ההתאוששות מן הסזון
כחצי שנה לאחר תחילת ה"סזון", התחיל האצ"ל להתאושש מן המכות שירדו עליו. התמנו מפקדים צעירים, שתפסו את מקום הוותיקים שנעצרו והשורות נתמלאו מחדש. אנשי הרכש הצליחו להשיג נשק חדש, במקום זה שנתפס על-ידי ה"הגנה", והוכשרה הקרקע לפעילות מחודשת. אחת הפעולות הראשונות, שסימלה את התאוששותו של הארגון, היתה התקנתן של מרגמות פרימיטיביות מתוצרת עצמית, שהופעלו כנגד מטרות בריטיות. את הרעיון הגה "גידי" (עמיחי פאגלין), אחד מטובי המפקדים שהיו לארגון. גידי הצליח לבנות בבית-המלאכה של הוריו מרגמה שהיתה מורכבת מצינור בקוטר של 12 אינטש ובתוכה פגז שהיה עשוי ממיכל מתכת מלא בחומר-נפץ. המרגמה לא היתה מדויקת ופעלה רק לטווח קצר, אולם היה בהפעלתה כדי לעורר רעש רב ולהפגין את המשך המלחמה בשלטון המנדט הבריטי. הוכנו מספר מרגמות כאלה, והוחלט להציבן במקומות שונים בארץ. אחד המקומות היה מחנה המשטרה ב"שרונה" (מקום בו נמצאת היום הקריה בתל-אביב). לשם הכנת המרגמות, היה צורך בחומר-נפץ, וזה רוכז מכל הארץ. המשימה שהוטלה עלינו היתה להעביר את חומר-הנפץ שהיה ברשותנו למקום ריכוז בבית-הקברות בנחלת-יצחק. השומר של בית-הקברות היה איש הארגון, והוא הצליח לחפור קבר מדומה, שהפך להיות מחסן נשק לכל דבר. מאחר שלא ידענו במדויק את מקומו של הקבר המסוים הזה, הוסכם כי השומר יחכה לנו בבית-הקברות ויקבל מאיתנו את "הסחורה". היה זה ליל שבת, וארבעה יצאנו לדרך, כל אחד ושק חומר-נפץ על כתפו. בדרך לבית-הקברות, לא פסקנו מלהתלוצץ על השדים והרוחות שמסתובבים שם בלילה ועל פגישתנו הצפויה אתם. אולם ברגע שהגענו למקום, פסקו בבת-אחת כל הבדיחות, ולאחר שקפצנו מעל הגדר ורגלינו דרכו בתוך שטח בית-העלמין שררה לפתע דממה. איש לא פצה את פיו והאווירה היתה קשה. לרוע מזלנו, איחרנו לפגישה, והשומר שאמור היה לחכות לנו עד חצות לילה, לא היה שם יותר. היינו אובדי עצות. את מקום המחסן לא ידענו, ולקחת את "החבילות" בחזרה לא רצינו, כי הרי החומר חייב היה להגיע ליעדו. לבסוף החלטתי להשאיר את השקים מתחת לשיחים הגדולים שהיו ליד חלק מן המצבות, וזאת בהנחה שביום השבת אין היהודים נוהגים לבקר את מתיהם. כל שק הונח ליד מצבה אחרת, וכדי שנוכל לתאר את מקום הימצאו של חומר-הנפץ, היה על כל חבר לשנן היטב את השם החרוט על המצבה. וכך הלכנו בחצות לילה בתוך בית-הקברות, כאשר כל אחד משנן בקול רם את שם מתו. היה זה מחזה גרוטסקי, אולם איש לא העלה חיוך על שפתיו. למחרת בבוקר מיהרתי לפגוש את יהוידע ולדווח לו את שמות המתים אשר לידם הנחנו את השקים עם חומר-הנפץ, ועם צאת השבת, סילק השומר את החומר והניחו במקום מבטחים.
פעולת המרגמות לא זכתה להצלחה רבה; אלה שכוונו אל מול מלון "המלך דוד" בירושלים, בו שכנו משרדי ממשלת המנדט וכן מפקדת הצבא, נתגלו על-ידי ה"הגנה" והוסגרו למשטרה. המרגמות שהותקנו מול משטרת "שרונה" אמנם פעלו, אך לא גרמו כל נזק. למרות הכישלון, היה בעצם הנחת המרגמות מעין ציון דרך - האצ"ל לא חוסל וממשיך בפעילותו.
