ערכים הם אמות מידה - לא עובדות

ערכים אינם עובדות, אינם המצוי. ערכים הם התכוונויות: מושגים, אידיאות, אידיאלים שאנו מאמינים בהם וחותרים להגשמתם, ומתוך כך הם מהווים אמות מידה, "מצפן" להתנהגות.

תבוניות והסכמיות כבסיס לערכים הדמוקרטיים

הערכים בחברה הדמוקרטית הם תבוניים והסכמיים. לפיכך, כתנאי מוקדם לחינוך לערכים בחברה דמוקרטית יש לחנך להכרה בכך שהערכים הם תבוניים, ולהסכמה מראש שהערכים הדמוקרטיים הם הסכמיים. ניתן להדגים טיעון זה באמצעות בחינה של שני ערכים: השוויון והחירות.

השוויון הוא יסוד עיקרי בתפיסה הדמוקרטית. נהוג לומר כי "כל בני האדם שווים". וניתן לשאול:
- האמנם כל בני האדם שווים?
הרי יש בהם חכמים וטיפשים, בעלי מנת משכל גבוהה ובעלי מנת משכל נמוכה; משכילים ובורים; מתקדמים ושמרנים; יצירתיים ואטומים; חרוצים ועצלים; טובי לב ורשעים; ויש ביניהם חזקים וחלשים; בעלי צבע עור שונה; ויש בהם המחזיקים בדתות שונות ובאמונות שונות. כלומר, בכל ממד אפשרי בני אדם אינם שווים ; בכל ממד אפשרי בני אדם שונים.

- במה אפוא ובאיזה מובן בני אדם שווים ?
ניטול את ערך החירות. מקובל לומר: "בני אדם הם חופשיים". ועולה הקושיה:
- האמנם כך? האם בני אדם חופשיים? האם הם בני חורין?
הרי בני אדם רבים משועבדים לכוח, כפופים למרות, כפויים על ידי כפייה.

נאמר, אם כן, ששוויון וחירות - שני היסודות האלה של הדמוקרטיה הליברלית - אינם תיאור של המציאות, אלא ערכים שמקורם באדם, פרי רוחו, והם תבוניים והסכמיים.

תבוניים - משמע, שהם תפוקה של תבונת האדם. האדם הוגה אותם וממשיג אותם, כלומר תופס אותם כמושגים וכערכים, מכוח תבונתו. יש להוסיף, שקיימת מעין הסכמה גם ביחס למושג התבונה עצמו. שכן, התבונה בהקשר שלנו איננה תבונתו של אדם מסוים, פלוני או אלמוני, אלא תבונת האדם - התבונה האידיאלית, המרבית, של האדם, כפי שהוא יכול וצריך להגיע אליה.

ואשר להיות הערכים הסכמיים - הכוונה היא לכך, שלאחר שהמשגנו את הערכים בתבונתנו - כלומר, לאחר שהערכים הופקו על ידי התבונה - יש להם ממד של תקפות והכרחיות, ואנו מקבלים אותם כמוסכמים וכמחייבים.

נרחיב עתה את הדוגמה בעניין החירות והשוויון. בני אדם רבים אינם בני חורין. אבל אנחנו, בתבונתנו, מייחסים לבני האדם חירות ראשונית מוחלטת - לא כעובדה מדעית, אלא כערך. על בסיס החירות הזאת, היינו על בסיס ההנחה הערכית, הלא-מדעית - שכל בני האדם נולדו בני חורין - אנו קובעים, בתבונתנו, כמסקנה, שכדי שבני האדם יחיו חיים חברתיים, שבהם תתממש החירות במיטבה, הם צריכים להסכים, כל אחד מהם, על העברה של חלק מסוים מחירותם המוחלטת לטובת מוסדות החברה (המחוקקים, המבצעים והשיפוטיים) שבכוחם להבטיח את החירות המיטבית, האופטימלית, לכל בני האדם. זוהי, למעשה, תמצית רעיון "האמנה החברתית" שמוכר לנו מכתביהם של הוגי הדעות הליברליים כמו ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל.

בנוסף לכך אנו קובעים, על פי תבונתנו, שבני אדם, אף על פי שאינם שווים בכל ממד אפשרי, הם בכל זאת שווים.
- במה?
ראשית, בזכותם לממש את החירויות שלהם במלואן, וזאת בתנאי אחד : שחירויותיהם של האחרים לא תיפגענה.
ושנית, בני אדם שווים בזכותם להגדיר באורח עצמאי מה טוב להם ומה טוב לחברה ולהיאבק על כך; כלומר,
בני אדם שווים בשני ממדים :
- בחירויות שלהם
- ובכוח הפוליטי שבידיהם.

