יהדות ודמוקרטיה - היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

יהדות ודמוקרטיה היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

אחרית דבר

הגיעה העת לסכם את ההתמודדות הרעיונית של הציונות הדתית עם סוגית "יהדות ודמוקרטיה". הזרם האידיאולוגי המרכזי בספרות התנועה¹ הכולל את רבני התנועה,² בוחן את סוגית היחס לדמוקרטיה מבחינה תורנית. בחינה זו מעלה שהעם רשאי לבחור לעצמו צורת משטר המתאימה לו. מכאן ואילך מתפלג זרם זה לשלושה תת-זרמים.
הראשון, הממדר את הדמוקרטיה כתחום בו שולטות נורמות אנושיות, מסתפק בקביעה שהעם רשאי לבחור לעצמו צורת משטר המתאימה לו, ומתייחס לתחום המדיני כאל תחום בו התורה מדירה עצמה מלקבוע בה עמדות כלשהן.
השני, המסתייג מהדמוקרטיה, רואה את המשטר המלוכני (על פי התורה) כמשטר האידיאלי ואת בחירת העם היהודי בדמוקרטיה כחולשה רוחנית של העם וכאילוץ הלכתי-טכני. כיוון שכך, כל שניתן לעשות עד לשינוי המצב הרוחני של העם ולהסרת האילוצים ההלכתיים-טכניים הוא לקבל את הדמוקרטיה כעובדה שאסור לפעול לביטולה עד לשינוי מצב, ולנסות למזער את חולשותיה על ידי שיפורים מסוימים בה.
תת-הזרם השלישי, האוהד את הדמוקרטיה, רואה משטר זה כהתקדמות לעומת המשטר המלוכני, כשלב מעבר למשטר מתקדם עוד יותר בימות המשיח. השינויים הנדרשים בדמוקרטיה הישראלית נועדו למנוע ממנה לצעוד במסלול שיבטל את ההתקדמות על ידי פגיעה בערכים יהודיים.
שני תתי-הזרמים האחרונים מתאחדים שוב בהכרה שזירת הפעולה העכשווית לציבור הדתי היא הדמוקרטיה. שניהם גם מסתייגים מהאופי הליברלי-אינדיבידואלי שלבשה הדמוקרטיה הישראלית, בעקבות הדמוקרטיות המערביות האחרות. האופי הליברלי נתפס כנוגד באופן מוחלט רעיונות יסוד ביהדות. ישנה נכונות גדולה לתמוך בדמוקרטיה כמשטר מדיני טהור, במקביל להסתייגות/התנגדות מקבלת המרכיב האידיאולוגי של הדמוקרטיה הישראלית. מבחינה מעשית, מבקש הזרם האידיאולוגי המרכזי לזכות בהכרה בלגיטימיות של תפיסה דמוקרטית לא-ליברלית ולהשפיע בכיוון זה על משטר המדינה, תוך מאמץ עילאי למנוע סתירה בלתי ניתנת לגישור בין יהדות לדמוקרטיה.
במידה רבה מסכמים דבריו הבאים של הרב יהודה שביב את התהליך שעבר הזרם המרכזי ביחסו לדמוקרטיה:

הקמת המדינה לוותה בהתלהבות סוחפת, ראו בה מימוש חלום של כאלפיים שנה. אלא שהעמדת מדינה במרכז חלומותיה של האומה יש בה סכנות לא מעטות, רעיוניות ומעשיות.
בחינת המדינה לאורה של תורה - שבכתב ושבע"פ - יש בכוחה למעט מן הסכנה. שזו אינה מסנוורת מברק החידוש אף לא מתלהבת מהנורמליות - עם ככל העמים - אלא בודקת היטב יסודות ועקרונות, מגמות ומעשים, מוסדות ודרכים ואף מבקרת את הנראה רחוק מאמיתה של תורה.
ולא שאין להן לתורה ולהלכה אידיאל של מדינה על מוסדותיה, אלא שהללו זוקקים השראה א-לוקית, ורוח נבואה ואף הסכמה שלימה מלמטה של העם על רבדיו השונים. ובינתיים יש צורך להתבונן במלכות ישראל הנרקמת לעינינו כמות שהיא, ולא כמבקרים המתבוננים מהצד אלא כשותפים המבקשים להשתתף בעיצוב ולתרום לבניינה נדבכים מאבנים החצובות מהררי התורה וההלכה או למיצער מרוחה של תורה ומגמותיה.³

