צבי-משה עשה חיל במסחר, ואשתו רבקה-רחל ניהלה את משק הבית וגידלה את ששת ילדיה, שלוש בנות ושלושה בנים, שכולם נשאו את שם המשפחה לפידות. אבא, יעקב-שאול, נולד בשנת 1900, חמישי למניין הילדים. אבא היה ילד מוכשר מאוד וכבר בגיל עשר הרגיש כי מיצה את עצמו ב"חדר" וביקש ללמוד לימודים מתקדמים יותר. מאחר שבקוסובֶה לא היתה ישיבה, נשלח אבא ללמוד בישיבה המפורסמת של סלונים, בה כיהן דודו כאחד המורים. סלונים, הסמוכה לקוסובֶה, היתה עיר ואם בישראל. מכלל 15,800 תושביה, 11,500 היו יהודים. ³ בסלונים היתה ישיבה גדולה ובמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה למדו בה למעלה מחמש מאות תלמידים. חייו של אבא בסלונים לא היו סוגים בשושנים, אולם הוא מצא סיפוק רב בלימוד התורה. אבא היה קם השכם בבוקר ולומד עד שעה מאוחרת בלילה. בימי החורף הקרים, כאשר העלטה שלטה בעיירה, נהג שמש הישיבה להעיר את התלמידים בסלסלו בגרונו:

עורו ישנים, הקיצו נרדמים, קומו לעבודת הבורא.
עצל, עד מתי תישן, מתי ת ק ו ם משנתך".

נוהג היה באותם ימים, שהמשפחות המסודרות יותר היו מזמינות את בחורי הישיבה לאכול בביתם. לסידור זה קראו "טעג" (ימים), כי בכל יום היה הנער אוכל במקום אחר. כך נדד אבא ממשפחה למשפחה, כאשר בכל מקום היה התפריט זהה - תפוחי-אדמה. רק בימי השבת היה אבא סמוך על שולחן דודו, ושם היה מקבל גם חתיכת בשר, בנוסף למנת תפוחי-האדמה. לימים, לאחר שאבא הקים משפחה בארץ והיה בעל בעמיו, התנזר מאכילת תפוחי-אדמה, בטענה כי בסלונים אכל את מנת תפוחי האדמה לכל ימי חייו.
ההתעוררות הציונית ברוסיה של ימי העלייה השנייה, לא פסחה על פלך גרודנָה. צעירים סיפרו על ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל וניסו לעשות נפשות לציונות. בתחילת המאה ה-20 הוקמו בסלונים ובסביבתה אגודות ציוניות, שהראשונה בהם היתה האגודה "שאו נס ציונה", וראשיה השתתפו באופן פעיל בקונגרסים הציוניים באותה תקופה. בקוסובֶה ובעיירות הסמוכות, היו מתאגדות קבוצות של בעלי האמצעים, כדי לקנות בצוותא אדמות בארץ-ישראל. הסבתא רבקה-רחל נדבקה בחיידק העלייה ארצה וניסתה לדבר על לבו של סבא להעתיק את מקום מגוריהם לעיר הקודש, ירושלים. סבא, שהיה איש המעשה, לא התלהב מצעד הרפתקני שכזה. הוא חשש מהבלתי-נודע, והעדיף את עסקיו בקוסובה. אולם כאשר הלכו הפצרותיה של סבתא ותכפו, החליט לנסוע בגפו, כדי לראות מקרוב את ארץ-ישראל ולהתרשם באופן בלתי-אמצעי מן האפשרויות הגלומות בה. אמר ועשה.
