הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל

(קטעים)

אליאב שוחטמן

תמצית: המאמר דן בהחלת המשפט העברי על בעלי דין המעוניינים בכך במשפט הפרטי, והחיוב שיש להלכה להכיר בחוקי מדינת ישראל בכל הנוגע למשפט הציבורי. אינדקס: משפט עברי, הלכה, חוק, הכנסת.

מדינת ישראל היא - על פי הגדרתה במגילת העצמאות - מדינה יהודית. אופייה היהודי של המדינה מוצא ביטויו בשורה של חוקים, כגון חוק השבות, תש"י - 1050, הקובע בסעיף 1: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה", או פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948, הקובעת בסעיף 18א (א), כי "שבת ומועדי ישראל... הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל". אופייה היהודי של המדינה מוצא ביטוי גם בעובדה שהלשון העברית "היתה ללשון המדינה, ללשון החוק ולשפת כל תחומי החיים".

ואולם, בתחום המשפט, בחרה הכנסת - שהיא הגוף המחוקק של מדינת ישראל - שלא לאמץ את שיטת המשפט העברי כמשפט המדינה באופן כולל, ופרט לתחום דיני הנישואין והגירושין של יהודים, המסור באופן ייחודי לשיפוטם של בתי הדין הרבניים הדנים על פי דין תורה, אין יתר תחומי המשפט של המדינה מבוססים, בחלקם הגדול, על עקרונות המשפט העברי, אם כי נודעת למשפט העברי מידה מסוימת של השפעה על עיצובם של כמה וכמה חוקים, וחוקים אחדים הם אפילו בעלי אופי דתי מובהק, שלא יכלו לבוא לעולם אלא במסגרת מערכת משפט של מדינה יהודית, כמו חוק חג המצות (איסורי חמץ), תשמ"ו - 1986, או חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), תשל"ט - 1979.

מציאות זו, של מדינה יהודית ריבונית, שאף שיש בידה היכולת להשתית את מערכת החוק והמשפט שלה על יסודות המשפט העברי - שהוא שיטת המשפט הלאומי של עם ישראל - הרי היא בוחרת לאמץ לה מערכת של חוק ומשפט, שבמידה רבה אינה תואמת את המשפט העברי, היא מציאות שלא נדונה כלל במקורותיה הקלאסיים של ההלכה היהודית. הנחת יסוד של ההלכה היהודית היא, שכשם שכל פרט ופרט מחויב בקיום תורה ומצוות, כך גם החברה המאורגנת בכללותה מחויבת לכוון את אורחות חייה בהתאם למערכת של תורה ומצוות, ואם הדברים נכונים ביחס לקהילות בגולה, על אחת כמה וכמה שהם נכונים ביחס למדינה יהודית ריבונית, שהרי הלכות מדינה הן חלק מן ההלכה, וקיומן השלם אינו אפשרי אלא במסגרת מדינית עצמאית.

לאור הנחת יסוד זו, אין למצוא במקורותיה הקלאסיים של ההלכה כל דיון בשאלה של מתן הכרה הלכתית למערכת שלימה של חוק ומשפט של מדינה יהודית, שאינה מבוססת על דין תורה. הדיונים המעשיים בשאלה זו לא יכלו לבוא לעולם אלא בעקבות היווצרותה של חברה יהודית בעלת השקפת עולם חילונית, שמצד אחד מבקשת לשמר את זהותה הלאומית היהודית אבל מן הצד האחר אינה רואה כל מחויבות לפעול בכפוף לדין היהודי. כל זמן שהמדינה היהודית היתה בגדר של חזון בלבד, לא היתה לדיונים אלה אלא משמעות תיאורטית בלבד, ואולם עם הקמתה של מדינת ישראל הפכה שאלה זו לשאלה מעשית ובעלת חשיבות ראשונה במעלה, לפחות מבחינתם של יהודים שומרי תורה ומצוות. חריפותה של הבעיה, מבחינתו של ציבור זה, מתמצית בשאלה הבאה: במקרה של התנגשות בין הנורמה הקבועה בדין הדתי ובין הנורמה הקבועה בחוק המדינה - וכזה הוא המצב במרבית המקרים - איזו נורמה גוברת, זו הקבועה בדין הדתי היהודי, קרי: המשפט העברי, או זו הקבועה בחוק המדינה?

