תפישתו הציונית-דתית של הרב סולובייצ'יק
חיים נבון
צהר כב, תשס"ה
|
תוכן המאמר:
א. 'קול דודי דופק': משמעותה הדתית של מדינת ישראל ב. היחס לציונות החילונית ג. "מה יאמרו שונאי ציון": המדינה והאנטישמיות ד. התנגדות או ניתוק: העמדה החרדית ה. בין המדינה האידאלית למדינה הריאלית ו. מדוע לא עלה הרב? |
הרב סולובייצ'יק התמנה בשנת תש"א (1941) כחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארה"ב, וליו"ר הוועד הפועל המרכזי של אגודת ישראל בארה"ב. לאחר שנים ספורות עבר הרב סולובייצ'יק לתנועת המזרחי, והפך לאחד מנושאי דגלה של הציונות הדתית באמריקה. הצטרפותו של הרב סולובייצ'יק לתנועת המזרחי הייתה מהלך נועז ותובעני, שנבע מתוך אמת פנימית עמוקה. כך תיאר הרב סולובייצ'יק את הקושי במעבר הזה:
בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים... יהודים כמוני ואחרים, אשר שרשיהם יונקים מן הקרקע העתיק של אביי ורבא ואשר התקשרו עם התנועה, הרי הם בבחינת יוסף, הנדרשים להקריב על המזבח את מנוחת הנפש שלהם, יחסי חברות וידידות.1אין ספק שבמהפך שעבר הרב סולובייצ'יק יש חומר רב לביוגרף. במאמר זה לא נדון בהיבטים הביוגרפיים, אלא בהשתמעויות הרעיוניות של עמדתו הציונית של הרב סולובייצ'יק.2 הציונות של הרב לא נבעה רק משיקולים מדיניים-מעשיים, אלא לוותה ברקע הגותי עמוק.
א. 'קול דודי דופק': משמעותה הדתית של מדינת ישראל
...וגם עכשיו אנו עומדים בימים טרופים, ימי זעם ומצוקה. נגועי פרעות ולמודי ייסורים אנו. במשך חמש עשרה השנים האחרונות נתייסרנו בעינויים שאין כמותם בתולדות אלפי שנות גלות, עלבון ושמד. פרשת הסבל לא נחתמה בייסודה של מדינת ישראל. כיום הזה עוד שרויה מדינה זו במשבר ובסכנה, וכולנו מלאי פחד וחרדה לגורלו של היישוב.4לאחר הזוועה האיומה שעברה על עם ישראל בשואה, מתייסרת עכשיו מדינת ישראל במאבק לחיים ולמוות. איפה הצדק? איך אפשר להסביר את ההיסטוריה האיומה של המאה העשרים? הרב סולובייצ'יק לימד אותנו, שאין לנו לצפות לתשובה על שאלות אלו. האדם אינו יכול לחדור מבעד לערפל המכסה את דרכיו של הקב"ה בהיסטוריה. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא אחרת:
אם יפה לנו להעמיק שאלה בשעת סיוטי בלהות, אז עלינו להציעה בצורה הלכתית, ולשאול: 'מהי חובת האדם הסובל הנולדת מתוך הסבל? מהי בת קול הציוויית הבוקעת מתוך הייסורים?'. לשאלה זו יש, כמו שאמרנו למעלה, פתרון, והוא מתבטא בפסק הלכה פשוט. אין צורך בספקולציה מטאפיסית כדי לברר את הלכות תיקון הרע. 'לא בשמים היא'. אם נצליח לנסח תורה זו מבלי לטפל בשאלת הסיבה והתכלית, נזכה לישועה שלמה.5הרב סולובייצ'יק פתח בהתמודדות עם הרע במישור האישי, וכאן הוא עובר אל המישור הציבורי. עם ישראל כולו עבר חוויה טראומתית של עינויים וסבל. כיצד יתמודד עמה? הרב סולובייצ'יק דוחה את הניסיון לחפש הסבר סיבתי. הדרך הנכונה, גם ברמה הלאומית, היא לראות בסבל תמריץ לתיקון, לעשייה חדשה. לשם כך, מדגיש הרב, "אין צורך בספקולציה מטאפיסית". לא צריך לשאול למה נתן הקב"ה לשואה להתרחש. נשאיר לקב"ה את אשר לו, ונתרכז אנחנו באשר לנו.
לא רק הסבל מחייב, אלא גם החסדים. האדם והעם שנהנו מחסדי ה', חייבים לגמול לו בעשייה נמרצת. קל וחומר כאשר מדובר בחסד נסי, על טבעי.6 גם סבל נורא וגם נסים גלויים מאפיינים את תקופת תקומתה של מדינת ישראל; שניהם מחייבים אותנו להיענות לרצון ה'.
ההיענות חייבת להיות נמרצת ומיידית. המאמר 'קול דודי דופק' קיבל את שמו מפסוק מפורסם בשיר השירים:
אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותיי רסיסי לילה.7הפסוקים ממשיכים לתאר את תגובתה המאכזבת של הרעיה:
פשטתי את כותנתי - איככה אלבשנה? רחצתי את רגליי - איככה אטנפם?8בסופו של דבר הרעיה מתעשתת, וקמה לפתוח את הדלת לדודה. אך אז כבר מאוחר מדי:
קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור, מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר.9הרב סולובייצ'יק מביא פסוקים אלו כדי להצהיר: אסור להחמיץ את השעה. כאשר הדוד דופק, כאשר נתבעת מאתנו היענות ופעולה מהירה, אסור לנו לחכות ולהתמהמה.