את המסע לארץ-ישראל, עשה סבא באונייה שהפליגה מאודסה ועגנה בנמל יפו, הנמל היחידי בארץ באותם ימים. ברדתו מן האונייה, סייר בעיר יפו (תל-אביב עדיין לא היתה קיימת) וביקש לנסוע לירושלים. את הדרך לעיר הקודש עשה בכרכרה רתומה לשני סוסים (מסע שנמשך יום תמים) ויעדו הראשון היה ביקור בכותל המערבי. הוא סייר בארץ וביקר במושבות החדשות ובשובו לקוסובה סיכם את רשמיו מביקורו בארץ-ישראל במלה אחת: "א-מידבר" דהיינו - "מדבר שממה". הארץ באותם ימים היתה בלתי-מפותחת, אפילו בהשוואה לעיירות היהודיות שברוסיה הלבנה. הסבתא לא השתכנעה מדברי בעלה, והמשיכה במאמציה להשפיע עליו לעלות ארצה. הדחף הדתי של המגורים בירושלים עיר הקודש היה כה חזק, עד שחיפה על הקשיים הכלכליים.
עברו מספר שנים, וכאשר עמד הסבא בסירובו לעלות לארץ-ישראל, אמרה הסבתא לבעלה:

החלטתי לנסוע לארץ הקודש, ואם אינך רוצה להצטרף - אסע עם הילדים ואתה תישאר בגפך בקוסובֶה.

סבא נכנע והחל בתכנון הנסיעה.
באותם ימים התארגנה בעיר ביאליסטוק (הסמוכה לקוסובה) "אגודת מנישביץ'" כדי לקנות יחד אדמות בארץ-ישראל. סבא הצטרף לאגודה ושילם את חלקו ברכישה. שליח מארץ-ישראל הגיע לאזור והציע לאגודה לקנות את אדמות כפר אוריה בדרך לירושלים וכך היה. אבא נקרא מסלונים לקוסובֶה ולאחר שערכו לו את חגיגת בר המצווה, החלו בהכנות לנסיעה הגדולה. כך ניצח הרגש את ההיגיון; סבא ארז את המיטלטלין, לקח את אשתו וחמשת ילדיו (הבת הבכורה חשקֶה-חסיה שנישאה בינתיים, נשארה באירופה עם בעלה) ויצא בשנת 1913 למסע הארוך לארץ המובטחת. אחרי טלטולים רבים בים, הגיעה האונייה למצרים ומשם עשתה משפחת לפידות את דרכה לארץ-ישראל ברכבת. בהגיעם ארצה, ניסה סבא להתיישב בכפר אוריה, אולם התנכלות ערביי הסביבה מנעו זאת מן המתיישבים החדשים. הקבוצה התפרקה ו"אגודת מנישביץ" העבירה את האדמות לקרן הקיימת לישראל. לאחר שחלום כפר אוריה נגוז, שם סבא פעמיו לירושלים עיר הקודש. בירושלים הוא קנה בית ישן בשכונת מאה-שערים, שיפץ אותו ולאחר שהיה ראוי למגורים, העביר את משפחתו אליו. הבית היה בית-דירות גדול ובחזיתו היו מספר חנויות. הדירות והחנויות הושכרו, להוציא חנות אחת, בה מכרה המשפחה מיני גלנטריה. ההכנסה משכר-הדירה אפשרה לסבא לפרנס את משפחתו בכבוד, והסבתא היתה מאושרת. אמנם קשיי הקליטה היו מרובים והעול של ניהול הבית היה כבד, אולם לעומת זאת התגשם חלום חייה - היא זכתה לחיות בעיר-הקודש ירושלים.
בשנות השלושים עלו ארצה גם אחי הסב, זאב קפלן, ואחותם צינה. האח אברהם-גדליה זליקוביץ נשאר ברוסיה הלבנה ונפטר שם לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה.
