נושא זה של "כפיה דתית" עולה ואינו יורד מעל סדר-יומנו בשנים האחרונות, ורבים דנים בו מפנים שונים. אך הואיל והגישה לנושא זה היא בדרך כלל מתוך ריגוש ורתיחה, ע"כ לוקה הבירור הענייני. מן הראוי אפוא, לעשות ניסיון של בירור שקט בנושא הזה, ולדון בו בישוב הדעת והלב. כי רק בירור כזה כוחו יפה לתרום תוספת הבנה בגופו ונופו של הנושא. עיון ודיון מתונים ושקולים ערכם רב בשביל העומדים משני עברי הויכוח.

כל חברת בני-אדם יש ביסודה סכום של רעיונות מחייבים המלכדים את היחידים לחטיבה אחת. הרעיונות המחייבים מתקבלים תחילה על דעת כל היחידים מרצונם הטוב. אך חברה הדואגת גם לעתידה מביאה בחשבון, כי יתכן ויבוא זמן אשר יחיד או יחידים בה ירצו לבטל או לשנות כמה מן הרעיונות של אותה חברה, בניגוד לרצון רוב אנשי החברה, ולכן קובעת החברה מראש כי רצון הרוב מחייב גם את המיעוט. וכל עוד אין המיעוט יוצא לגמרי מן החברה, הריהו חייב להישמע לדעת הרוב, ויש לרוב הזכות גם לכוף את המיעוט לציית לרוב. ואם כי כולנו די נבונים לדעת שלא תמיד הרוב צודק והמיעוט לא-צודק, ואסור כלל להניח שהרוב מורכב אך ורק ממלאכי-השרת והמיעוט מורכב אך ורק ממלאכי-חבלה, מכל-מקום אין דרך אחרת אלא להשתית את קיום החברה על היסוד של הכרעת הרוב. ועדיין יש לו למיעוט הזכות לנהל הסברה נמרצת אך נמוסית נגד תפיסת הרוב. ולקוות שמחר או מחרתיים תתקבל תפיסת המיעוט על דעת הרוב. אבל למעשה חייב המיעוט לקבל את הכרעת הרוב, ואסור לו למיעוט להתנגד בפועל לביצוע הכרעת הרוב. ואם המיעוט מתנגד בפועל לביצוע הכרעת הרוב, הריהו חוטא לחוקת החברה כי הוא מערער את יסודות קיומה.

חברה אנרכית בלי כל כפיה, אינה בת קיום. ועכ"פ אם יש חולמים על חברה כזאת, אין הם יכולים לצמצם את חלומם רק לתחום אחד של עניינים שבחברה, אלא עליהם לחשוב על חברה שלמה כזאת שתבסס את קיומה ותסדיר את כל ענייניה על יסוד של רצון טוב בלבד מצד כל יחידי החברה וללא כל כפיה. והואיל ואינה קיימת עדיין חברה אנרכית, הרי שבחברה הקיימת המבוססת גם על זכות הכפייה, אין המיעוט זכאי להפקיע עצמו מהכרעת הרוב ע"י העלאת החלום על חברה בלי כפיה לגבי אותם העניינים שעליהם אמר הרוב את דברו.

המדינה בימינו איננה רק גוף מדיני-כלכלי אלא גם מסגרת תרבותית הדואגת לחנוך הדור הצעיר ולהעלאת רמתו הרוחנית של האזרח בכלל. וזאת ועוד: אין לך מדינה כיום שאינה רואה לחובה לה לדאוג ולעשות למען הצביון הלאומי של כלל-אזרחיה, ע"י קביעת מסכת יחסים ונימוסים ומנהגים בעלי אופי מיוחד, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בחיים הציבוריים. ואף כאן קובעת דעת הרוב, הנשענת מן הסתם על שיטת המסורת ההיסטורית של עם-המדינה. ואם יש גם מיעוט המתנגד חלקית או לגמרי לתפיסת הרוב, הריהו מקבל למעשה את הכרעת הרוב. ונשארת למיעוט רק הזכות לתת מהלכים לתפיסתו ע"י אמצעי הסברה ולקוות ליום שיבוא ובו תיהפך דעת המיעוט לדעת הרוב.