בניגוד לזרם המרכזי, מבקשים זרמי שוליים אידיאולוגיים בציונות הדתית להתייחס לדמוקרטיה מבלי להזדקק לבחינה תורנית. לדידם, הדמוקרטיה היא ערך מקביל או עדיף על הערך הדתי. גם הביקורת על הדמוקרטיה, במידה שהיא קיימת, מוצגת כמשקפת ערכים חילוניים ולאו דווקא דתיים. ההבדל המעשי העיקרי בין הזרם המרכזי לזרמי השוליים הוא בהעדפה המצוּפה במקרה של התנגשות חזיתית בין הערך הדתי לערך הדמוקרטי.
ניתן לומר, אפוא, שהציונות הדתית, ובעיקר האליטה המשכילה שלה, רבנים ואנשי אקדמיה, השקיעה מאמץ רב בגיבוש עמדה שלכל הפחות תמנע התנגשות חזיתית עם הדמוקרטיה. היא פיתחה לשם כך כלים תורניים והסתייעה בהגות הדמוקרטית לסוגיה. מאמץ זה הניב ארבע גישות להתמודדות עם העימות האפשרי בין יהדות לדמוקרטיה, מהן שתיים, הממדרת והמסגלת-רפורמיסטית, קרובות מאוד לתפיסות החילוניות של הדמוקרטיה ובעייתיות מבחינת התפיסה הדתית. גישה שלישית, האוהדת, מתייחסת בחיוב לערכים דמוקרטיים רבים. אך גם הגישה הרביעית, המסתייגת, מקבלת, בסופו של דבר, את הדמוקרטיה כנתון שאין לפעול באופן ישיר לשינויו.
אולם, ישנם חוגים בציבור הישראלי שעבורם גישות אלה של הציונות הדתית כלפי הדמוקרטיה אינן מספקות. חוגים אלה מגלים חוסר אמון בסיסי כלפי מחויבות הציונות הדתית לדמוקרטיה, מחשיבים את גישתה לדמוקרטיה כתועלתית בלבד, ונוטים לפרש מעשים של יחידים וביטויי מחאה מסוימים כנגד מדיניות הממשלה, חקיקה או פסיקה של בית משפט, כהוכחה לחולשת המחויבות לדמוקרטיה.⁴ חלקם של המפקפקים במחויבות הציונות הדתית לדמוקרטיה מאמינים/יודעים שאין דמוקרטיה זולת הליברלית והליברל-דמוקרטיה היא להם כעין אמונה דתית (לעיל פרק ד'). אין הדוגלים בגישה כזאת לדמוקרטיה קולטים כי
גישה זו מעוררת חשש רב בקרב הסקטורים החרדיים והדתיים ובקרב הסקטורים המסורתיים המזוהים עמם, ומעודדת אצלם עוד יותר את מגמת ההתרחקות מערכי דמוקרטיה וממחויבות למסגרת החיים הדמוקרטיים.⁵
על כן, גם אם הצליחה הציונות הדתית ליישב בין יהדות ודמוקרטיה מבחינה תורנית, ספק אם יישוב זה יספק את האורתודוכסיה הליברל-דמוקרטית בחברה הישראלית. על הציונות הדתית, יחד עם שוחרי דמוקרטיה שאינם אורתודוכסים ליברל-דמוקרטים, להיאבק כדי למנוע השתלטות על החברה הישראלית של הדעה, שאין דמוקרטיה זולת הליברלית. אין זה רק אינטרס ציוני-דתי אלא גם אינטרס של הדמוקרטיה, האמת והחינוך. אינטרס הדמוקרטיה והאמת מכיוון שאין תפיסה אחת בלבד של דמוקרטיה, ובכל תפיסה, כולל הליברלית, ישנן חולשות.⁶ ואינטרס החינוך לאור מחקרו של זאב בן-סירא על עמדות וערכים של מתבגרים ישראלים-יהודים ביחס לציונות ודמוקרטיה, שאחת ממסקנותיו היא:
ספק רב אם חינוך לדמוקרטיה יש ביכולתו לתרום לשינוי בקרב אלה שהפנימו אמונות ואידיאולוגיות המנוגדות לדמוקרטיה במובנה הליברלי. לא זו בלבד, אלא שהשפעות כאלה עלולות אף להביא להתחפרות בדעות הבסיסיות, דבר העלול לחזק את אמונתם של בעלי השקפות מנוגדות, לאמור: שסובלנות ופרגמטיות מנוגדות לבסיס האידיאולוגיה הציונית...יתרה מזאת - נראה, כי יש חשיבות למנוע את ההרגשה כי דמוקרטיה, פרגמטיות וסובלנות הן ביטויים של שמאליות וחילוניות.⁷
אי-ההכרה בדבר הלגיטימיות של תפיסות דמוקרטיות שונות, היא אפוא לא רק לא מוצדקת עניינית ועובדתית, היא יכולה, אם היא תשתלט על מערכת החינוך, להשיג מטרה הפוכה ממה שמקווים הליברל-דמוקרטיים: החלשת התמיכה בדמוקרטיה בקרב חלק מבני הנוער, כולל הציוני-דתי, במקום חיזוק התמיכה בה.⁸ במקרה זה יעמוד אפוא החינוך הציוני-דתי בפני אתגר כפול: הנחלת מסר מורכב בסוגיית "יהדות ודמוקרטיה" ומאבק נגד מגמות חינוכיות בעלות כוונה טובה - חיזוק הדמוקרטיה - אך מרחיקות בפועל חלק מבני הנוער ממנה, בגלל דבקותן בדגם אחד בלבד של דמוקרטיה, דגם המאיים על ערכים אחרים שלהם. עם אתגר זה, יצטרך החינוך הציוני-דתי לפעול כך שהוא יוכל להציג בפני חניכיו את הגישות הלגיטימיות מבחינתה, אלה המבוססות על מקורות תורניים.