את המערך התיאולוגי הזה הרב סולובייצ'יק מתרגם למציאות היסטורית:
לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום, והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!10הסבל של שנות השואה, וגם הנסים של תקומת המדינה, מכוונים את מבטנו אל הקמת מדינת ישראל. מכאן שגם התגובה צריכה להיות בכיוון הזה - תרומה לביסוסה של המדינה. אך בכך אנו מקדימים את המאוחר. בשלב הזה הרב סולובייצ'יק מונה "שש דפיקות" של הדוד בפתחה של הרעיה; שישה גילויים משמעותיים בהקמתה של מדינת ישראל.
הדפיקה הראשונה היא הנס המדיני שבהקמת המדינה. גם רוסיה וגם ארה"ב תמכו בכינון מדינת ישראל, בתמימות דעים נדירה מאין כמותה של מזרח ומערב. "נוטה אני להאמין", כתב הרב סולובייצ'יק, "שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו". והוסיף קביעה שספק אם השתנתה ביובל שחלף מאז: "נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו"ם".11
דפיקת הדוד השנייה מתבטאת בניצחון הצבאי. עצם הניצחון של צבא ההגנה הישראלי הקטן על חילות מדינות ערב הוא נס ופלא. פלא גדול יותר הוא אי-הסכמתם של הערבים לגבולות החלוקה. לוּ היו הערבים מסכימים להצעת החלוקה, מדינת ישראל הייתה נולדת קטועה ורצוצה.
"שלישית", כתב הרב סולובייצ'יק, "הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האוהל התיאולוגי, וייתכן, כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר".12 התיאולוגיה הנוצרית ראתה בגלות עם ישראל מארצו הוכחה חזקה לאמיתוּת הטענות הנוצריות, שהקב"ה זנח את עם ישראל, ובחר במקומו בכנסייה הנוצרית. תקומת מדינת ישראל שמטה את הבסיס מתחת לתיאולוגיה הנוצרית, והוכיחה שה' עדיין חפץ בעמו הנצחי, לא החליפו ולא המירו.
הדפיקה הרביעית היא חיזוק הזהות היהודית בעקבות הקמת המדינה. מדינת ישראל מהווה מוקד לזהות היהודית ולמניעת התבוללות וטמיעה. אפילו היהודים המתכחשים למדינה, חייבים להתמודד עם שאלת זיקתם אליה, ובכך נאלצים לחיות באופן מתמיד את יהדותם. יש לזכור שהרב סולובייצ'יק כתב את דבריו בשנות החמישים של המאה העשרים, יותר מעשור לפני מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, תרומתה של מדינת ישראל לזהות היהודית הפכה לגדולה ולמשמעותית עוד הרבה יותר.
הדפיקה החמישית היא ההכרה שדם יהודי אינו הפקר. בפעם הראשונה מאז שגלינו מארצנו, למדו אויבינו כי אי אפשר להתעלל ביהודים מבלי לספוג תגובה. בזכות מדינת ישראל דמם של ילדי ישראל ננקם משופכיו.
הדפיקה השישית היא קליטת העולים. בכל שנות גלותנו, פליטים יהודיים היו בורחים ממקום למקום, מבלי שמצאו מנוח לכף רגלם. מדינת ישראל פתחה את שעריה בפניהם, ונתנה להם מחסה מוצק. הרב סולובייצ'יק עצמו קושר במקום אחד את תמיכתו בציונות עם השפעתה של השואה.13 כאן הוא מגלה טפח מהשפעה זו, כאשר הוא כותב: "לוּ קמה מדינת ישראל לפני השואה ההיטלראית, מאות אלפי יהודים היו ניצולים מתאי הגז והכבשנים. פלא המדינה בושש קצת לבוא, ובעטיו של איחור פעמיו הוצאו להריגה אלפים ורבבות מישראל".14
חשוב להבין את משמעותן של שש הדפיקות. למעשה, הן אינן עשויות מעור אחד. שתי הדפיקות הראשונות מדברות על יד ה' שנגלתה בהקמת המדינה, בנס המדיני והצבאי. ארבע הדפיקות האחרות אינן עוסקות בנסים, אלא מדברות על המשמעות החיובית שיש למדינת ישראל בחיים היהודיים. המכנה המשותף לשש הדפיקות הוא שכולן מתייחסות להיבטים שונים של משמעות דתית בהקמת מדינת ישראל. כולן מיועדות לכוון את מבטנו אל הייעוד והמשימה העומדים לפנינו: ביצורה של המדינה.
ואכן, מגמתו של הרב סולובייצ'יק במאמר 'קול דודי דופק' הייתה לקרוא לשומעיו להירתם לפעילות למען המדינה, לעלות אליה ולתרום למוסדותיה. התמסרות כזו יכולה לשנות את מצבה של המדינה, בתחום הגשמי ובתחום הרוחני.
