א, היסודות החברתיים של המשטר הדמוקרטי

הדיון על טיבו ומהותו של משטר דמוקרטי משמש בדרך כלל פתח לפולמוס אידיאולוגי או לפיתוח תורות אידיאולוגיות המבקשות לנתח את הערכים, האמונות והיסודות של הדמוקרטיה. כאן כוונתנו לדון בצד אחר של המטבע, המשלים את הניתוח האידיאולוגי והפילוסופי של המשטר הדמוקרטי: באילו תנאים חברתיים יכול להתקיים ולהתפתח משטר דמוקרטי. בין אם משטר דמוקרטי הוא טוב ובין אם הוא רע, הרי הוא משטר מציאותי שהתפתח רק בתנאים מסוימים, בחברות מסוימות, שמקצתן מתקיימות, מקצתן לא הצליחו להחזיק מעמד, ומקצתן נאבקות על קיומן. המאבק על קיום המשטר הדמוקרטי - ועוד נראה שהדמוקרטיה מעצם טבעה נאבקת תמיד על קיומה ואינה בטוחה בהצלחתה לאורך ימים - תלוי בתנאים חברתיים מסוימים, בחלוקה מסוימת של הכוחות בתוך החברה שמשטר דמוקרטי פועל בה. אם כן,
- באילו תנאים היסטוריים וחברתיים יכול לקום משטר דמוקרטי, להתפתח ולהתקיים?
- מה כוונתנו כשאנו אומרים משטר דמוקרטי?
הרי אף בהגדרתו חלוקות הדעות. לצורך ניתוחנו נגדירהו בצורה מקובלת למדי, אפילו אינה מקובלת על הכל. התכונה היסודית, או סימן ההיכר היסודי למשטר דמוקרטי, לפי הגדרה זו, היא האפשרות של חילופי שלטון תקינים. כל השאר, כגון זכויות ארגוניות ופוליטיות, ערכים מסוימים וכיוצא בהם, אפשר להם, מבחינת ניתוחנו, להיות תנאי קיומו של המשטר. אולם נקודת הבוחן העיקרית בהבחנת משטר כזה היא אפשרות החילופים התקינים בשלטון. ובהגדרה זו של "חילופי שלטון תקינים" - בכל מילה ומילה - כבר מקופלות כמה הנחות יסוד.

אין כוונתנו לחילופים אישיים גרידא, או לחילופים של "כנופיות". שאם כן, היינו יכולים לומר, כי גם במשטר הסולטאן כשמתחלפות הכנופיות בארמון, משתנה השלטון. כיוצא בו, במשטרים פיאודליים מסוימים, כשהמלך מוציא את השררה מידי האצילים, או שקבוצת אצילים אחת תופסת על ידי הפיכה את מקומה של קבוצת אצילים אחרת. לא לשינויים מסוג זה כוונתנו. הכוונה אינה לחילופים אישיים שאינם משנים את אופיו של השלטון, אלא לאפשרות נתונה של חילופים העשויים לשנות - ומשנים במידה ניכרת - את עצם אופיו של השלטון. פירושו של דבר, שחילופים אלה אינם נעשים בחדרי חדרים, במסגרת תככים והסדרים אישיים, אלא תוך הישענות על כוחות שבציבור אזרחי המדינה.

ולא די שיש אפשרויות של חילופים. רצוי וחשוב ומן ההכרח שחילופים אלה יהיו תקינים. בכל משטר שידענו בהיסטוריה חלו חילופים, התחלפו בו אנשים ואפילו התחלפו בו יסודות מסוימים. אלא שברובם היו החילופים במשטרים שמחוץ לדמוקרטיה, בואי תקינים, שלא נתקבלו בתוך אותה חברה כשייכים לנוסח השכיח והמובן של החיים הפוליטיים, כגון, מהפכה, הפיכה, וכיוצא באלה. כל כגון זה יש בו מן הסטייה, עתים משום שינוי יסודי, עתים משום אנדרלמוסיה גמורה בחיים החברתיים.

משטר דמוקרטי יכול מעצם טיבו לעשות חילופים אלה מבלי להביא לאנרכיה. הוא עושה אותם על ידי מנגנון תקין. אנו יודעים מנגנון תקין מה הוא, ובכלל זה גם מנגנון הבחירות. אבל זה אינו אלא הביטוי הפורמלי ביותר של המשטר הדמוקרטי, שהרי בחירות, במובן הטכני המצומצם, קיימות גם במשטרים שאינם דמוקרטיים. בחירות כשלעצמן אינן סימן מובהק למשטר זה, אם כי זה המנגנון הטוב ביותר הידוע לנו. אי אפשר לה לדמוקרטיה בלעדיו, אך כשלעצמו לא די בו לקיום המשטר הדמוקרטי.

אם הגדרנו את הדמוקרטיה כאפשרות של חילופי שלטון תקינים, כלומר שהשלטון יוכל להתחלף באופן יסודי, מבלי שהדבר יביא לידי ערעור יסודותיה של החברה - עולה השאלה:
- באילו תנאים היסטוריים וחברתיים יכול משטר מיוחד זה להתקיים?

דומני, שעצם ההגדרה של המשטר מצביעה על הפרובלמטיות הרבה המקופלת בו מבחינת תנאי קיומו. יש בכך פרדוכס מסוים: הן "שינויים" והן "תקינים". במרבית החברות שהיו
קיימות עד לתקופה המודרנית היו אלה כמעט תרתי דסתרי. השאלה שהצגנו היא אפוא:
- באילו תנאים חברתיים מיוחדים יכול פרדוכס כזה להתקיים?

נציין, ראשית, את עיקרי התנאים ההיסטוריים הכלליים שהביאו להתפתחותו של משטר זה, או ביתר דיוק, לידי אפשרות התפתחותו. אמנם אין בתנאים אלה כדי להבטיח את קיומו, אולם אי אפשר לה לדמוקרטיה מודרנית בלעדיהם.

