אני מתוודע אל רעיונות האצ"ל

באפריל 1936, התנפל ביפו המון ערבי מוסת על יהודים עוברי-אורח. תשעה יהודים נרצחו בדם קר ולמעלה מחמישים נפצעו. למחרת היום, התקיפו ערבים את השכונות היהודיות הסמוכות ליפו, רצחו שישה יהודים נוספים ופצעו עשרות. אלפי יהודים ברחו מן השכונות אל מרכז תל-אביב והתעוררה בעיה חמורה למצוא מקום לשכנם. בקצה רחוב שיינקין, סמוך לרחוב אלנבי, הקימו בגינה הקטנה אוהלים כדי לשכן בהם את הפליטים מיפו. הביקור במחנה אוהלים זה השאיר בי רושם בל יימחה. הייתי אז בן שמונה, ומראה הפליטים היה בשבילי חוויה קשה מאוד. לא יכולתי להבין, במה חטאו היהודים, שהערבים הורגים בהם ללא הבחנה. אבל מה שכאב לי יותר, היה שהיהודים לא השכילו להגן על עצמם ולהשיב למתקיפים כגמולם. אנו, הילדים, תמיד הגבנו כאשר התקיפו אותנו ומדוע המבוגרים אינם עושים דבר כדי להגן על עצמם? כאבנו את כאב הפליטים, אבל גם כעסנו על האדישות וחוסר התגובה. למחרת היום, התארגנו כל ילדי השכונה, וגירשנו את הרועים הערביים שבאו לרעות עם עדריהם בשדה הריק שליד בית-המדידות הממשלתי ששכן בקצה רחוב שיינקין. הנימוק שלנו היה שאם מגרשים יהודים מיפו, אין להרשות לערבים לבוא ולרעות בתל-אביב.