עקרונות הנובעים מהתבוניות ומההסכמיות

מהתבוניות ומההסכמיות נגזרים מספר עקרונות :
א. עקרון ההנמקה - כל ערך בדמוקרטיה טעון הסבר ומחייב דיאלוג ושכנוע בנימוקים רציונליים. גם אם יש בערך יסוד בלתי רציונלי - וכמעט אין לכם ערך שאין בו יסוד מיתי
- היסוד הזה צריך להיות מודע, מוגדר ומשוקלל באורח רציונלי.

ב. עקרון הכילול (מלשון כלל) - כיוון שבני אדם שווים, אזי אם הגדרתי משהו כטוב בעבורי, עלי להכיר בכך שגם זולתי, שהוא שווה לי בזכויות, זכאי לאותו הטוב. כלומר, מה שנחשב לטוב, צריך להיעשות כלל - צריך להיות "משוכפל" - כלפי כולם. זה הדבר שמופיע במקורותינו (מתורגם): "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". ואנו מוצאים את ניסוחו של העיקרון הזה גם אצל הפילוסוף עמנואל קנט, ב"ציווי הקטגורי" הראשון שלו:

"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כי יהיה לחוק כללי".

ג. עקרון החוקיות - החוק מבטא את התבוניות ואת ההסכמיות. חקיקת החוקים נעשית בדרך חוקית, ומשחוקקו הריהם בעלי מעמד-על במדינה. הכל כפופים להם, לרבות מי שנושאים במשרות שלטון, וכל עניין שהחוקים נוגעים בו - מהותי או פרוצדורלי - חייב להתנהל על פיהם.

מן ההסכמיות בדבר שוויון וחירות עולים העקרונות הבאים :
א. עקרון הכרעת הרוב. כיוון שאנו מסכימים לכך שבני אדם שווים - לפחות באותם המובנים שציינו - אין דרך אחרת אלא להעדיף באורח יחסי את מספר הרצונות המשותפים הגדול יותר. פעמים רבות אנו חשים שהרוב טועה, שהרוב פועל בניגוד להיגיון, או בניגוד לצדק. אבל אנו "בולעים את רוקנו". כיוון שהסכמנו לכך שכל בני האדם שווים, אנו נותנים לאריתמטיקה להכריע.

ב. עקרון ההגנה על המיעוט. הואיל וההסכמיות מניחה שמלכתחילה, במצב הטבעי, חירותו של כל אדם היא בלתי מוגבלת, וכיוון שבני אדם נאלצים לוותר מחירותם כדי שהחברה,
באמצעות מוסדותיה, תשמור על חירותם במידה המיטבית, אזי, יחד עם עקרון הכרעת הרוב נובע גם תפקידו ההכרחי של הרוב להגן לא רק על עצמו, אלא על כולם. חובה עליו לרסן את כוחו, המוקנה לו מהיותו רוב, לבל יהווה "רוב עריץ" המדכא את המיעוט ופוגע בחירויותיו. הוגי דעות המכונים "התועלתניים", כמו ג'רמי בנתהם וג'ון סטיוארט מיל, הציעו את הנוסחה הבאה למוסריות: "מרב האושר למרב בני האדם". נוסחה זאת עלולה להיות מושגת במחיר של התנכרות לאושר, ואפילו הוא מזערי, של המיעוט.

תפיסות הנובעות מהערכים שוויון וחירות

ערכי השוויון והחירות נובעות התפיסות הבאות:
א. תפיסת האדם האוטונומי. כל אדם - כעיקרון מוסכם - הוא אדם שלם (להבדיל ממושלם) בכך, שיש בו כל הרכיבים המרכיבים את האדם, כלומר זכויות ותבונתיות, במידה שווה לכל בני האדם. על כן, רצונותיו, שיפוטו והכרעותיו של האדם הם בלבדיים שלו. שום כוח חיצוני איננו זכאי לכוונם ולשעבדם. יתר על כן, האדם האוטונומי הוא אדם שתבונתו איננה משועבדת גם לדחפים, ליצרים ולנטיות לב המצויים באדם עצמו והעלולים להטותו מתבונתו.

אנשי החינוך מכירים את התפיסה הזאת ממשנותיהם של ז'אן פיאז'ה, לורנס קולברג ואחרים.

ב. תפיסת האדם כתכלית. האדם איננו רק אמצעי אלא תכלית בפני עצמה. המושג הזה פותח על ידי עמנואל קנט. בספרו "הנחות יסוד למטפיסיקה של המידות" הוא אומר:

"האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: לא רק אמצעי הוא, שרצון זה או אחר יוכל להשתמש בו כחפצו, אלא, הוא צריך להיחשב גם כתכלית".

ג. תפיסת האדם כסובייקט. זו פותחה בהרחבה ובמקוריות על ידי מרטין בובר. כידוע, הוא מבחין בין יחסי סובייקט אל סובייקט לבין יחסו של אדם כלפי אובייקט. יחסי סובייקט אל סובייקט מכונים בפי בובר יחסי "אני-אתה", ואילו יחסו של אדם לאובייקט - לחפץ, לאמצעי - שהוא יכול לנצלו, מכונה בשם "אני-הלז".