ניתן לציין שלושה תנאים:
התנאי הראשון הוא, שכוח פוליטי פוטנציאלי יהיה מפוזר בקרב אוכלוסי המדינה מרביתם או כולם. אם נתבונן באחת החברות הממלכתיות והמסורתיות של העולם העתיק, מצרים, אשור או בבל, נראה שלאזרחיה, או יותר נכון, לנתיניה, לא היה כוח פוליטי פוטנציאלי, זולת הכוח להתנגדות פסיבית סבילה. האיכר המצרי לא היה פעיל, אף לא הייתה לו אפשרות של פעילות פוליטית. היה בידו להשפיע בעקיפין על אלה שבידם השררה על ידי צורות שונות של התנגדות פסיבית, כגון השתמטות ממיסים או התרשלות מכוונת בייצורו של היבול החקלאי, אבל כוח מדיני להתנגדות פעילה לא היה בידו.

הדמוקרטיה המודרנית מבוססת על קיומו של כוח מדיני פוטנציאלי באזרחי המדינה. פירושו של דבר, כמובן, שלא כל האזרחים שולטים. שהרי דבר זה לא ייתכן. הגדרת הדמוקרטיה כשלטון העם על ידי העם היא סמל אידיאולוגי חשוב ומכריע, אבל אין היא מגדירה את המציאות. כי במציאות אין העם כולו יכול לשלוט, אבל הוא יכול להשפיע על השלטון, ולא בצורה סבילה בלבד. והוא תנאי ראשון לקיומו ולהתפתחותו של משטר דמוקרטי.

כוח מדיני פוטנציאלי לאזרחי המדינה, ייתכן רק במקום שיש חלוקת עבודה חברתית וכלכלית. אין לו מקום אלא בטיפוס של חברה שאין בה יחידות אוטרקיות מרובות המספקות את צורכי עצמן. הללו כיוון שזיקתן ליחידות אחרות מועטת, ממילא דלה זיקתן לשלטון מרכזי, והיא בעיקר פסיבית.
רק חברה שיש בה חלוקת עבודה חברתית וכלכלית מפותחת, שיש בה משטר הקרוי "כלכלת שוק הוגן", כלומר, כלכלה שיש בה הפרדה ניכרת בין יחידות ייצור ויחידות צריכה, והשוק הוא המתווך ביניהן - רק בחברה כזאת יכול להתפתח משטר דמוקרטי מודרני.

תנאי שני, או ביטוי נוסף לאותו פיזור של הכוח הפוליטי בידי האוכלוסייה כולה, הוא קיומה של מערכת ערכים, שאפשר לקרוא לה "אידיאולוגיה ומערכת ערכים אוניברסליים", היינו מערכת שמקנה תוקף של ערך, של סמל, של אידיאל, לכל אדם או, לפחות, לכל חבר של היחידה החברתית והמדינית.

המהפכות הגדולות של הזמן החדש - האנגלית, האמריקאית, הצרפתית - ניסחו עם ניצחונן את הצהרותיהן הנודעות על זכויות האדם והאזרח. ואולם גם במדינות מודרניות אחרות, ולא במדינות דמוקרטיות בלבד, קיימת אידיאולוגיה המדגישה את ערך היחיד והאומה. אכן בחברה היררכית, המבדילה בין אנשים, שכבות וסוגים, אין לאידיאולוגיה אלא קיום טפל, שאינו מכריע בחיי החברה.

תנאי שלישי לקיום משטר דמוקרטי הוא העדרה של שכבה שלטת על פי ירושה. משטר דמוקרטי אינו יכול להתקיים אם קיימת שכבה שלטת שזכותה לשלוט נתונה לה בירושה כזכות עוברת מדור לדור. דבר זה ברור כמעט מאליו, שהרי כל עוד קיימת שכבה כזו קשה לדבר על חילופים בשלטון, ולא כל שכן - על השפעה פעילה מצד כלל האזרחים על השלטון.

השכבה השלטת במשטר דמוקרטי אינה מתהווה על ידי העברת עמדות מאב לבנו, או למקורבו, אלא על ידי תהליכים המשתנים ממקום למקום, המאפשרים לאזרחים רבים להיכנס לשכבה הזאת וכן על ידי חילופים מתמידים בתוכה. דבר זה אף הוא כרוך באותה חלוקת עבודה חברתית שעליה דיברנו קודם.

אלה שלושת התנאים ההכרחיים לקיומו של משטר דמוקרטי מודרני, אבל לא די בהם בשום פנים לקיומו של המשטר. שהרי אם נתבונן בהם היטב נמצא, שאין הם מיוחדים למשטרים דמוקרטיים אלא אם מעמידים כנגדם משטרים פיאודליים, אבל לא דיקטטורות מודרניות, שהרי גם במשטר דיקטטורי מתקיימים כל התנאים האלה - פיזור הכוח הפוליטי של האוכלוסייה, אם כי בצורה אחרת;
חלוקת עבודה חברתית וכלכלית מרובה;
אידיאולוגיה אוניברסלית
והעדרה של שכבה שלטת על פי ירושה.
ניתן לומר שהתנאים הללו מציינים את מבנה המדינה המודרנית בכלל. אלה הם תנאים הכרחיים לקיומו של משטר דמוקרטי מודרני, ולא לקיומו הוא בלבד. כדי שניטיב להבין אימתי עשוי משטר דמוקרטי דווקא להתקיים, יש לעמוד על מערכת תנאים נוספת, שאם אלו קיימים יכול משטר דמוקרטי להתפתח ולעמוד לאורך ימים.