יהודי אמריקה היו יכולים בוודאי להחיש את תהליך הקולוניזציה [= התיישבות]... אילו היינו מייסדים יותר קיבוצים דתיים, אילו בנינו יותר בתים לעולים חרדים, אילו הקימונו רשת מסועפת של בתי ספר - היה מצבנו אחר לגמרי.15מהו המעבר מהשואה, דרך שש הדפיקות, אל הקמת המדינה? ברור מה הרב סולובייצ'יק אינו אומר: הוא אינו גורס קשר סיבתי בין השואה למדינה. בתחילת המאמר יוצא הרב בשצף-קצף כנגד כל ניסיון לפענח סיבתיות ביד ה' בהיסטוריה. אין אמירה שהייתה מרגיזה אותו יותר מאשר שהקב"ה כביכול אִפשר את זוועות השואה, כדי שבעקבותיה תוקם המדינה. הקשר שמכונן הרב סולובייצ'יק הוא אחר לגמרי. השואה, כמוה כנִסי הקמת המדינה, מחייבת אותנו להתעוררות, לעשייה, להתמסרות לייעוד נאצל. אך לאיזה כיוון עלינו ללכת? לשם כך עלינו להתבונן, בין היתר, בהיסטוריה. הנסים שהתגלו בהקמת המדינה מעידים שה' חפץ בה. התועלת שמפיק עם ישראל מן המדינה, בעידוד הזהות היהודית ובשמירה על הקיום היהודי, גם הם מפנים את תשומת לבנו אל מדינת ישראל. כל אלו מלמדים אותנו שבכיוון הזה עלינו לפעול.
ב. היחס לציונות החילונית
הקב"ה כרת עם בני ישראל שתי בריתות: ברית מצרים וברית סיני.16 הברית הראשונה היא ברית גורל, והשנייה ברית ייעוד. ברית הגורל הלאומית מתייחסת לעובדות הקיום היהודי. בעל כורחו, היהודי מזוהה כשייך לעם מיוחד ונבדל. הוא אינו יכול לברוח מן הגורל היהודי:
אי אפשר לו לאדם מישראל להגלות את אלוהי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו, יטמא את שולחנו ומשכבו, וישתדל להתכחש לעצמו, לא יינצל משלטונו של אלוהי העברים הדולק אחריו כצל. כל זמן שחוטמו של אדם מעיד על מקור מחצבתו, כל זמן שטיפת דם עברי נוזלת בעורקיו, כל זמן שבשרו הוא בשר עברי - הוא עובד מאונס את אלוהי העברים.17היהודים הם חריגים בין העמים. הגורל היהודי הייחודי מתבטא בכל מקום. בהקשר זה מזכיר הרב סולובייצ'יק איך בימי מלחמת העולם השנייה סירב רוזוולט לקבל משלחת של רבנים, שרצו לבקש ממנו לפעול להצלת יהודי אירופה.18 אפילו במדינה נאורה כמו ארצות הברית, היחס ליהודים הוא שונה.
לשיתוף הגורל היהודי יש גם פן חיובי. שיתוף הגורל מביא לתחושות של אחווה והשתתפות בין כל חלקי העם. כל יהודי חש את סבלו ומכאובו של כל יהודי אחר, גם אם הוא גר בקצה השני של הגלובוס;19 לכן כל יהודי צריך להירתם לעזרתו של אחיו הסובל.20 עדיין מדובר בגורל ולא בייעוד, כי התודעה והעשייה הרצויות הללו הן רק תגובה ללחץ חיצוני.
בנקודה הזו הרב סולובייצ'יק מכה על חטא במאמר 'קול דודי דופק': חטאנו, יהודי אמריקה, כאשר בזמן מלחמת העולם השנייה לא הרעשנו עולמות להצלת אחינו. בטחנו בנשיא רוזוולט, והזנחנו את ברית הגורל שלנו עם אחינו הנאנקים. אסור לחזור על הטעות הזו; אנו חייבים להיחלץ לעזרת אחינו במדינת ישראל, הנתונים בסכנת השמדה מצד נאצר.21 פעם נשאל הרב על ידי אחד מתלמידיו, האם כדאי לערוך בבית ספר יהודי טקס זיכרון לשואה. הרב אישר, בתנאי שידגישו בטקס את המחדל של יהדות אמריקה, שלא התאמצה מספיק לסייע ליהודי אירופה, את שתיקת מדינות העולם, ואת החובה המוטלת עלינו לסייע מכאן ואילך לכל יהודי הנתון במצוקה.22
כדוגמה לברית הגורל, אפשר להביא סיפור שהרב סולובייצ'יק היה נוהג לחזור עליו פעמים רבות. יום אחד הודיעו לסבו של הרב סולובייצ'יק, ר' חיים מבריסק, שיהודי צעיר, חבר ה"בונד" הסוציאליסטי והאנטי-דתי, נעצר באשמה שהיה מעורב ברצח איש ממשל, ועומד להיות מוצא להורג. ר' חיים כינס את כל יהודי בריסק, והודיע להם שלא יתחיל את תפילת "כל נדרי" לפני שייאסף סכום גדול לשיחוד השלטונות. הסכום נאסף, ור' חיים הלך בעיצומו של היום הקדוש לדון עם פקידי הממשל. בסופו של דבר, הצעיר היהודי ניצל.23 ברית הגורל היהודי היא שמביאה אותנו להיחלץ להצלת אחינו היהודים הנתונים בצרה, גם אם השקפת עולמם ואורח חייהם רחוקים מאוד מזה שלנו.
