ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית

היבטים היסטוריים ורעיוניים

אליעזר שבייד

תמצית: המאמר עוסק בשאלת הסתירה שבין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. מסקנתו היא שחלק מן הדמוקרטיה זה לפתח את הזהות היהודית, שבלעדיה המדינה לא תתקיים. אינדקס: דמוקרטיה, מדינה יהודית, משפא עברי, אזרחות.

הוויכוח על הטענה שיהדותה של ישראל אינה מתיישבת עם משטרה הדמוקרטי מתנהל כולו במישור הפוליטי-מפלגתי והמשפטי-חוקתי. עובדה האומרת "דרשני" היא שגם במישורים הללו מתעלמים מהיבטיה ההיסטוריים של הסוגיה, ואילו ההיבטים העיוניים - מהות הדמוקרטיה ויחס מקורות היהדות אליה, מאוזכרים רק דרך אגב וללא העמקה. אלה הם מאפיינים טיפוסיים של ויכוח מפלגתי החותר ל"הישגים" מיידיים בחקיקה על תחום מוגדר שעלה על סדר היום מטעמים שהזמן גרמם. "טקטיקה" של פוליטיקאים שנונים מכוונת לטווח קצר ומעדיפה את העלמת הפרספקטיבה הכוללת של הבעיה עם ההשלכות על המכלול. אולם מחיר הנוחות הטקטית הוא כבד מאוד: נוצרים עיוותים והטעיות בזדון ובשוגג, השינויים מצטברים ונקבעות עובדות שאיש לא שקל אותן כראוי, ובוודאי לא את תוצאותיהן. גם הציבור מאבד את ההתמצאות בשדה החתחתים שבו מנהלים אותו מנהיגיו. הוא רואה מכשולים ומעקפים אך אינו רואה לאן הדרך מובילה. ממילא נמנעת ממנו ההזדמנות להביע דעה ולהחליט אם רצונו להגיע אל היעד שיתגלה בדיעבד בבוא הזמן.

ראוי אפוא לחזור על הטריביאליות המוכחשת: יהדות איננה אידאה אפלטונית קבועה במקורותיה הנצחיים. היא תהליך חייו התרבותיים-היסטוריים של העם היהודי; הדמוקרטיה איננה מתכונת חוקתית וממסדית קבועה. היא הבניה של תהליכים חברתיים-פוליטיים מורכבים בחיי עמים שונים, שלכל אחד מהם גרסת משטר מתפתחת ומשתנה משלו; גם זאת: משטרו של שום עם - בין אם הוא דמוקרטי ובין אם הוא אחר - איננו זהה עם המכלול ההיסטורי של התרבות המעצבת את זהותו אלא רק אחד ממרכיביו. זהו בוודאי מרכיב מרכזי המשפיע על המכלול, אבל משום כך הוא מוכרח להתחשב, לשקף ולבטא מרכיבים אחרים, חלקם חשובים ממנו, שאותם עליו לשרת: הציביליזציה החומרית, המיסוד החברתי (המשפחתי, הקהילתי, הלאומי), המוסר, היצירה הרוחנית והמדעית, ההגות, האמנות, כן - גם הדת כאחד הגורמים המרכזיים ביותר. המשטר המדיני הוא תהליך פוליטי ממוסד המאחד באורח מסגרתי את כל המרכיבים הללו, מתנה אותם ומותנה על ידם. הדמוקרטיה כצורת משטר מעצבת דרך היסטורית המאפשרת סוג של פתרונות לבעיות המתעוררות ביחסים חברתיים כלפי פנים וביחסים מדיניים כלפי חוץ. לפיכך כשמתעלמים מן ההיבט ההיסטורי הן לגבי העבר שממנו באים כקבוצה, והן לגבי העתיד שאליו רוצים ללכת יחד, ומתמקדים רק בהווה ובאינטרסים של היחידים כיחידים, נעלמת הקבוצה ונעלמת הדרך ההיסטורית שהקבוצה הולכת בה. ממילא מאבדת גם הסוגיה הנדונה את הגדרתה הכוללת ומתפרקת למרכיבים סותרים.

הנה דוגמה מיידית מן הנושא שלפנינו: הקביעה, המוצגת כעובדתית, שבין יהדותה של ישראל לבין מהותה הדמוקרטית יש סתירה, היא היום כמעט מוסכמה בין בעלי הפלוגתא. הוויכוח מתנהג סביב המסקנות בלבד: מימין מסיקים כי היהדות קודמת לדמוקרטיה וכופפת אותה תחתיה, ומשמאל טוענים ההפך - הדמוקרטיה קודמת וכופפת את היהדות תחתיה. בין כה וכה נעלמה לגמרי העובדה שהקביעה עצמה היא בת-יומה. היא אינה אלא משקפת מצב תודעה חברתי ארעי בתהליך היסטורי ממושך.

לפני מלחמת יום הכיפורים העלה רק מיעוט מבוטל של אנשי שמאל קיצוני ואנטי-ציוני, (אגב, יחסם לדמוקרטיה היה מפוקפק מיסודו), את הטיעון הזה, והוא נשמע כהערה קנטרנית בשולי הוויכוח הציבורי, למרות שהיה תמיד סוער ומקוטב. כמובן, התווכחו על אותן הבעיות: היחס בין דת למדינה; עניין ה"כפיה הדתית" וה"פלורליזם היהודי"; יחס המדינה לאזרחיה הערבים, שאלת הפליטים הפלשתינים ושאלת השלום עם מדינות ערב, וכו' וכו'. מכלול הוויכוחים הזה התחיל למעשה עוד לפני הקמת המדינה, הרבה לפני שנקבע ב"מגילת העצמאות" שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אף-על-פי-כן מפליאה לכאורה העובדה שמנסחי המגילה וחותמיה מכל קצות המפה הפוליטית לא הרגישו בסתירה שיש כביכול בין המושגים הללו. להפך. לדעתם הם השלימו זה את זה ואפילו התחייבו זה מזה, והוויכוח שפרץ מיד על "חוק השבות", על בעיית החוקה ועל "הסטטוס קוו" התנהל כחלק מן התהליך הדמוקרטי שנועד לעצב את זהותה היהודית של המדינה. שום צד בוויכוח לא הגדיר את הצד שכנגד כ"אנטי-דמוקרטי" או לא "דמוקרטי" בגלל דעותיו. הוויכוח התנהל בדרך דמוקרטית כדי להגיע להכרעות בין בעלי דעות מנוגדות אך לגיטימיות במסגרת החוק.

אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים התחילה להתפשט מפה לאוזן השמועה הרעה שיש סתירה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית". אינטלקטואלים מן האקדמיה העבירו את הדעה הזאת מן השוליים האנטי-ציוניים אל המרכז הציוני החילוני כטענה לנגח בה את הדתיים השואפים להעמקת "הכפייה הדתית", ואת חסידי "ארץ ישראל השלמה" הרוצים "לשלוט על עם אחר"; חוגים קיצוניים בימין וביהדות החרדית לא יכלו להסכים יותר. הם אחזו באותה הטענה לשם ניגוח נגדי, ובין השמאל והימין הקיצוניים מצאה לה הדעה הזאת מהלכין גם במרכזים שמשמאל ומימין, שניסו לנווט בין הקצוות אך נגרפו אחריהם בטלטלה גדולה ובלי להיפנות לדיון מעמיק.

מה גרם אפוא להתגלות האמת הנכוחה, שעד אז כאילו לא הרגישו בה כל עיקר? אין ספק שלהקצנת הוויכוח בין ה"דתיים" וה"חילוניים" סביב בעיות ה"כפייה הדתית" מזה, וסביב "ארץ ישראל השלמה" וה"כיבוש" מזה, היתה השפעה ניכרת על הגדרת הבעיה. אין להכחיש גם את הטענה שהתמשכות מצב הכיבוש באזורי יש"ע הטילה צל על הדמוקרטיה הישראלית. היא הצדיקה במידה מסוימת את החשש מפני השלכות העלולות לנבוע מ"שלטון על עם אחר" על איכות הדמוקרטיה בתוך מדינת ישראל. אולם עשן המערכה התאבך וכיסה את עין הארץ הסיח את הדעת משתי עובדות מעניינות: ראשית, דווקא אחרי מלחמת ששת הימים נעשתה ישראל יותר ליברלית במדיניותה, הן כלפי אזרחיה הערבים, והן במערכת הפוליטית הפנימית: ביחסי המפלגות, בייחוד ביחס שבין השלטון והאופוזיציה, בתפקודה של התקשורת ובהקפדה על זכויות האזרח. משמע שבדיעבד התהליך הדמוקרטי העמיק ולא נחלש. שנית, תוך כדי ליברליזציה של תהליכי השלטון התחוללה תפנית אידיאולוגית מהותית בהבנת מושג הדמוקרטיה בקרב האליטות החילוניות משמאל. הן ביקשו להעמיד מול הדת, שהוצגה כגורם בלעדי המעצב זהות יהודית, השקפת עולם ואורח חיים אלטרנטיביים שיש בהם כדי לעצב זהות של יהודים חילוניים. על רקע הוויכוח הפוליטי המתעמק נראתה הדמוקרטיה כאלטרנטיבה המוצלחת ביותר, והיא אמנם הועלתה על נס לא רק כצורת משטר וכתשתית ערכית ליחסים בין חברות, אלא כהשקפת עולם כוללת המעצבת את הזהות האישית והקבוצתית הראויה כביכול, לחברה הישראלית.

אכן, תפנית זו היא שהולידה את הדעה שיש סתירה בלתי ניתנת ליישוב בין זהותה היהודית של ישראל לבית זהותה הדמוקרטית, והיא גם שהעמידה במרכז הוויכוח את הצורך לקבוע קדימויות בין זו לזו. הדבר מובן בייחוד לגבי השמאל החילוני: כאשר הדמוקרטיה נתפסת כצורת זהות חילונית חלופית ליהדות, מוכרחה להיווצר ביניהן סתירה, בייחוד אם מדובר ביישום השתיים במדינה אחת. הדבר מובן במידה מסוימת גם לגבי תגובת הציונות הדתית והלאומיות החילונית הקיצונית. גם הן נוטות להעמיד זהות מול זהות ולהעדיף באורח חד-משמעי אחת מן השתיים. פחות מובנת השלמת המרכז המתון מימין ומשמאל עם טענת הסתירה, שהרי מבחינתו של המרכז משני צדיו, יהדות ודמוקרטיה משלימות זו את זו, אך עובדה היא שגם מנהיגות המרכז הפוליטי נפלה למלכוד הרעיוני בין הקצוות. מנהיגות זו אפילו לא נתנה דעתה לעובדה שמושג הדמוקרטיה קיבל עתה מובן שונה מהותית מזה שעליו היה מדובר ב"מגילת העצמאות" ושהמובן החדש יצר סתירה לא רק בינו לבין "מדינה יהודית" אלא גם בינו לבין כל "מדינת לאום" מודרנית.

נאזכר אפוא את העובדות: דגם המשטר הדמוקרטי שאליו התכוונו מנסחי "מגילת העצמאות" בשעתם היפה היה הדגם הלאומי הפרלמנטרי שהתפתח באירופה המערבית, ביחוד באנגליה. יחד עם התפיסה הלאומית-פרלמנטרית קיבלה הדמוקרטיה הישראלית בראשיתה גם את המגמה הסוציאל-דמוקרטית של "מדינת רווחה" שקבעה את מדיניות הלייבור. הנחת היסוד היתה אפוא שה"עם" כיישות קיבוצית, במלוא המשמעות התרבותית-היסטורית של מושג זה, הוא ה"ריבון" במדינתו. (למי ששכח: דמוקרטיה פירושה "שלטון העם"), ועוד, שהחברה כמערכת יחסים סולידרית המעוגנת בחובת האחריות ההדדית, צריכה להיות מוקד הפעילות המדינית של המשטר. לעומת זאת הדמוקרטיה שדנים בה היום נתפסת לפי הדגם האמריקני בגרסתו הנאוליברלית: ה"ריבון" הוא האזרח. כל אזרח ואזרח בפני עצמו, כלומר צירוף כל האזרחים כפרטים. לא מדובר אפוא ביישות קיבוצית של עם, כי אם בחברה אזרחית שמוסדות המדינה מאחדים אותה באורח משפטי, אדמיניסטרטיבי ותפקודי. צירוף זה בלבד הוא שמצדיק לגבי ההמון את השימוש במושג "אומה", ו"הרצון הלאומי" הנקבע באמצעות בחירות אינו אלא צירוף משוקלל של כל הרצונות הפרטיים, או המכנה המשותף הרחב ביותר המוסכם על כל הפרטים, שאותם, ואותם בלבד, חייבת המדינה לייצג ולשרת.

אין צריך לומר שהשינוי מדמוקרטיה במובנה הראשון לדמוקרטיה במובנה השני היה מהפך מרחיק לכת בכל מישורי הפעילות האישית-מוסרית, החברתית, המשפטית והפוליטית. אבל המתדיינים ברשות הרבים קיבלו אותו כאילו היה מובן מאליו, או כאילו אינו שינוי כל עיקר. כביכול עדיין דנים באותה הדמוקרטיה שעליה מדובר ב"מגילת העצמאות".
הרי אלה שלדידם הדמוקרטיה היא השקפת עולם כוללת סבורים שיש דבר שהוא בבחינת "הדמוקרטיה", בהא הידיעה כלומר - כעין "אידאה אפלטונית" אחת ובלתי משתנה, ששום ויכוח אינו מתנהג בתוכה על עצם הגדרתה: קבל אותה מידם כמות שהם מנסחים אותה לפניך, או שימנוך עם הרשעים, הגזענים, השוביניסטים, הכופרים באמיתה.

התעלמות מן ההיסטוריה גוררת התעלמות נוספת. אחת הטענות העולות בוויכוח הציבורי כאילו היתה קביעה מדעית מוכחת, היא שאין למדינת ישראל "מסורת דמוקרטית" המוטבעת כראוי גם במבנה חוקתי וממסדי גם כאתוס חברתי, וגם כסגנון של התנהגות פוליטית וכאורח-חיים ציבורי. נוהגים להסביר את החסר בכך שרוב אזרחי ישראל היהודים התקבצו ממדינות לא דמוקרטיות. לא היה להם ממי ללמוד ולא יכלו לסגל לעצמם סגנון ואורח חיים דמוקרטיים כיאות, כמו, למשל, באמריקה. טוענים עוד שמסיבה זו הדמוקרטיה הישראלית עודנה שטחית, או טכנית בעיקרה: שלטון הרוב. אך היא אינה מבוססת כל צורכה על ערכים אישיים ועל אורחות חיים. עוד טוענים שבגלל החסר הזה הלחצים האנטי-דמוקרטיים בחברה הישראלית הם רבים ואורבת מהם סכנה מוחשית ליציבות המשטר.

על איזה סוג של עובדות מתבססות הטענות הללו? במקרה הטוב על סקרי דעת קהל הבוחנים עמדות פוליטיות לגבי סוגיות מוגדרות ועל השוואה מיידית בין הסגנון המקובל ביחסי מפלגות ומוסדות בארה"ב ובנימוסי המעמד הבינוני האמריקני, לבין הסגנון הפוליטי ואורח החיים המקובל בחברה הישראלית. אולם אם כך, הרי פירוש הדבר שבישראל אמנם התגבשו סגנון פוליטי-ממסדי ואתוס חברתי שונים לחלוטין מאלו שהתגבשו בארה"ב. אבל האם פירוש הדבר שהסגנון הישראלי לקוי בערכיו הדמוקרטיים? אם בוחנים את המסורת היהודית, את המסורת הציונית ואת המסורת הישראלית לגופן, ובהקשרים ההיסטוריים המלאים שלהן, מתקבלת תמונה שונה מהותית.

ראשית, כל עוד התקיימו קהילות יהודיות מסורתיות בארצות הגלות (כולל ארצות מזרח אירופה, אפריקה ואסיה), וכל עוד התקיימו ארגונים ואיגודים יהודיים ארציים ובין-ארציים מודרניים, התקיימו מסורות יהודיות דמוקרטיות, מבוססות כיאות בהלכה ובחוק, וזאת בלי קשר עם המשטרים ששלטו בארצות הגלות. כמובן היו אלה מסורות בעלות צביון מיוחד, הן בגלל התרבות וההלכה הדתית והן בגלל נסיבות הגלות. אבל זו היתה דמוקרטיה מובהקת ששאבה את ערכי "כבוד האדם וחירותו" ואת ערכי הסולידריות והערבות ההדדית ממקורות הדת.

שנית, אמת היא שהעולים שהגיעו לארץ-ישראל, בין ממניעים ציוניים ובין ממניעים של בריחה מפני דיכוי ועוני, יצאו דווקא ממדינות לא דמוקרטיות, לרוב מדינות של שלטון עריץ. מעטים בלבד יצאו ממדינות דמוקרטיות. הסיבה גלויה: היה טוב ליהודים במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת במדינות לא-דמוקרטיות היה איום מוחשי ישיר גם על קיומם הפיסי וגם על זהותם. אבל היא הנותנת: היהודים שנמלטו ממשטרי הדיכוי רצו אורח חיים חופשי בארצות חופשיות. הם חיפשו לא רק ארץ משלהם או ארץ שתקלוט אותם אלא גם ובעיקר מדינה דמוקרטית שתאפשר להם קיום וביטוי חופשי של זהותם.

זה היה אפוא הרציונל הפוליטי, החברתי והתרבותי של הציונות. הורתה ולידתה היתה בדמוקרטיה. נזכיר בהקשר זה קודם כל את העובדה שהמשטרים הדמוקרטיים המודרניים באירופה קמו על יסוד תנועות לאומיות שחתרו לעצמאות הלאומית של עמיהן בארצותיהן. הדמוקרטיה היתה המסקנה הרדיקלית מן המיסוד ומן הלגיטימציה שניתנה לרעיון הלאומי החילוני: האומה צריכה להיות עצמאית מפני שהעם הוא המקור האמיתי ללגיטימיות של השלטון. העם נתפס אפוא כיישות תרבותית היסטורית בעלת רצון לאומי שנקבע על ידי בחירות באמצעות מפלגות. אולם יש לדייק: ההנחה היתה שהכרעת הרוב בתהליך ייצוגי (ולא בדרכי הדמוקרטיה הישירה) באה כדי לכונן רצון לאומי קיבוצי. במילים אחרות: העם הוא יישות היסטורית הנושאת באחריות לא רק ליחידים שבהווה אלא לרצף הזהות התרבותית המעוגנת בעבר והשואפת לעתיד היסטורי.

הציונות קמה בעקבות התנועות הלאומיות שהגיעו אל הדמוקרטיה, בדרך זו היא התגבשה כתנועה מאורגנת על-פי מתכונתן. מטרתה היתה לתבוע ולהשיג בשביל העם היהודי כעם אותה זכות לאומית דמוקרטית: להיות ריבון על עצמו בארצו ככל אחד מעמי אירופה, והיא אמנם דרשה זאת בשם הדמוקרטיה ולשמה.

ראוי להעיר בהקשר זה כי לא רק הרצל, אלא גם "חיבת ציון" הדתית התבססה על הרעיונות הללו. גם היא שאפה לכונן כבר בגלות, פרלמנטריזם לאומי שייצג את הציפיות הפוליטיות של עם ישראל בין העמים. יתר על כן, להבדיל מרוב התנועות הלאומיות באירופה, שכוננו מדינות על ידי מרד בשלטון הקודם ועל ידי מאבק של כיבוש צבאי, ואלה הכניסו בהכרח מימד לא דמוקרטי לתהליך כינון המדינה הלאומית, הציונות לא יכלה להתארגן מלכתחילה אלא כמערכת אזרחית ולא צבאית, ובייחוד כמערכת וולונטרית. איחוד העם וייצוגו, גיוס המשאבים האנושיים והפיננסיים, ניהול מדיניות ומשא ומתן בין-לאומי, התיישבות ויצירת תשתית כלכלית, חברתית ותרבותית בארץ ישראל - כל אלה אפשר היה להגשים אך ורק בדרך של חבירה חופשית, בהתנדבות או על ידי תגמול. כלומר אך ורק בדרכי הדמוקרטיה הלאומית, או הלאומית-חברתית. דברים אלה אכן חלים גם על המאבק שהתפתח בהדרגה עם הלאומיות העברית. לצורכי הגנה נדרש כוח צבאי, אבל תחת חסות מנדטורית של מדינה דמוקרטית היה עיקר המאבק המדיני, הדמוגרפי, ההתיישבותי והכלכלי אפשרי רק בכלים דמוקרטיים. השינוי בעניין זה חל מאוחר, עם הקמת המדינה, אבל כאשר נדרשה התמודדות צבאית חזיתית כבר היתה התשתית הדמוקרטית של היישוב מבוססת כל צורכה, והצבא לא הפך לגורם המעצב את המשטר. הוא נשאר כוח מגן כפוף באורח מבני הדוק למנהיגות אזרחית דמוקרטית.

על כך יש להוסיף את העובדה הפשוטה: מטעמים עקרוניים ומעשיים רק מדינות דמוקרטיות נטו לתמוך בהתמדה בתנועה הציונית ולאפשר את הגשמתה ואת הקמת מדינת ישראל. ברור שהדבר חייב את הציונות. רק כתנועה דמוקרטית היה לה סיכוי לזכות בתמיכת ידידיה ונותני חסותה. האמת ההיסטורית היא אפוא שהדמוקרטיה היהודית קמה עם התארגנות ההסתדרות הציונית על ידי הרצל כהתגשמות ישירה של פרלמנטריזם לאומי ליברלי עוד לפני שהיתה לעם מדינה. תהליך ההגשמה הציונית בארץ-ישראל נמשך במסגרת זו ובמסגרות משנה מפלגתיות והתיישבותיות של הלאומיות הסוציאל-דמוקרטית.

המסקנה העולה מן התאור ההיסטורי היא אפוא שמדינת ישראל היתה דמוקרטית לא רק מבחירה אלא גם ממהות ומכורח. היא קמה על תשתית של מסורת פוליטית מגובשת כל צורכה, גם ממקורות יהודיים עצמיים וגם לפי דגמים מערב-אירופיים. המוני היהודים שעלו לארץ חיפשו בה לא רק את מולדתם אלא גם את חירותם הלאומית, החברתית, הפוליטית והתרבותית. למרות חבלי ההתיישבות והמאבק המדיני והצבאי ולמרות חבלי קליטת העלייה ההמונית שיצרו לחצים על הדמוקרטיה הישראלית והגבילו אותה מבחינות שונות, היא עמדה בהם תוך כדי חתירה מתמדת להחלה עקבית ומלאה יותר ויותר אף כי היה עליה לפתח פתרונות מיוחדים שיתאימו למטרתה ולתנאי פעולתה.

קביעה זו מוכחת גם אם נבחן לעומק את שאלת יציבות הדמוקרטיה במדינת ישראל. למרות אזהרותיהם התכופות של פוליטיקאים מן השמאל ישראל נמנית על המדינות שמשטרן הדמוקרטי יציב ומבוסס ביותר. שום סכנת ערעור אינה אורבת לדמוקרטיה הישראלית מתוך החברה היהודית או מתוך מפלגותיה, גם לא מצד מוסדות השלטון או הצבא.

הדבר בולט בייחוד לגבי הצבא, שבדרך כלל הוא הכוח האלטרנטיבי הזמין ביותר לתפוס שלטון במדינות שמשטרן מעורער. צה"ל התגבש כצבא-עם כפוף ללא עוררין לשלטון האזרחי ולחוק. דרכי הגיוס ופיתוח הקצונה מכל חוגי הציבור, רבדיו ומפלגותיו, מוציאים מכלל אפשרות שמנהיג צבאי או חבורת קצינים יוכלו להוביל את הצבא או חלק ממנו נגד השלטון האזרחי. אבל הוא הדין לגבי כל התארגנות אחרת. אין בישראל שום גוף המעוניין להעמיד אלטרנטיבה למשטר הדמוקרטי. להפך. גם מפלגות שהדמוקרטיה אינה לגביהן ערך עליון לא יוותרו עליה למעשה בשום אופן.

קביעה זו אינה מבטאת אידיאליזציה או התעלמות מההשקפות האנטי-דמוקרטיות של חוגי ימין דתי וחילוני-לאומי קיצוניים, או לחלופין - של חוגי שמאל קיצוניים. לחצים כאלה קיימים בכל משטר דמוקרטי, וחלקם נובעים ממנו עצמו. משטרים דמוקרטיים מתקיימים תוך כדי התמודדות מרסנת, מווסתת ומאזנת, ויציבות המשטר היא פונקציה של המבנה המביא לידי כך שגם בעלי דעות אנטי-דמוקרטיות יעדיפו את "כללי המשחק" הדמוקרטי ויפעלו באמצעותם בלבד. הדבר נכון גם לגבי המשטר של ארה"ב. לקצרי הזיכרון כדאי להזכיר בהקשר זה את תקופת שלטון מקארתי כדוגמה של לחץ אנטי-דמוקרטי הבא מן השלטון, ולחלופין - את המתחים שהפכו את החברה האמריקאית בזמננו לאחת החברות האלימות ביותר שיש בה איום מוחשי וישיר על חירות הפרט, על קנייניו ועל עצם חייו.