אתגרי העתיד
הסתייגות מהדמוקרטיה הליברלית אינה מחייבת הרמת ידיים מפני כל נסיון התקרבות לרעיון הליברלי. אדרבה, כבר הראי"ה קוק לימדנו על הכורח לאמץ חלק מהליברליזם. הרב קוק מונה שלוש כוחות בעם ישראל:
האורתודוכסית...הנושאת את דגל הקודש...השניה היא הלאומיות החדשה...השלישית היא הליברלית...דורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכוחות האלה גם יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה...לא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כח...אלא שעוד הלאה ילך, עד שאת התוכן החיובי אשר בצד השלילי של כל כח וכח, ע"פ המידה הנכונה, גם כן יכיר לטוב וידע שלטובתו של הכח המיוחד, שהוא נוטה יותר אליו, צריך הוא להיות מושפע באיזו מידה גם מהצד השולל...מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מדתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה, וזוהי העבודה המיוחדת מעבודות הקשות במקדש, הקמיצה, 'שלא יחסר ולא יותיר'.⁹
הליברליזם חיוני אפוא לא רק כשלעצמו אלא גם כדי לאזן את הרכיבים הדתיים והלאומיים בעם ישראל. אפשר שנסיון לפתח יחס חיובי ככל הניתן לליברליזם, המעמיד את הפרט במרכז, הוא צורך הדור החדש, אשר, כפי שחשים כבר רבים, אדיש במידה רבה לאתגרים כלל לאומיים ותחתם הוא מתכנס בתוך עצמו, תוך נסיון לפתח זהות עצמית אישית ויחודית. עם זאת, נראה שיקשה על ציונות הדתית לאמץ חלק משמעותי דיו של הרעיון הליברלי עד כדי סיפוק הליברל-דמוקרטיים.
בין כה וכה, באופק הקרוב, שאולי כבר הגענו אליו, צפויה התמודדות רעיונית וחינוכית עם זרם דמוקרטי נוסף, הזרם הפוסט-מודרניסטי. זרם זה, מחד גיסא, מסייע לטיעון הציוני-דתי בביקורת שלו על הדמוקרטיה הליברלית ועל האמונה בהיותה הדמוקרטיה היחידה, אך מאידך גיסא, מקעקע ערכים דתיים חשובים, ובראשם האמונה בדבר קיומם של ערכים מוחלטים.¹⁰
מקום נרחב יש לדיון מבחינה תורנית על בעיות הדמוקרטיה המודרנית. התגברות כוחה של הביורוקרטיה על חשבון נבחרי הציבור, פגיעת תהליך הגלובליזציה בתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי במישור המדינתי והשפעת אמצעי התקשורת על התהליך הדמוקרטי הן רק מקצת הבעיות המזקיקות התייחסות תורנית. בלעדי התמודדות גם עם בעיות אלה ואחרות הופכת כל עמדה תורנית ביחס לדמוקרטיה לחלקית וללא מעודכנת.
אפשר, שלפנינו הזדמנות להדגיש את תרומת הדת היהודית לדמוקרטיה הישראלית,¹¹ במיוחד לליברלית ולפוסט-מודרניסטית. תרומת הדת לדמוקרטיה¹² ידועה גם בעולם הרחב, יש בה פרדוקס מסוים, והוא