מהומות ביפו

מאורעות הדמים נמשכו עוד חודשים רבים, ובבית לא פסקו מלספר על ההתקפות שנערכו על יישובים יהודיים ברחבי הארץ. התקפות הערבים, הידועות גם בשם "המרד הערבי", כוונו נגד המפעל הציוני בארץ-ישראל. הערבים דרשו להפסיק את העלייה וכן למנוע את הקמתם של יישובים חדשים בארץ. היישוב היהודי בארץ התחיל להתארגן כדי להתגונן בפני התקפות הערבים, ותושבי הספר נקראו להתנדב כדי לשמור בעמדות. בנוסף למתנדבים שפעלו במסגרת ארגון ה"הגנה", הקימו השלטונות את משטרת היישובים, שאנשיה נקראו "גפירים" או "נוטרים" בעברית. גם רחוב קריית ספר היה באזור הספר כי הוא גבל בשדותיה של המושבה הגרמנית "שרונה" (היום אזור הקריה בתל-אביב). על גג אחד הבתים הוקמה עמדה ועליה זרקור גדול שהאיר בלילות את השדה שממול, כדי להרתיע את המתנכלים לשכונה. אנו, הילדים, נהגנו לבקר את הנוטרים בעמדה, ותמורת סנדוויצ'ים וקפה שהבאנו להם, הרשו לנו להפעיל את הזרקור. ערב אחד נפתחה אש על השכונה, והשוטר שהגיע למקום אסף את כל הילדים וביקש מאיתנו לפוצץ את פנסי הרחוב, כדי שהערבים לא יידעו לאיזה כיוון לירות. כמובן שמילאנו את בקשתו בשמחה רבה, והתחרינו בינינו בזריקת אבנים לעבר הפנסים.
באותם ימים החליטו המוסדות הלאומיים להבליג על התקפות הערבים, ולהסתפק בהתגוננות בלבד. היתה זו מדיניות "ההבלגה", לפיה התנגדו "המוסדות" לעריכת התקפות על כפרים ערביים וכתוצאה מכך השאירו את כל היוזמה בידי הערבים. הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל), שהתפלג מן ה"הגנה" בשנת 1931, התנגד למדיניות ההבלגה. האצ"ל גרס כי אין להסתפק בישיבה בעמדות וכי יש ליזום התקפות על ריכוזי הערבים כדי להרתיעם.
ב-18 במרס 1938 הותקפה בגליל מכונית נוסעים שעשתה דרכה לצפת. כתוצאה מן היריות, נהרגו ארבעה יהודים, ביניהם ילד ושתי נשים. ב-16 באפריל אותה שנה יצאו חמישה חברי ההגנה לסיור בשבי-ציון ובחניתה. אליהם נלווה גם דוד בן-גאון. בדרכם חזרה לביתם בקריית-חיים, הותקפה מכוניתם ומן היריות נהרגו שלושה, ביניהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש-פינה. מקרי הרצח גרם לסערת רוחות בקרב חברי פלוגת העבודה של בית"ר ששכנה בראש-פינה. (כל בית"רי שעלה באותם ימים ארצה, חייב היה לשרת במשך שנתיים בפלוגת עבודה, שהתמקמה באחת המושבות. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום כדי להתפרנס, ובערב עסקו באימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל). שלושה מבין חברי הפלוגה, אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן-יוסף (טבצ'ניק), החליטו שאין לעבור בשתיקה על מעשה הרצח. השלושה יצאו לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה וירו על אוטובוס ערבי שעבר במקום, אולם איש מנוסעי האוטובוס לא נפגע. הם עזבו מיד את המקום והתחבאו בחורבה עזובה שהיתה בקרבת מקום. לרוע מזלם, ראו אותם במנוסתם, ולאחר זמן קצר באה המשטרה ואסרה את השלושה. שיין, ז'ורבין ושלמה בן-יוסף, הועמדו בפני בית-הדין הצבאי בחיפה והואשמו בנשיאת נשק שלא כחוק וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". כל אחד מסעיפי ההאשמה נחשב, לפי התקנות לשעת חירום, לעבירה שדינה עונש מוות. מנהיגי בית"ר ניסו להציל את השלושה ולשם כך שכרו את עורכי-הדין פיליפ ג'וזף ואהרון חוטר-ישי, שהציעו להכריז על ז'ורבין כמי שנתערער שיווי-משקלו הנפשי ולהמציא עבור שיין תעודות המאשרות שעדיין לא הגיע לגיל שמונה-עשרה. השלושה דחו את קו ההגנה הזה, והודיעו כי בדעתם להפוך את המשפט לבמה פוליטית, בה יכריזו בגלוי על השקפותיהם. בפסק-הדין הוכרז ז'ורבין כבלתי-שפוי בדעתו ונידון לכליאה בבית-חולים לחולי-רוח "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן-יוסף נידונו "למוות על-ידי תלייה עד שתצא נשמתם". השניים קיבלו את פסק-הדין בשלווה נפשית בלתי-רגילה, ופרצו בשירת "התקווה". מפקד הצבא אישר את פסק-הדין של שלמה בן-יוסף, והמתיק את דינו של אברהם שיין למאסר עולם, בגלל גילו הצעיר.


שלמה בן-יוסף

עם היוודע פסק-הדין, פנו מנהיגים רבים, בארץ ובעולם, אל ממשלת בריטניה בבקשה להמתיק את גזר-הדין, אולם ללא הועיל. את יומו האחרון של בן-יוסף מתאר יוסף נדבה. 1
בבוקר ה-29 ביוני 1938 מתקין עצמו שלמה בן-יוסף לשעתו האחרונה. הוא פושט את בגדי-הארגמן של הנידונים למוות, לובש מכנסיים קצרים וחולצה ונועל נעלי עבודה גבוהות. לאחר פת שחרית הוא מצחצח את שיניו ומחכה לבוא השוטרים. הוא הלך בקומה זקופה ועלה לגרדום בעודו שר את שיר בית"ר. על קירות תא הנידונים למוות כתב בין-יוסף בעברית דלה: 'מה זה מולדת? זה דבר שבעדו כדאי לחיות, ללחום וגם למות', 'עבד הייתי לבית"ר עד יום מותי' וכן קטע משירו של ז'בוטינסקי 'למות או לכבוש את ההר'.
הייתי ילד בן עשר, והזדעזעתי מתלייתו של בן-יוסף. באופן מיוחד חרה לי סעיף האשמה של נשיאת נשק, שהעונש עבורו היה מוות בתלייה. האם לא ידעה הממשלה כי הערבים הם הם שהתארגנו בכנופיות על-מנת לרצוח יהודים? וכי לא ברור היה שהיהודים נושאים נשק כדי להגן על עצמם? אמנם נכון הדבר שהשלושה ירו על אוטובוס ערבי, אולם בעיני היה זה בבחינת "הקם להורגך - השכם להורגו".
למחרת היום הזדמנתי במקרה לרחוב אלנבי בתל-אביב ומצאתי את עצמי בעיצומה של הפגנת המונים שבאו למחות על הוצאתו להורג של בן-יוסף. עמדתי בצד מתבונן במתרחש, כאשר לפתע התנפלו על המפגינים שוטרים מצוידים באלות והיכו על שמאל ועל ימין. פצועים שדם ניגר מפניהם, היו מוטלים על הכביש , מבלי שהוגשה להם עזרה רפואית. נסתי על נפשי מחשש להיפגע, אבל המחזה הנורא נחרת עמוק בתודעתי, וליווה אותי במשך שנים רבות. הפעם היו אלה האנגלים שהיכו יהודים, אשר כל עוונם היה מחאתם על תלייתו של אחיהם שלמה בן-יוסף.


הפגנה המונית בתל-אביב למען חנינה לשלמה בן-יוסף

בעקבות הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף, פתח האצ"ל בשורה של פעולות תגמול.
אותה שנה עברה משפחתנו משדרות-רוטשילד ואבא שכר דירה ברחוב אנגל הסמוכה.
באחד הבקרים, שמעתי יריות מספר ולאחריהן היתה המולה בחצר. אבא, שנהג לצאת לעבודה בשעה מוקדמת, נשאר בבית, והעצבנות היתה רבה. הסתבר כי כמה בחורים ירו על אוטובוס שהסיע עובדים ערבים מיפו למחלקת המדידות הממשלתית ששכן בקצה רחוב שינקין הסמוך. היורים נסוגו לרחוב אנגל בעוברם דרך חצר ביתנו. כעבור זמן קצר, הופיעו בחצר שוטרים בלוויית כלבי-גישוש שהלכו בעקבות היורים. לא הבנתי מדוע אבא ואימא היו כל-כך עצבנים, ומדוע אבא לא הלך לעבודה באותו בוקר, הרי לא היה להם כל חלק במעשה. רק כעבור שנים סיפר לי אבא, כי עוד לפני נישואיו רכש אקדח להגנה עצמית. היה זה כאשר משפחתו גרה בבית מבודד בשכונת גאולה בירושלים סמוך למחנה שְנֶלֶר, אזור ממנו נהגו הערבים לירות על דרי השכונה החדשה. מאז עזבנו את ירושלים ועברנו לתל-אביב, אך אבא המשיך להחזיק באקדח. אלא שבינתיים הוציאה ממשלת המנדט תקנות לשעת חירום, לפיהן כל המחזיק בנשק, אפילו לא השתמש בו, דינו - מוות. אבא נבהל וחשש שבעקבות היריות שירו על האוטובוס, יערכו הבריטים חיפוש גם בביתנו וביקש להיפטר מן האקדח. הוא חיכה בקוצר-רוח עד אשר נרגעו במקצת הרוחות, וזרק את האקדח לבור השופכין שהיה בחצר ביתנו (באותם הימים לא ידענו על קיומו של ביוב מרכזי). בכך תמה פרשת האקדח.
את פרשת היריות תאר עיתון "הארץ" מיום ראשון ה-24 ביולי 1938:


נורה אוטובוס של פקידי מחלקת המדידות בתל-אביב.
תושבי רחוב שינקין נתעוררו ביום שישי בשעה 7 בבוקר לערך לשמיעת קולות ירייה בסביבה.
בשעה 07:10 כשהופיעו שני אוטובוסים מן החברה הלאומית ביפו, שהובילו פקידים ערבים ונוצרים העובדים במחלקת המדידות ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין, נורו אליהם לפתע מן המארב כ-14 יריות. 3 כדורים פגעו בשמשה הקדמית של אוטו פרטי לבן שעמד ליד המדרכה. הכדורים נתקעו בתוך ריפוד המושב של הנהג, והמשטרה הוציאה משם את הקליעים. כדור אחד פגע בגדר של הבית ממול ועוד 4 כדורים - בקיר הבית מתחת לחלון שתריסו היה מורד. 3 כדורים פגעו באחד האוטובוסים ומאחד מהם נפצע קל ברגלו אחד הפקידים, שהועבר תחילה לבית-המדידות ואחר-כך ליפו.
את האוטובוסים ליוו 2 שוטרים בריטיים.
המשטרה הגיעה כעבור זמן קצר למקום. מן החקירה התברר שהיריות באו מן החצר של הבית מספר 74. מוסרים שהיו שני אנשים שירו ואחר-כך ברחו לרחוב אנגל ושם נעלמו עיקבותיהם ...
באוטובוס נסעו 34 איש. כדור אחד פגע בגוף האוטובוס אולם לא חדר פנימה. כדור שני חדר לתוך האוטובוס ופצע באופן קל את אליאס אוואַד מיפו.
המשטרה מצאה במקום 6 תרמילים ריקים. את השאר לא מצאו. כפי שמוסרים נמלטו היורים באופנוע שחיכה להם ברחוב אנגל.
לימים סיפרה לי בת-ציון קרמין, שהשתתפה בפעולה, את אשר אירע באותו בוקר: 2
הפעולה בוצעה על-ידי צוות של שלושה מפקדים - אריה יצחקי, יצחק לייבוביץ ובת-ציון. אריה יצחקי שכב בחצר בית ברחוב שינקין מספר 74, בעוד ולייבוביץ ואני המתנו לו על אופנוע ברחוב אנגל הסמוך. כאשר עבר האוטובוס, בשעה 7 בבוקר, נשמעו מספר יריות ולאחריהן נשתרר שקט. אריה יצחקי חצה את החצר ורץ לעבר רחוב אנגל עם תת-מקלע בידו. הוא מסר את הנשק לבת-ציון, ולאחר שהכניסה אותו אל מתחת למעיל שלבשה, קפצה על האופנוע, ויחד עם לייבוביץ התרחקו מן המקום, בעוד דיירי הבתים בסביבה עומדים על המרפסות ולא מאמינים למראה עיניהם. לאחר מכן סיפר אריה יצחקי כי בגלל מעצור בתת-המקלע, הוא ירה רק ירייה אחת.
מן העדויות השונות ניתן להסיק כי רוב התרמילים שנמצאו במקום, מקורם בשוטרים שירו ללא הבחנה.
כעבור שנה, הונחתה על היישוב היהודי מכה נוספת, כאשר ב-17 במאי 1939, פורסם "הספר הלבן של מקדונלד" (שר המושבות הבריטי) על-ידי ממשלת בריטניה. ב"ספר הלבן" קבעה הממשלה הבריטית את היעד המדיני לגבי ארץ-ישראל, לפיו:
שאיפת ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית תוך עשר שנים, שתעמוד בקשרי אמנה כאלה עם הממלכה המאוחדת שיהא בהם כדי לספק באופן המניח את הדעת את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות בעתיד.
כדי להבטיח את "המדינה הפלשתינאית" כמדינה ערבית, נוקט המסמך כמה אמצעים כדי לבלום את התפתחותו של היישוב היהודי בארץ ולהנציח את היותו מיעוט במדינה. כדי להבטיח שמספר היהודים לא יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה, תותר עלייתם של 75,000 יהודים תוך חמש שנים "אם ירשה זאת כושר הקליטה הכלכלי". בתום תקופה זו, "לא תורשה כל עלייה נוספת, אלא אם כן יהיו ערביי ארץ-ישראל נכונים להשלים עימה". ואם לא די בהפסקת העלייה, אסר המסמך על היהודים לרכוש קרקעות באזורים מסוימים "כדי שלא תיווצר אוכלוסייה ערבית גדולה של מחוסרי קרקע". זאת ועוד: ממשלת בריטניה הודיעה כי מאחר ששני הצדדים לא הסכימו לתוכנית זו או לכל תוכנית אחרת, תגשים הממשלה את תוכניתה על דעת עצמה.
"הספר הלבן", שנועד להרוס את המפעל הציוני בארץ-ישראל, נתקבל בביקורת חריפה לא רק על-ידי היהודים, אלא גם על-ידי חלק מן המנהיגים בבריטניה ובארצות אחרות. ועדת המנדטים של חבר הלאומים פסקה באופן חד-משמעי, כי הספר הלבן מהווה סטייה מן ההוראות של המנדט, שהיו כידוע הקמת בית-לאומי ליהודים בארץ-ישראל. העניין הועבר למועצת חבר הלאומים, אולם בינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה, והמועצה לא הספיקה לדון בבעיה. בארץ נערכה הפגנה רבת משתתפים נגד הספר הלבן. הפעם שמעתי על קיום ההפגנה, והלכתי לרחוב אלנבי כדי לחזות במתרחש. עמדתי בצד והקשבתי לנאומים שנישאו. חלק גדול מן הדברים לא הבנתי; והנה לפתע נוצרה מהומה, ומאות שוטרים, חלקם רכובים על סוסים, התפרצו אל תוך ההפגנה ופיזרו את המפגינים באלימות. הסוסים דהרו אל תוך ההמון, בעוד הרוכבים מכים באלות על ראשי המפגינים באכזריות רבה. הסתלקתי מן המקום במהירות והגעתי הביתה כל עוד רוחי בי.
אם בפרשת בן-יוסף הופיעו האנגלים כמתווכים בין יהודים וערבים, הרי המקרה של הספר הלבן היווה פעולה ממשלתית אנטי-יהודית מובהקת. לא עוד סכסוך יהודי-ערבי; הפעם היה זה סכסוך יהודי-בריטי!
תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא, והנשק שפעל עד כה נגד הערבים, הופנה הפעם גם נגד השלטון הבריטי. משרדי העלייה של ממשלת המנדט הועלו באש, וב-2 ביוני 1939 פוצצו לוחמי האצ"ל שלושה צמתים שלקווי טלפון בירושלים. שבוע לאחר-מכן, הרסו מוקשים בחצות לילה את תאי הטלפון בתל-אביב. את הפיצוץ לא שמעתי, אולם למחרת היום חיטטנו בין ההריסות כדי למצוא מטבעות כסף ששימשו להפעלת הטלפון.