זמן קצר לאחר פעולת המרגמות, הודיעו לי כי חברי הטוב יוסף נעצר על-ידי המשטרה. השוטרים הגיעו לביתו באישון לילה ולאחר חיפוש מדוקדק בדירתו, בו העלו חרס בידם, ביקשו את יוסף להתלוות אליהם. יוסף הובא תחילה לבית-הסוהר ביפו ולאחר חקירה, הועבר למחנה המעצר בלטרון. הידיעה על מעצרו של יוסף נפלה עלי כרעם ביום בהיר. אמנם הייתי ער למאסרים הרבים שנערכו ברחבי הארץ בחודשי ה"סזון" הקשים, אולם אף פעם לא היה זה כה קרוב אלי. הרגשתי שהטבעת הולכת ומתהדקת סביב צווארי והחלטתי שמוטב להסתלק מרמת-גן ולו לתקופה קצרה בלבד. מאחר שלא רציתי באותה עת להיהפך ל"פליט" (לנדוד לעיר אחרת ולחיות על חשבון הארגון), חשבתי על דרך אחרת בה אוכל להיעדר מן הבית לזמן-מה. באותם ימים מקובל היה שקבוצות נוער, ובהן תלמידי הכיתות הגבוהות של בתי-הספר התיכוניים, היו יוצאות לתקופה של חודש עד חודשיים לעבודה חקלאית בקיבוץ. היתה בכך תועלת כלכלית לקיבוץ וחינוך חלוצי לנוער. העליתי בפני יהוידע את הרעיון שאצטרף לעבודה באחד הקיבוצים וההצעה מצאה חן בעיניו. גם הוא חשש שלאחר מעצרו של יוסף, יגיע תורי והקיבוץ נראה כמקום בטוח להסתתר בו עד יעבור זעם. לאחר קבלת האישור מן הארגון, הצטרפתי אל חברי כיתתי ויחד יצאנו לקיבוץ "משמר העמק" אשר בעמק יזרעאל.
בקיבוץ קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות, ושיכנו אותנו במחנה אוהלים על הגבעה, לא רחוק ממחנה הפלמ"ח שהיה במקום. השלווה שהשרתה האווירה החקלאית, היתה תחליף מוצלח למתח הרב בו הייתי מצוי בחודשים האחרונים. העבודה האינטנסיבית במחסני הנשק והצורך להיזהר לא רק מן הבריטים אלא גם מאחינו היהודים, נתנו את אותותיהם. שמחתי לצאת בבוקר אל המטעים, כדי לקטוף שזיפים וללמוד את ההבדלים בין הסוגים והמינים השונים. בנוסף לקטיף השזיפים, עבדתי בעבודות שונות בשדה. בעוד קטיף השזיפים התנהל בניחותא, תוך כדי שינון פתגמים ביוונים שלמדנו מאחד מחברי הקיבוץ, הרי איפות תפוחי האדמה היה מפרך. טרקטור היה עובר והופך את האדמה, ועלינו היה למהר ולאסוף את כל הפרי לפני שובו של הטרקטור. בערבים היינו מקבלים הרצאות על סוציאליזם וקומוניזם ועל היופי שבעבודה השיתופית, כאשר הסיסמה היתה ש"כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". חברי "השומר הצעיר" ראו בברית-המועצות את הגשמת חלומם ופעלו להגשמת התורה הסוציאליסטית בארץ.