"מדינת ישראל" שונה מכל מדינה אחרת בעולם בשני דברים יסודיים: א) השם ישראל שנטלה לעצמה, ב) אזרחיה הם מיעוט של העם שאליו מתייחסת המדינה.

כאשר נטלה המדינה עצמה את השם ישראל, קבלה על עצמה אחריות גדולה וכבדה כלפי התוכן המקורי-היסטורי של המושג ישראל. ואם מדינת- ישראל רוצה להיות ראויה לשאת את שמה הגדול, ולא לרוקנו מתוכנו המקורי-ההיסטורי או סתם לזייפו, ודאי שהיא חייבת לדאוג ולעשות למען שמירתו וטיפוחו של הצביון הלאומי ההיסטורי של עם ישראל, ע"י קביעת מסכת יחסים ונימוסים ומנהגים בעלי אופי ישראלי מקורי, שרישומם יהיה ניכר בעיקר בכל ענפי החיים הציבוריים במדינה.

ומהו התוכן המקורי-ההיסטורי של המושג "ישראל", בזה אין ספקות. כל בר-דעת אשר עיניו אינן סומות ומצפונו ישר וכנה אינו יכול שלא להודות שבמשך אלפי שנות קיומו נודע עם-ישראל בתור עם-התורה. ועל קיום חיי-תורה מסרו טובי העם את נפשם בעלותם בשמחה על כל מיני עקדות. ולכן הן לא יתכן להעלות על הדעת שתקום מדינה של יהודים בארץ ההיסטורית שלהם, ותיטול לעצמה את השם ההיסטורי המקודש ישראל - ותרשה עצמה להתכחש לשם ישראל ותכנו, עד כדי התנערות מכל התוכן הלאומי ההיסטורי של העם. הן זה יהיה הנורא מכל הזיופים שנעשו אי-פעם בעולם. ולכן טבעי הוא כי ישנה בחוגים רחבים ביותר הכרה עקרונית שאין לעשות את מדינת-ישראל המחודשת למשהו מנותק מבחינה מהותית-לאומית-רוחנית מן השרשרת ההיסטורית של עם-ישראל מאז ומעולם. והויכוח המתנהל בין חוגים אלה ובין הציבור הדתי המאורגן נוגע למיצוי המסקנות המעשיות מתוך ההכרה העקרונית האמורה.

ואם הציבור הדתי המאורגן דורש למצות מן ההכרה העקרונית הנזכרת את מלוא המסקנות הישירות ולקובען בחוקת המדינה, הרי לא בשם עצמו ובזכות ייצוגו בבית-הנבחרים של המדינה הוא עומד על דרישותיו אלא הוא בא בשם ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל, והוא מייצג את ההכרה העקרונית שאין לגזור "כרת" על מדינת-ישראל ע"י ניתוקה מגנזי-נשמתה של האומה. הציבור הדתי המאורגן גם אם הוא מיוצג כמיעוט מספרי ב"כנסת", הרי הוא-הוא ההמשך המלא באמונתו-ובתורתו של מה שמכונה בשם "ישראל" במשך אלפי שנים. ואילו החוגים החילוניים הרי שואפים בגלוי ליצור פה עם חדש, או אפילו עם אחר. ומי אם לא הציבור הדתי זכאי לבוא ולדרוש בשם עם-ישראל ההיסטורי, שלא ירוקנו פה את המושג ההיסטורי של ישראל, ושלא יזייפוהו ע"י תחליפים.