לא חלף זמן רב ופרצה מלחמת-העולם הראשונה. בארץ-ישראל שלטו אז הטורקים, אשר הצטרפו אל הגרמנים במלחמתם נגד אנגליה וצרפת. בתחילה היתה ארץ-ישראל רחוקה מן החזית, אף-על-פי-כן סבלו תושביה רבות מן המלחמה. הצעירים בעלי הנתינות התורקית חייבים היו להתגייס לצבא הטורקי, בעוד היהודים בעלי הנתינות הזרה, גורשו מן הארץ. השלטון העוין החרים כל דבר שהיה לו שימוש מלחמתי, החל בבהמות ואמצעי תחבורה למיניהם וכלה במצרכי מזון. המחסור בארץ היה גדול וככל שהתארכה המלחמה, הלך המצב והחמיר. הרעב, שפקד את הארץ, הורגש במיוחד בירושלים, שהיתה רחוקה מהאזור החקלאי. סבתא התקשתה להאכיל את משפחתה, לכן החליט סבא לשלוח את הילדים הגדולים יותר אל היישובים החקלאיים שבשפלה. הבן הבכור , שבתאי, בלוויית שתיים מאחיותיו (ציפורה ולאה), נשלחו לראשון-לציון לעבוד ביקב. בשכר שקיבלו עבור עבודתם, יכלו לקנות מזון אצל האיכרים ולהתקיים בכבוד. אבא, יעקב-שאול, שהיה צעיר יותר, נשלח לעבוד בבית-הספר החקלאי בבן- שמן, שם קיבל תמורת עבודתו מקום מגורים ואוכל במטבח המשותף. אבא הסתגל במהירות רבה לעבודה החקלאית, ואף אהב את אורח החיים בכפר, אלא שהחברה לא היתה דתית והמטבח לא היה כשר. בהיותו איש עקרונות, לא היה מוכן להתפשר. הוא המשיך לנהל אורח חיים דתי לכל דבר וכדי להימנע מאכילת טריפה, חלילה וחס, הפך להיות צמחוני. אבא התחבב במהרה על ההנהלה וחבר העובדים והמשיך לשמור על קשר אתם במשך שנים רבות גם לאחר שעזב את המקום וחיפש את מזלו בעיר הגדולה. בכסף המועט שקיבל אבא תמורת עבודתו, רכש מצרכי מזון, ומפעם לפעם קיבל רשות מן ההנהלה להעמיסם על עגלה רתומה לשני סוסים ("לוקס" ו"שקד") ולנסוע אל הוריו ואחיו הקטן שנשארו בירושלים הרעבה.
הקשר בין ירושלים והשפלה היה קשה מאוד. הדואר לא פעל, וטלפון לא היה בנמצא. גם התחבורה לא היתה סדירה, ולא תמיד נמצאו הסוסים כדי להסיע את הכרכרות. לעיתים לא נותר מנוס משימוש בשיטה הישנה נושנה - ההליכה ברגל. לקראת פסח של תרע"ו (אפריל 1916), החליט סבא לבקר את ילדיו. מאחר שלא נמצאה כרכרה שתסיע אותו, פתח בצעדה מירושלים לשפלה. הוא התעלם מן הסכנות שריחפו על ההולכים בדרכים, כי דאגתו לילדיו גברה על פחדיו. תחילה הגיע לבן-שמן, כדי לבקר את אבא ומשם פנה לראשון-לציון לבקר את יתר ילדיו. הימים היו ימי האביב, אולם חג הפסח הממשמש ובא לא הותיר לסבא זמן להאריך את שהותו עם ילדיו. הוא ניצל את ביקורו ביקב של ראשון-לציון, כדי לקנות יין לפסח וכך צעד בחזרה לירושלים כאשר בקבוק גדול של יין "כשר לפסח" על כתפו. הדרך לירושלים היתה קשה והמשא הכבד גרם להאטת קצב ההליכה. השמש שקעה, וירושלים היתה עדיין רחוקה. סבא חשש מפני ליסטים שנהגו להסתובב בדרכים עם חשכה, והחליט לעשות את הלילה בכפר הערבי אבו-גוש. מלון כמובן שלא היה בנמצא, ולבית ערבי לא העז להיכנס. מאחר שגם בשדה חשש ללון, ביקש מחסה במנזר הידוע באבו-גוש. כך בילה יהודי דתי את הלילה במנזר, ולידו בקבוק היין "כשר לפסח".