התנאי הראשון במערכת שנייה זו הוא קיומה של רמת מחיה מסוימת. קשה אמנם להגדיר רמה זו בדיוק; קשה לומר מה הם המצרכים המינימליים ההכרחיים לקיומו של משטר דמוקרטי. אבל דבר אחד ברור: רמת מחיה נמוכה כל כך, שמשקיעה את האדם בדאגות יום יום עד כדי כך שאין הוא יכול להתפנות אפילו לפרקים להתעניינות פעילה בחיים המדיניים, נועלת דלת בפני משטר דמוקרטי. התבוננות בכמה מן הארצות השכנות יכולה ללמדנו כי רמת מחיה נמוכה מאוד יש בה כדי להקים ולפרנס כל מיני משטרים ותהפוכותיהם, אבל לא לקיים משטר דמוקרטי. אבל גם רמת מחיה מינימלית, המאפשרת התעניינות-מה בצורכי המדינה ופעילות למענם, אינה מספיקה כשלעצמה.

התנאי השני במערכת זו, תנאי חשוב מאוד, הוא צורת החלוקה של ההכנסה הלאומית, ובלשונה של הסוציולוגיה - צורת הריבוד החברתי, הן מצד חלוקת ההכנסה הלאומית והן מצד חלוקת הכוח בתוך החברה. נעמוד על הכוח הכלכלי תחילה.

גם כאן אי אפשר לקבוע מסמרות לגבי הצורה של חלוקת ההכנסה הלאומית שבה ניתן למשטר דמוקרטי להתקיים. אבל באופן כללי אפשר לומר, כי כל חלוקה של ההכנסה ושל הכוח, המחריפה את ההבדלים בין שכבות החברה השונות, מחלישה את כוח קיומו של המשטר הדמוקרטי. אין כוונתי לביטול כל ההבדלים, כיוון שעדיין לא ראינו בדברי הימים משטר אחד שביטלם. המדובר הוא בשיעור ההבדלים. ככל שהבדלים אלה גדולים יותר, וככל שיורד הסיכוי הממשי לצמצומם, כך נחלשים התנאים לקיום המשטר הדמוקרטי.

ודוק: הבדלים בין שכבות, ולא ניידות בין שכבות. לכאורה, הדבר החשוב ביותר לקיומו של משטר דמוקרטי הוא שתהיה אפשרות מעבר קלה משכבה לשכבה. אם רבים ממעמד הפועלים באנגליה יכולים לעבור למעמד הבינוני ומן המעמד הבינוני לגבוה, הרי עצם הדבר הזה מבטיח את הדמוקרטיה, את אפשרות השינוי. ולא היא. הניידות חשובה למדי, במה דברים אמורים, אם החברה שבה היא פועלת שכבותיה אינן מרוחקות זו מזו במידה מופלגת. ראיה לדבר: שתי הארצות הניידות ביותר בדורנו היו מצרים וסין של צ'אן-קאי-שק, ושתיהן לא ידעו דמוקרטיה מה היא. כי לא מספר האנשים היכולים לעבור משכבה לשכבה חשוב, אלא טיב המגע בין השכבות. בחברה שיש בה הבדלים מופלגים בין השכבות, אין הניידות פועלת להגברת השיתוף ולהקהיית הניגודים.

התנאי השלישי במערכת זו הוא העדרו של מרכז כוח אחד. צריך מרכזי כוח מרובים בתוך החברה, כלכליים ומדיניים. חברה שאין בה אלא מרכז כוח כלכלי ומדיני אחד, אינה יכולה להיות חברה דמוקרטית, משום שאין בה התנאי היסודי הפשוט לחילופי השלטון, שעליו דובר קודם. חברה דמוקרטית בדין שיהיו בה מרכזים שונים, כלכליים, חברתיים ומדיניים, שיתחרו ביניהם, שלעולם לא יוכל אחד מהם לתפוס תפיסה גמורה, מונופוליסטית, את השלטון. ודאי, האחד יגבר על חברו היום, ושכנגדו מחר.

משטר דמוקרטי אינו יכול להתקיים אלא כל זמן שהתגברות האחד על חברו לא תביא לידי ביטול האפשרות של שינויים, כל זמן שיהיו מרכזי כוח אחרים מדיניים, כלכליים וחברתיים, שיוכלו להתחרות בו.

נמצאנו למדים, משטר דמוקרטי אינו יכול להתקיים בחברה שיש בה היררכיה ברורה ואחידה של שררה, סמכויות וכבוד. שהרי היררכיה אומרת באופן חד משמעי שפלוני, סוג מסוים של בני אדם, חבורה מסוימת, חשובים יותר מסוג אחר, ויש להם מקום מדויק וקבוע בסולם ההערכה ובסולם הזכויות החברתיות. והרי זה נוגד באופן יסודי את האפשרות של יצירת מרכזי כוח אחרים, כי היררכיה אחידה פירושה שאין באותה חברה אלא מרכז כוח אחד, וכבר ראינו שבכגון זה אין משטר דמוקרטי יכול להתקיים. במשטר דמוקרטי לא ייתכן שחבורה פלונית תהא עדיפה מכל הבחינות והמובנים על כל חבורה אחרת. במשטר דמוקרטי צריך שבדברים שונים יהיו הערכות שונות לגבי אותה קבוצה תרבותית וחברתית. גם גמישות זו היא תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי. דבר זה מביא לידי מתיחות מסוימת, אך זהו המחיר שיש לשלמו בכל חברה דמוקרטית - שתהא לכל אדם אפשרות להתרומם ולהתנשא במקצת, כדי לאפשר חילופי שלטון.