ברור לחלוטין, שעל כל פנים חלק מחוקי המדינה ראויים להכרתה של ההלכה, גם אם הם נוגדים את דין התורה, שכן אי-הכרה בכל חוק שהוא כמוהו כאי-הכרה במדינה עצמה. כבר בשנתה הראשונה של המדינה, בעת שהרב הראשי ב"צ מאיר חי עוזיאל התחבט בשאלות אלו, ודן באפשרות החלתו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" על מדינת ישראל לאור אחת הדעות השוללות את תחולתו של הכלל ביחס למלכות ישראל (ועל כך ידובר במפורט להלן), הוא הציג את השאלה במלוא חריפותה: "שאם כן [=שכלל זה לא יחול במדינת ישראל], בזמננו זה איך תתקיים מדינת ישראל אם אין דינא דמלכותא דינא מחייבת את כל איש ואשה מישראל בחוקי המדינה להטלת מסים או דיני עונשים? ואין להעלות על הדעת שמדינת ישראל תהיה רשות ולא חובה ואיש הישר בעיניו יעשה". מה הם אפוא התחומים שבהם מוכרים חוקי המדינה על ידי ההלכה היהודית ובאלו תנאים?

ההכרה ההלכתית בחוקי המדינה יכולה להיעשות על יסוד אחד משלושה אלה:
1. "דין המלך", או "משפט המלך".
2. הכלל: "דינא דמלכותא דינא".
3. סמכות הציבור ונבחריו להתקין תקנות.

מן העיון בפסיקה הרבנית שהתפרסמה למן קום המדינה מתברר, שהכלל "דינא דמלכותא דינא" שימש יסוד עיקרי למתן הכרה הלכתית לחוקי המדינה, כאשר זו ניתנה, ורק במקרים ספורים ביססה הפסיקה הרבנית את ההכרה בחוק הכנסת על יסוד סמכות הקהל להתקין תקנות. בשום מקרה הידוע לי, לא בססו בתי הדין את הכרתם בחוק מחוקי הכנסת על "משפט המלך". נדון להלן בכל אחד מן היסודות הללו, ונבחן את השאלה: האם, ובאיזו מידה, ניתן לבסס את ההכרה ההלכתית בחוקי הכנסת על יסודות אלה.


בסיכומם של דברים יש לומר, שבכוחו של כל אחד מן היסודות שנדונו לעיל לשמש יסוד למתן הכרה לחוקי מדינת ישראל בתחום המשפט הציבורי, שהוא אותו חלק במשפט המדינה בו המדינה מבקשת לכפות את ההסדרים שהיא קובעת על כלל האוכלוסיה בשטחי החיים שבהם יש זיקה בין האזרח והמדינה, כמו במשפט הפלילי, דיני המסים, דיני התעבורה והמשפט המינהלי. בתחום זה לא תיתכן התנאה על חוק המדינה, והחוק מחייב גם כאשר אינו תואם את הנורמה הקבועה בדין היהודי, וזאת על פי הדין היהודי עצמו. בתחום המשפט הפרטי, לעומת זאת, מוגבלת ההכרה ההלכתית אך ורק לאותם חוקים שאינם סותרים דין קיים או שיש בהם משום תקנת הציבור חוקים שראויים היו להיות נתקנים על ידי חכמי ההלכה עצמם אילו היתה בידם הסמכות לכך.

אין לדבר אפוא לא על הכרה בלתי מסויגת של ההלכה במעשה החקיקה של הכנסת, כשם שגם אין לדבר על שלילה מוחלטת של הכרה הלכתית במעשה חקיקה זה. לפיכך, כל תיאור של ההתייחסות ההלכתית לחוקי מדינת ישראל, שאינו לוקח בחשבון את הצורך הבסיסי להבחין בין תחומי המשפט השונים, לא נראה לי כמשקף נכונה את המציאות לאשורה. מטעם זה, ספק בעיניי אם מוצדקת מסקנתו של יעקב בלידשטיין,

"כי חוקי המדינה זוכים להסכמה הלכתית 'דה פקטו' גם אם נמנעת ההסכמה 'דה-יורה', (וכי) מבחינה זאת, מצטייר הדיון בלגיטימיות של המדינה כדיון עקר ובלתי-רלוונטי למציאות".