"פאריטה" ו"טייגר היל"
באחד מימי אוגוסט 1939, כאשר הלכנו להתרחץ בימה של תל-אביב כמנהגנו מדי יום ביומו, נתגלה לנגד עינינו מחזה בלתי-שגרתי; במרחק של כ-50 מטר מן החוף, נטתה על צדה אונייה שעלתה על שרטון. היתה זו האונייה "פאריטה", שהביאה על סיפונה 850 עולים (רובם בית"רים מפולין ורומניה), שהורדו במשך הלילה לחוף ופוזרו בעיר תל-אביב. שחינו עד לאונייה ובעזרת חבלים טיפסנו עד לסיפון. היתה לי חוויה בלתי-רגילה לראות אונייה מקרוב ואף להיכנס לתוכה ולהתהלך בין אולמותיה השונים. טיילתי על הסיפון הלוך ושוב, ולא יכולתי להבין, כיצד דחסו באונייה כה קטנה, מספר כה גדול של אנשים, למשך תקופה כה ארוכה. כשבוע לאחר נחיתתה של "פאריטה", עגנה לידה אונייה נוספת, שהגיעה לחופי תל-אביב ב-1 בספטמבר 1939, הוא יום פרוץ מלחמת-העולם השנייה. על סיפון האונייה "טייגר היל" היו למעלה מ-700 עולים, אולם רק כמאתיים הספיקו לעלות באין מפריע לחוף. השאר נתגלו על-ידי ספינת משטרה שפתחה עליהם באש. מן היריות נהרגו שני מעפילים, והשאר נתפסו על-ידי המשטרה ונשלחו למחנה המעצר בצריפין. שתי האוניות: "פאריטה", שהובאה ארצה במסגרת עליית "אף-על-פי" של בית"ר והאצ"ל, ו"טייגר היל", שהובאה בידי ארגון ההגנה, נשארו זמן רב מול חופי תל-אביב. ספינות אלה סימלו בשבילי את המאבק נגד הגזרות שגזרו הבריטים על עליית יהודים לארץ-ישראל.