מכאן יוצא עוד דבר חשוב, היינו שקיימות זכויות משותפות לכל האזרחים בארצות דמוקרטיות: שוויון בפני החוק, זכויות פוליטיות שוות לכל. זה אחד הסימנים המובהקים להעדרו של מרכז כוח אחד, להעדר היררכיה של שררה, סמכות והערכה אחידה. אולי תופעה פרדוכסלית היא, שגם במשטר דמוקרטי קיימת שכבה שלטת, אך דבר זה הוא בלתי נמנע. בידיה מרוכז הכוח האפקטיבי, הלגיטימי, של המדינה. ברם, כדי שיהא מקום לפיקוח ולביקורת מתמדת עליה, כדי שתהא אפשרות לחילופים תקינים, מן הדין שהיא לא תיחשב לשכבה הנכבדה ביותר בחברה. לכאורה פרדוכס הוא, שהרי אנשים אלה נושאים בעול ניהול המדינה. יכול אדם בתוכה להיחשב אדם גדול ולזכות בכבוד הגדול ביותר, מבלי שיבולע לה לדמוקרטיה. הסכנה היא בהערכתה המופלגת של השכבה כולה, שהרי סמכות יש לה ושררה יש בידה, ואם עוד תתווסף לה הערכה חברתית גבוהה ביותר, תהא סכנה צפויה לדמוקרטיה. ודאי, גם ההפך הוא בגדר סכנה - זלזול מופלג בשכבה זו מצד החברה. אלא שלא בזה בלבד חייבת הדמוקרטיה למצוא לה קו של איזון שיערוב לגמישותה.

- האין כללם של דברים אלו מוליד את הרושם, כי הערובה הטובה ביותר לקיומה של דמוקרטיה היא אנרכיה?
שהרי אסור שיהיו מרכז כוח אחד, ומשטר של היררכיה, ואסור שהשליטים ייראו כשכבה החשובה ביותר. אם כן,
- מה יעשה את החברה הזאת לחטיבה אחת? מה ייתן לה הרגשה של שיתוף?

היו שהגדירו את הדמוקרטיה כשלטון על ידי ויכוח. ההנחה היא שיש בעלי דבר, ממרכזי כוח שונים, המתנצחים זה עם זה, ויש להם שפה משותפת, שאם לא כן, אין כאן ויכוח, אלא צעקות וגידופים גרידא.
- מה הוא אותו דבר משותף, שאי אפשר לה לדמוקרטיה בלעדיו?
כאן אנו מגיעים לסלע המחלוקת בין החוקרים שדנו בבעיה זו:
-כיצד להגדיר את הדבר המשותף?
אלו גורסים, שחברה דמוקרטית בהכרח שיהיו לה ערכים עליונים משותפים, כגון זכויות האדם, חירות הרוח, וכיוצא בהם - אותם הדברים השגורים בפינו בדברנו על דמוקרטיה.

ואלו גורסים כי הדבר המשותף לדמוקרטיה אינו הערכים העליונים המשותפים, אלא ההסכם שלא להסכים, ההסכם לשחק את המשחק לפי כללים מסוימים.

לשון אחר:
לא חשוב שהבריות יהיו להם ערכים משותפים, אלא, יהיו ערכיהם מה שיהיו, חשוב שיקיימו את כללי המשחק המאפשרים להם להיות שונים זה מזה. כללי המשחק האלה הם החוקים הקונסטיטוציוניים חוקי הבחירות והחוקים הפרלמנטריים.

אם נתבונן בשתי גרסות אלה, נראה שבמידה מסוימת שתיהן צודקות. טעות בידי האומרים שדמוקרטיה תוכל להתקיים אם לא יהיו לה ערכים משותפים מסוימים. שום חברה איננה יכולה להתקיים בלי ערכים כאלה. מה שמציין את המשטר הדמוקרטי הוא, שערכים עליונים משותפים אלה אינם מכתיבים בהכרח את כל סולם הערכים של החברה. מצויים ערכים משותפים, אותם הערכים השגורים בפינו בדיבורינו היום-יומיים - זכויות האדם, חירות האדם - אלה הן אמיתות יסוד שאנשים וחברות נתנו את חייהם עליהם. אבל מטבעם של ערכים אלה שאין הם מגדירים את כל סולם הערכים של האדם והם מניחים מקום למחלוקת. בזכות ערכים אלה נתאפשרו המחלוקת והבדלי הדעות, ובזכותם נולדה ומתקיימת אותה נאמנות לכללי המשחק. שהרי,
- מהו הדבר המקודש כל כך בתקנות ליגאליסטיות של פרוצדורה פרלמנטרית?
קשה לומר, שאפשר לראות בתקנות אלה כשלעצמן ערך שכדאי להילחם עליו. הדבר החשוב הוא, שתקנות אלה מתהוות מתוך הזיקה לאותם הערכים העליונים, שהם עיקר מאווייהם. ורק בכוח אותם דברים המאפשרים את השוני קיימת גם הנאמנות לכללים אלה, המאפשרים את קיום השוני ואת משחק השוני.

מכאן עוד הנחה אחת. אם ערכי המשנה, אם נקרא להם כך, אינם משותפים לכל בדמוקרטיה, הרי יש להבטיח לפחות דבר אחד: שיהיו סוגים של עניינים, של בעיות, שמסביבם אפשר לרכז מה שקרוי דעת הקהל; לרכז - גם אם מתוך מחלוקת. אילו היינו מסתפקים בערכים עליונים בלבד, עדיין לא היינו יכולים להסביר כיצד משפיע ציבור האזרחים על השלטון, שהרי יכולים אנו לתאר לעצמנו מצב, שהכל יושבים איש תחת גפנו והכל מאמינים באותם ערכים ואף על פי כן אין להם שום נקודה משותפת. החשוב בדמוקרטיה הוא, שגם אם אין להם דברים משותפים יהא להם עניין במחלוקת על דברים מסוימים, בעיות ציבוריות, פוליטיות וכלכליות. רק אם יש מערכת רחבה של נקודות מוקד לוויכוח, יכולה המכונה הדמוקרטית לפעול.
אם כן נשאלת השאלה:
- כיצד, באופן מעשי, אפשר לטפח את הדבר הזה?
דבר זה מתאפשר בשני אופנים:
א. על ידי מערכת חינוך משותפת שהיא תנאי יסודי לקיומם הן של אותם ערכים משותפים והן של אותן נקודות מוקד. שהרי עם התבגרותו פונה כל אדם לדרכו הוא ויש חשש שהדרכים תהיינה כה נפרדות עד שלא יהיו ביניהן נקודות מגע. ראשית המגע צריכה להיווצר במערכת חינוך, המאגדת את האנשים ונותנת להם רקע משותף.