ככל שארכה המלחמה, הלך המצב בירושלים והחמיר. הרעב פשט בכול, ומחלות החלו פוקדות את העיר. הסבתא, שחסכה אוכל מפיה כדי להאכיל את משפחתה , הלכה ונחלשה וכאשר חלתה בדיזנטריה, לא יכול היה גופה הצנום להתגבר על המחלה. היא נפחה את נשמתה בראש השנה תרע"ז (ספטמבר 1916), ונקברה בהר הזיתים, המשקיף על הר הבית. לפי המסורת היהודית, רק צדיקים זוכים להחזיר את נשמתם לבורא בחג ראש השנה. מות הסבתא היתה מכה קשה לכל המשפחה; חמשת הילדים שגרו בארץ, לא היו עדיין נשואים, וגם הסב, למרות אישיותו החזקה והנמרצת, לא רק שאהב את אשתו, אלא אף היה תלוי בה במידה רבה.
עם כיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי וסיום המלחמה, חזרו החיים לאיטם למסלולם הרגיל. היהודים שגורשו מן הארץ בזמן המלחמה על-ידי הטורקים החלו לחזור לבתיהם ולבנות את ההריסות שהותירה המלחמה האיומה. הצהרת בלפור, להקים בארץ-ישראל בית-לאומי ליהודים, הפיחה תקוות רבות בקרב היישוב היהודי בארץ והשלטון הבריטי נתקבל בברכה. שנות העשרים היו בראשיתן שנים של עלייה ושגשוג, וסבא החליט כי הגיע הזמן לנסות את מזלו בבנייה.
לא רחוק משכונת מאה-שערים, שכן בית-היתומים הגרמני "שְנֶלֶר". בית-היתומים היה בנוי על שטח אדמה גדול, מוקף בחומה גבוהה, ובבעלותו היו גם שטחי קרקע רבים באזור שבין שְנֶלֶר לבין שכונת מאה-שערים. אזור זה היה סלעי ולכן לא ראוי לעיבוד חקלאי. יהודי מאה-שערים נמנעו מלהתקרב למחנה שְנֶלֶר ולא קיימו יחסי שכנות עם יושביו הנוצרים. סבא, לעומת זאת, התיידד עם מנהל בית-היתומים, גרמני נוצרי בשם באואֶר, ובזכות ידידות זו ניאות באואֶר למכור לסבא חלקת אדמה מחוץ לבית-היתומים. סבא הכשיר את הקרקע שקנה, ובשנת 1923 בנה עליה בית בן שתי קומות. היה זה הבית היהודי הראשון שנבנה באזור זה מחוץ לשכונת מאה-שערים (כיום רחוב מלכי ישראל מספר 22, פינת רחוב מלאכי). עם גמר הבנייה, ביקש סבא להשכיר את דירות הבית, אולם לא נמצאה אפילו משפחה אחת שהעזה לגור כה קרוב למחנה שְנֶלֶר, וזאת מחשש ליסטים ערביים שהסתובבו באזור. בלית-ברירה, העתיק סבא את משפחתו אל הבית החדש שבנה, וכך גרה לה משפחת צבי-משה לפידות בבית בודד ששכן בין מאה-שערים לשְנֶלֶר. סבא קיים יחסי שכנות טובים עם דרי מחנה שְנֶלֶר, ולמשפחתו לא אונה כל רע. לא עבר זמן רב ונמצאו כמה יהודים אמיצים שהסכימו לשכור דירה בבית סבא. לאחר מספר חודשים אף נמצא בעל הון שהתעניין ברכישת הבית כולו, ולפני שיצאה שנה מיום שנסתיימה הבנייה, נמכר הבית. מיד עם סגירת העסקה (את הבית קנתה יהודיה שעלתה מארצות הברית בשם שיינע חייה כּומיל), קנה סבא את המגרש הסמוך והחל בבניית בית נוסף (כיום רחוב מלכי ישראל מספר 16, פינת רחוב יונה). שנה נוספת חלפה, ובאזור השומם שבין מאה-שערים ושְנֶלֶר, עמדו בדד שני בתים, הדומים אחד לשני כשני תאומים זהים. ברגע שנסתיימה בניית הבית השני, עברה משפחת לפידות לגור בו. המעשה החלוצי של סבא דרבן יהודים נוספים שאזרו עוז ובנו באותה סביבה. כאשר גדל מספר הבתים, התאספו תושבי המקום והכריזו על הקמתה של שכונה חדשה בירושלים. סבא, שהיה מראשי הדוברים, הציע לקרוא לשכונה בשם "גאולה", כי גאל את אדמתה מידי הגרמנים. הצעתו נתקבלה, ומאז נקראת השכונה הסמוכה למחנה שְנֶלֶר בשם "גאולה".
