פעולות ראשונות נגד השלטון הבריטי¹

בתקופת הטירונות נהגנו להיפגש פעמיים בשבוע ; במהלך השבוע בשעות הערב ובשבת - בשעות הבוקר. בערבים היינו מקיימים שיחות, בהן ניסה המפקד להחדיר בנו את תחושת חיי המחתרת. הוא סיפר לנו על התפתחות האצ"ל, על שבירת ההבלגה ב-14 בנובמבר 1937 ועל דמויות המופת של הארגון. רושם עז עשה עלינו יעקב רז, אשר נתפס על-ידי ערבים בהובילו, בשנת 1938, פצצה מוסווית בשוק ליד שער שכם בירושלים. הערבים דקרו אותו בסכינים בכל חלקי גופו, ובעודו שותת דם, נתפס על-ידי המשטרה והובל תחת שמירה כבדה לבית-החולים הממשלתי. בבית-החולים נחקר יעקב על-ידי הבולשת, וכאשר הרגיש כי כוחותיו הולכים ואוזלים, חשש שמא יאבד את השליטה על עצמו ויספר מסודות המחתרת נגד רצונו. בלילה הסיר את התחבושות מעל גופו ומת מאובדן דם. יעקב רז העדיף למות ובלבד שלא למסור את שמות חבריו לבולשת הבריטית.
הנושא המרכזי בפגישות הראשונות עסק בדרכי ההתנהגות במחתרת, כללי הקונספירציה והשמירה על הסודיות. אחד הכללים החשובים היה - לדעת רק את ההכרחי; זאת כדי שגם אם יעבור האדם עינויים קשים ביותר, לא יוכל לספר את אשר אינו יודע. לימדונו לא לבוא בקבוצות למקום המפגש, להשתמש אך ורק בכינויים ולהימנע מאזכור השם האמיתי. אבל עיקר העיקרים היה לשמור על התנהגות נורמלית ולא לפטפט! ההנחה היתה, שתמיד נמצא מישהו שמקשיב לדברינו, וכל שביב של אינפורמציה יכול לגרום לאסון. למדנו את ההבדל בין פרובוקטור, שמוחדר אל תוך השורות, לבין אינפורמטור אשר נוהג להקשיב "בתמימות" לשיחות הזולת ולדלות מהן את סודות המחתרת.
לאחר מספר פגישות, בדק המפקד את יכולתנו להתגבר על הפחד. נפגשנו על הר-נפוליון שליד רמת-גן ונכנסנו לאחד הבורות שנחפרו על-ידי הארכיאולוגים בחפשם אחר ממצאים מתקופה קדומה. במסגרת התרגיל, היה על כל אחד מאיתנו ללכת לבדו ל"שבע טחנות" שעל הירקון, מהלך של כ-10 דקות, ולקנות מנה פלאפל בכפר הערבי הסמוך ג'מוסין. אמנם היה זה כפר שקט ותושביו ידידותיים, אולם ההליכה בלילה בדד בשביל בין הפרדסים, רחוק מיישוב יהודי, הפחידה גם את האמיצים שבתוכנו. לאחר שעה ארוכה חזרנו כולנו בשלום להר-נפוליון, אכלנו בצוותא את הפלאפל שקנינו אצל הערבים והמפקד לימד אותנו את שירו של אברהם שטרן "חיילים אלמונים" אשר שימש בזמנו כהמנון האצ"ל. מאוחר יותר הוחלף ההמנון בשיר בית"ר מאת זאב ז'בוטינסקי. היתה התרוממות-רוח, והערב הזה תרם הרבה לגיבוש חברתי של הקבוצה.
בפגישות שקיימנו בשבתות לאור היום, עסקנו בתרגילי סדר ומאוחר יותר למדנו את תורת הטופוגרפיה. כדי שהלימוד לא יהיה תאורטי בלבד, ערכנו גם סיורים בסביבה, אשר שולבו בתרגילי שדה. הסיורים נוהלו על-ידי אהרון שוחט, מפקד ה"גונדה" ("מחלקה"), אשר הקפיד במהלך תרגילי השדה שלא נבליט אף חלק מאיברי גופנו בשעה שזחלנו בתוך שדה

הקוצים. אהרון ניחן בקול ערב, והסיורים לֻוו בשירי בית"ר שהיו בעיקרם שירי-לכת. אהבנו את הסיורים, ולמדנו בשקדנות את תורת תרגילי השדה, אולם נפשנו יצאה ללמוד את תורת הנשק, כדי שנוכל להשתמש בו במבצעים של ממש. אלא שלימוד השימוש בנשק בושש לבוא, ולנו נגרמה אכזבה רבה. רק מאוחר יותר נודע לי כי הסיבה היתה נעוצה בעובדה הפשוטה שברמת-גן של אותם ימים, לא היו מספיק אקדחים כדי לאמן את כל המגויסים החדשים. כפיצוי, ערכנו אימונים בקליעה למטרה באקדח אוויר. האימונים נערכו בצריף של תנועת-הנוער בית"ר, ששכן ליד הכביש הראשי (היום רחוב ז'בוטינסקי) ובסמוך למגרש הכדורגל של בית"ר. כדי שנוכחותנו לא תעורר כל חשד, הפכנו לבית"רים לכל דבר. בשעת הירי, שרנו בקול רם, ואחד החברים ליווה את השירה בתיפוף רועש על גבי פח.
