לעומת התחזקות היהודים בירושלים, חל אצל הערבים תהליך הפוך. הלגיון הערבי נחלש הן בכוח-אדם והן בנשק, בעיקר בתחמושת ארטילרית. את הלוחמים המנוסים שנפגעו בקרב היה צורך להחליף במגויסים חדשים ובלתי מנוסים. באשר לנשק, יש לזכור כי הלגיון הערבי היה תלוי באספקה ממחסני הצבא הבריטי, אולם בריטניה התחייבה למלא אחר החלטת מועצת הביטחון שהכריזה על אמברגו של נשק על כל אזור הלחימה בארץ-ישראל. המצב הגיע לידי כך שהמלך עבדאללה ביקש מגלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי, להתלוות אל שר החוץ הירדני, שיצא ללונדון לשכנע את ממשלת בריטניה לשלוח לצבא ירדן נשק ובעיקר פגזים למרגמות ותותחים. לאחר דיונים ממושכים, החליטה ממשלת בריטניה שלא להיענות לבקשת המלך עבדאללה והשיבה את פני שליחיו ריקם. היה זה לא במעט כתוצאה מן הלחץ שהפעילה ממשלת ארצות-הברית על הבריטים שלא להפר את החלטות מועצת הביטחון. במברק ששלח שגריר ארצות-הברית בלונדון אל משרד המדינה בוושינגטון נאמר, כי לפי האינפורמציה שהגיעה לידיו ממקורות ירדניים, יש ללגיון אספקה ופגזים שיספיקו ללחימה של ימים ספורים בלבד. ² אינפורמציה דומה שלח נחום גולדמן, שהיה נציג הסוכנות היהודית בבריטניה, אל בן-גוריון בתל-אביב.
עם סיום ההפוגה הראשונה היה הכוח היהודי בירושלים חזק בהרבה מן הכוח הערבי בעיר. המורל בקרב הלוחמים היהודים היה גבוה, והכול חיכו למתקפה היהודית שאמורה היתה להתחיל ב-8 ביולי 1948. באותם ימים (ב-11 ביולי) כינס דובר הצבא מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי בירושלים קיים הסכם בין הצבא, האצ"ל ולח"י בדבר תיאום הפעולות הצבאיות באזור ירושלים. כזכור, ההסכם בין האצ"ל ובין ההגנה הושג יום לפני צאת הבריטים את העיר ונשמר במשך כל ימי הקרבות. החידוש הפעם היה בהצטרפותו של ארגון לח"י להסכם. יש לציין כי גם לח"י התחזק מאוד בירושלים, בעקבות תגבורת משמעותית שקיבל מן השפלה הן בלוחמים והן בנשק.
במטה האצ"ל חיכו בקוצר-רוח לתחילת הקרבות. כבר בימים האחרונים של ההפוגה, נפגשו נציגי האצ"ל (מרדכי רענן ומנחם שיף) עם שאלתיאל וקצין המבצעים שלו. נציגי האצ"ל הציעו לכבוש את העיר העתיקה בכוחות משותפים. על תשובתו של שאלתיאל מספר מנחם שיף בעדותו: ³

שאלתיאל טען שלעיר העתיקה אין חשיבות מבחינה צבאית ועל-כן, לא זה המבצע החיוני ביותר. הצעתו היתה לחכות עד תום ההפוגה ורק אז יראה כיצד יתפתחו העניינים. הוא נטה לפעולה בדרום, נגד המצרים. הסברתי לו כי בעיית העיר העתיקה איננה צבאית גרידא, אלא בעיקרה לאומית-מוסרית. טענתי גם שכיבוש העיר העתיקה היה מנתק את כוחות הערבים הלוחמים בלטרון מן הבסיסים שלהם ביריחו.

גם יצחק לוי (לויצה) מציין כי: ⁴

לדעת שאלתיאל תפקידם העיקרי של כוחות המחוז היה ונשאר להגן על העיר. עם זאת הוחלט ליזום כמה מבצעי התקפה מקומיים ... מכל האפשרויות בחר שאלתיאל במבצע מוגבל, בגזרת בית-וגן. הוא סיפר לי, כי בחר כמקום הפעולה את המרחב הדרומי-מערבי, בכוונה להרחיב את פרוזדור היציאה מירושלים. אמרתי לו, כי יש טעם במבצע כזה רק אם יסתיים בכיבוש בית-ג'אלה ובית-לחם, אך שאלתיאל החליט להסתפק בפעולה מוגבלת ונזהר ממבצע בעל תנופה.