ב. קיומם של איגודים ציבוריים שונים, הנעשים מרכזי הכוח בחברה. איגודים אלה קולטים אנשים משכבות וממקומות שונים, ועל ידי ענייניהם השונים והמיוחדים, המדיניים התרבותיים והחברתיים, יש באפשרותם לקיים מגע משותף, בלתי פורמלי, בלתי מוגדר היטב, אך מגובש גיבוש חברתי בין חבריהם. מגע זה מביא לידי כך, שגם האמונה בערכים המשותפים וגם ההתעניינות בבעיות משותפות יוכלו להתקיים מתוך חילוקים והבדלים.

טיפוח אחראי של האיגודים מזה ושל מערכת חינוך משותפת מזה חיוני ביותר לקיומה של דמוקרטיה, ודומני, גם לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

ב. הפרדוכס והשבריריות של משטרים דמוקרטיים

אתגר שילוב המחאה: תפיסת הפוליטיקה כמשחק שאינו משחק סכום אפס¹ non-zero-sun)) ובניית האמון בחברות מודרניות

אחד המבחנים המכריעים שבפניהם ניצבים משטרים מודרניים, ובייחוד משטרים
חוקתיים-דמוקרטיים, הוא מבחן היכולת לשלב מוטיבים וסמלים של מחאה, שמקורם במגזרים שונים של האוכלוסייה, אל תוך המסגרות המרכזיות שלהם, ובכלל זה גם כאלו
המבטאים שאיפה לעצב מחדש את 'הרצון הכללי'. שילוב מעין זה הוא שמקנה למשטרים את האפשרות להשתנות תוך שמירה על רצף קיומם, וזאת מבלי לוותר על מסגרותיהם החוקתיות ועל הנחות היסוד של הדמוקרטיה.

דא עקא, לא כל המשטרים החוקתיים-דמוקרטים עמדו באתגרים הללו. רבים מהם, כגון ארצות הברית בזמן מלחמת האזרחים, ומשטריהן של מדינות מרכז אירופה בשנות השלושים, נבוכו בתגובתם בדיוק בשל סיבה זו, דהיינו, שלא היה בכוחם להתמודד עם תהליך השילוב המתואר. על רקע זה בולטים עוד יותר גורמים אחרים שתרמו לשבריריותם ולאי יציבותם של משטרים אלה, כגון ריבויים והתחלפותם של הנושאים הנתונים למאבק פוליטי, וטווח היעדים הפוליטיים השנויים במחלוקת וההשתנות התדירה של הנושאים שהוויכוח וההכרעה הפוליטית מתייחסים אליהם. פז'בורסקי (1986, 1989; וראה גם: או' דונל ושמיטר 1986), הצביע לא מכבר על כך שתהליכים אלו החמירו את המציאות הקיימת ממילא בשורש מהותם של המאבקים הפוליטיים במשטרים חוקתיים-דמוקרטיים. שהרי במשטרים אלה ישנה אי ודאות לגבי תוצאתה של כל התמודדות פוליטית שהיא, החל ממערכות בחירות וכלה בוויכוח על יישומה של מדיניות זו או אחרת, ולכן אף אחד מן המתמודדים במשחק הפוליטי - קבוצה של שליטים או של טוענים לשלטון - אינו יכול להיות בטוח בתוצאת ההתמודדות הפוליטית. במקרה הטוב, הם יכולים להיות בטוחים כי תינתן להם הזדמנות שנייה בשלב הבא של התהליך הפוליטי. אי ודאות זו מתגברת, מטבע הדברים, לנוכח אתגר שילובם של מוטיבים וסמלים מחאתיים שתובעים להגדיר מחדש את תחומו של הפוליטי. הגדרה מחדש זו כרוכה בהכרח בחלוקה מחדש של המשאבים ושל הכוחות היחסיים שבידי קבוצות ומגזרים שונים, והבעיה הרגילה מצד חוסר רצונם של גורמים פוליטיים לוותר על עמדות הכוח שבידיהם - עוד מוסיפה ומתחדדת. באורח פרדוכסלי, דווקא פתיחותו של המשחק הפוליטי המודרני עלולה להגביר חוסר רצון מעין זה.

במרבית המשטרים הפוליטיים בהיסטוריה האנושית, המאבק הפוליטי נתפס בדרך כלל כמשחק פחות או יותר קבוע שסכום הנקודות בו הוא אפס. רווחיו של צד אחד ברגע נתון מתאזנים כנגד הפסדיהם של הצדדים האחרים. ואולם, גבולות היעדים הפוליטיים הפוטנציאליים שניתן להשיגם במשטרים חוקתיים-דמוקרטיים התרחבו עד כדי כך שייתכן שהגיעו לנקודה שבה עצם טיבו של המשחק השתנה. עם זאת, כמובן, גם גבולות אלה אינם אינסופיים; בכל פרק זמן שהוא ובכל משטר ספציפי ניתן להבחין אלו נושאים עומדים בקו החזית הקדמי של המאבק הפוליטי ואלו נדחקים ממנו או מסולקים ממנו כליל. המגבלה
המקיפה ביותר המוטלת על מיקומם של גבולות אלה נוגעת ליחס שבין הקפיטליזם לבין הדמוקרטיה החוקתית. אחת הביקורות שהושמעו כנגד המשטרים החוקתיים-דמוקרטיים, בעיקר מחוגי השמאל, טענה כי משטרים אלה מעולם לא הצליחו להתעלות מעל לסדר הקפיטליסטי.

