אכן נתבקשתי להיות אחראי על תליית מודעה גדולה מעל הבמה של האמפיתאטרון של רמת-גן בשעה שנגנה שם התזמורת הפילהרמונית לכבודם של חברי וועדת האו"ם לענייני ארץ-ישראל. בשלב מסוים היה חשש שחברי ההגנה שהיו במקום, יתנכלו לצעירים שטִפְסו על הסולם. כדי להגן עליהם, חשפתי את עצמי ועמדתי ליד הסולם ומנעתי מחברי ההגנה לבצע את זממם. מסתבר שמישהו מן הנוכחים הכיר אותי וכך הגיע שמי לש"י.
את ירושלים עזבתי, כזכור, בגיל חמש, כאשר הורי עקרו לתל-אביב. בהיותנו בתל-אביב, נהגנו לבקר בירושלים שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות, וקיימנו בכך את מצוות העלייה לרגל ב"שלוש רגלים". בזיכרוני היתה ירושלים עיר של חג, יהודים לבושים בבגדי שבת הולכים להתפלל ליד הכותל המערבי.
שמחתי לחזור לירושלים, הגם שהדבר נעשה בגלל אילוצים שלא היתה לי שליטה עליהם. לא לחגוג באתי הפעם לירושלים, אלא כ"פליט" הבורח מפני הבולשת הבריטית ומפני הש"י. היה עלי לנהוג במשנה זהירות כדי שנוכחותי בעיר לא תבלוט. הייתי צריך להיזהר לא רק מפני הבריטים, אלא אף מפני אחינו בני ישראל. שני סיפורי אליבי בניתי לי כדי להסביר את שהייתי בירושלים: האחד עבור משפחתי ומכרַי והשני עבור הבולשת הבריטית. למשפחתי הסברתי כי באתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, ובאשר לבריטים - החלטתי לספר כי באתי לבקר את סביי וסבתי שהתגוררו בירושלים.
הצעד הראשון שעשיתי עם בואי לעיר, היה למצוא חדר מתאים בו אוכל להתגורר ולהמשיך את פעילותי באצ"ל מבלי לעורר חשד כלשהו. החדר חייב היה להימצא בסביבה שקטה, בה הבריטים ממעטים להסתובב. כן היתה חייבת להיות גישה נוחה לחדר, ומה שחשוב לא פחות - דרך מילוט בשעת סכנה. סירבתי לקבל חדר שהוצא לי על-ידי מפקדי, כי רציתי שאף חברַי למחתרת לא ידעו את מקום מגורי. לבסוף, לאחר חיפוש אינטנסיבי, מצאתי חדר שהתאים לדרישותי. החדר היה בשכונת "אחווה", בדירת משפחת חיה ויעקב הופמן - זוג מבוגר, מסביר-פנים ונעים הליכות. הזוג הופמן היה חסוך ילדים, ומעטים היו האורחים שנהגו לבקרם. הבעל עבד בהנהלת חשבונות באחד המוסדות הדתיים ובשעות הפנאי עסק בלימוד תורה, בעוד האישה עסקה בניהול משק הבית. הכנסתם לא היתה גדולה והם חיו בצנעה רבה. שלושה חדרים היו להם בדירתם ואת האחד החליטו להשכיר כדי להגדיל במקצת את הכנסתם החודשית. הסברתי להם כי הלימודים באוניברסיטה כרוכים בעבודה עצמית רבה, אותה אני מתכוון לעשות יחד עם חברי לספסל הלימודים מחוץ לחדרי ועל-כן איאלץ מפעם לפעם לחזור בשעה מאוחרת הביתה. עוד הבטחתי להם שאין בדעתי להזמין אורחים כדי לא להפריע את מנוחתם. הזוג הופמן קיבל את הסברי בהבנה רבה והעִסקה נעשתה. הבאתי את חפצי המועטים ונכנסתי לגור בדירתם. החדר היה גדול למדי והיה מצויד במיטה, שולחן קטן, שני כיסאות וארון ישן. יתרונו הגדול של החדר היתה הדלת הנוספת שהובילה לחצר ואשר יכלה לשמש לי דרך מילוט. למרבה האירוני, היה החדר קרוב מאוד לבית בו גרתי בילדותי בשכונת "גאולה" הסמוכה.