אם כן למרות שיש במדינת ישראל ארגונים לא דמוקרטיים, ולמרות שגם השלטון הישראלי נוטה לריכוזיות ולהפעלת לחצים לא-דמוקרטיים, הדמוקרטיה בישראל היא יציבה לא פחות מבכל מדינה דמוקרטית אחרת באירופה או באמריקה.

כמו כל משטר דמוקרטי, נתקלה הדמוקרטיה הישראלית בדילמות שחלקן נובעות מרקעה ההיסטורי וחלקן מיישום הדמוקרטיה הלאומית במדינה רב-לאומית שקמה תוך כדי מלחמת קיום עם תנועה לאומית מתנגדת. מנקודת הראות ההיסטורית ראוי להדגיש גם את העובדה הזאת: ישראל לא הביאה לעולם לא את סוגי הדילמות שנבעו מהתנגשותה עם הלאומיות הערבית, או ממציאותו של מיעוט לאומי ערבי גדול בתוכה: לא היתה ואין מדינה דמוקרטית בעולמנו שסכסוך לאומי דומה לא עמד בראשית הקמתה או לא התפתח בה, ואין אחת מהן שהצליחה להתגבר על האתגר הזה על ידי ביטול גמור של המתח בין הרוב שהמדינה נקראת על שמו, והוא ריבונה, לבין המיעוט. ישראל לא הביאה לעולם גם את דילמת מעמדה של הדת במדינה. לא היתה, ואין, מדינה דמוקרטית שדילמה זו לא התפתחה בה. גם אין אחת מהן שהצליחה לבטל אותה כליל. ארה"ב, המקפידה להפריד בין דת למדינה בעקביות נחרצת (לכאורה), שכן הגדירה את עצמה מלכתחילה כמדינת כל אזרחיה הפרטיים, לא סילקה למעשה את שתי הדילמות הללו. הן מתגלות בה על כורחה, מן ההיבט הלאומי במתחים האתניים האלימים בין הרוב הלבן לבין המיעוטים ה"צבעוניים" הגדולים, בייחוד הכושים, ומן ההיבט הדתי בלחצים הבלתי פוסקים של הכנסיות הנוצריות, המשפיעות בפועל בחברה: הלא הן הכנסיות הפרוטסטנטיות והכנסיה הקתולית, להתערב בתהליכים החברתיים, בייחוד בתחום החינוך. יש להדגיש בהקשר זה: למרות חילוניותה המוצהרת, ארה"ב היא עדיין מדינת הרוב האנגלו-סכסי-פרוטסטנטי הלבן שייסד אותה. הבעיה האמיתית נובעת מכך שהרוב הזה מצטמק והולך והוא על סף הפיכתו למיעוט, בלי שהסכמה אחרת המכוננת סולידריות לאומית וחברתית תתפוס את מקומה.

משטרים טוטליטריים נוטים לפתור דילמות כאלה על ידי דיכוי. ההבדל בינם לבין משטרים דמוקרטיים מתבטא בכך שהאחרונים מכירים בהכרחיות ובלגיטימיות של הזהויות הלאומיות השונות, ושל ההזדהויות הערכיות-קיבוציות השונות, ואף מחפשים דרך לאפשר להן לבוא לידי ביטוי מלא. משמעותה של דמוקרטיה היא אפוא שהיא אינה מנסה לסלק דילמות כאלה אלא מוצאת דרכים לחיות איתן. כיצד? כמובן, על ידי פשרות המתבססות על אינטרסים חומריים ותרבותיים מאחדים, שיש בהם עומק היסטורי מספיק, וכן על ידי הסכמה על ערכים, עקרונות וכללים של הידברות מתוך הבנה, ועל מאמץ להגדיר את התביעות הלגיטימיות של הרוב ושל המיעוטים ולחפש את ההגבלה ההדדית המפשרת שתראה צודקת לרוב כפי רובו ולמיעוט כמיעוטו.

שאלה עקרונית שתעלה מתוך חיפוש של פשרות צודקות כאלה היא: האם צדק הוא משוואה של שוויון פשוט והאם אפשר למצוא מכנה משותף כלל-אנושי המקיף את כל היחידים השונים זה מזה מעבר לזהויותיהם הקיבוציות המתנגשות באותו מרחב חברתי, שעל יסודו אפשר "לנטרל" את הניגודים, "להעלותם", או "לסלקם" מן המישור החברתי ציבורי והמדיני, באופן שייווצר שוויון חוקתי, מדיני וחברתי מוחלט בין כל היחידים וכל הקבוצות, בין שהן רוב ובין שהן מיעוט?

הוויכוח המתנהל כיום בישראל סביב הטענה שיש כביכול סתירה בין היות ישראל מדינה יהודית להיותה דמוקרטית סובב על ציר ההתמודדות עם השאלה הזאת. מעבר להתלבטות בדילמות של יחסי רוב ומיעוט בין יהודים לערבים ובין דתיים לחילוניים, המחלוקת העיקרית היא בין שאיפת הדמוקרטיה הלאומית לצדק המתחשב בזהויות הקיבוציות השונות ובזכותן לביטוי חברתי-ציבורי ופוליטי שאין בו ויתור על זכות הריבונות של הרוב שהקים את המדינה לשם חייו, חרותו וזהותו, לבין שאיפות הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית לכונן על יסודה בלבד אורח חיים חברתי-ציבורי ומדיני כולל שינטרל את הסכסוכים ויסלק אותם לחלוטין מן המישור הציבור והמדיני.

מול השאיפה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית המכבדת את זכויות האדם של אזרחיה הערבים ואף מוכנה לפשרה שתעניק לפלשתינים ביטוי לאומי במסגרת מדינית נפרדת משלהם, עולה עתה שאיפה מרחיקה לכת עוד יותר: זכויות הפרט, הן בלבד, תיחשבנה לערכים העליונים שיקבעו את חוקת המדינה ואת משפטה, את מבנה מוסדותיה ודרכי תפקודם, את מדיניותה ואת מוסרה. ערכי הלאום וערכי הדת יידרשו לכפוף את עצמם לפני ערכי זכויות הפרט. יהודים דתיים ולאומיים שדתיותם או לאומיותם מעצבת את זהותם יידרשו אפוא לוותר על ביטוי זהותם הקיבוצית במדינתם ויסתפקו בביטוי המתאפשר על ידי מיצוי זכויות הפרט ברשות פרטיותו. הטוענים כי בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית" יש סתירה טוענים בעצם, שהסתירה לדמוקרטיה מעוגנת בכל תביעה למתן ביטוי חברתי-ציבורי ומדיני של ערכים אנושיים קיבוציים הנתפסים כעומדים מעל לערכי חירות הפרט ומעבר להם.