עם תום מלחמת-העולם הראשונה, חזר אבא לירושלים ונשלח ללמוד בישיבת הרב קוק. אבא הצטיין בלימודים ואף קיבל מהרב קוק סיכת זהב כפרס על הצטיינות זו. אלא שלבו של אבא לא נטה לרבנות, וכעבור מספר שנים של לימוד, עזב את הישיבה. אבא עבר ללמוד בסמינר "המזרחי", במטרה להיות מורה בישראל. מאחר ושלט היטב בלימודי הגמרא, ביקש לשחררו משעורים אלה ולנצל את הזמן הפנוי ללמודים כלליים שחסרו לו. המנהל סירב בתוקף לבקשתו של אבא, שעזב בסופו של דבר את הסמינר והצטרף, יחד עם אחיו הצעיר מרדכי, אל אביהם שהחל בתנופת בנייה בירושלים. יחד היוו הבנים צוות קבלנים שפעל בהרמוניה רבה, בניצוחו של אביהם שהיה אדם סמכותי מאוד. המדיניות של סבא היתה לקנות מגרש במקום מבודד, ולפתח את המקום החדש על-ידי בניית בתים. כך נדד מגאולה אל שכונת רחביה, שהחלה אז להתפתח. הבית הראשון שבנה סבא עם בניו ברחביה, היה ברחוב אבן-עזרא מספר 19 ולאחר זאת בנו בית ברחוב קרן קיימת מספר 21 (מול הגימנסיה העברית). באותם ימים, נהגו לבנות בירושלים את המדרגות לקומה השנייה מחוץ לבניין (בניית חדר מדרגות כפי שאנו מכירים היום, היתה אז בבחינת חידוש). לימים סיפר לי אבא, כי בבית שנבנה ברחוב אבן-עזרא, התעוררה בעיה בבניית המדרגות, כי הבנאי הערבי לא בא לעבודה והבנייה נתעכבה. פנה סבא אל אבא והציע לו לבנות את המדרגות בעצמו. השיב אבא כי הוא לא בנה מדרגות מימיו ואינו יודע כיצד עושים זאת. הגיב על כך הסב:

שמע, יענק'ל, אתה הרי יהודי חכם. האם יעלה על הדעת שדבר שערבי בור מסוגל לעשות , לא תוכל גם אתה לבצע?

העז אבא ובנה את המדרגות, ועל אף שיצאו קצת עקומות, הן עומדות וקיימות כבר למעלה מ-70 שנה. לאחר בניית הבתים ברחביה, פנה סבא אל קריית-שמואל, שהיתה אז שכונה חדשה ובלתי-מיושבת. בקרית שמואל בנו הסב ובנו הצעיר מרדכי שני בתים (האחד ברחוב מטודלה מספר 9 והשני באותו רחוב מספר 16). אבא הרגיש שצר לו המקום בירושלים ועקר לעיר הגדולה - תל-אביב.