התנאים של חיי המחתרת בירושלים היו קשים ביותר. יש לזכור כי ירושלים שימשה מרכז השלטון הבריטי, בה שכנה ממשלת המנדט, מפקדת הצבא, מרכז הבולשת וכן מעונו של הנציב העליון. מטבע הדברים שימשה ירושלים כר פעולה נרחב להתקפות המחתרת על מטרות בריטיות. בירושלים בוצעו מן הנועזות שבפעולות המחתרת. כך פוצץ פעמיים בניין הבולשת המרכזית, נהרס אגף שלם מבניין מלון המלך דוד בו שכנו משרדי הממשלה ומפקדת הצבא, וכן הותקף מחנה הצבא ב"שנלר" בעיצומו של המצב הצבאי שהוטל בזמנו על ירושלים. כתוצאה מן ההתקפות הללו, נקטו הבריטים אמצעי ביטחון מיוחדים והיקשו מאוד על פעילות המחתרת בעיר. הבריטים הקימו בירושלים אזורי ביטחון, שנקראו בפי העם "בווינגרדים", והקיפו אותם בגדרות-תיל גבוהות. משמרות קבועים הועמדו בשערי אזורי הביטחון וכל יוצא ובא נבדק בקפדנות רבה. בנוסף לזאת, הסתובבו ברחובות העיר משמרות צבא ומשטרה, מי ברגל ומי ברכב. מפעם לפעם היה הצבא סוגר קטע רחוב ועורך חיפושי-פתע אצל כל העוברים והשבים שנקלעו במקרה לאותו מקום. ואם לא די בכל זה, הרי שלעיתים קרובות נהגו הבריטים להטיל עוצר לילה על העיר כולה, החל מהשעה שש בערב ועד לשעה שש בבוקר.
בנוסף לכל הקשיים הללו, סבלה ירושלים מכמה חסרונות אובייקטיביים. לירושלים לא היה עורף מתאים לפעילות מחתרתית, דוגמת הפרדסים שהיו בשפע באזור השפלה. ירושלים היתה מוקפת הרים חשופים, ובסביבתה שכנו כפרים ערביים עוינים. קשה היה לקיים מפגשים בקבוצות בשטח פתוח, כי כל תנועה עוררה מיד חשד והיה חשש שהבריטים יגיעו במהירות למקום. המפגשים נערכו בדרך-כלל בחדרים שנשכרו במיוחד למטרה זו. כדי שלא לעורר חשד, הקפדנו שהפגישות תתקיימנה בקבוצות קטנות ולא לעיתים תכופות מדי. גם האימונים בנשק התנהלו בחדרים שכורים, ולכן הוגבל האימון לנשק קל וקטן בלבד - אקדחים ותת-מקלעים. לצורך אימונים ברובים או במקלע, היה צורך לשלוח את הבחורים לאחד מסניפי הארגון בשפלה.
היה לי קשה מאוד להסתגל לתנאים המיוחדים של ירושלים, במיוחד לאחר החופש היחסי אליו הורגלתי לפני בואי לעיר. רמת-גן היתה מוקפת פרדסים, אליהם לא העזו הבריטים להיכנס. הפרדסים שימשו לנו כמקום מפגש, משם יצאנו לפעולות הקרב ולשם חזרנו לאחר ביצוע הפעולה. באדמת הפרדסים חפרנו את מחסני הנשק, ובתי האריזה שימשו לנו כמקום אימונים. עשינו בפרדסים כבתוך שלנו, ובלילות הסתובבנו עם נשק ללא חשש ואף פעם לא הופתענו מביקור בלתי רצוי של המשטרה או הצבא. והנה, לאחר תנאי "לוקסוס" כאלה, מסתובב אני בסמטאות ירושלים, מסתכל שמאלה וימינה לפני היכנסי לחדר כל שהוא כדי לקיים בו פגישה עם חברי לארגון. העברת הנשק לחדר לצורך אימונים היתה מבצע בפני עצמו. שלא לדבר על הצורך לשמור כל שקט מכסימלי, כדי שלא לעורר את חשדם של השכנים.