ביקורות אחדות במיוחד מימין (כך לפחות עד לאחרונה), טענו כי כלכלת השוק מהווה תנאי שבלעדיו אין קיום לדמוקרטיות חוקתיות. לא נכניס כאן את ראשנו למחלוקת עקרונית ומורכבת זו. נסתפק רק בציון העובדה, שהמשטרים הקפיטליסטיים של סוף המאה ה - 20 רחוקים מרחק רב מאלו של המאה ה - 19 או של ראשית המאה ה -.20 לכל הפחות ניתן לומר כי הם "אולפו" או נשתנו שינוי מרחיק לכת בהשפעתן של תנועות חברתיות (ובעיקר תנועות סוציאליסטיות), ששינו את גבולות היעדים הפוליטיים ואת תחומו של הפוליטי בחברה. שינויים כאלה מדגימים באופן ממצה את אפשרות הרחבתם המתמשכת של גבולות המשחק.

מוקד הפרדוכס נעוץ בכך, שמחד גיסא הרחבת גבולות המשחק הפוליטי הכניסה ממד חדש לחלוטין של אי ודאות אל תוך המשחק הפוליטי, שהיה בו כדי להחמיר את שבריריותם של המשטרים הנדונים; אך מאידך גיסא, מכוח אותה הרחבה גופה יכול היה להשתנות טיבו של המשחק הפוליטי על ידי יצירת משחק פוליטי שאינו משחק סכום אפס (דהיינו, ששני הצדדים מרוויחים), ושתכונתו זו גלויה לעין, דבר שהיה בו כדי להמעיט את החשש להפסד כולל מצד אחד המתמודדים. התפתחותה של תפיסה מעין זו, שבהכרח נובעת ממנה אוריינטציה חזקה לכיוון של עתיד פתוח יותר, עשויה לעודד גורמים פוליטיים לוותר על השלטון בהתאם לכללים החוקתיים של המשחק. אמנם ככל שדרישות חדשות ישולבו וככל שגבולות הפוליטי יתרחבו הם יפסידו עמדות כוח, אך גמישות זו של המערכת, עשויה לימים לאפשר להם לרכוש עמדות אלה מחדש, להגשים את חזונותיהם ולהשיג יעדים חדשים.

בהתאם לכך, מקום שבו תפיסת הפוליטיקה כמשחק שסכומו אינו סכום אפס (דהיינו, ששני הצדדים מרוויחים) מתפתחת ומכה שורשים בחברה, שם נוטה להתפתח היכולת לשלב סמלי מחאה ותביעות שונות - במיוחד כאשר הללו נוגעים לעיצובו מחדש של המגרש הפוליטי גופו. תופעה זו מגדילה את אפשרות התחלפותם של משטרים חוקתיים-דמוקרטיים, ובכך מספקת להם כלים טובים יותר להתגברות על הכוחות המסכנים את המשכיותם.

התפתחות תפיסתה של הפוליטיקה כמשחק שסכומו שונה מאפס והאפשרויות הנלוות לשילובה של המחאה אינן מובטחות באופן אוטומטי על ידי הממסד של משטרים חוקתיים-דמוקרטיים, ואף לא על ידי מיסודה של חוקה רשמית. הצגת ניתוח מפורט על אודות התנאים
המקילים והמקשים על התפתחות זו ועל שמירת המשכיותה תחרוג מיריעתו של מאמר זה; ועם זאת, כמה רמזים טנטטיביים על טיבם של תנאים אלה יהיו ממין העניין.

טענתי היא, כי אחד היסודות שיש להם חשיבות מכרעת להתפתחותן של תפיסות הפוליטיקה כמשחק שסכומו שונה מאפס הוא הבנייה המתמדת של הסולידריות והאמון בין מגזרים שונים של החברה, וכן בין אלה לבין זירות הפעולה המוסדיות הנרחבות יותר, המסומלות במרכזיה של החברה ובמוסדותיה.

דבר זה איננו נתון מאליו, בפרט לא במשטרים דמוקרטיים. ניסוח זה של הרעיון אני חב למארק וורן:

הפרדוכס נעוץ בכך שהיחסים בין דמוקרטיה לבין אמון הם יחסים מורכבים: קונפליקטים מעידים על כך שהאמון נעדר, ומן הסתם כך ראוי שיהיה, ועם זאת כל גישה של 'סכום השונה מאפס' כלפי הטיפול בקונפליקטים מחייבת:
(א) שהקונפליקט יסויג על ידי יחסים אחרים (ומוסדות אחרים), שיש בהם יסוד של אמון;
ו(ב) שעצם התהליך של יישוב הקונפליקט יוליד אמון.
בהעדר תנאים אלה, הדמוקרטיה היא במקרה הטוב שברירית (מתוך התכתבות פרטית).

אשר על כן, בנייתו המתמדת של האמון במשטרים דמוקרטיים תלויה בהתפתחותם של שוני רקע מוסדיים מסוימים - ועל כולם התפתחות של מסגרות מוסדיות יציבות יחסית המאפשרות השתתפות של מגזרים חברתיים חשובים בגיבושם ובפירושם של כללי המשחק הפוליטי.

התפתחות זו, מצדה, תלויה בצירופם המתמשך של התנאים המבניים שנדונו לעיל: ²
ראשית, אוטונומיה, לכידות ונגישות אל המרכז;³
שנית, אשנבים פתוחים הדדית בין האליטות העיקריות, וכן בין הללו לבין שדרות רחבות יותר של החברה;
ושלישית, התקיימות דפוס מובחן לבניית הזהות הקיבוצית⁴ בקרב החברות הנדונות.