עם פרוץ הקרבות, ב-8 ביולי 1948, לא היו ללגיון הערבי כל תוכניות התקפה. הוא נקט קו הגנתי בלבד וצימצם את עוצמת ההפגזות שהונחתו על העיר. אולם שאלתיאל, למרות יתרונו הצבאי הברור, ראה את עיקר תפקידו בהגנה סטטית על ירושלים. להוציא יוזמה מקומית מוגבלת בכפרים הערביים מלחה ועין-כרם, שאף שאלתיאל להגיע למצב של רגיעה. הוא דחה כל הצעה לפעולה צבאית מקיפה בצפון העיר או במזרחה. בעדותו בפני ענף ההיסטוריה של צה"ל, מספר ציון אלדד, ששימש קצין המבצעים של מחוז ירושלים:

לא ידוע לי על הוראות מבצעיות בגזרתנו, אשר ניתנו מצד המטכ"ל. אני מצדי לא קיבלתי הנחיות מסוג זה ממפקד המחוז, לכן גם לא תוכננה בירושלים תוכנית אופרטיבית מקיפה לקראת הקרבות.

לאור התחמקויותיו של שאלתיאל, הועלתה האפשרות שהאצ"ל יתקוף את העיר העתיקה באופן עצמאי, ללא שיתוף עם כוחות ההגנה.
הוזמנתי למטה הגדוד, יחד עם יתר מפקדי הפלוגות, כדי לדום באפשרות כיבוש העיר העתיקה. "שמשון" (נתן-ניקו גרמנט), מפקד הגדוד, הציג את הבעיה ואחריה סיפר "זאב" (מנחם שיף), קצין המבצעים של הגדוד, על הפגישות עם שאלתיאל ועל סירובו לתת תשובה ברורה בדבר שיתוף כל הכוחות בהתקפה מוחצת על העיר העתיקה. למרות שהגדוד שלנו היה בתקן מלא ומצויד היטב, הסיכון בפעולה עצמאית היה גדול מדי. יכולנו לבצע התקפת מחץ נועזת ולפרוץ אל תוך העיר העתיקה, אולם לא היה אפשר לצפות מראש כיצד יתפתח הקרב. חסרנו את העתודות הדרושות לקרב מסוג זה, ולכן לא היה מנוס מן המסקנה שאין בכוחנו לתקוף את העיר העתיקה ללא עזרה מצד שאלתיאל.
הדיונים שניהלנו הגיעו ככל הנראה לידיעתו של שאלתיאל, אשר חשש שנבצע את ההתקפה על העיר העתיקה בעצמנו, ובפגישות הנוספות שניהל עם נציגי הארגון, שינה לפתע את גישתו. הוא הסביר כי החליט לתקוף את העיר העתיקה בכוחות משותפים, אולם קודם לכן ביקש שהאצ"ל יפריש כוחות כדי לכיבוש את הכפר הערבי מלחה. נוסף לזאת ביקש שאלתיאל כי האצ"ל ימשיך להחזיק בעמדות בהר-ציון וכן בבתי פאג"י בצפון העיר. מטה האצ"ל נענה לבקשותיו של שאלתיאל בחוסר התלהבות, תוך תקווה כי לאחר ביצוע המשימות הללו, ייצאו בכוחות משותפים לכיבוש העיר העתיקה.
על יחסו של שאלתיאל לאצ"ל ניתן ללמוד מעדותו הבאה: ⁵

לאצ"ל וללח"י הוקצתה הגיזרה הדרומית [מלחה ובית-מזמיל] ... הם היוו עדיין כוח והייתי חייב לשמור על ההסכם עם הפורשים. לו היו בידי כוחות מספיקים הייתי מכניסם למחנה-ריכוז; אולם ניתנה לי הוראה מן הפיקוד העליון לשתפם בפעולה. אצ"ל לא ביצע שום פעולה עצמאית מאז דיר-יאסין. מוטב להעסיקו במסגרת התכנון שלנו מלהניח לו לבצע פעולות עצמאיות על דעת עצמו.