מסקנה זו היא פרי התרשמותו של המחבר מן העובדה, שאין מצידם של הרבנים קריאה להפר את חוקי המדינה, שהחלטות מוסדותיה מתקבלות כנורמטיביות. ואולם עובדה זו נכונה רק ביחס לתחום המשפט הציבורי, בעוד שביחס לתחום המשפט הפרטי אין כל הוכחה לכך ש"החלטות מוסדותיה [=קרי: הכנסת ומי שפועל מכוחה] מתקבלות כנורמטיביות", ובתחום זה דומה שנכון יותר לומר שהכלל הוא אין החלטות הכנסת מתקבלות כנורמטיביות, אם כי גם לכך יש יוצאים מן הכלל, כמבואר בדברינו לעיל. אין לדבר אפוא על הסכמה הלכתית דה-פקטו לכלל החוקים, כשם שלא נכון יהיה לדבר על מניעת הסכמה דה-יורה מכלל החוקים. יש חוקים שאינם מוכרים כלל, גם לא דה-פקטו, ויש חוקים הנהנים גם מהכרה דה-יורה, והכל על פי המבחנים ואמות המידה שנדונו בדברינו לעיל. עבור הציבור החי בארץ והרואה עצמו מחויב לדין תורה, לצד היותו מחויב לחוק המדינה, נודעת אפוא חשיבות רבה למסקנות בדבר היקף תחולתה של ההכרה ההלכתית בחוקי המדינה. אי לכך, דומה שאין הצדקה לתיאור הדיון בלגיטימיות ההלכתית של המדינה, או ליתר דיוק: בלגיטימיות ההלכתית של חוקי המדינה, כ"דיון עקר ובלתי רלוונטי למציאות", באשר תכליתו של דיון כזה היא לברר את השאלה המעשית העשויה להתעורר תדיר אצל הציבור החי בארץ ואשר בעיה זו מעסיקה אותו.

מסקנה זו שבדבריי, בדבר צימצומה של ההכרה ההלכתית בחוקי המדינה לתחום המשפט הציבורי בלבד, פרט ליוצאים מן הכלל שבתחום המשפט הפרטי, אין לפרשה כנטילת הבסיס החוקי מרובו של המשפט הפרטי של מדינת ישראל. אין לבוא חלילה למסקנה, כאילו בתחום רחב וחשוב זה של המשפט לית דין ולית דיין באשר ההלכה אינה מכירה בו כמחייב. אי ההכרה של ההלכה בתחום זה של המשפט הישראלי נוגע אך ורק לאותו חלק בציבור הישראלי הרואה עצמו מחויב לדין תורה, וביחס אליו קובעת ההלכה שמערכת הנורמות החלה עליו היא זו של "חושן משפט", ולא הדין הישראלי. ואולם, אותו חלק בציבור הישראלי שאינו רואה עצמו מחויב לדין תורה, בוודאי שאינו יכול "ליהנות" מאי ההכרה של ההלכה היהודית בחלק זה של המדינה, שהרי לא תיתכן חברה ללא מערכת של משפט פרטי, ואם אין ההלכה מכירה בתחום זה של המשפט הרי זה משום שהיא מבקשת להשתית את מערכת היחסים שבין אדם לחברו על הבסיס של דיני "חושן משפט" ולא משום שהיא רוצה להביא להרס מסגרות החוק והמשפט במדינה. אם נמצא אפוא בציבור הישראלי חלק מסוים שאינו מקבל על עצמו דינים אלה, בוודאי שדין המדינה הוא שיחול עליו. מחויבותו של הציבור החילוני למסגרות הקבועות בחוק המדינה נובעת גם מיסוד ההסכמה, שכאמור בדברינו לעיל יכולה לשמש בסיס לתוקפו המחייב של חוק המדינה גם ביחס למי שרואה עצמו מחויב לדין תורה.

אבחנה זו, שבין אותו חלק בציבור הישראלי הרואה עצמו מחוייב לתורה ומצוות ובין החלק בציבור זה שאינו רואה כל מחוייבות לדין תורה, לענין היקף תחולתו של המשפט הפרטי במסגרת משפט מדינת ישראל, היא תוצאה מחוייבת של השקפת חכמי ההלכה בזמן הזה, בדבר היעדר אפשרות של שימוש בכוח כפייה כדי להשליט את דיני התורה על אלו שאינם מקבלים דינים אלה. היעדר האפשרות לכפות את דיני התורה על כלל הציבור בזמן הזה - אף-על-פי שלפי דין התלמוד כופין על המצוות - אינו רק תולדה של המציאות שאינה מאפשרת, פשוטו כמשמעו, מהלך כפייתי כזה, אלא הוא גם תולדה של המדיניות הנקוטה על ידי חכמי ההלכה, שלפיה גם אם אפשר היה לכפות, אין מקום לעשות שימוש באמצעי זה בימינו מן הטעם שאין בו כל תועלת, שכן לא ניתן בדרך זו לקרב את הבריות לתורה, ולהפך - השימוש באמצעי כפייה רק ירחיק ולא יקרב, ועל כן הוא אפילו אסור משום חילול השם.