פעם סיפר הרב לתלמידיו בזעזוע עמוק, על דברים ששמע בצעירותו מרב גרמני. אותו רב אמר לו שאכן הוא מרגיש אחווה עם יהודים שומרי מצוות בני ארצות אחרות. אך מה יש לי במשותף, אמר אותו רב גרמני, עם יהודי פולני חילוני? יש לי יותר מן המשותף עם גרמני לא יהודי, שלפחות שותף לעולם התרבותי שלי! אחרי השואה, אמר הרב סולובייצ'יק, אנחנו יודעים עד כמה התחושה הזו מעוותת.24 ברית הגורל היהודית אינה תלויה באמונה או בתרבות; היא משותפת לכל היהודים באשר הם.
לצד ברית הגורל ישנה גם ברית הייעוד. לברית הזו יש תוכן חיובי: התמסרות מוחלטת של כל האומה למטרה עילאית - עבודת ה'. הברית הזו אינה נובעת מאילוצים ומכפייה חיצונית, אלא מבחירה חופשית משותפת בחיים של תוכן ומשמעות.25
בנקודה הזו מגיע הרב סולובייצ'יק לשאלת היחס אל הציונות החילונית. הציונות החילונית, אומר הרב סולובייצ'יק, היא שותפתנו למפעל בניית הארץ, אך היא נכשלה בשתי נקודות. ראשית, הציונים החילוניים השלו את עצמם שהקמת המדינה תשנה את ברית הגורל היהודית. לא עוד בדידות בין העמים, לא עוד גורל ייחודי ומוזר. הקיצוניים שבין הציונים החילוניים שאפו גם למחוק את תחושת האחדות בין יהודי הגולה ל"יהודי החדש" הנוצר כביכול בארץ. זוהי טעות דרמטית: גורלה של מדינת ישראל מוכיח שהעולם ממשיך להתייחס ליהודים באופן חריג, המייחד ומבדיל אותם מעמים אחרים. "מדינת ישראל מבודדת היא כיום בדיוק כבדידותה של כנסת ישראל במשך אלפי שנות קיומה. ואולי בולטת היא בדידותה של המדינה היום יותר מבעבר, כי היא מתגלה בעליל בזירה הבין-לאומית".26
הטעות השנייה של הציונות החילונית חמורה אף יותר. היא התעלמה מברית סיני, מברית הייעוד. הציונים החילוניים ניסו לבטל את ההתמסרות של כנסת ישראל לעבודת בוראה. "רק תנועת שיבת ציון הדתית, בתפיסתה המסורתית והמקורית, בכוחה לתקן את המעוות".27
במקום אחר מציין הרב סולובייצ'יק כי אנחנו מקיימים שותפות עם הציונות החילונית, אך השותפות הזו מוגבלת:
כדי לבנות את מדינת ישראל צועדים אנו עם כל המפלגות, מפני שמאמינים אנו, כי מדינת ישראל היא הדרך המובילה אל הר המוריה, ומפני שברור לנו, כי לבדנו לא תצליח נסיעתנו בדרך זו... כשהדבר נוגע להר המוריה, להלכות אישות, חינוך, לשמירת שבת, למאכלות אסורות, לרבנות ולהוראה, ל'מיהו יהודי' - מצהירים אנו בגאון לשני הנערים, יהיו מי שיהיו בקואליציה אתנו: 'שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה'... אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל'מקום אשר אמר לו האלוהים'.28דברי הרב סולובייצ'יק הללו אינם נאמרים בהקשר של זלזול ועוינות. להיפך; הרב עומד על הקושי הגדול להיפרד מבעלי ברית. אך המגבלות של הציונות החילונית מחייבות אותנו להינתק ממנה ככל שמדובר בשאלות של רוח וערכים. שיתוף הפעולה הוא חלקי בלבד.
ג. "מה יאמרו שונאי ציון": המדינה והאנטישמיות
מדינת ישראל מבודדת היא כיום בדיוק כבדידותה של כנסת ישראל במשך אלפי שנות קיומה... בשעה שהרבה ממנהיגיה חשבו, כי פתרה את הבעיה היהודית, חיסלה את הבדידות והכניסה תקינות בקיומנו. ההנחה שמדינת ישראל החלישה את האנטישמיות בטעות יסודה. להפך, האנטישמיות התגברה, והיא משתמשת בעלילות שווא על מדינת ישראל במלחמתה נגדנו.29הגורל היהודי הייחודי אינו תוצאה של נסיבות היסטוריות בעייתיות, אלא נגזר ממהותו של עם ישראל. לכן מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית האנטישמיות, הנגזרת מגורלנו הייחודי.