בהיותי בלתי מוכר בירושלים, הוטל עלי לשכור חדרים חדשים לצורך קיום פגישותינו, והחדר הראשון ששכרתי היה בשכונת "נחלאות". כדי להגיע אל החדר, היה צורך לעבור דרך סמטאות השכונה, והגישה לחדר היתה ברגל בלבד, מכאן שמשמרות בריטיים ממוכנים לא יכלו להגיע לאליו. החדר עצמו נבנה על עמודים בתוך חצר סגורה, ועל-כן קראנו לו - "העלייה". בעלי החדר גרו בסמוך לו; מתושבי המקום היו, פשוטי-עם סימפטיים. את עיסקת שכירת החדר ערכנו בתקיעת-כף, ללא חתימה על חוזה כלשהו, והוסכם שתשלום של חודשיים יינתן מראש. ריהטנו את החדר בשולחן שהכיל מגירת סתר, כמה כיסאות ומיטת ברזל מכוסה בשמיכת צמר דקה. הרביתי להשתמש בחדר "העלייה" והתיידדתי עם בעלי הבית. הקפדתי לשלם בזמן כדי להימנע מחיכוכים מיותרים. פעם, באחד מימי הסתיו קיימתי פגישה בחדר, ולאחריה נשארתי כדי לערוך כמה רשימות. הייתי שקוע בעבודתי, עד כי לא שמתי לב שעוצר-הלילה נכנס לתוקפו. לא רציתי לקחת סיכונים מיותרים, והחלטתי להישאר בחדר ללינת לילה. היה זה ליל סתיו קר, והשמיכה היתה דקה מכדי לחמם את עצמותיי. כך שכבתי, קופא מקור, מבלי יכולת לעצום עין. לפתע שמעתי דפיקות בדלת. קפצתי מן המיטה, והמחשבה הראשונה שניקרה במוחי היתה שוודאי באו לאסור אותי. נשארתי במקומי מבלי להוציא הגה, עד אשר שמעתי את קולה של בעלת הבית: "זו אני, פתח בבקשה את הדלת". פתחתי את הדלת בזהירות ומה רבה היתה הפתעתי כשראיתי את בעלת הבית ושמיכת-פוך גדולה בידה. היא סיפרה לי כי זו השמיכה שהיא שומרת ליום הכלולות של בִתה, ועל-כן אינה בשימוש. "הלילה קר מאוד והשמיכה שלך דקה מדי" אמרה. "קח בבקשה את השמיכה הזאת ממני והתכסה בה". ובלי אומר ודברים השאירה את שמיכת-הפוך ויצאה לדירתה. אותו ליליה חיממה השמיכה את גופי אולם יותר מכול חימם את לבי יחסה של האישה העדינה והטובה שכה דאגה לשלומי.
באחד הימים, כאשר הלכתי לתומי ברחוב המלך ג'ורג' החמישי, נחסם לפתע קטע הרחוב על-ידי חיילים בריטים וכל האנשים נתבקשו לזהות את עצמם באמצעות תעודות-זהות. הראיתי את תעודתי לחייל הבודק ולאחר שהלה הפך בה ובדק מכל הצדדים, החליט כי עלי לעבור בדיקה נוספת אצל הקצין. חששתי כי אני מתחיל להסתבך, אולם לא הראיתי כל סימני עצבנות. העובדה שלא הייתי היחיד שנשלח לבדיקה נוספת, עודדה אותי במקצת. הקצין שאלנו למעשי וסיפרתי לו כי באתי לבקר את סבתי (לא יכולתי לספר לו שאני לומד באוניברסיטה העברית מפני שלא היה בידי שום מסמך שיכול לאשר זאת). הקצין שאל לשם סבתי ולכתובת מגוריה ואחר ביקשני לחכות בצד. בינתיים נחקרו אנשים נוספים, אשר שוחררו לאחר שענו על שאלות החוקר. כאשר נותרתי לבדי, הוזמנתי לחקירה נוספת. הפעם התנהלה שיחה על המצב בארץ, והקצין רצה לדעת את השקפתי הפוליטית ובמיוחד את דעתי על ארגוני הטרור. הסברתי מה שהסברתי ואז נערכה התייעצות, כאשר אחד החוקרים מתבונן בי מן הצד כדי לבחון את התנהגותי. לבסוף הסביר לי הקצין את חומרת המצב בירושלים והמליץ בפני לעזוב את העיר ולהימנע מביקורים נוספים. הודיתי לו על עצתו, לקחתי את תעודת-הזהות שלי ומיהרתי להסתלק מן המקום. למחרת דיווחתי לממונים עלי על המקרה. והוחלט כי מוטב שאיעדר מירושלים לזמן-מה. מאחר וחששתי לחזור לשפלה, בחרתי להצטרף לטיול מאורגן לנגב. נסענו בדרכי העפר של הנגב, וביקרנו בהתיישבות היהודית החדשה באזור. כן ביקרנו בעיר עזה, ובדרכנו חזרה נכנסנו למערות בית גוברין. הוקסמתי ממרחבי הנגב, אולם המערות הגדולות השאירו עלי רושם מיוחד. חשבתי לעצמי כי אילו היו מערות אלה קרובות יותר למקום ישוב יהודי, הרי יכולנו לעשות בהם שימוש רב להסתר נשק ואף לאימונים, כפי שוודאי נהגו בני עמנו בעבר. הטיול אִפשר לי להשתחרר מן המתח הרב בו נמצאתי עם העברתי לירושלים, ועם סיומו חזרתי במשנה-מרץ לעבודת המחתרת.

הערות:

1. ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, עמוד 954.
2. שם, עמוד 957.
3. ארכיון תולדות ההגנה, 112/1189.

---

---