ולא כנים הם אלה הטוענים נגד הציבור הדתי המאורגן: נעזוב את ההיסטוריה לנפשה ואל נוציא אותה מן הספרים ואל נדרוש בשמה שום דבר, אלא נהיה אך ורק מציאותיים צמודים להווה, ונחתוך את כל קווי-חיינו לפי ההצבעה בכנסת בלבד. אמנם כן, הטוענים כך אינם כנים, מכמה טעמים. אבל קודם-כל מפני שהם עצמם נושאים ברמה את שם ההיסטוריה הישראלית בבואם לדבר בשער האומות על זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל שהיא מולדתו ההיסטורית. ועוד זאת: ההסתדרות הציונית מעולם לא ייצגה מבחינה מספרית של חבריה-שוקליה את רוב העם היהודי, וכאשר ראשי-אומות הטיחו בפני מנהיגי הציונות: הרי אתם מייצגים מיעוט בעם היהודי, השיבו המנהיגים הציוניים: אמנם מבחינה מספרית אנחנו מייצגים מיעוט של עם-ישראל, אבל אנחנו מייצגים את ההיסטוריה הגדולה של עם ישראל ותקוות תחייתו על אדמת אבותיו. והוצאנו והראינו להם בגאווה את השטר שלנו, את התנ"ך. וכיצד יכולים אלה לטעון נגד הציבור הדתי בהציגו את דרישותיו בשם ההיסטוריה הגדולה של עם ישראל לזכותה של תורת-ישראל על ארץ-ישראל, כיצד אפשר ומותר להעלות נגד הציבור הדתי טענות הנשמעות מפי שונאי ישראל - אשר כולנו דוחים אותן בשאט-נפש.

ואם אין ערך לדרישות בשם ההיסטוריה שלנו, משום חשבונות ריאליים של רוב-ומיעוט ב"כנסת", הרי שפוקעת מחמת טענה זו עצמה כל זכותנו על ארץ-ישראל. כי עד קום המדינה היה בארץ רוב ערבי, והרוב הזה התנגד לעליה יהודית כדי שלא ייהפך במשך הזמן הרוב למיעוט בתוך רוב יהודי, ואנו בכ"ז חשבנו את דרישתנו לעליה חופשית לצודקת - בשם זכויותינו ההיסטוריות עפ"י התנ"ך. וכאשר נתקבלה בעצרת האו"ם ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, נימקו ראשי המשלחות באו"ם את תמיכתן בהחלטה באותן זכויות היסטוריות של העם היהודי על ארצו ההיסטורית. וכאשר הכרזנו אנו באותו עש"ק ה' אייר תש"ח על תקומת המדינה הדגשנו את זכויותינו ההיסטוריות - והלא גם "הצהרת-בלפור" בשעתה הכירה בזכותנו ל"בית לאומי" בארצנו בתוקף אותן זכויות היסטוריות שלנו. וכנגד טענות הערבים ותומכיהם בעולם שיש להתחשב בעובדה שזה מאות שנים הם יושבים בארץ וכי אין להחזיר את גלגלי ההיסטוריה אחורנית, אנו תמיד אמרנו: הזכות ההיסטורית של עם-ישראל על הארץ הזאת עולה על כל זכות אחרת של מי שהוא, ועל כל מציאות אחרת שנוצרה זה מאות שנים פה בארץ הזאת. ועדיין אנו משיבים כך לכל מי שמעיז לערער על זכותנו הלאומית על ארצנו, וטוען נגד זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינתנו המחודשת. הרי אפוא שאנו מאמינים ומתגאים בהיסטוריה הלאומית שלנו, ונשענים עליה בתביעת זכויותינו, ורואים אותה כמחייבת גם כל איש ישר שאינו מבני ברית. וא"כ, כיצד יוכלו לטעון נגד הציבור הדתי ודרישותינו בשם ההיסטוריה הרוחנית של עם ישראל, כי אין זו מחייבת עתה את כל בני ישראל. אין זאת אלא שנסתבכו בסתירה טראגית ומחמתה לקו ההגיון והרגש גם יחד. ויש באמת לרחם עליהם.