במקום אחר משתמש הרב סולובייצ'יק באנטישמיות כהוכחה לערכה ולחשיבותה של המדינה:
אמנם, אינני יכול להביא ראיות לצדקת ההנחה [בדבר חשיבותה של המדינה], אולם אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. אם אתם מסתפקים ביסוד בראשית זה, פוק חזי מה יאמרו שונאי ציון; היחס שלהם למדינת ישראל הוא מאוד אופייני. מקובל אצלנו עפ"י ההלכה, כי כאשר השונא מתקיף עיקרון מסוים ביהדות, הרי זה סימן כי הוא יסוד מוסד ובעל חשיבות גדולה... היה להם, לשונאינו, תמיד מעינו החדה ומחזונו השטני של בלעם ומכשרון הערכתו הגאונית לגבי מוסדותינו. הם תמיד התקיפו את היסודות המרכזיים והחשובים שבהם תלוי המשכנו וקיומנו. כבר בימי קדם שפכו את זעמם על בית המקדש, על שבת ומילה, ובייחוד - תלמוד תורה (שבעל פה). השנאה לתורה הועברה לימי הביניים, בעת ששרפו את התלמוד והעלילו כל מיני עלילות על 'התלמודיזם' היהודי... כשאנו רואים כיצד כל שונאי האומה ריכזו את חמתם ואת זעמם (המכוון, לאמיתו של דבר, נגד אומתנו) על מדינת ישראל, שנעשתה מטרה לחיציהם ועלילותיהם... הרי שאין לך סימן טוב מזה, כי המדינה היא בעלת כוחות סמליים גדולים, ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל.30אם כן, שנאתם של אויבי ישראל למדינה היא שמוכיחה את המעמד החשוב שיש למדינה בעולם היהודי. אך אותו טיעון בדיוק משמש את הרב סולובייצ'יק גם כדי להגביל את מעמדה של מדינת ישראל. אחרי הקמת המדינה, כתב הרב סולובייצ'יק, היו יהודים שדרשו לבטל את צום תשעה באב: "הלא המשיח כבר בא והתגשמו כל תקוותינו!". הרב סולובייצ'יק תוקף את טענתם:
כיצד יסבירו יהודים אלו את העובדה, שבכל השנים לא הסכימו משקיפי האומות המאוחדות להוקיע רציחות של רוצחים ערביים, ומאידך היו תמיד מוכנים ומזומנים להוקיע לאלתר תגובת הגנה של חיילי ישראל!... הישמעאלים, המוסלמים, ונהרו הבראהמיני בשעתו, הכנסייה הקתולית ואף פקידים מסוימים במחלקת המדינה בוושינגטון - שיש ביניהם העוינים זה את זה - מאוחדים יחדיו בעניין שנאת ישראל. תסביך זה מגיע עד האבסורד ממש.31אם כן, הרב סולובייצ'יק מזכיר את האנטישמיות בקשר למדינה בשלושה הקשרים עיקריים.32 ראשית, האנטישמיות מהווה נימוק לחיוניות של הקמת מדינת ישראל. שנית, השנאה המתמקדת במדינת ישראל מוכיחה את חשיבותה של המדינה. שלישית, השנאה הזו מוכיחה שעדיין לא נפתח עידן המשיח, שבו ישתנה הגורל היהודי, ולא תהיה עוד שנאה גורפת כלפי עם ישראל.
ד. התנגדות או ניתוק: העמדה החרדית
אמרו עליו שהתנגד למדינת ישראל. אמירה זו אינה נכונה. התנגדות למדינה מבטאת תפיסת עמדה כלפי גוף פוליטי, שהיא עצמה פעולה פוליטית. דודי היה מנותק לגמרי מכל חשיבה והגבה סוציו-פוליטית. מה שאפשר לומר עליו הוא, שהמדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית, ובסולם הערכים ההלכיים שלו. לא היה לאל ידו לתרגם את האידיאה של ריבונות מדינית חילונית לתכנים ולערכים הלכיים.33הקמת המדינה, אומר הרב סולובייצ'יק, היא "המאורע היותר חשוב שאירע בדברי ימי ישראל בתקופה החדשה".34 אך הגרי"ז התעלם מהמאורע הזה, משום שלא ראה אפשרות ללכד את ההתרחשות הריאלית עם העולם ההלכתי. הרב סולובייצ'יק מבהיר את כוונתו: אין הוא מתכוון לומר שההלכה מתנכרת לעצם הרעיון של מדינה יהודית. להפך; "מקום בראש מזומן למדינה בהשקפת עולמה של ההלכה".35 אך זה מדובר במדינה אשר מתנהלת לפי ההלכה, או שלפחות מראה סימנים של התקרבות לאורח החיים הזה. בפסקה שציטטנו קודם, הרב סולובייצ'יק מדבר על הבעייתיות של "ריבונות מדינית חילונית". מדבריו בהמשך משתמע שהבעיה אינה בעצם ה"ריבונות המדינית", אלא רק ב"חילונית". אפשר לסכם את העמדה שמציג הרב סולובייצ'יק בקביעה שהגרי"ז לא התנגד למדינה חילונית; הוא פשוט התעלם ממנה, ולא מצא לה מקום בהשקפת עולמו.
זהו תיאור נדיר ורב עוצמה של העמדה החרדית, בגוון הייחודי שנתן לה הגרי"ז. אך הרב סולובייצ'יק רומז לכך שהוא עצמו אינו מקבל עמדה זו, וחולק על דודו. "אמנם יש אומרים", הוא כותב, "שההלכה... אינה יודעת טיבה של אכזבה, ואינה מקבלת מרות המאורע... גם אם מלכות החילוניות יצוקת ברזל וכבירת כוח היא, לא תתחלחל ההלכה ולא תתייאש".36
הרב סולובייצ'יק מתח בדרשותיו ביקורת חריפה על התנהלות מנהיגי מדינת ישראל החילוניים.37 הוא מתח ביקורת גם על אנשי "המזרחי": פעם שמעו אותו תלמידיו אומר בזעם, שהיחידים שאפשר לסמוך עליהם בארץ ישראל הם "נטורי קרתא".38 אך הרב סולובייצ'יק התמיד בתפישתו הציונית, כנראה גם מתוך אמונה שאסור להלכה להיכנע למציאות החילונית ולהזניח אותה. אנשי ההלכה חייבים להמשיך להילחם על דמותה של המדינה. דודו הגרי"ז הכיר גם הוא בערכים הללו, אך פחד שהעימות המתמיד עם המדינה החילונית יביא לשחיקה של העמדה הדתית-הלכתית הטהורה.39
הרב סולובייצ'יק אינו מדגיש כאן את משמעותה הדתית של מדינת ישראל כפי שהיא בהווה. הוא אינו מדבר על תרומתה לשרידה הפיזית של היהודים, או לחיזוק הזהות היהודית. מההספד 'מה דודך מדוד' משתמע שהערך של מדינת ישראל נמדד לפי מידת יכולתה להפוך למדינה היהודית האידאלית, מדינת התורה וההלכה. ממאמר זה עולה שהציונות של הרב סולובייצ'יק ינקה מאמונתו שיהיה אפשר לקרב את מדינת ישראל לאלוהי ישראל. כאן המקום להעמיק בניתוח הערך שהרב סולובייצ'יק מוצא במדינה.