יש לציין כי עם חידוש המלחמה, הוטל על פלוגתי להחזיק בהר-ציון, ולשם ביצוע המשימה נאלצתי לשלוח להר שתי מחלקות. הקשר עם הר-ציון נעשה בחסות החשכה, כי במשך היום שלט הלגיון על הגישה להר מעמדותיו אשר על חומת העיר העתיקה. עם רדת הלילה, עליתי עם אנשי אל ההר וערכנו סיור להכרת השטח. לאחר ביקור בעמדות, עליתי אל ראש המגדל של כנסיית דורמציון, ממנו ניתן היה להשקיף על העיר העתיקה, והתבוננתי בעצב ברובע היהודי שנהרס כליל בידי הלגיון הערבי. ברדתי מן המגדל, סיירתי באולם הגדול, תוך שאני מתפעל מהאקוסטיקה המיוחדת שלו, ולאחר מכן נשאתי פעמי אל קומת המרתף. בעודי יורד במדרגות, נתקלתי לפתע בשני נזירים גרמנים אשר מנעו ממני את הכניס למרתף. הוסבר לי כי שאלתיאל הרשה להם להישאר בכנסייה, ואסר על החיילים להפריע את מנוחתם. כאשר שאלתי את מפקד ההר, אותו החלפתי, באם ידוע לו מה יש במרתף הכנסייה, נעניתי כי נאסר עליו לרדת לשם ולכן אין לו מושג מה יש שם. ברדתי מן ההר יצרתי קשר על מפקדתו של שאלתיאל, והסברתי כי נוכחותם של הנזירים הגרמנים על הר-ציון מהווה סיכון ביטחוני גבוה. בתשובה נאמר לי כי הבעיה היא מדינית ולא צבאית, והורדת הנזירים מן ההר עלולה להביא לידי משבר עם העולם הנוצרי. לא השלמתי על התשובה שקיבלתי, כי לא יכולתי להשתחרר מהוראותיו של שאלתיאל לכוחותינו בעיר העתיקה לנטוש את את הכנסייה היוונית ברובע הארמני, צעד שקירב את קִצו של הרובע היהודי.
באותו לילה נערכה בהר-ציון התקפה קשה על עמדותינו. הדיוק בפגיעות עורר אצל הלוחמים את החשד שהאינפורמציה המדויקת שיש ללגיון על מיקום העמדות, מקורה במישהו שנמצא על ההר, ונפוצו שמועות כאילו הנזירים הגרמנים מעבירים ידיעות לאויב. בעקבות שמועות אלה, ביקשתי רשות לערוך חיפוש במרתף המנזר, אולם נעניתי בשלילה. כאשר למחרת הלילה התחזקה ההתקפה על עמדותינו, החלטתי שמחובתי לעשות מעשה. ירדתי למתחם הגדוד בקטמון וטלפנתי למטה המחוז של האצ"ל, במטרה לשוחח עם רענן ולטקס יחד עצה. מן הצד השני של הקו ענה לי קול בלתי-מוכר שהזדהה בשם "מוקי" (היה זה שמואל-מוקי כץ, שכאמור הגיע לירושלים כנציגו האישי של מנחם בגין ונחשב לאיש הבכיר ביותר של הארגון בירושלים). הסברתי למוקי את בעיית הנזירים בהר-ציון, וביקשתי רשות לבצע "תרגיל" שיביא להערכתי להורדתם מן ההר. להפתעתי הרבה, קיבלתי את אישורו ומיד טלפנתי לסגני, מסעוד ביטון, שנשאר על הר-ציון, והודעתי לו כי באם עד הבוקר לא יורדו הנזירים מן ההר, הוא רשאי להוציא אותם להורג. כמובן שלא היתה לנו כל כוונה לפגוע בנזירים בצורה כלשהי, אבל ניצלנו את העובדה שהשיחה להר-ציון עוברת באמצעות המרכזייה שנמצאת בידי כוחות ההגנה שבימין-משה ושהם נוהגים להאזין לכל שיחותינו. ואכן, מיד לאחר ששמעו את ההוראות שמסרתי למסעוד ביטון, הם הודיעו על-כך למפקדתו של שאלתיאל וזה האחרון התקשר עם מוקי כץ והזהירו להימנע מלנקוט בפעולה כלשהי שעלולה לפגוע בנזירים. מוקי ענה שיברר את העניין ושאל אותי מה ישיב לשאלתיאל. הצעתי שיסביר לשאלתיאל כי הדרך היחידה לשמור על שלומם של הנזירים היא להורידם מן ההר. התפתח ויכוח קשה, שנמשך עד לאחר חצות לילה, אולם בסופו של דבר נתקבל האישור ולמחרת בבוקר הורדו הנזירים אחר כבוד מהר-ציון.