ועוד דגש עיוני.
במדינת-ישראל חי כיום רק מיעוט של עם-ישראל, ורוב העם נמצא עדיין מחוצה לה. ואם מנהיגי המדינה כנים הם בדבריהם כי המדינה שייכת לעם-כולו, כיצד יוכלו הם אפוא, להרשות לעצמם לקבוע דמות חדשה, אחרת, לעם ישראל, על דעת תושבי המדינה כיום בלבד. על דעת מיעוט בעם בלבד. והרי מתן דמות חדשה לעם זוהי מהפכה גדולה בהיסטוריה הלאומית של ישראל, והאם מותר למיעוט בעם להרשות לעצמו לחתוך בין העבר הגדול של ישראל ובין העתיד שלו ולהתיימר ליצור היסטוריה חדשה לעם העתיק. אכן, מיעוט בעם כמו זה המצוי עתה במדינת-ישראל המחודשת חייב לעסוק בעניינים מעשיים של ביצור ופיתוח המדינה כדי שתוכל לקלוט יותר ויותר מבני עמנו אשר הם עתה עדיין בגולה, וכן מוטל על מיעוט זה ליצור במדינה אקלים יהודי חם ועסיסי באופן שכל עולה ירגיש כי הוא חוזר אל בית-אמו וחדר-הורתו. אבל אסור לו למיעוט לעסוק במהפכות רוחניות היסטוריות שישנו את צביון העם מעיקרו. וזו זכותו וחובתו של הצבור הדתי לעמוד על המשמר לבל ייעשה ע"י מיעוט שהוא לא רוב במדינה, שום דבר, שיש בו משום פגיעה באופיו ההיסטורי של עם-ישראל,

ועתה - דברים לגופי העניינים שעליהם מצביעים שהם בחינת "כפייה דתית".

אם נתבונן יפה נמצא שאין כאן כלל כפייה דתית. וכדי שהדברים לא יהיו מוזרים ומעורפלים נפנה לדוגמאות מספר: חוק הנישואין והגירושין על-פי דין תורה, חוק לאיסור גידול החזיר והפצתו, חוק השבת, הגדרת "מיהו יהודי".

לכאורה יש ב"חוק הנישואין והגירושין" משום כפייה דתית מובהקת, ולא כן. כי החוק אומר שנישואין וגירושין יהיו על-פי דין תורה, כלומר: מה שמובן בעם-ישראל זה אלפי שנים במושגים "נישואין וגירושין", התוכן הקדוש של מושגים אלה כפי שהוא מתנחל מדור לדור, זה צריך להיערך על-פי דין תורה. מפני ש"נישואין וגירושין" שלא עפ"י דין תורה אינם כלל "נישואין וגירושין" לפי המובן ההיסטורי-המקורי של מושגים אלה בעם ישראל. וכל סדורים וטקסים אחרים שיכנו אותם באותם שמות: "נישואין וגירושין", לא יהיו אלא זיוף היסטורי של מושגי "נישואין וגירושין". עובדה היא שאין במדינת ישראל איסור מטעם החוק לגור יחד בלי חופה וקדושין, ואלה שלבם פנוי מקדושה יודעים זאת. אבל אין רשות לאלה לבקש לרוקן בשבילם את המושגים הקדושים הגנוזים בשמות העבריים: "נישואין וגירושין". לא נאסר על שכאלה להמציא מונחים מסוימים כלשהם כדי לציין בהם מה שנראה להם, ובלבד שלא ייקחו להם בשביל זה את מה שקדוש לעם ישראל מאז ומעולם. הרי שבעמידתו של הציבור הדתי על משמר קדושת ה"נישואין וגירושין" הוא שומר את המדינה לבל תיכשל בזיוף היסטורי, אבל בשום פנים אין כאן כפייה על מישהו הרוצה בעצם במשהו שאינו כלול במושגים ההיסטוריים של "נישואין וגירושין".