ה. בין המדינה האידאלית למדינה הריאלית
הרב סולובייצ'יק מוצא במדינה ערך ומשמעות, אך אלו ערך ומשמעות הנובעים במישרין מניתוח ריאלי של מצב עם ישראל והתועלת שהוא מפיק מן המדינה. כך מתבטא הרב סולובייצ'יק במקומות שונים, מעבר לאותן "שש דפיקות" שראינו. כך, למשל, תיאר הרב סולובייצ'יק, בדרשה שנשא בוועידת המזרחי באמריקה, את המניע של ראשוני הציונות הדתית:
יוסף של תרס"ב [=תנועת המזרחי] הרגיש - אף שלא יכול היה לנסח את תחושתו במשפטים ברורים על פי כללי הדקדוק - כי אותה בריסק ואותה מינסק, וילנה וורשה היהודיים, אותה מוהילב ואותה הומל ויקטרינוסלב על בתי המדרש והישיבות שלהן, על החיים היהודיים-הדתיים התוססים שבהן, יהפכו, קודם כל, לחילוניות, ושנית - יימחו מעל פני האדמה.42מדברי הרב סולובייצ'יק שם עולה שהמניע הבסיסי של ראשוני המזרחי היה התחושה העמומה שהחיים היהודיים המסורתיים של מזרח אירופה עומדים להגיע לקצם. היהדות הדתית צריכה להתמודד עם אתגרים חדשים, ובראשם - האנטישמיות, החילוניות והמודרנה. מדינת ישראל מוצגת כפתרון מעשי למצוקות הללו שהזמן גרמן.
במקומות אחרים דיבר הרב סולובייצ'יק על המדינה כאמצעי להגשמת מצוות יישוב ארץ ישראל:
...שבהקמת המדינה חשיבות הלכתית, מאחר שבאמצעותה נוכל לקיים את המצווה של ירושה וישיבה. אמרנו, מצווה זו מתקיימת לא רק בבניינה המשקי של הארץ, אלא גם על ידי ריבונותנו בה.43בכל אלו אין זכר לתפישה משיחית. בכך שונה הרב סולובייצ'יק מאוד מהרב קוק ומתלמידיו. הציונות שלו אינה משיחית, אלא מעשית. יהיו שיראו בכך חיסרון. אך חשוב להבין את המשמעות העמוקה של גישת הרב סולובייצ'יק. התפישה המשיחית של מדינת ישראל היא שאלה שאי אפשר להוכיח או לשלול אותה באופן הגיוני. איך אפשר להוכיח לאדם שאנו נמצאים בתהליך של גאולה? כשאנו מבססים את עמדתנו הציונית-דתית על תפישה גאולית, אנו נמצאים במצב בעייתי מבחינה חינוכית. אם תלמידינו יפקפקו באפיון התקופה כדור הגאולה, יהיה לנו קשה מאוד לשכנע אותם, והם עלולים להפסיק להזדהות עם הציונות בכלל. גישתו של הרב סולובייצ'יק מניחה מסד איתן ומוצק לציונות הדתית. זוהי ציונות דתית שאינה נסמכת על אפיון משיחי, אלא על ראייה מפוקחת של המציאות היהודית: יותר טוב ליהודים לחיות עם מדינה מאשר בלי מדינה. הספקות בנוגע לתהליך הגאולה המשיחי אינם מעלים ואינם מורידים לגבי התפישה הציונית הזו. ייתכן שמדינת ישראל היא שלב משמעותי בתהליך הגאולה. הלוואי שכך הוא. אך גם אם לא, עדיין יש לה ערך דתי עמוק.