אם לא ניתן לכפות על קיומן של מצוות מסויימות, וודאי שלא ניתן לכפות את כלל המשפט העברי על מי שאינו מקבל אותו - לא בשלימותו ולא חלקים ממנו. יחד עם זאת, איש לא יטען שכיוון שלא ניתן לכפות את המשפט הפרטי היהודי על כלל הציבור, לא תחול על חלק גדול מן הציבור בישראל מסגרת כלשהי של המשפט הישראלי על כל חלקיו, ואילו ביחס לציבור הרואה עצמו מחויב לתורה ומצוות - יחול המשפט הישראלי רק במידה שהוא מבקש לכפות עצמו על כלל האוכלוסיה, או במידה שיש בו אלמנט של תקנת הציבור, אבל ברובו של תחום המשפט הפרטי - יחול הדין העברי כדין מחייב, מבחינתה של ההלכה.

ולבסוף, הערה אחת לעניין העיקרון של "שלטון החוק" בזיקה לנושא הדיון דנן. משמעותו של עיקרון זה - שהוא מן היסודות החשובים של המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל - היא, שהחוק חל באופן שווה על הכל, כולל השלטון עצמו וזרועותיו, ושהוא הבסיס היחידי לקביעת זכויות וחובות של אדם בחברה. בהקשר הנושא דנן, משמעותו של עיקרון זה היא, שכאשר קיימת התנגשות בין חוק המדינה ובין ההלכה הדתית - חוק המדינה גובר. האם לא מתחייבת מכאן, לכאורה, המסקנה, שחוק המדינה דוחה מפניו את המשפט העברי כולו? או, במילים אחרות: האם אין בקביעה שלפיה מסויגת ההכרה שנותן המשפט העברי לחוקי המדינה לתחום המשפט הציבורי בלבד (או כמעט בלבד), משום פגיעה בעיקרון של שלטון החוק, שהרי פירושה של קביעה זו הוא, שחלק נכבד מן החוקים אינו חל על ציבור מסויים באוכלוסיה, הרואה עצמו מחוייב למערכת אחרת של נורמות?

התשובה לכך, לפי עניות דעתי, היא שלילית, אי-הכרה בחוק ייחשב כפגיעה בעקרון שלטון החוק - רק כאשר מדובר בחוק שהמדינה מעוניינת לכפותו על כלל האוכלוסיה, ואינה מאפשרת להתנות עליו כלל, כמו החוק הפלילי, דיני המסים וכיוצא בהם דינים מתחום המשפט הציבורי. אולם, החוקים מתחום המשפט הפרטי ניתנים להתנאה, בדרך כלל, ואם קיימת הסכמה בין הנוגעים בדבר להחיל על מערכת היחסים שביניהם את הדין היהודי במקום חוק המדינה, אין המדינה שוללת הסדר זה, ולפיכך אין בו משום פגיעה כלשהי בעקרון שלטון החוק. על פי סעיף 12 לחוק הדיינים, תשט"ו - 1955: "אין על דיין מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן", דהיינו: דין תורה. התדיינות בהסכמה בפני בית הדין יש בה אפוא הסכמה מכללא להחיל את הדין היהודי על נושא הדיון, והמחוקק נתן לכך גושפנקא מפורשת, כאמור. גם בתי המשפט רואים זאת כמובן מאליו שבתי הדין אינם חייבים להתחשב בהוראות החוק האזרחי אלא בדין תורה בלבד.

כל האמור בדברינו לעיל על אי ההכרה ההלכתית בחלק מחוקי המדינה אינו מתייחס אלא לנסיבות שבהן כל בעלי הדין מוכנים לקבל על עצמם דין תורה, אבל כשאחד מבעלי הדין אינו ניאות לכך, יש להחיל את חוקי המדינה, וההלכה תכיר בתוצאות המשפטיות שינבעו מכך.