מראיית האדם כסובייקט נובעות שלוש תפיסות:
א. תפיסת הפלורליזם כערך. על פי תפיסה זו, הריבוי נתפס מלכתחילה כערך חיובי. אנו מרבים לומר: "האחדות היא ערך". ואמנם היא כזו, אלא שיש להוסיף תנאי והוא, שאחד מיסודות האחדות וממגדיריה יהיה העידוד לשוני, לגיוון ולפרשנויות שונות. אחדותיות סגורה מדי - אוניפורמית, מונוליטית - חשודה בכך שהיא מגבילה את החירות. כמובן שגם לפלורליזם יש גבולות. חברה רשאית ואף חייבת להתנגד לכל עמדה המסכנת את עצם קיומה כחברה ואת ערכיה היסודיים.

ב. הכרה בפתרונות יחסיים. ערכים כמו השוויון והחירות נתפסים, כל אחד מהם, כערך מוחלט על פי התבונה. אבל אפילו שני ערכי יסוד אלה יש ביניהם, בהתממשותם במציאות החברתית, מתח וניגוד מסוימים. שוויון מוחלט במציאות פוגע בחירות. חירות מופלגת במציאות מחריפה את אי השוויון ועלולה להביא לאנרכיה. על כן החברות הדמוקרטיות מנסות ליישב, כל אחת בדרכה, את המתח בין שני הערכים האלה. בדמוקרטיה, דווקא משום שבני אדם מאמינים, כל אחד על פי השקפתו, בערכים מסוימים כמוחלטים, הדרך לחיות בצוותא נבנית במקרים רבים על פתרונות יחסיים, ועל הסדר ופשרה בין ערכים.

ג. סובלנות. משמעה הוא, הכרה בזכותו של הזולת להאמין באמונה מסוימת גם אם אני מתנגד לה ומתקומם נגדה, ובזכותו של הזולת להתנהג בצורה שאני מסתייג ממנה ואפילו בוחל בה. זוהי זכותו של הזולת. אני מתרסן מול מה שאני מתנגד לו מכוח התבונה, האומרת לי שאין דרך לחיות חיים חברתיים אלא על פי סובלנות. זוהי סובלנות מתוך עצמה פנימית. כמובן, שאם מעשה של הזולת פוגע באושיותיו של המוסר האנושי - כגון פגיעה בחיי אדם, פגיעה בגופו ופגיעה בכבודו - אין מקום לסובלנות. אם יש עמידה מנגד במקרים כאלה - אין זו סובלנות אלא פחדנות ופשיטת רגל מוסרית.

חיזוק ערך האחווה

המהפכה הצרפתית טבעה שלושה ערכים:
שוויון,
חירות
ואחווה.
השניים הראשונים עמדו במרכזן של תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות. היו סביבם ויכוחים, מאבקים ומלחמות, כגון בין הדמוקרטיה הליברלית, המנסה לבטא את החירות במיטבה יחד עם שוויוניות במיטבה, לעומת "הדמוקרטיות העממיות" שדיכאו את החירות בשם השוויוניות; אלא שגם השוויוניות לא הייתה שוויונית בהן.

בעשורים האחרונים מוסבת תשומת הלב בחשיבה הפילוסופית הפוליטית לערך האחווה, הערך שהוזנח. האחווה רכה יותר. היא איננה פורמלית כחבריה ערכי השוויון והחירות, היא פחות נוקשה. האחווה נובעת לא רק מהתבונה, אלא גם מהרגש האנושי. ואפשר לומר שבערך האחווה, מכירה התבונה בקיומו של הרגש ותומכת בו.

- מהם ביטוייה של האחווה?
א. רגישות לזולת - אמפתיה, הזדהות אנושית, רצון לעזור.

ב. הגינות - עיקר הרעיון הוא, שבמציאות הלא-שוויונית ובמציאות שבה גם מידת החירות שבין בני האדם איננה שווה, תתממש, עד כמה שניתן, מידה של צדק. העיקרון הוא, שבכל חלוקה של הכוח ושל המשאבים והתגמולים, שבמציאות לעולם איננה שוויונית - שבה לעשירים יש יותר, למשכילים יש יותר, לחזקים יש יותר, ושבה יש מי שמקבלים פחות - יחושו אלה שמקבלים פחות, שבחלוקה הבלתי שוויונית מתגלית בכל זאת מידה של התחשבות, של צדק ושל הגינות. רעיון זה פותח על ידי הוגה הדעות בן זמננו, ג'ון רולס.

ג. אחריות - כאדם יש לי אחריות לאדם באשר הוא אדם, ובמיוחד לאדם החלש, הנזקק, הסובל והחריג.

ואחווה מאפיינת את מדינת הרווחה המודרנית, שבצד קיום אופטימלי של ערכי השוויון והחירות, היא משתדלת לחזק גם את הסולידריות האנושית ואת המוסריות בין בני אדם בחברה.