חוק איסור גידול חזיר

טו בחשון תשכ"ב, 19 בפברואר 1962



מנחם בגין (תנועת החירות):
אדוני היושב-ראש. לפני שש שנים התקיים בכנסת דיון על חוק הקרוי "חוק ההסמכה". היה לי הכבוד להשתתף בדיון ההוא ולנסות ולהזהיר כי התוצאה של אותו חוק ההסמכה תהיה הפוכה מן המבוקשת, והוא לא יביא לידי ביעור החיה המיוחדת, בה אנחנו דנים, אלא להיפך - לריבוי גידולה.

(קריאה: נכון)

צר לי לקבוע שאזהרה זו נתאמתה. משום כך יש לי הערב הכבוד לברך על הצעת החוק שהוגשה לפני הכנסת על-ידי שישה חברי כנסת מסיעות שונות, ובתוכם חברת- הכנסת אסתר רזיאל-נאור, ולנסות לשכנע את חברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, אף ללא הבדל השקפה פוליטית, שאפשר לסמוך את היד על הצעת חוק זו.

הוועדה הכניסה בהצעת החוק המקורית שני תיקונים יסודיים. היא ביטלה את הסעיף בו הוזכרה עדה ואזור במלים מפורשות. הוועדה באה לידי מסקנה שאין זה נאה להזכיר עדה מסוימת ואין זה טוב ומועיל להזכיר בגוף החוק אזור זה או אחר, מבחינת המושגים ההיסטוריים הקשורים בארץ ישראל, כגון "הגליל", או מבחינת האזורים הגיאוגרפיים, כגון "הצפון". במקום הגדרות אלו החלטנו בוועדה לקבוע תוספת לחוק, בה מוגדרים המקומות על-פי השמות המקובלים כיום, ובהם לא יחול האיסור הקבוע בחוק.

יש להצטער, לפי הכרתי, שהיה הכרח לקבוע את היוצאים מן הכלל האלה. לפי הכרתי טוב היה, רצוי היה, להחליט במשפט אחד: לא יגדלו חזיר במדינת ישראל.

שלמה לורנץ (אגודת ישראל):
סיעתך הציעה הצעה כזאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):
הרב לורנץ, אצטרך בהזדמנות מסוימת לשאול את אדוני משום מה החליט הוא להצביע כמו שהצביע, או יצביע; לכן מוטב הערב לדחות את הדיון הזה בינינו.

( קריאה: עד מחר בערב.)

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה - פועלי ציון):
גם אתה מוכן לעשות כבר סחר-חליפין ?

מנחם בגין (תנועת החירות):
הרי אמרתי בפירוש שלא. ובאשר לסחר-חליפין, חבר הכנסת בר-יהודה, חושבני שההסכם הקואליציוני שאתה שותף לו אינו חסר סחר כזה.

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה - פועלי ציון):
לא.

שלמה לורנץ. (אגודת ישראל):
אהיה שבע רצון אם תוכל להסביר את עצמך במקום שאני אסביר את עצמי.

היו"ר י. ש. בן-מאיר:
לא צריך לעודד קריאות ביניים.

מנחם בגין (תנועת החירות):
איני מעודד אותן, אני רק אינני נסוג מפניהן.

יצחק רפאל (המפלגה הדתית-לאומית):
אתה בכל זאת חייב לו תשובה.

מנחם בגין (תנועת החירות):
אני באמת רוצה לתת תשובה, אלא שעד עכשיו נמנע ממני לתת אותה.

אני סובר שיש להצטער על הכורח לעשות את היוצא מן הכלל, אבל זהו באמת כורח, משום שיש במדינת ישראל מיעוט אשר אמנם אין דתו מטילה עלי שום חובה לגבי - או אם מותר לומר כך, ליהנות מן - היצור הזה, אבל דתו, מוצאו והמסורת שלו אינם בתודעתו בצורה כזו שתהיה אצלם הרגשה שלילית כלפי אותו יצור. ושיווי הזכויות בו אנו מאמינים, פירושו, בין השאר, אי-נטילת זכות ממיעוט מסוים הנובעת מייחודו. זהו ההסבר, משום מה אי-אפשר היה לקבוע איסור כולל, מוחלט, אם כי אני חוזר ואומר: מוטב היה לו אפשר היה לקבוע אותו.

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה - פועלי ציון):
מדוע לא נצרף גם את הגמל?

מנחם בגין (תנועת החירות):
מר בר-יהודה, אני מוכן להודות שבזואולוגיה אתה מומחה יותר ממני, אבל ברגע זה אני מדבר על יצור אחד, ותנני נא להבהיר את הצורך בביעורו.

התיקון השני, המהותי והחשוב, הוא בכך שביטלנו ביחס להצעת החוק המקורית את עונש המאסר על אלה שלא יקיימו את החוק. בוועדה באנו לידי מסקנה שמוטב להטיל עליהם קנס כספי בלבד. הסיבה הראשונה לכך היא שלפי הכרתנו מגדלי החזירים היהודיים בישראל הם בעיקרם רודפי בצע. כי אין אדם צריך להיות דתי כדי להחליט לא לגדל חזיר במדינת יהודים. הוא צריך רק להיות בעל טקט, אנושי, פשוט, כדי לחפש לו פרנסה אחרת, משום שזה עניין להרגשה עמוקה שעליה אדבר, אבל אין ספק שזהו עסק מכניס מאד.

אהרון יעקב גרינברג (המפלגה הדתית-לאומית):
בגידול חזירים אתה מחפש טקט ?

מנחם בגין (תנועת החירות):
אינני יודע למה אני מעורר היום התרגשות כללית כזאת בבית.
אינני מחפש את הטקט, חבר-הכנסת גרינברג, אני קובע שהוא איננו.

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה. פועלי ציון):
זו אינה התרגשות, זה קצת צחוק.

מנחם בגין (תנועת החירות):
אין אני חושב, מר בר-יהודה, שזה צחוק. אני חושב שזה רציני מאד.

היו"ר י. ש. בן-מאיר:
חבר-הכנסת בר-יהודה, אני חושב שהערה זו איננה במקומה.

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה - פועלי ציון):
סליחה, זה לא-פרלמנטרי, אדוני היושב-ראש? הדברים שנאמרו בכנסת, זה לא פרלמנטרי?

היו"ר י. ש. בן-מאיר:
אמרתי, חבר-הכנסת בר-יהודה, שלומר לנואם שהדברים מעוררים צחוק, הרי דברים אלה אינם במקומם.

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה פועלי ציון):
זה לא כל-כך רציני, זה פרלמנטרי לגמרי.


מנחם בגין (תנועת החירות):
אני מודה לכבוד היושב-ראש, על כך שהוא נזעק להגן עלי. אני רוצה לומר לאדוני שבדרך כלל אני משתדל להסתדר בעצמי, גם עם מר בר-יהודה.

אני רוצה לומר לו שלפי הכרתי, זהו נושא רציני מאד, ואני, מכל מקום, משתדל לדבר עליו ברצינות. אם חבר-הכנסת בר-יהודה רוצה בכל זאת להכניס מידה של סארקאזם לתוך דברי, שאיננו שם, לא אראה בכך שום פגם פרלמנטרי. אני רק רוצה לקבוע שאינני מדבר בשום סארקאזם ואינני מוכן לפגוע ברגשותיו של שום אדם; אני מדבר מתוך רגשותיי שלי.

ביטלנו את עונש המאסר בהצעת החוק, כפי שהובאה על-ידי הוועדה. האנשים האלה, המגדלים חזיר במדינתנו, הם רודפי בצע. זה עסק מכניס. אינם מוכנים להתחשב לא בעברנו, לא ברגשות מקודשים, אלא הם מרוויחים. אם יפרו את החוק, ישלמו מן הבצע שרכשו בקשר עם עיסוקם זה. לא ילכו למאסר. איננו רוצים במדינת ישראל במעוני חזירים ואיננו רוצים במעוני חזירים. אבקש את ידידנו הטוב, הרושם את הפרוטוקול, לדייק מאד במיקומה של הנקודה בשני המשפטים האלה, כי לפי דעתי, כל הענין הוא בנקודה - בנקודה היהודית.

ישנה שאלה של מצפון. בדיון הטרומי שמעתי נאום נרגש מאד, רציני מאד, חבר-הכנסת בר-יהודה, לא שלך, אלא של חבר-הכנסת ריפתין בקשר עם המצפון. הוא תבע את עלבונו, לאמור, אם יתקבל חוק זה, פירוש הדבר - התנקשות בחופש המצפון.

אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת. אין זה מקרה שבשפת עבר, אותו גורם שאי-אפשר לנגוע בו, - אפשר רק להפעיל אותו. הוא נקרא בצורה שונה לחלוטין מן השמות שניתנו לו בשפות אחרות, באנגלית, בצרפתית ועוד. המלה, הזהה עם הביטוי ,,מצפון" בשפתנו, יש לה הקשר עם תודעה; בשפה, שאינני רוצה להזכירה - אפילו עם ביטחה. לא כן בשפת עבר. העברי מצא לו בשביל הגורם הזה שם שפירושו רז, נסתרות, טמירות, אין לדעת היכן הוא. בעובדיה נאמר "נבעו מצפוניו", אבל במשמעות אחרת, בספר הכוזרי מופיעה המלה הזאת במשמעות בה אנו משתמשים היום: "וירבה שכרך על בור לבך ומצפונך". מצפון. דבר נסתר שאין יודע היכן הוא, אבל דבר אחד בטוח אפשר לומר עליו: הוא איננו בקיבה. מצפון איננו קשור באכילה, מצפון איננו קשור בבשר זה או אחר.

מותר לי לומר לאנשים הזועקים על המצפון שגם יואילו לבדוק את עצמם. אם במקומות מסוימים אסור לקרוא אלא עיתון אחד; פשוטו כמשמעו - אסור לקרוא אלא עיתון אחד; אם במקומות מסוימים, כאשר מתגלה קול אחד שאיננו מן הקולות המקובלים, עורכים חקירה מיהו האיש שהטיל את הקול הזה - אם ישנם מקומות כאלה בארץ. . .

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה - פועלי ציון):
לא לי אתה אומר זאת?

מנחם בגין (תנועת החירות):
אני אומר זאת סתם כך למען הדיון. למען ההיפותיזה, אני אומר זאת, מר בר-יהודה. אני רק אינני יודע למה פתאום נזעקת. אני אומר שישנם במדינת ישראל מקומות כאלה כפי שתיארתי אותם. אינני רוצה להוסיף עוד תופעות דומות לאלו. אנשים כאלה, מוטב שיהיו קצת יותר - אם מותר לי לומר - מצניעי לכת בקריאות המצפוניות ובקריאות שמישהו כופה משהו.

אולם לכל הדעות המצפון איננו קשור באותם עניינים חומריים שבהם אנו דנים היום: בשר זה או בשר אחר.

מה הם הנימוקים המוסריים, המצפוניים, ההיסטוריים, הנפשיים, הרוחניים שמתנגדי החוק יכולים להעמיד מול הנימוק האחד שמחייביו יכולים להעמיד; לאמר - תודעת העם במשך אלפי שנים? אתם רוצים להתעלם מן העובדה שבתודעת עמנו זה דורי דורות עניין זה קשור בפיגול, עניין זה קשור במלחמת הקיום הלאומי?

יש עובדות ויש אגדות היסטוריות. אחד-העם מסביר במאמרו הגדול המפורסם ,,משה", שמבחינה היסטורית לא רק עובדה שהתרחשה אלא גם תודעה של עם נעשית עובדה. אנו איננו יכולים לדעת בדיוק איך החל מרד החשמונאים. זו היתה מלחמת קיום, כי אז הייתה סכנת השמדת העם מבחינה רוחנית, כפי שבדורנו הייתה סכנת השמדת העם מבחינה גופנית. לתודעת העם חדרה עובדה זו שמרד החשמונאים החל על רקע הניסיון לכפות, בניגוד לצו ההיסטורי-המוסרי-הלאומי, את היצור הזה והשימוש בו. האפשר להתעלם מתודעה כזו, עליה חונכו אבות אבותינו?

האם התוצאה צריכה להיות, לאחר שאנו, בדורנו, חידשנו את מדינת היהודים, זכינו לאתחלתא דגאולה, - האם התוצאה צריכה להיות שהמאורע ממנו למדנו, עליו חונכנו, בעקבותיו הלכנו, אין לו כל משמעות במדינת היהודים המחודשת ? מדוע צריך להתעלם מתודעה זו? אפילו המארכסיסטים מלמדים שתודעה היסטורית היא עובדה, גורם. מדוע במקרה דנן צריך להתעלם מכך?