טענה זו דורשת בחינה לגופה: האמנם כל סכסוך בין זהויות קיבוציות שונות במדינה אחת יוצר דילמה לא רק בין הקבוצות היריבות, השואפות למיצוי זכויותיהן הדמוקרטיות, אלא גם בינן לבין הסדר החברתי-מדיני הדמוקרטי עצמו?

סיווג שאינו מטשטש בכוונת מכוון את ההבדלים בין דילמות שונות, שמשטר חייב להתמודד איתן על בסיס ערכיו, מפריך את הטענה הזאת מיסודה. אדרבא, היא עצמה נושאת בתוכה סתירה מהותית לעקרונות הדמוקרטיה וליעד המקורי שלה: מתן ביטוי חופשי ומלא לזהותם החברתית-תרבותית של קיבוצים שונים ושל היחידים לא רק כפרטים אלא כבני עמים, כבעלי תרבויות וכמאמיני דתות.

יש שלושה סוגים של דילמות שמשטר דמוקרטי עומד מולן בהתמודדות עם זהויות קיבוציות שבתוך מסגרותיו החברתיות-מדיניות:
א. דילמות הנובעות מסכסוכים בין קבוצות, תנועות ומפלגות התומכות במשטר, עקרונותיו, ערכיו וחוקתו, לבין קבוצות, תנועות ומפלגות שיש להן אינטרסים מתנגדים למשטר, לעקרונותיו ולערכיו, והן מתאמצות לתפוס את השלטון ולחולל בו הפיכה.
ב. דילמות הנובעות מסכסוכים בין שתי קבוצות, או בין שני עמים, התומכים במשטר, עקרונותיו וערכיו, אך מתחרים ביניהם על מעמד בכיר ועל ביטוי מלא של זהותם באותה המדינה עצמה.
ג. דילמות הנובעות מסכסוכים בין קבוצות התומכות במשטר, בעקרונותיו ובערכיו, אולם יש להן ערכים עליונים שמבחינתן הם מעל או מעבר לערכי הדמוקרטיה, והם הקובעים לדידן את השקפת העולם הכוללת ואת אורח החיים שהן רוצות לקיים באותה המדינה.

לגבי סכסוכים מן הסוג הראשון אין פשרות. שום משטר אינו יכול להיות סובלני כלפי גופים השואפים לערער את יסודותיו. מדינה דמוקרטית חייבת לגונן על חוקתה, וההתנגדות המערערת אותה במישרין היא מעבר לגבול סובלנותה. עם זאת עליה להיזהר שלא תפגום ביסודות משטרה על ידי דיכוי עמדות המתנגדות לה באמצעי עריצות. גם המלחמה נגד מתנגדי הדמוקרטיה צריכה להתנהל על-פי חוקיה ומשפטיה.

עניינם של הסכסוכים משני הסוגים האחרים שונה מיסודו. ודאי שמשטר דמוקרטי איננו זהה עם מכניזם של בחירות והחלטות רוב; ודאי שעליו להגן על זכויות יסוד של מיעוטים מול שרירות הכלל; ודאי שהגנה על זכויות המיעוטים והיחידים מבוססת על ערכים מוסריים, על חוקה ועל נורמות משפטיות שיש להן עליונות במישור חלותן, דהיינו בתחום דרכי ההידברות, ההתייחסות והקיום יחד בין הבריות, בין הקבוצות, בין העמים וגם בין המדינות. אולם העליונות במישור של קביעת היחסים הבין-אנושיים והבין-קבוצתיים איננה עליונות מוחלטת לגבי מכלול תהליכי החיים האישיים, החברתיים והמדיניים. לא היא שקובעת לבני-אדם את משמעות חייהם ולא היא שמעצבת את אורחות החיים המביאים אותה לידי ביטוי. אדרבה. מנקודת ראותם של אנשים דתיים, או של בעלי השקפות עולם תרבותיות-לאומיות (כגון הומניסטים), או חברתיות קיבוציות (כגון סוציאליסטים) - והם הרוב הגדול בכל חברה אנושית - מקבלים ערכי הדמוקרטיה עצמם את סמכותם ואת תקפותם מן המישור הגבוה, המוחלט, של הדת, או של התרבות הלאומית ההומניסטית, או של ההוויה הקיבוצית השואפת לשותפות, ערבות הדדית וצדק, בתור שכזאת.

משמע, שהעמדת ערכי הדת, הלאום והחברה מעבר לערכי הדמוקרטיה במובנה הצר, ודרישת הזכות לעצב אורחות חיים על פי השקפת עולם דתית, לאומית-הומניסטית או חברתית גם במישור החברתי-ציבורי והמדיני, אינן בגדר סתירת הדמוקרטיה כי אם להפך: הן הביטוי הלגיטימי של הרצון לחיות חיים מלאים בתוכה. הדילמות הנוצרות על ידי כך הן אכן דילמות של הדמוקרטיה ולא דילמות החותרות תחתיה. הן המהוות את התהליך הדמוקרטי והן המגדירות לתהליך זה את תפקידיו ויעדיו.

הפתרונות שמדינת ישראל חתרה אליהם מיום הקמתה כמדינה יהודית-דמוקרטית התבססו על הבנה זו של היחס בין הדמוקרטיה לבית הזהויות של הקבוצות השונות שהקימו אותה או נכללו בה בדיעבד. על יסוד ההנחה שה"ריבון" הוא העם היהודי, ושהמדינה קמה כדי לשרת את אינטרס החיים של העם הזה, נקבעה מחויבות המדינה למסורת ולדת היהודית. היא שעיצבה את הזהות התרבותית היסטורית של העם היהודי לאורך הדורות. משיקולים של אחדות העם ורציפות זהותו ההיסטורית ניתן למסורת ולדת היהודית ביטוי ממוסד במדינה שמשטרה חילוני. למרות שרוב אזרחי המדינה אינם דתיים (אך רובם מסורתי ולאומי לפי תפיסות שונות) נקבעו התשתיות המשפטיות לחיי המשפחה והקהילה על פי ההלכה הדתית. לא שלטון דתי קבע את נורמות הזהות הללו, אלא שלטון לאומי חילוני שרצה בהן כמייצג העם, וחייב את רוב האזרחים להגביל את חירותם כפרטים למען זהותם הלאומית כיחידים המשתייכים לכלל היהודי במדינתו.