הקרבות בהר-ציון היו קשים, כי העמדות של שני הצדדים היו בטווח זריקת רימונים. מכאן גם מספר הנפגעים הרב, והצורך בערנות מְרַבית ביום ובלילה. באחד הימים קיימתי דיון במטה, ששכן באולם המרתף בו נמצא לפי המסורת קברו של דוד המלך, כאשר לפתע נכנס אחד הלוחמים, חיוור כסיר, ורוב מתרגשות לא היה מסוגל לדבר. ניסיתי להרגיעו וכל אשר הצלחתי להוציא מפיו היתה מילה מגומגמת אחת: "ע-ר-ב-י".
הבנתי שערבים נכנסו לעמדה בה שמר אותו חייל, ורצתי מיד עם "יפרח" (יוסף רונן-פרנקנטל), שעמד לידי, כדי לראות מה קרה בעמדה. בהגיענו למקום התברר לנו כי הבחורים שהיו בתורנות שמירה, עסקו בשתיית קפה, כאשר לפתע נכנס לעמדה חייל הלגיון הערבי אשר תעה בדרכו, ומיד משהבחין בטעותו, פנה לאחור. ניגשנו לעמדת הירי, והספקנו לראות את הלגיונר מטפס על גדר האבנים כדי להגיע אל עמדת האויב. "יפרח", שראה את הלגיונר ראשון, פנה אלי ו"כיבד" אותי בחיסולו. כיוונתי את הרובה לעבר חייל הלגיון, אולם בשום פנים ואופן לא יכולתי ללחוץ על ההדק. התבוננת בלגיונר ולפתע נשתכחה ממני המלחמה האיומה. ראיתי לפני אדם, אשר תעה בדרכו ונכנס לעמדתנו ללא כל כוונות זדון. לא מצאתי כל סיבה לפגוע בו. כך המשכתי להתבונן בלגיונר, עד אשר נעלם מנגד עיני. "יפרח", שהיה עד למתרחש, נעץ בי את מבטו, אולם לא אמר דבר.
במשך ההפוגה, התנהל משא-ומתן עם הירדנים, בתיווך הרוזן ברנדוט, בדבר פירוז הר-הצופים ובית-החולים אוגוסטה ויקטוריה. ואמנם ב-7 ביולי, יום לפני תחילת הקרבות, נפגש דוד שאלתיאל עם מפקד הדיוויזיה של הלגיון הערבי, הבריגדיר לאש, ושניהם חתמו על הסכם הפירוז. על-פי ההסכם, יונף דגל האו"ם על בנייני האוניברסיטה העברית ועל בית-החולים "הדסה", והכוחות הצבאיים על ההר יוחלפו בכוח של שוטרים. האספקה להר וכן החלפת השוטרים יוסדרו על-ידי שיירות שיגיעו להר אחת לשבועיים.
למחרת החתימה על ההסכם הורדו מהר-הצופים, בחסות האו"ם, כל אנשי ההגנה על ציודם ובמקומם הועברו אל ההר 70 לובשי מדי שוטרים.
להר-הצופים חשיבות אסטרטגית רבה. הרכס חולש על העיר העתיקה וכן על הדרך המקשרת את ירושלים עם יריחו. הסכם הפירוז והוויתור על עמדה אסטרטגית כה חשובה, חיזק במטה האצ"ל את הסברה כי לשאלתיאל לא היו כל כוונות לכבוש את העיר העתיקה. הפירוז מסביר גם את העובדה כי כל התוכניות ההתקפיות של שאלתיאל היו לכיוון דרום וכי לא הוכנה כל תוכנית לתקוף את עמדות הלגיון הערבי בצפון ירושלים.

כיבוש מלחה

אור ליום 14 ביולי הותקפה מלחה על-ידי פלוגה של האצ"ל, אליה צורפו שתי מחלקות מפלוגת יהונתן בפיקודו של מיכאל גרוס. מפקד כוח האצ"ל היה אליעזר סודיט ("קבצן") וסגנו בן-ציון כהן ("גיורא"). בבית-וגן הוצבה סוללת מרגמות, שהופעלה בפיקודו של דוד בריסק ("צ'נקי") מן האצ"ל.
לאחר הפגזה כבדה של הכפר, הגיע תור חיל-הרגלים, שהתקדמו בשלושה ראשים: שתי מחלקות פלוגת יהונתן שהתפרסו באיגוף ממזרח לכפר, כוח בפיקודו הישיר של "קבצן" התפרס ממערב לכפר, וכוח נוסף בפיקודו של "גיורא" שתקף את מרכז הכפר. יש לזכור, כי השטח בין בית-וגן לבין מלחה היה זרוע מוקשים רבים והיה צורך בנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי לא לדרוך על אחד מהם. מיד לאחר ההפגזה פרצו חילופי אש עזים ויהודה סלונימסקי, שהסתער עם הכוח של "גיורא", נהרג מאש האויב. הכוח התוקף המשיך להתקדם בשלוש זרועות וכעבור כמה שעות לחימה נשברה התנגדות הערבים והאויב נסוג.
עם עלות השחר נתפס הכפר כולו. "קבצן" ארגן את יחידותיו בפאתי הכפר ומחלקה אחת, בפיקודו של אריה אפשטין-אשל ("יריב"), נשלחה לכבוש את משלט אל-ראס מדרום לכפר. לאחר מכן פתחו הערבים בהפגזה כבדה על הכפר וכוח רגלים הסתער על מחלקתו של אשל. בהתקפת-הנגד הזו הצליחו הערבים לכבוש את משלט אל-ראס ואנשי מחלקתו של "יריב" פתחו בנסיגה בלתי מאורגנת לעבר הכפר. הם התרכזו בבית קיצוני על הגבעה, אולם במהרה התברר כי היו חשופים לאש האויב ומספר הנפגעים הלך וגבר. הפצועים הועברו למערה שנמצאה בסמוך והיתר נסוגו למרכז הכפר. הערבים המשיכו בהסתערות והגיעו עד למערה. הם גילו את הפצועים ששכבו חסרי אונים ודקרו אותם למוות. רק לוחם אחד נשאר בחיים; הוא שכב ללא ניע גם כאשר דקרו אותו בסכין. ערמת החללים כיסתה את גופו ובגלל הדם הרב שניגר עליו, חשבוהו הערבים למת. עם רדת חשכה, זחל מן המערה לכיוון הכפר וחבריו מצאוהו מוטל בשדה. מפיו נודע את אשר אירע במערה.
הערבים הגיעו עד פאתי הכפר, אולם נסוגו כתוצאה מהתקפת-הנגד שאורגנה על-ידי אליעזר סודיט וצבי קניג שבא עם התגבורת. מלחה חזרה לשליטה יהודית.
סיכום הקרב היה עגום: 17 הרוגים ופצועים רבים.
גם לאחר כיבוש הכפר מלחה, לא מיהר שאלתיאל לתקוף את העיר העתיקה. הוא טען בעדותו כי "הניח שההפוגה השנייה לא תבוא לפני סוף יולי וזה הזמן העומד לרשותו". ⁶ גם ההיסטוריון נתנאל לורך כותב כי: "מתוך ההנחה שההפוגה השנייה לא תמהר לבוא, כפי שמיהרה למעשה, נקבע יום האפס לכיבוש העיר העתיקה לסוף חודש יולי". ⁷ אולם מסתבר שבן-גוריון לא הניח "שההפוגה השנייה לא תמהר לבוא". ההיפך הוא הנכון. הערכתו היתה כי "יש להניח שבסוף השבוע או בשבוע הבא יטילו עלינו הפוגה - וזו תוכל להיהפך לגמר המלחמה בפועל. עלינו, אפוא, לנצל הימים המועטים שנשארו למלחמה בוודאות - אני משער עד יום ה' או ו' [15 או 16 ביולי 1948]. ⁸

הערות:

1. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 474.
2. מסמכי משרד החוץ האמריקאי, שנת 1948, כרך 5, עמוד 1204.
3. מכון ז'בוטינסקי, עדות מנחם שיף.
4. לוי יצחק (לויצה), תשעה קבין, עמוד 306.
5. שם, עמוד 313.
6. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 313.
7. נתנאל לורך, תולדות מלחמת הקוממיות, עמוד 264.
8. ד. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמודים 581-582.

---

---