עם סיום תקופת הטירונות שארכה כחצי שנה, נערכה לנו בחינה בטקס מרשים. הוכנסנו, כל אחד לחוד, לחדר בו היה שולחן ומסביבו ישבו שלושה מפקדים. השולחן היה מכוסה בדגל הלאום ועליו היה מונח אקדח וספר התנ"ך. עם היכנסי לחדר, קפצתי לעמידת "דום", ולאחר מתן הפקודה "עמוד נוח", החל המבחן. השאלות נסבו על החומר שלמדנו ואחר החל דיון על דרכו של הארגון ועל מידת נכונותי לקחת חלק בפעולותיו. היתה זו מעין חקירת שתי-וערב, אשר במהלכה ניסו הבוחנים לעמוד על טיבו של כל אחד מאיתנו ובאיזו מידה ניתן לסמוך עליו. ככל שהתמשך הזמן, ירד המתח והשיחה הפכה להיות יותר נינוחה. במהלך הפגישה גבר האמון ההדדי ועם סיומה הפכנו להיות חברי הארגון מן השורה.
המבצע הראשון שהוטל עלינו היה הדבקת כרוזים על קירות הבתים. הלוגיסטיקה של המבצע לא היתה פשוטה כלל ועיקר. ראשית היה צריך למצוא מקום להכנת הדבק, ולאחר מכן היינו צריכים למצוא את הזמן והשיטה המתאימים כדי שלא יעלו על עקבותינו, וכדי שאיש לא יזהה אותנו. יוסף קינדרלרר מצא פתרון לבעיית הדבק; ליד ביתו, היה בית מבודד ובו שכנה כריכייה. אנו התיידדנו מאוד עם בעל הכריכייה, זלמן ציבלין, ואף עזרנו לו מפעם לפעם בעבודתו. הוא הביע בפנינו דעות אוהדות לפעולות המחתרת, ועל כן ביקשנו את רשותו להרתיח אצלו פח שהכיל עמילן ומים. הוא לא שאל אותנו למטרת הבישול, ובהבנה שבשתיקה היינו מכינים אצלו את הדבק שהיה דרוש לנו לצורך מבצע הדבקת הכרוזים. בדרך-כלל נהגנו לצאת בשלשות; האחד אשר על הדבק והמברשת, השני - עם חבילת הכרוזים והשלישי שימש כשומר. לעיתים, כאשר העבודה היתה רבה במיוחד, יצאנו בזוגות במקום בשלשות. היינו צריכים להיזהר מהשוטרים שנהגו להסתובב ברחובות וכן מסקרנים בלתי-רצויים. אבל האויב הגדול ביותר שלנו היה - השאננות. באחד המקרים, לקראת סיום המבצע, היינו יוסף ואני שרויים במצב-רוח מרומם וערנותנו נפגמה. לפתע, יצאו מאחת החצרות שני שוטרים, אנגלי ויהודי, וצעדו לעברנו. פתחנו במנוסה, והשוטרים - אחרינו. למזלנו הרב, עבר במקום אוטובוס, שנסע באיטיות ביוצאו מן התחנה. זרקנו את פחית הדבק על השוטרים ונתלינו על הסולם האחורי של האוטובוס. השוטרים צעקו "עצור", אולם הנהג לא שמע את צעקותיהם והמשיך בנסיעה. כך ניצלנו ממאסר.
עם הזמן, רכשנו מיומנות רבה, והיינו מסוגלים להדביק כרוזים בכל איזור רמת-גן במשך כשעתיים. הקפדנו לשנות בכל פעם את המסלול, כדי שלא יוכלו לשים לנו מארבים, ולמזלנו לא נתפסנו אפילו פעם אחת. לפני צאתנו ל"הדבקה", היינו נוהגים לקרוא את תוכן הכרוז, כדי שלא נצטרך להתעכב למחרת היום ולקרוא את הכרוז מעל קירות הבתים. כרוז אחד הרשים אותנו במיוחד הן בתוכנו והן בצורתו. היה זה ב-1 בפברואר 1944, היום בו הכריז האצ"ל מרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל. הכרוז היה גדול במיוחד (גיליון דפוס שלם) שהודפס בצבע כחול ובו נאמר בין השאר :