תפישתו של הרב סולובייצ'יק מייחסת למדינה משמעות דתית, אך נזהרת מלראות בה ערך עליון:
בכל לבנו מעריכים אנו את המדינה, מתפללים לשלומה, שולחים אליה את בנינו ועומדים מאוחדים להגן עליה. אבל אין היא הטוב העליון. האידיאל העליון ביותר שלנו הוא השקפת העולם שלנו.44ישנן שאלות אשר הרב סולובייצ'יק אינו מתייחס אליהן כמעט במאמר 'קול דודי דופק'. הרב סולובייצ'יק מתאר את התועלת הדתית שיש במדינת ישראל של ימינו, ואת הקריאה ההיסטורית העולה ממנה כלפי העם היהודי. הוא אינו מתייחס כמעט לשאלת משמעותה של מדינת ישראל האידאלית.46 ראינו שבמאמר 'מה דודך מדוד' כותב הרב סולובייצ'יק על המדינה האידאלית, ש"מקום בראש" מזומן לה בהשקפת עולמה של ההלכה.47 הרב סולובייצ'יק אף רמז שם שהשאיפה שמדינת ישראל תתפתח בכיוון זה, היא שמנחה את עמדתו הציונית. אך מהו ערכה של אותה מדינה אידאלית? איזו תרומה תהיה לה לחיים היהודיים? במקום אחד כותב הרב סולובייצ'יק:
גם השעבוד למדינה יכול ליהפך לעבודה זרה. אפילו אם יבואו כל גדולי עולם שאחתום כי כל נאמנותי הבלתי מסויגת נתונה למדינה, שהיא כיום האידיאל העליון ביותר ליהודים - לא אתן ידי לכך בשום פנים ואופן... השתעבדות אחת בלבד יש לנו, והיא להקב"ה ולתורה.45
אם תשאלוני: במה מתבטא תפקידה של מדינת ישראל? הייתי עונה: שליחותה של מדינת ישראל איננה חיסול בדידותה המיוחדת של כנסת ישראל או ביטול ייחוד גורלה - בזה לא תצליח - אלא העלאת עם-מחנה לדרגת עדה-גוי-קדוש, והפיכת שיתוף גורל לשיתוף ייעוד.48אם כך, מדינת ישראל צריכה לתרום לחיזוק התודעה הרוחנית הקולקטיבית של העם היהודי, ולהביא להתמסרותו לעבודת שמים. אך באיזה אופן המדינה כמערכת היא משמעותית בתהליך הזה? האם ריכוז כל העם ופיתוח תרבות לאומית הם החשובים? האם השפעתה של ארץ ישראל תתרום לתהליך? ושמא הרב סולובייצ'יק מתכוון רק לניצול משאביה הקולקטיביים של המדינה למטרות חינוכיות ותורניות?
מובן שהרב סולובייצ'יק סבור שעלינו לחתור למדינה שתהיה יהודית ותורנית ככל האפשר. אך האם למדינה כזו יהיה ערך מיוחד בהשקפת עולמנו, מֵעבר לקיום קהילה תורנית בלי מדינה? האם התורה תתפתח באופן מיוחד במדינה יהודית-תורנית ריבונית?49 האם עמידתנו מול הקב"ה כיחידים וכציבור תושפע ממדינה כזו? לכל השאלות האלו הרב סולובייצ'יק אינו נותן תשובה.
ו. מדוע לא עלה הרב?
ייתכן גם שסיבות אחרות היו לו. בידנו עדות אחת, שכתב הרב סולובייצ'יק עצמו. הרבנית מרים שילה למדה עם תלמידותיה את המאמר 'קול דודי דופק', ולאחר מכן שלחה מכתב לרב סולובייצ'יק, ושאלה אותו מדוע אינו עולה ארצה. הרב סולובייצ'יק השיב לה במכתב הבא, שנכתב בי"ז תמוז תשכ"ז:51
כבוד הגברת מרים שילה שתחי' שלום וברכה! אני מבקש סליחה על אשר לא נזדקקתי לאיגרתה בתכיפה, ואיחרתי עד כה. קשה הייתה עליי, וגם עדיין קשה, היא הכתיבה. שקוע הנני באבלות על מות רעייתי החביבה, בבת עיני וחמדת נפשי, זכרונה לברכה. עולמי התמוטט וחרב. כאמור, גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע והמורתח. אני מודה לה על דבריה, ואני מקבל את תוכחתה ברצון. אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים. מובן שהרבה גורמים בלתי תלויים בי עכבוני. בכל זאת איני מבקש אמתלא, ואין אני מלמד סנגוריה על עצמי. אשמתי, והקולר תלוי בצווארי. אשתקד החלטנו, אני ורעייתי ז"ל, לבוא ארצה ולעשות שמה כשישה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם, רבות מחשבות בלב אדם, אירע מה שאירע, ורבות אנחותיי ולבי דווי! הרבה ממכריי ומידידיי היושבים בין בארץ ובין בגולה, מאיצים בי שאבוא עכשיו. גם גברתי הדגישה במכתבה, כי שעת רצון וגם שעת משבר רוחני היא עתה. אולם רבותינו סיפרו לנו על כיפה של חשבונות שהייתה חוץ לירושלים, מפני שכל המחשב ומוצא חשבונו חסר מצטער, ובירושלים כתוב 'משוש כל הארץ'. הדברים קל וחומר לכיפה של אבלות קודרת שאני נמצא בתוכה, שצריכה להימצא חוץ לירושלים. איך אפשר לי עכשיו לעלות ירושלימה, ואני איש קשה רוח ומר נפש? אין ההשראה חלה במצב של דיכאון, עצבון וצער. אין גברתי צריכה להצטדק על דבריה. גם אני יהודי פשוט. בלשון רבנן דיבנה (ברכות יז), הייתי אומר: אני מלמד, והרבה העמלים עם הציבור בשדה החינוך התורני, מלמדים. אני מלאכתי בעיר ניו יורק הגדולה, במוסד רב תלמידים, והם מלאכתם בגבעת וושינגטון או במושב אחר במוסד מצומצם בכמותו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. מלאכת כולנו מוקדשת לטיפוח ערכי היהדות, מסורת אבות ותורת רבותינו, בעלי הקבלה וחכמיה.