יש עוד נימוק, ואני פונה בנימוק זה לכל חברי הבית ללא הבדל סיעה והשקפה. בסופו של דבר כולנו יודעים מנין באנו. איננו יודעים לאן אנו הולכים, - מלבד מה שכתוב בפרקי אבות. אבל מנין באנו אנו יודעים. באנו כולנו מבתים יהודיים. יריבי וידידי הנכבד חבר-הכנסת ריפתין, באנו כולנו מבתים יהודיים. מערים-אמהות בישראל, מעיירות, מגלויות, משיעבוד, מרדיפות.

המותר לי, אדוני היושב-ראש, להזכיר כאן ניסיון אישי שלי? באתי פעם, כילד קטן, לבית-ספר גויי. וההתרחשות הראשונה באותו יום, שלא אשכחנה לעולם, היתה קשורה בניסיון של תלמידים אחרים להאכילני את הבשר הזה, או למרוח שפתותי בשומן שלו. הייתי ילד, והם היו רבים. ואני זוכר את המלחמה, את ההיאבקות, את כל מה שהתרחש באותו רגע בתוכי; את הניסיון למנוע את הדבר הזה; את הזעזוע הנפשי. בן עשר הייתי. ואני סובר שכל ילד, שעבר עליו ניסיון כזה, כמוני נהג.

באנו מבתים יהודיים. קיבלנו חינוך מסוים. בתים אלה נחרבו. אבותינו הושמדו. אנו למדנו צו נצחי: "כבד את אביך ואת אמך". זה אחד החזיונות ההיסטוריים הכבירים במסורתנו, כי הרי בצו זה ישנם כל הרגשות הטובים, הנעלים, הנאים והגדולים בלב האדם; יחסו של ילד לאמו, של בן לאביו; טוב-הלב, הרחמים, החסד - כל אלה כלולים בצו "כבד את אביך ואת אמך". ואבותינו אינם. הצו "כבד את אביך ואת אמך" חל על אב ואם חיים. לפי הכרתי, צו זה חל במידה גדולה עוד יותר על אב ואם שאינם.

שלמה לורנץ (אגודת ישראל):
זוהי בדיוק ההלכה.

מנחם בגין (תנועת החירות):
בודאי שזוהי ההלכה.

נתאר לנו, כל חברי הכנסת, שאבותינו אמותינו נותרו בחיים למיליוניהם, בעיר, בעיירה, בכל רחבי אירופה. ורובם עדיין לא יכולים היו להגיע למדינת ישראל, אלא הם היו יושבים בוורשה, בסופיה, בפראג, בפרסבורג, ועוד. מיליוני יהודים תמימים ופשוטים שחינכו אותנו להיות יהודים, להאמין באלוקי ישראל, בארץ ישראל, בזכותנו על ארץ ישראל - אחרת לא היינו באים הנה - והם שומעים, ואליהם מגיעה הבשורה שבמדינת היהודים שזכינו להקימה בדם בנינו - דירי חזירים בדרך בין תל-אביב וירושלים. אני סובר שהם היו שמים אפר על ראשיהם, היו קוראים אבל על מה שמתרחש במדינת ישראל שדרים בה ביניהם ובני בניהם.

אבל הם אינם. הלכו לקידוש השם. יהודים פשוטים. לא גיבורים. משום שהיו יהודים, משום שהחזיקו באמונתם, משום שנתנו לנו את החיים, - ואנו רק על פי צו השגחה, שאיש לא יוכל להסבירו, ניצלנו מן הגורל שפקד אותם, ואנו איננו טובים מהם. - הם קידשו את שם אלוקי ישראל במותם ובדמם. הם אינם. היכולים אנו להתעלם מאותו צו "כבד את אביך ואת אמך" ביחס לאלה שאינם עוד, אשר קידשו את שם עמנו במותם?

אני קורא לחברי הבית בדיון זה, ללא הבדל השקפה וללא הבדל סיעה, להראות אותו יחס כבוד הדרוש על-פי צו זה ולומר - מלבד כל שאר הנימוקים -: למענם ולמען זכרם לא נקיים במדינת ישראל דירי חזירים. ונקבל את החוק שהוא בלתי-מושלם, ובכל זאת יש בו תרומה לכיבוד אב ואם ולכיבוד המסורת העברית המקודשת מדורי דורות.