימות בתל-אביב ובירושלים. דבר קטן: אדם במעמדו אומר, כפי שסוכנות הידיעות הצרפתית פרסמה, לשר הבריטי: הטרוריסטים - כפי שמלת החמד הזאת יצאה בימים ההם מפי אנשים מסויימים המאמינים שקניאטה הוא לוחם חירות, בן-בלה הוא משחרר, כל מי שנלחם בשלטון נכרי במרחקים של זמן וגיאוגרפיה הוא לוחם חופש, אבל כאשר מלחמה כזו מתנהלת פה, במקום הזה, היא "טרור". - ובכן, אם הטרוריסטים הם תימנים, הרי יש לחפש אותם במקום בו הם מרוכזים, היו צרות צרורות. אבל הן לא היו היחידות בתקופה ההיא.

אנחנו הגיבונו אז בזהירות. עד היום איננו יודעים בדיוק מה היו המלים שנאמרו באוזניו של קריץ ג'ונס מפי יושב-ראש הסוכנות היהודית.

גדעון בן-ישראל (מפא"י):

אם אתם לא יודעים, למה...

מנחם בגין (תנועת החירות):

כבר בשבוע שעבר עשית מאמץ עליון להגן על יושב-ראש הסוכנות היהודית; עדיין לא עייפת? שמע מה שכתבנו אז. לא היינו נוכחים בשיחה ההיא. הסוכנות הטלגרפית הצרפתית היא סוכנות ידיעות רצינית מאד, ובכל זאת אמרנו: איננו יודעים אם הדברים האלה נאמרו, אבל עובדה היא שבמוסדות ובעתונים הרשמים אין חדלים מלטעון, כי האצ"ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הדיבורים הללו מגיעים, כמובן, לאוזני הבולשת; ומה פלא אם הסולדטסקה הבריטית שופכת את כל חמתה על שכונות העוני? אנשי ההלשנה הקולקטיבית - "הדמוקרטים" הללו - רוצים להטיל בנו דופי. אליהם הולכים מעדות המזרח, מן השכונות, לבני טובים לא נאה להימצא בחברתם. הזה דופי שמצאתם בנו? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת. אולם לא נכחד, כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים, אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים - עשירים ברכוש שאין דומה לו בעולם: באידיאל ובאמונה.

וברבות הימים ראינו את אותו מיזוג מוחלט בשלמות האידיאל והאמונה. שנים-עשר הרוגי מלכות היו בדורנו תחת השלטון הבריטי; שום הבדל, של ארץ מוצא או עדה, לא היה ביניהם. מרדכי אלקחי, שלמה בן יוסף, דב גרונר, יחיאל דרזנר, יעקב ווייס, אבשלום חביב, מאיר נקר, אליעזר קשני, אליהו בית צורי ואליהו חכים. וכך, בשם העם כולנו ולמענו, אלה הקרויים אשכנזים וספרדים ואלה הקרויים בשמות מוצא אחרים, אנשים אלה לחמו, הוטלו לתאי המוות, ישבו בהם ימים ולילות חודשים, הלכו לגרדום בשירה ובברכה לעם.

והשניים בהם, מאיר פינשטיין, שאבותיו באו מאירופה, ומשה ברזני, שהוריו באו מבבל, עשו מעשה שלא היה כמוהו במלחמות השחרור. משפחתם הלוחמת עשתה כל מאמץ כדי להצילם מידי התליין, אבל ביום אחד הוברר כי לא תשיג עוד ידם להוציאם מידיו. שני לוחמים אלה, האחד מן האצ"ל והשני מן הלח"י, האחד אשכנזי והשני ספרדי, החליטו שלא יפלו בידי התליין, אלא גם במותם יילחמו, וכך עם רימון מוסתר בבגדיהם ילכו אל מקום ההוצאה להורג ויפעילוהו בנוכחות כל התליינים. בא אליהם הרב וביקש מהם שירשו לו ללוותם לגרדום, אך הם, ביודעים את רצונם, את תכניתם ואת שאיפתם, התחננו לפניו שלא יבוא בבוקר השכם ללכת עמם בדרך האחרונה. הוא עמד על שלו והם על שלהם. ומשנפרד מהם, לאחר ששלושתם שרו את האדיר בשירי התהילה - "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" - והתייחדו עם בוראם, כדי לא לפגוע בו, ברב, בעת ההוצאה להורג, לחצו בין לבותיהם את רימון היד, וכך גמרו חייהם בתא המוות. חיבוק אחים כזה של שני יהודים צעירים, של שני לוחמים, אשר בגלל מורשת הגולה נדבק בהם עדיין התו המפריד של אשכנז וספרד - - זהו הסמל המובהק ביותר והמקודש ביותר של אהבת ישראל, ללא הבדל מוצא וללא הבדל עדה. ואם כך נלחמו כל לוחמינו בכל התקופות, וכך הם נפלו בשנות העשרים ובשנות השלושים, בימי התגובה המצילה, תחת פיקודו של דוד רזיאל, בימי המרד המשחרר ובמלחמה נגד הפולשים, בכל המסגרות, ב"הגנה", באצ"ל, בלח"י, במח"ל ובצבא, ועד היום הזה כך לוחמים בנינו וכך הם נופלים. אם בני ישראל כך יכולים ללחום וכך יכולים אף למות, הרי ודאי שכך הם יכולים לחיות.

באהבה זו, בדאגה זו ומתוך מאמץ זה יש יסוד להאמין, כי אנו נקים בארץ מולדתנו את האומה השלמה, יוצרת ערכי רוח ותרבות, לאומיים בתוכנם, כלל-אנושיים בהשפעתם, מאמינה בגאולה השלמה שתבוא, ומחדשת ימי זוהרה כקדם.