בכבוד רב
יוסף דוב הלוי סולוביצ'יקבין תלמידי הרב סולובייצ'יק אפשר למצוא אגדה מוזרה: חצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, מספרת האגדה, התקשרו לרב סולובייצ'יק אנשי הסוכנות היהודית, וביקשו שידבר עם הבישוף הקתולי של בוסטון, כדי שזה ישפיע על המדינות הקתוליות של דרום אמריקה שיצביעו באו"ם בעד הקמת מדינת ישראל. הרב סולובייצ'יק ניגש לבישוף, שכנע אותו, ובזכותו התווספו שבעה קולות בעד הקמת המדינה, ואלו הכריעו את הכף.52 תמצית האגדה: הרב סולובייצ'יק הקים את מדינת ישראל. אני מרשה לעצמי לפקפק באמינות הסיפור הזה. אך גם ללא הנופך האגדי, הרב סולובייצ'יק תרם הרבה לציונות: הן מבחינה מעשית, על ידי חברותו הפעילה בתנועה הציונית באמריקה, ועידוד תלמידיו לעלות לארץ; והן על ידי כינון מערכת הגות משמעותית, הנותנת בסיס רעיוני לעמדה ציונית דתית.הערות:
1. חמש דרשות, עמ' 24.
2. זיקתו של הרב סולובייצ'יק לציבור הדוגל בערכי הציונות הדתית, או האורתודוקסיה המודרנית, באה לידי ביטוי גם בגישתו בנוגע ללימודי חול, וכן בעמדתו ביחס ליצירה הטכנולוגית של העולם המודרני. במאמר זה לא נדון בשאלות אלו, אלא רק בגישתו אל הציונות כתנועה הלאומית של העם היהודי. ועיין: ו"ס וורצבורגר, 'היסודות הפילוסופיים במשנתו הציונית-דתית של הרב סולובייצ'יק', בתוך: א' שגיא (עורך), אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 111-122.
3. ראה: דברי הגות והערכה, עמ' 23.
4. שם, עמ' 19.
5. שם, עמ' 19-20.
6. שם, עמ' 20.
7. שיר השירים ה', ב.
8. שם, ג.
9. שם, ד-ה.
10. דברי הגות והערכה, עמ' 23.
11. שם, עמ' 23-24.
12. שם, עמ' 24.
13. חמש דרשות, עמ' 25.
14. דברי הגות והערכה, עמ' 28-29.
15. שם, עמ' 29-31.
16. שם, עמ' 32-33.
17. שם, עמ' 34.
18. font> דברי השקפה, עמ' 50.
19. דברי הגות והערכה, עמ' 35-36.
20. שם, עמ' 38.
21. שם, עמ' 48-51.
22. הרב צ' שכטר, מפניני הרב, ירושלים תשס"א, עמ' קד-קה.
23. A. Rakeffet-Rothkoff, The Rav - The World of Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Vol. I, 1999, pp. 234-235.
24. ibid, Vol. II, pp. 20-21.
25. דברי הגות והערכה, עמ' 39-40. מ' רוזנק משווה את "ברית הגורל" ו"ברית הייעוד" בהקשר זה, ל"איש ההדר" ו"איש האמונה" מהמאמר 'איש האמונה הבודד'. ראה: מ' רוזנק, 'האדם היהודי והמדינה', בתוך: ש' ישראלי ואחרים (עורכים), ספר יובל לכבוד מורנו הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק שליט"א, ירושלים-ניו יורק תשמ"ד, עמ' קסג. קשה לי לקבל השוואה זו, משום שבברית הגורל מדגיש הרב סולובייצ'יק את הממד הפסיבי, בעוד הסממן העיקרי של "איש ההדר" הוא האקטיביות שלו.
26. דברי הגות והערכה, עמ' 52.
27. שם, עמ' 52.
28. חמש דרשות, עמ' 32.
29. דברי הגות והערכה, עמ' 42.
30. חמש דרשות, עמ' 110-111.
31. ימי זיכרון, עמ' 160.
32. ד' שוורץ, 'משנתו של הרב י"ד סולובייצ'יק בראי ההגות הציונית-דתית: החילון והמדינה', בתוך: א' שגיא (עורך), אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 137.
33. דברי הגות והערכה, עמ' 89.
34. שם, עמ' 90.
35. שם.
36. שם, עמ' 90-91.
37. זהו אחד המוטיבים היסודיים בקובץ חמש דרשות.
38. צ' שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ"ד, עמ' כד.
39. דברי הגות והערכה, עמ' 91.
40. וורצבורגר (לעיל, הערה 2), עמ' 119.
41. שוורץ (לעיל, הערה 32), עמ' 129-131.
42. חמש דרשות, עמ' 22. וראה גם: בסוד היחיד והיחד, עמ' 424-425.
43. חמש דרשות, עמ' 88.
44. שם, עמ' 76.
45. על התשובה, עמ' 142.
46. ראה: D. Singer and M. Sokol, 'Joseph Soloveitchik: Lonely Man of Faith', Modern Judaism 2, 1982, p. 253.
47. דברי הגות והערכה, עמ' 90.
48. שם, עמ' 52-53.
49. ראה: י' בלידשטיין, 'עם ישראל בהגותו של הרב סולובייצ'יק', בתוך: א' שגיא (עורך), אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 160.
50. צ' שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ"ד, עמ' צח.
51. התפרסם אצל צ' שכטר, מפניני הרב, ירושלים תשס"א, עמ' קצט.
52. שם, עמ' ר.