על יסוד אותה ההנחה שהעם הוא הריבון, ושהמדינה קמה כדי לתת לעם היהודי ריבונות בארצו, ככל עם חופשי, נקבעה בלעדיות הלאומיות היהודית במדינת ישראל. הדמוקרטיה חלה על בני המיעוטים הלאומיים והדתיים במישור של זכויות הפרט, בכלל זה הזכות לחירות תרבותית ודתית ולשמירת הזהות הלאומית הנבדלת במסגרות אוטונומיות מבחינת החינוך ואורחות החיים, אולם כשם שאין ליהודים ביטוי פוליטי כולל לזהותם הקיבוצית בארצות תפוצתם, כך הונח שלא יהיה לבני המיעוטים ביטוי לאומי פוליטי שיש בו כדי לצמצם או לקפח את ריבונות העם היהודי במדינתו. הצדק הדמוקרטי התקיים בכך שהזהות הקיבוצית של בני המיעוטים קיבלה ביטוי מלא בכמה מדינות לאומיות-ערביות, ובייחוד ב"ירדן" שרוב אוכלוסייתה פלשתינית... יתר על כן, על רקע ההסכמה העקרונית של ישראל לתכנית החלוקה, ועל רקע הגשמת תכנית החלוקה כיום כדי לכונן ישות פלשתינית עצמאית, נראה הפתרון המייחד את מדינת ישראל לעם היהודי, שהקים אותה והיא חיונית לעתידו כעם, כצדק דמוקרטי מלא.

כיצד נראים הדברים מנקודת הראות של אלה החושבים שהדמוקרטיה היא אך ורק מכשיר הריבונות של האזרחים כפרטים, ושעליה לעצב את אורח החיים החברתי ציבורי והמדיני אך ורק על פי הנורמות של זכויות הפרט? שתי קביעות מרחיקות לכת נקבעות בה: ראשית, הכחשה, או התעלמות גמורה, מן העובדה שזיקת הזדהות עם קבוצה לאומית, תרבות-היסטורית, או עם חברה בעלת ערכים חברתיים שיתופיים, או עם דת מסוימת, היא מהותית לזהותם של בני-אדם, למשמעות ולמלאות של חייהם, לא פחות מזכויות הפרט המגוננות על הפרטיות עצמה, ואולי הרבה יותר מן הזכויות הללו. רוב הבריות מוכנים להגביל בעצמם את זכויות הפרט שלהם מתוך הכרת חובה פנימית או לשם הגשמתם של ערכים עליונים ואוצלי משמעות. שנית, ההנחה שאושר הפרט, במובן של "הצלחה" במימוש כשרונות, ברכישת קניינים ושימושם לצרכים פרטיים, ובמעמד חברתי וכלכלי, הוא, בחינת המכנה המשותף האוניברסלי של כל החיים כפרטים, ועל כן הוא שצריך להיות הערך החברתי העליון הכופף תחתיו כל סולם ערכים אחר, כל מחויבות אחרת, כל סולידריות קבוצתית, דתית, חברתית, אתנית, לאומית, קהילתית או משפחתית.

זוהי אכן השקפת העולם ה"פרגמטית", הנאו-ליברלית, שלפיה התגבשה תפיסה הדמוקרטיה כמשטר של אזרחיו כפרטים. במדינה כזאת "אושר הפרט" במובנו המצומצם ביותר (האנוכי) הוא הערך העליון. הוא הקובע את כל הסדרים החוקתיים, המשפטיים, המוסדיים וממילא גם את המוסריות הבין-אנושית אפילו מעל לחיובי יחסי המשפחה, הקהילה והעם. אם כן ברור כי
לפי תפיסה זו ערכי הדת, הלאום, העם והמשפחה חייבים להיכפף ולצמצם את חלותם. אין להם תוקף מחייב, אלא רק תוקף של "הצעה" או המלצה טובה, שכן שום חובה אינה עומדת מול ה"זכות" הראשונית של הפרט מלבד אותן החובות הנולדות מן הצורך להבטיח את הזכויות הללו לכל, והן כמובן חובות של הימנעות מפגיעה, אבל בשום פנים ואופן לא חובות שב"קום ועשה"...

אין ספק שאם כל היחידים יסכימו בלב שלם לסולם ערכים כזה ייעלמו כבמטה קסם כל הסכסוכים על רקע של זיקות קבוצתיות דתיות, לאומיות ואתניות. יישארו רק יחידים המתחרים זה בזה "התחרות הוגנת" על יסוד "שוויון הזדמנויות" וכיבוד "זכויות הפרט" של זולתם. בוודאי לא תקום דמוקרטיה מושלמת והרמונית יותר מזו, כמובן, אם נתעלם לשעה מן ההבדלים המעמדיים ברכוש ובקניין, מן ההבדלים בכשרון, בנטייה ובמזג וביכולת בין הפרטים הזכאים לאושר, וגם נתגבר ונסיח את דעתנו מהמאבקים הבין-אישיים, הבין-מעמדיים, הבין-דתיים או הבין-אתניים, שמוסר תחרותי מגביר בפועל בלי לאזנם על ידי הטלת חובות של אחריות הדדית ועל ידי טיפוח הערך והרגש של הסולידריות.

אבל מה אם למרות נטייתם האנוכית הטבעית של רוב בני-האדם להעמיד את אושרם כפרטים כמטרה ראשונית, הרי יישותם וקיומם כבני-אדם מעוגנים בכל זאת באמונותיהם, בתרבותם, בשיוכם למשפחה, לקהילה ולעם, וכן ביכולתם הפנימית והחיצונית לקיים אורח החיים המבטא משמעות, מחויבות, אחריות לפני סמכות שמעבר לפרטיותם? מה אם תפיסת היחיד, כפרט הקודם לכלל שבתוכו נולד ועל ידו התחנך, היא פיקציה הנולדת מן האנוכיות, שלמרות הכל אינה יכולה להיות הדרכה בלעדית אל האושר? מה אם אי-אפשר כלל שיישויות קיבוציות: לאומים, חברות, דתות, ייעלמו או יסתפקו במיסוד ותפקוד חלקי ורופף אך ורק על יסוד זכויות הפרט ובחירותיו הספונטניות? מה אם רוב הפרטים, למרות אנוכיותם הטבעית, מרגישים שלאושר ולמימוש העצמי כבני-אנוש לא יגיעו לעולם אם בצד מימוש זכויותיהם לא יוכלו לממש זיקות שייכות וחובה המעצבות את האדם כיצור שנברא "בצלם אלוהים" והוא כבודו? האם גם מכל הבחינות הללו תיראה אפוא ריבונות הפרט ושוויון הזכויות המגן על אושרם האנוכי של החזקים, כדמוקרטיה מושלמת?