להלן אתמקד בניתוח קבוצה אחת של תנאים: אופן בנייתם של הגבולות הסימבוליים של הזהות אצל חברות מודרניות בשלבי צמיחתן. חשיבות מיוחדת נודעת בהקשר זה לשיעור השתזרותם של הממדים השונים, או הרכיבים השונים, המהווים את הזהות הקולקטיבית - כגון אלו ההיסטוריים, הדתיים, האזרחיים והאוניברסליסטיים - בכל אחת מן החברות השונות. בפרט חשובה השאלה:
- עד כמה לא הפך אף אחד מממדים אלה למוחלט ולקבוע על חשבון הממדים האחרים?
מנקודת המבט של המשכיות המשטר החוקתי או קריסתו, ההיבט החשוב ביותר של כל החברות האירופיות המודרניות בבניית הזהויות והגבולות הקולקטיביים היה נעוץ באופן שבו הרכיבים המודרניים האוניברסליסטיים או האזרחיים, של הזהות הקולקטיבית הצטרפו אל אחרים, ולא רק אל אלו הדתיים הישנים, אלא גם אל אלו הפרימורדיאליים,⁵ לאחר שהללו הוגדרו מחדש והורכבו מחדש בזיקה אל תהליכי המודרניזציה במסגרת מונחים של לאומיות ו/או אתניות.

כפי שהראו ליפסט ורוקאן (1967; רוקאן 1975), האופנים השונים שבהם נבנו קווי ההפרדה של ישויות קולקטיביות ויחסי הגומלין בין רכיביה השונים של הזהות הקולקטיבית היו קשורים באירופה קשר הדוק אל הדרכים שבהן יושבו שסעים פנימיים בין נושאיהם של רכיבי הזהות השונים, כגון מלחמות הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה והיחסים בין הקבוצות הלאומיות, האזרחיות והדתיות. כמו כן הם הושפעו ממידת פתיחותם או נוקשותם של מרכזים מודרניים ושל האליטות שהתהוו בהם.

אחת הדרכים לטיפול בשסעים, אשר נתגבשה בצרפת ובעיקר בגרמניה,⁶ הייתה העמדת הבעיה הדתית (הפילוג בין קתולים לפרוטסטנטים או בין קבוצות דתיות-מסורתיות לבין "חילונים") כמוקד מתמשך לפיצול ולמאבקים פוליטיים במרכזים נוקשים יחסית שהצדדים היריבים התמודדו עליהם, וכן בקרב אליטות מתעמתות. מאבקים אלה סבו תדיר סביב שאלות של בניית סמלי הזהות הקולקטיבית והיקף האוטונומיה של קבוצות דתיות בתחומים כגון חינוך ונישואין.

דרך אחרת לטיפול בבעיות הדת, שהתפתחה בעיקר במדינות הקונטרה-רפורמציה הקתולית - ובפרט בספרד, פורטוגל ובמדינות איטליה - הייתה הכרזתם של הסמלים הקתוליים ושל המסגרות המוסדיות הקתוליות כעל היחידים המייצגים את הזהות הקולקטיבית, תוך דחיקת חלקם של המיעוטים הדתיים האחרים (ראה גרו 1963, 1978; מניון 1961; דלצל 1965; סלבטורלי 1970; בילס 1971; פיין 1978; לינץ; דריק 1959). כך היה גם בצרפת עד המהפכה ולאחר מכן הפך העימות בין הערכים החילוניים של המהפכה ובין אלה הדתיים והמסורתיים, להיבט מרכזי של ההיסטוריה הצרפתית המודרנית.

שתי דרכים אלה ליישוב סכסוכים עמדו בניגוד בולט לאלו שנתפתחו במדינות מערב אירופה הפרוטסטנטיות, שבהן משטרים חוקתיים התמסדו בהצלחה. המשותף לאלה היה הדה-פוליטיזציה היחסית, או החלקית, של השסע הדתי, שמנעה את יישומו של החזון הטוטלי של מקצת הכתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ושהביאה להיחלשות החזונות הללו ולהתחזקותם של רכיבים שוויוניים ואינדיבידואליסטים יותר, שבלטו אצל קבוצות פרוטסטנטיות אחרות.

מודלים אלו לטיפול בקונפליקטים בענייני דת עמדו בזיקה הדוקה אל דפוסי הזהות הקולקטיבית שהתפתחו במדינות האירופיות שבהן התקיימו. בהתאם לכך, הדפוסים שהתפתחו באנגליה, בהולנד, בשווייץ ובמדינות סקנדינביה התאפיינו בהשתזרות הדוקה של הרכיבים הפרימורדיאליים והדתיים עם אלו האזרחיים והאוניברסליסטיים, מבלי לבטל את אלו הראשונים. בכך התאפשר טווח נרחב של הסדרים פלורליסטיים.⁷ במדינות אלה התפתחו בהצלחה, גם אם תוך מתחים, משזרים של תפיסות זהות קולקטיבית המעוגנים ברכיבים פרימורדיאליים וממלכתיים-טריטוריאליים, בד בבד עם התפתחות מרכזים חזקים שבהם מוסדות ייצוגיים מילאו תפקיד חשוב. האליטות השונות ונושאיהן של תפיסות אלו השתלבו אל תוך מבנה חוקתי בסיסי, ושיחקו על פי כלליו של מבנה זה.