באותן שנים בהן התחיל צבי-משה לפידות לבנות בירושלים, עלתה ארצה משפחת הירשברג מהעיר ליבָּאו (ליבָּאבָה ברוסית) שבקורְלַנד אשר במדינת לטביה. אבי המשפחה, צבי-הירש, נולד למשפחת רבנים שהתגוררה בליבאו מדורי-דורות. אביו, שמואל הירשברג, שהיה אדם בעל אמצעים, הוריש לבנו צבי-הירש בית גדול, כדי לשחררו מעול פרנסה ולאפשר לו להקדיש את חייו ללימוד התורה. בהגיעו לפרקו, נשא צבי-הירש לאישה את פסיה לבית בלומנטל, שהגיעה לעיר הגדולה מעיירה קטנה ברוסיה, בה עסקו הוריה בחקלאות. פֶּסיה נשאה בעול ניהול משק הבית, טיפלה בדיירים שהתגוררו בבניין ואף ניהלה את חנות המכולת שהיתה בחזית הבית, בעוד בעלה צבי הירש מקדיש את כל זמנו ומרצו ללימוד התורה. במשך השנים נולדו לזוג שלוש בנות ושלושה בנים. אימא, גולדה, נולדה בשנת 1903. הפרנסה בבית הירשברג היתה מצויה בשפע, עד אשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה, שבמהלכה מצאה עצמה לטביה חצויה בין גרמניה ורוסיה. ליבאו נמצאה בתקופות מסוימות תחת שלטון גרמני ובתקופות אחרות תחת שלטון ורוסי ורק לאחר המלחמה הפכה לעיר הנמל של לטביה העצמאית. בגלל הכיבושים הרבים רווחו בליבָּאו שלוש שפות רשמיות: לטבית, גרמנית ורוסית. בבית-הספר היה על התלמידים ללמוד את כל שלוש השפות ובנוסף על כך למדו גם שפה זרה אחת - צרפתית או אנגלית. בזמן המלחמה, הורע מצבה הכלכלי של משפחת הירשברג; הדיירים היו מפגרים בתשלום שכר-הדירה (חלקם אף פסק לשלם לחלוטין), ובחנות המכולת הרבו הלקוחות לקנות בהקפה. אימא נאלצה לעזוב את בית-הספר ולעזור לסבתא בניהול משק הבית ובטיפול באחיה הקטנים.
לאחר מלחמת-העולם, חלה הרעה במצב הכלכלי בלטביה, ובנוסף לזאת החליטה הממשלה על גיוס חובה, שחל על כל צעיר בהגיעו לגיל שמונה-עשרה. כדי למנוע את גיוסו של הבן הבכור, אברהם-אבא, החליטה סבתא לשלחו מן הארץ. יעד ההגירה העיקרי של יהודי אירופה באותם ימים היה ארצות-הברית של אמריקה, אולם סבתא חששה שבנה יתפקר שם וייצא לתרבות רעה, על כן החליטה לשולחו לארץ-ישראל. בארץ עסק אברהם-אבא בכל עבודה מזדמנת, החל מסלילת כבישים וכלה בבניין; אולם נפשו יצאה לעסוק במסחר. ואמנם, כאשר עלתה כל המשפחה ארצה בשנת 1924, החל בעזרת הוריו לעסוק בייבוא תרופות מחו"ל. ברבות הימים הוכנס כשותף גם האח הקטן יעקב, ושם העסק הוסב ל"אחים הירשברג", כפי שהוא קיים עד עצם היום הזה.
משפחת הירשברג התגוררה בתל-אביב ברחוב גרוזנברג, ובשכנות להם התגורר זוג צעיר, שיפרה ודוד קומרובסקי, שהיו ידידים של משפחת לפידות מירושלים. בחול המועד פסח, סמוך לעלייתם ארצה, יצאה אימא יחד עם אחותה הצעירה חנה ואחיה הגדול אברהם, לסיור מאורגן בחברון וירושלים, בהדרכת זאב וילנאי. בסיור השתתף גם הזוג קומרובסקי, אשר הציעו לערוך בסוף הטיול ביקור בבית משפחת לפידות. היתה זו הפגישה הראשונה בין אבא לבין בנות משפחת הירשברג. לימים סיפר אבא על התרשמותו משתי האחיות: "אומנם הצעירה היא היפה, אולם הגדולה היא הטובה". ואכן לא ארכו הימים, ובשנת 1925 נשא יעקב-שאול לפידות לאישה את גולדה לבית הירשברג. לאחר הנישואין, עבר הזוג הצעיר להתגורר בבית השני שבנה סבא לפידות בשכונת גאולה, ועם הגיעה לירושלים, הסב סבא את שם אימא מ"גולדה" ל"זהבה".