נוצר אפוא פרדוכס אירוני: תפיסת הדמוקרטיה המכחישה את הרעיון המכונן שלפיו העם הוא הריבון ולא צירוף הפרטים המהווה המון; תפיסת הדמוקרטיה המעמידה את ריבונות הפרט כערך המעצב אורחות חיים ציבוריים ופוליטיים בהיקפם הכולל - תפיסה ליברלית קיצונית זו היא ממנה ובה סוג של עריצות, הכופה על כל הפרטים: דתיים כחילוניים, יהודים כערבים, לוותר לשם "שוויונם", "אושרם" ו"חירותם" כפרטים על הביטוי המלא של זהותם הרוחנית ועל המימוש המלא של הערכים שלדידם אינם בגדר זכות אלא בגדר חובה.

ההתבוננות במציאות הלאומית והחברתית השוררת כיום בארה"ב, שהתפיסה החוקתית של המדינה המייצגת את האינטרסים והזכויות של אזרחיה כפרטים התעצבה דווקא בה, ועל רקע תולדותיה כמדינה שנוצרה על ידי פרטים-מהגרים דורשי אושרם מכל הארצות, העמים והדתות, מעלה ספקות מסוימים אם היא אמנם הצליחה לערוב על ידם לחירותם, לזכויותיהם ולכבוד האדם הממשיים של רוב אזרחיה, כמובן מבחינת הצלחתם לממש את הזכויות שהחוקה מבטיחה להם מול מוסדות השלטון? כאמור, למרות קביעות חוקתה ארה"ב היא עדיין מדינת הרוב האנגלו-סכסי-הלבן, ולמרות ההפרדה העקבית בין דת למדינה היא עדיין מדינה פרוטסטנטית. על רקע זה אכן נוצרו בתוכה בקיעים וקרעים, ובמידה שהיא הצליחה ליישם את תפיסת עליונות זכויות הפרט כדי להתגבר על הקרעים התעוררה והתגברה התלבטות נואשת בשאלות זהותה של ארה"ב כאומה.

ההתלבטות היא קודם כל בשאלת המקור לרגש הסולידריות הלאומית, שבלעדיה שום משטר, בייחוד אם הוא דמוקרטי, אינו יכול לתפקד. הביטוי הקיצוני ביותר להתלבטות זו הן התוצאות המוחשיות של המוסר האנוכי-תחרותי שנתפס כערך עליון. מסתבר שבהעדר תשתיות של מוסר חובה, אחריות הדדית וסולידריות, אי אפשר לרסן את ההתחרות בין הפרטים ולחסום אותה בגבולות ה"הגינות", ואפילו בגבולות החוק בלבד. ההתחרות פרצה את הגבולות מכבר. היא מופיעה כמלחמה אלימה בין משטרה לפשע מאורגן ולא מאורגן, בין חברה מעמדית הגונה ל"עולם תחתון", ובייחוד בין יחידים שהצליחו לממש את זכויותיהם לאנשים שנכשלו בהתחרות, חסרי הבית, חסרי הקניינים, חסרי חסות המשפחה או הקהילה (שהן בתהליך פירוק וניוון מתקדם) שמבחינת החברה הם נחשבים למיותרים, שהרי שום סולידריות חברתית הקודמת לזיקות התחרותיות על אושר פרטי אינה ערבה להם.

ספק אפוא אם גם במדינת מהגרים עשירה כארה"ב עומדת תפיסת הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית במבחן ציפיותיה. לא כל שכן בישראל, שנוצרה על ידי עלייה של בני עם אחד המתקרא יהודי. ישראל היא מדינה שקמה לצרכיו של העם שייסד אותה לשם חייו כעם. העם הזה עדיין זקוק לה כדי שיוסיף להתקיים כעם ויוסיף לשמור על זהותו התרבותית-ההיסטורית המיוחדת: אם יוותר על מדינתו יתפורר לקבוצות ולשברי קבוצות מקוטעות ומנוכרות; ישראל היא מדינה שהעם שהקים אותה לעצמו התאחד לאורך דורות על יסוד תרבות ומסורת דתית מונותיאיסטית מיוחדת שלא התארגנה ככנסיה, אלא דווקא כאורח חיים הלכתי החל על כל העם; ועוד: ישראל היא מדינה שחיים בה אזרחים בני עם אחד הכולל, מבחינה דתית, מוסלמים, נוצרים ודרוזים מאמינים. העם האחר, המהווה מיעוט גדול, גם הוא מזדהה כיישות קיבוצית מורכבת ולא כצירוף סתמי של "פרטים". הוא אינו מסתפק אפוא ב"זכויות הפרט" ודורש למען יחידיו ביטוי של יישות קיבוצית.

במדינה שזוהי ההיסטוריה שלה, אלה נתוני קיומה, וזהו הטעם שבגללו קמה, תהיה החלה עקבית של תפיסת הדמוקרטיה הליברלית מן הסוג של "ריבונות האזרחים כפרטים" בבחינת עריצות שעל טהרת סיסמאות החופש, ואם תיכפה על ידי חוקה ועל ידי מדיניות לא די שלא תפתור את הסכסוכים הלאומיים והדתיים במדינה - אלא היא תחמיר אותה כמה מונים. תשתית הסולידריות של אזרחיה תישבר, ייווצרו בה קרעים שאין להם תקנה, חברתה תתפורר ותרבותה תתנוון. מה יהיה אפוא הטעם שבגללו ירצו אזרחיה "למצוא את אושרם" כפרטים דווקא בה? למה ירצו בכלל בהמשך קיומה הנבדל?

לסיכום: ישראל לא תהיה מדינה, ולא תהיה דמוקרטית, אם לא תהיה בעת ובעונה אחת גם דמוקרטית וגם יהודית.