וה"חוק לאיסור גידול החזיר והפצתו" ודאי שאין שמץ של "כפייה דתית". שכן החזיר אסור כמו כל בעלי-החיים שהם מפריסי-פרסה ולא מעלי-גירה. והרי איש לא הציע חוק לאיסור כל בעלי-החיים האלה. ואם הצעת החוק מזכירה רק את החזיר, הרי שהרקע לחוק זה הוא לאו דווקא דתי, אלא לאומי-היסטורי: מפני שאותה בהמה טמאה היא סמל של שיקוץ ותועבה ושנאת-ישראל. ואם היוזמה של הצעת החוק הזה יצאה בעיקרה מתוך הציבור הדתי, הרי זה כנראה מפני שהצבור הדתי רגיש יותר גם מבחינה לאומית. אבל העובדה אינה משתנית כלל, שאין בקבלת חוק כזה שמץ של "כפייה דתית".

ואף "חוק השבת" אם יתקבל, אין בו כלל משום "כפייה דתית". כי חוק זה אינו עונה על בעיית השבת מבחינה דתית. כי חוק זה מן הסתם ישאיר עוד חללים רבים מבחינה דתית-הלכתית. אבל החוק המוצע מקורו בהכרה שגם מבחינה לאומית-כללית יש להשרות מנוחת-שבת בחיים הציבוריים של המדינה. כתבו ודברו על כך הרבה מגדולי הסופרים והמשוררים שלא נמנו על הצבור הדתי. ובפירוש הטיפו לצביון שבתי-כללי בארץ-ישראל. אמנם רק במעט הזדהתה עמדתם עם התפיסה הדתית, אבל יש בכל זאת בעמדתם הודאה מסוימת בערכים הגדולים של השבת. ומתוך כך נוצרה אפשרות להצעת חוק בעניין זה. ואם בינתיים נמצאים בין החילוניים כאלה שנטשו את השקפת רבותיהם, הרי אין בזה משום שבח לרמתם התרבותית-לאומית. אבל עכ"פ אין לומר בשום אופן שבחוק זה יש משום "כפייה דתית". אם כי יש בו בודאי משום כפייה תרבותית-לאומית. ודבר זה הוא בסמכותה של כל חברה תרבותית.

ואף ההגדרה של "מיהו יהודי" מבחינה הלכתית אין בה משום כפייה. כי עמידתו של הצבור הדתי על כך ש"מיהו יהודי" יוגדר רק על-פי ההלכה, התבססה על כך שהמושג "יהודי" הוא בעל משמעות היסטורית מוגדרת על-פי ההלכה ורק על-פי ההלכה, ולכן כל הגדרה חילונית-שרירותית יהיה בה משום זיוף היסטורי של המושג "יהודי". ומי שאינו מסכים להגדרה ההלכתית, אסור לו להשתמש במונח "יהודי" בשביל הגדרתו המנוגדת להגדרה ההלכתית, אלא עליו לבחור לעצמו מונח אחר. ומעניין הדבר כי בדור הקודם הרבו החילוניים להשתמש במונח "עברי" במקום המונח "יהודי". וכנראה עשו זאת מתוך הרגשה שאין לזייף את המונח ההיסטורי "יהודי" לשם שימוש חילוני. ואולי הייתה כאן פשוט הרגשה של ניתוק מן ההגדרה ההלכתית כדי להיות בני-חורין לשם יצירת הגדרות חדשות. עכ"פ, הצבור הדתי הציל בעמידתו האיתנה את המדינה מעשיית זיוף היסטורי במושג "יהודי" אבל - שמץ של כפייה אין כאן כלפי מישהו. עלינו להשתחרר ממה שמודבק לנו ע"י אחינו החילוניים שכאילו אנו לוחצים ל"כפייה דתית". או שאין כאן כפייה כלל, או שהכפייה היא לאומית-תרבותית, ולא כפייה דתית, ועדיין לא אמרנו פה אלא דברים כלליים בלבד, וכבר ארכו הדברים, ואין להאריך עוד.