דרכי הטיפול השונות לקונפליקטים הדתיים השפיעו על המידה שבה נתפסו המסורות הדתיות ו/או המגמות המהפכניות-הטוטליסטיות כבעלי מונופול בלעדי על בניית סמלי הזהות הקולקטיבית. אם הם לא נתפסו ככאלה, אזי המוסדות שקידמו אותן, דוגמת הכנסייה או מפלגות פוליטיות כאלו ואחרות, שוב לא יכלו להטיל וטו על בנייתם של הגבולות הקולקטיביים של מדינות אלה. בארצות הפרוטסטנטיות, לא הסמלים והמגמות הדתיים ואף לא אלו המהפכניים ניצבו במוקדו של פולמוס מתמשך כלשהו בעניין בניית סמלי הזהות, אף על פי שמתחים ביניהם ניעורו, כמובן, ללא הפסק. במשטרים מעין אלה יושבו המתחים הללו
בדרך כלל במסגרת המדינות שנתגבשו זה לא מכבר והמוסדות החוקתיים המודרניים. לשון אחר, המגמות והסמלים, הדתיים והמהפכניים, נטו להשתזר זה בזה, כמו גם עם רכיבי הלגיטימציה הפרימירדיאליים והאזרחיים. כתוצאה מכך נחלשו בקרב המגמות הללו הממדים הנוטים לטוטליות ולמוחלטות.

במספר חברות - בייחוד באלו של מרכז אירופה, ועל כולן בגרמניה - תהליך בניית הזהויות הקולקטיביות של מדינת הלאום המודרנית הביא עמו עימות מתמשך בין הרכיבים הפרימורדיאליים הקמאיים לבין אלו האזרחיים והאוניברסליסטיים, כמו גם בין קבוצות דתיות שונות ורכיבים דתיים "מסורתיים" לבין רכיבים מודרניים אוניברסליסטיים. במקרים מעין אלו התפתחה נטייה חזקה יותר לעבר משברים בדפוסי ההסדרים החוקתיים ואף לקריסתם של אלה. המתיחות בין נושאי הרכיבים הפרימורדיאליים לבין נושאי הרכיבים האוניברסליסטיים של הזהות הקולקטיבית העלו תנועות שחרתו על דגלן את מרכזיותה ומוחלטותה של אחת המגמות הללו. הרכיבים הפרימורדיאליים קנו להם שביתה במשטרים הסמכותניים ה"מסורתיים" יותר, ובמסגרת התנועה הפשיסטית הטוטליטרית והתנועה הנאצית הם עברו טרנספורמציה מרחיקת לכת וקיבלו ביטוי במונחי תורת הגזע, בעוד אשר מגמות אוניברסליסטיות בעלות תביעה למוחלטות נפוצו על ידי תנועות "שמאלניות" יעקוביניות שונות.⁸

עימותים מעין אלה הבליטו תדיר את המתחים בין התפיסה ההשתתפותית (היינו התפיסה ששמה דגש על "רצון העם" ועל השתתפות ה"עם" והאזרחים בהחלטות פוליטיות) לבין התפיסה הפלורליסטית של הדמוקרטיה התפיסה הראשונה פיתחה מגמות יעקוביניות חזקות ונעה בכיוונים סמכותניים וטוטליטריים יותר. דומה כי צרפת מספקת את הדוגמה החשובה ביותר לבעיות העולות מתוך עימות בלתי פוסק בין רכיבים יעקוביניים לבין רכיבים מסורתיים בתהליך הלגיטימציה של משטרים מודרניים - שהתנהל חרף קיומה של מסגרת מדינית, זהות קיבוצית וגבולות קולקטיביים בעלי כושר התמדה גבוה יחסית. יותר מכל, צרפת ממחישה את העובדה שבתנאים מעין אלה צמיחתם של מגמות והסדרים בעלי אופי פלורליסטי איננה עוברת בקלות. אדרבא מיסודו של משטר חוקתי דמוקרטי רציף הוא בעייתי או, במקרה הטוב, סוער מאוד.

הערות:

חלק זה מעובד מתוך מאמרו של המחבר: The Paradox of Demofratic Rigmes : Fragilitiy and Transformability Sociological Theory . 16:3, November 1998. pp. 225-230 תרגם מאנגלית: בנימין בראון. העיר : שלמה פישר.
1. המונח "משחק סכום אפס" מבטא מצב שכן רווח של קבוצה אחת הוא תמיד על חשבון קבוצה אחרת.
2. ראה מאמר המקור, לעיל, הערת כוכבית), עמ' 215-211.
3. הכוונה כאן למוסדות כגון הממשלה, המשלבים יחד את המערכה הערכית המרכזית של החברה, עם הכוח הפוליטי
4. "זהות קולקטיבית" (קיבוצית, גבולות קולקטיביים, גבולות הזהות הקולקטיבית) ביטויים המתייחסים ליצירת קולקטיב המתאפיין בתחושת חבר' הקבוצה שהם דומים זה לזה ושונים ממי שאינו כן קבוצתם, ש"פ.
5. פרימורדיאליים = קמאיים; הכוונה למאפיינים שנולדים איתם: גזע, צבע, שיוך אתני, מגדר וכו' (ש"פ).
6. מראי המקום בטקסט הבא להלן הם מינימליים בלבד. מידע: נוסף יוכל הקורא למצוא במקורות הבאים: על צרפת - ביין וגרו 1978, תומסון 1943, לורווין 1954, וובר 1976, הופמן 1962, ווהל 1965, פיטס 1963, רייט 1960, לואתי 1957; על גרמניה -גיליס 1971, 1978, נוימן 1956, 1962, המרואו 1958 , 1959, קרייג 1955.
7. ראה: גראוברד 1986; קונלה 1975; רוטשטיין 1996; רוסטוב 1955; תומס 1978; תומפסון "1968; גייל 1958; בלוף 1954; דולדר 1971; ברזי'ה 1974; למברוך 1972; לורווין 1971; שטיינר 1974.
8. יעקוביניות - מהמילה יעקוביני - סיעה במהפכה הצרפתית שניסתה לממש את חזונה המהפכני בצורה טוטלית ואלימה. ה"טרור" של שנה 1793 התנהל תחת המשטר היעקוביני אשר בראשו עמד רובספייר (ש"פ).

---