בערבים שהיו חופשיים מהרצאות, נהגנו להיפגש עם חברי הפלמ"ח, שבאו להתרועע עם הבנות שלנו. בכל הפגישות הללו הקשבתי קשב רב לדברי חברי הפלמ"ח ונזהרתי שלא להיכנס לשום ויכוח, אידיאולוגי או אחר, כדי שלא לעורר את חשדם. באחת הפגישות, נסבה השיחה על המלחמה ב"פורשים". הרגשתי שקיימת תסיסה בקרב חברי הפלמ"ח וההתנגדות למלחמה באצ"ל הולכת ומתפשטת. באופן מיוחד גברה ההתנגדות להסגרת אנשי המחתרת לבולשת הבריטית. היו גם ויכוחים על הדברים שנאמרו בכנס המיוחד של הפלמ"ח שנערך בקיבוץ "יגור", בו הודיעו סנה וגולומב על הפסקת הפעולה נגד ה"פורשים". הנימוק שניתן לכך היה שה"פורשים" נפגעו פגיעה חמורה ופעולתם שותקה, אולם האמת היתה החשש מפני ההתנגדות שהלכה וגברה בקרב חברי ה"הגנה" לשיתוף הפעולה עם הבריטים. זאת ועוד, חלק מחברי הפלמ"ח טענו כי הפעולה נגד הפורשים מסיטה אותם מן העיקר, והוא - המאבק לעלייה חופשית ולהקמתה של המדינה העברית. נזכרתי בדבריו של בגין, אשר טען כי עלינו להבליג על מעשי הרדיפות, משום שלא ירחק היום וגם ה"הגנה" תצטרף אלינו במלחמה נגד השליט הזר. הרגשתי שהנה הולך וקרב הרגע בו יילחם הנוער העברי כולו נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
לפני סיום עבודתנו בקיבוץ, קיבלנו כבונוס אימונים אינטנסיביים ברובה. את הרובים קיבלנו מתחנת הנוטרים שהיתה בקיבוץ, והאימונים נוהלו על-ידי אחד הנוטרים שהיה גם חבר ה"הגנה". שמחתי מאוד על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד ולהכיר את הרובה, שלא היה בשימוש מבצעי בארגון בגלל אי-התאמתו למלחמת מחתרת בשטח בנוי. אלא שזמן קצר לאחר הקורס שקיבלתי בקיבוץ, ניתנה לי ההזדמנות להשתמש ברובה באחת מפעולות השדה של הארגון - היה זה בשעה שיצאנו לפוצץ את גשרי הרכבת ליד הכפר הערבי "ייבנה" (היום העיר יבנה).
פעולת המרגמות לא זכתה להצלחה רבה; אלה שכוונו אל מול מלון "המלך דוד" בירושלים, בו שכנו משרדי ממשלת המנדט וכן מפקדת הצבא, נתגלו על-ידי ה"הגנה" והוסגרו למשטרה. המרגמות שהותקנו מול משטרת "שרונה" אמנם פעלו, אך לא גרמו כל נזק. למרות הכישלון, היה בעצם הנחת המרגמות מעין ציון דרך - האצ"ל לא חוסל וממשיך בפעילותו.
זמן קצר לאחר פעולת המרגמות, הודיעו לי כי חברי הטוב יוסף נעצר על-ידי המשטרה. השוטרים הגיעו לביתו באישון לילה ולאחר חיפוש מדוקדק בדירתו, בו העלו חרס בידם, ביקשו את יוסף להתלוות אליהם. יוסף הובא תחילה לבית-הסוהר ביפו ולאחר חקירה, הועבר למחנה המעצר בלטרון. הידיעה על מעצרו של יוסף נפלה עלי כרעם ביום בהיר. אמנם הייתי ער למאסרים הרבים שנערכו ברחבי הארץ בחודשי ה"סזון" הקשים, אולם אף פעם לא היה זה כה קרוב אלי. הרגשתי שהטבעת הולכת ומתהדקת סביב צווארי והחלטתי שמוטב להסתלק מרמת-גן ולו לתקופה קצרה בלבד. מאחר שלא רציתי באותה עת להיהפך ל"פליט" (לנדוד לעיר אחרת ולחיות על חשבון הארגון), חשבתי על דרך אחרת בה אוכל להיעדר מן הבית לזמן-מה. באותם ימים מקובל היה שקבוצות נוער, ובהן תלמידי הכיתות הגבוהות של בתי-הספר התיכוניים, היו יוצאות לתקופה של חודש עד חודשיים לעבודה חקלאית בקיבוץ. היתה בכך תועלת כלכלית לקיבוץ וחינוך חלוצי לנוער. העליתי בפני יהוידע את הרעיון שאצטרף לעבודה באחד הקיבוצים וההצעה מצאה חן בעיניו. גם הוא חשש שלאחר מעצרו של יוסף, יגיע תורי והקיבוץ נראה כמקום בטוח להסתתר בו עד יעבור זעם. לאחר קבלת האישור מן הארגון, הצטרפתי אל חברי כיתתי ויחד יצאנו לקיבוץ "משמר העמק" אשר בעמק יזרעאל.
בקיבוץ קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות, ושיכנו אותנו במחנה אוהלים על הגבעה, לא רחוק ממחנה הפלמ"ח שהיה במקום. השלווה שהשרתה האווירה החקלאית, היתה תחליף מוצלח למתח הרב בו הייתי מצוי בחודשים האחרונים. העבודה האינטנסיבית במחסני הנשק והצורך להיזהר לא רק מן הבריטים אלא גם מאחינו היהודים, נתנו את אותותיהם. שמחתי לצאת בבוקר אל המטעים, כדי לקטוף שזיפים וללמוד את ההבדלים בין הסוגים והמינים השונים. בנוסף לקטיף השזיפים, עבדתי בעבודות שונות בשדה. בעוד קטיף השזיפים התנהל בניחותא, תוך כדי שינון פתגמים ביוונים שלמדנו מאחד מחברי הקיבוץ, הרי איפות תפוחי האדמה היה מפרך. טרקטור היה עובר והופך את האדמה, ועלינו היה למהר ולאסוף את כל הפרי לפני שובו של הטרקטור. בערבים היינו מקבלים הרצאות על סוציאליזם וקומוניזם ועל היופי שבעבודה השיתופית, כאשר הסיסמה היתה ש"כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". חברי "השומר הצעיר" ראו בברית-המועצות את הגשמת חלומם ופעלו להגשמת התורה הסוציאליסטית בארץ.
בערבים שהיו חופשיים מהרצאות, נהגנו להיפגש עם חברי הפלמ"ח, שבאו להתרועע עם הבנות שלנו. בכל הפגישות הללו הקשבתי קשב רב לדברי חברי הפלמ"ח ונזהרתי שלא להיכנס לשום ויכוח, אידיאולוגי או אחר, כדי שלא לעורר את חשדם. באחת הפגישות, נסבה השיחה על המלחמה ב"פורשים". הרגשתי שקיימת תסיסה בקרב חברי הפלמ"ח וההתנגדות למלחמה באצ"ל הולכת ומתפשטת. באופן מיוחד גברה ההתנגדות להסגרת אנשי המחתרת לבולשת הבריטית. היו גם ויכוחים על הדברים שנאמרו בכנס המיוחד של הפלמ"ח שנערך בקיבוץ "יגור", בו הודיעו סנה וגולומב על הפסקת הפעולה נגד ה"פורשים". הנימוק שניתן לכך היה שה"פורשים" נפגעו פגיעה חמורה ופעולתם שותקה, אולם האמת היתה החשש מפני ההתנגדות שהלכה וגברה בקרב חברי ה"הגנה" לשיתוף הפעולה עם הבריטים. זאת ועוד, חלק מחברי הפלמ"ח טענו כי הפעולה נגד הפורשים מסיטה אותם מן העיקר, והוא - המאבק לעלייה חופשית ולהקמתה של המדינה העברית. נזכרתי בדבריו של בגין, אשר טען כי עלינו להבליג על מעשי הרדיפות, משום שלא ירחק היום וגם ה"הגנה" תצטרף אלינו במלחמה נגד השליט הזר. הרגשתי שהנה הולך וקרב הרגע בו יילחם הנוער העברי כולו נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
לפני סיום עבודתנו בקיבוץ, קיבלנו כבונוס אימונים אינטנסיביים ברובה. את הרובים קיבלנו מתחנת הנוטרים שהיתה בקיבוץ, והאימונים נוהלו על-ידי אחד הנוטרים שהיה גם חבר ה"הגנה". שמחתי מאוד על ההזדמנות שניתנה לי ללמוד ולהכיר את הרובה, שלא היה בשימוש מבצעי בארגון בגלל אי-התאמתו למלחמת מחתרת בשטח בנוי. אלא שזמן קצר לאחר הקורס שקיבלתי בקיבוץ, ניתנה לי ההזדמנות להשתמש ברובה באחת מפעולות השדה של הארגון - היה זה בשעה שיצאנו לפוצץ את גשרי הרכבת ליד הכפר הערבי "ייבנה" (היום העיר יבנה).