...שכשם שהדת בכלל, ולא רק היהדות בישראל, מחברתת [=מקנה ערכי חברה] את מאמיניה לערכים מנוגדים לדמוקרטיה, הדת - כדת - ממלאת תפקיד מהותי ובונה בשימור הסדר החברתי ותחושת החברה המשולבת. לדמוקרטיה, יש לומר, יש אופי של הרס עצמי בלא ההגבלות של מערכת מוסרית עליונה. הן פסיכולוגית והן חוקית, האוטונומיה של הפרט מערערת את רעיון החברה והאחריות המשותפת. הדגשת הזכויות הפרטיות כערך אולטימטיבי, ששורשיו נטועים ברעיון היחסיות והשוויון בין כל הערכים והתרבויות, מובילה בהכרח לניהיליזם. בלא התחושה שיש אמת מוחלטת, ומחויבות מוחלטת לאמת זו, שהיא עליונה בהתייחס לפרט, לצרכיו ולתאוותיו, ובלא התחושה שבדרך מסוימת, הפרט הינו חלק מקהילה המחויבת יחדיו לאותה אמת נעלה, לא תוכל כל מערכת שלטונית לשרוד בטווח הארוך, אלא אם היא מבוססת על כפייה טוטלית.¹³
בכיוון זה כבר החל לצעוד זאב פלק. לדבריו:
...המערכת המשפטית של המדינה זקוקה לתמיכה מצד הדת. הפעלת החוקים מחייבת רצון טוב ורמה מוסרית מצד התושבים. ניקח לדוגמא את הדרישה לתום-לב ונאמנות - בדיני החוזים והקנין, את האיסור לנצל בני משפחה ולהתאכזר כלפיהם - בדיני המשפחה, ואת החובה להציל אדם מסכנה - בדיני העונשין. המחוקק מוכרח להסתמך על המושגים הקיימים, ולתת להם לעתים סאנקציה מדינית נוספת, אך ללא היסוד המוסרי שבמסורת הדתית, אינו יכול להעמיד דרישה כזאת.
בחברה הפוסט-מודרניסטית והספקנית שלנו התערערו מוסכמות רבות של המוסר, ולכן זקוקה המדינה לסיוע מצד מערכות מוסר קיימות. מכיוון שאינה מסוגלת להעמיד שוטר ליד כל תושב, עליה לסמוך על אותן המערכות המטפחות את הרגשתו המוסרית.
האמונה הא-לקים נותנת בסיס למערכת המוסר לרוב הגדול של האוכלוסיה, שלא פיתח לו פילוסופיה מעשית משלו, כדי להדריך אותו במעשיו. הדת מספקת לרבים רגש השתייכות ויציבות בעת משבר, וההלכה מאפשרת להם ביטוי של אידיאות גדולות, אף אם אינם מסוגלים לנסח אותן במילים.
מדינת ישראל והציבור הליברלי נהנים, איפוא, בעקיפין ושלא ביודעין מן האמונה בא-לקים, מדת ישראל, ואפילו - מדינים רבים של ההלכה, וראוי להם, על אף הקשיים, לזכור זאת בעת הויכוח על דמותה של "מדינה יהודית ודמוקרטית".¹⁴
התייחסות לתרומת הדת לדמוקרטיה יכולה לבוא לידי ביטוי גם במערכת החינוך. עודד שרמר מתייחס לאפשרות
שמא מוטב להמיר את השאלה העיונית הנשאלת חדשות לבקרים "מה גישת הדת היהודית (או 'היהדות') לדמוקרטיה" - שאלה המוליכה למחוזות המקורות הספרותיים של המסורת ולבירורים ברמת המושגים והעקרונות - בשאלה אחרת, מעשית: מה תרומתה של ההשקפה הדתית המוקנית לתלמיד בבית הספר לחיזוק הערכים העתידים להשפיע על תמיכתו בקיומו של משטר דמוקרטי (על פי הגדרותיו השונות).¹⁵
צוין כבר, שההגות הציונית-דתית מקבלת, לפחות כעובדה, את המשטר הדמוקרטי של המדינה. כיוון שכך, חייבים לדון בהשלכות הנובעות מקבלה זאת, כמו דרך הפעולה של ההלכה (כפיה או שידול),¹⁶ דרך גיבוש סמכות דתית (בתוך מערכת חוקי המדינה ומחוצה לה)¹⁷ ואפשרות בחירת נשים לתפקידים ציבוריים.¹⁸
רק ימים יגידו האם השכילה הציוניות-דתית להתמודד עם אתגרים אלה, תוך רתימת מיטב כוחותיה הרעיוניים והחינוכיים למשימה זו ותוך שיתוף פעולה עם אותם חלקים בציבור החילוני המאמינים שהציונות הדתית מחויבת לדמוקרטיה ברובה המכריע וש"ישראל לא תהיה מדינה, ולא תהיה דמוקרטית, אם לא תהיה בעת ובעונה אחת גם דמוקרטית וגם יהודית".¹⁹

הערות: