הרוזן ברנאדוט
הרוזן פולקה ברנאדוט היה מדינאי שבדי, בן אחיו של גוסטאב החמישי מלך שבדיה. ברנאדוט הקדיש את חייו לפעילות הומניטרית, בעיקר בארגון הצלב האדום השבדי, ובשנת 1946 נבחר לנשיאו. בחודשים האחרונים של מלחמת-העולם השנייה, קיבל ברנאדוט על עצמו את התיווך להפסקת-אש בין בריטניה וגרמניה הנאצית. הוא בא בדברים על הנריך הימלר, ששימש ראש הגסטאפו וסגנו של היטלר, והלה ייפה את כוחו לשמש כמתווך. לאחר מכן פנה ברנאדוט אל ממשלת בריטניה והציע שצ'רצ'יל ייפגש עם הימלר כדי לנהל משא ומתן לסיום המלחמה. ממשלת בריטניה דחתה את הצעתו של ברנאדוט על הסף, כי היתה נחושה בהחלטתה להביא את הנאצים לכניעה ללא תנאי. ברנאדוט גילה בהצעת התיווך שלו חוסר רגישות בכך שהעמיד את בעלות-הברית ואת גרמניה הנאצית כשווים אל שווים. בעשותו כך התעלם לחלוטין מזוועות הנאצים ומעשרות המיליונים שנהרגו במחנות ההשמדה ובשדה הקרב כתוצאה מן המלחמה הארורה שהגרמנים פתחו בה. כל אשר השיג ברנאדוט במגעיו עם הימלר, היה שחרורם של 20,000 סקנדינבים ממחנות-ריכוז, וזאת תמורת שחרור אזרחים גרמנים שהיו עצורים בשבדיה.
עם תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל ופלישת צבאות ערב, הטיל מזכיר האו"ם על ברנאדוט לשמש כמתווך בין היהודים והערבים. לאחר הקמת מערך של משקיפי האו"ם, שהוצבו כדי לקיים את ההפוגה לפי החלטת מועצת הביטחון, התרכז ברנאדוט בניסיון למצוא פתרון לסכסוך היהודי-ערבי.
ברנאדוט לא ראה עצמו כבול להחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, אשר לא הצליחה לפתור את בעיית ארץ-ישראל, והצדיק את הסטיות מהחלטות אלה בסמכויות שקיבל בעת מינויו, "לעודד בדרכי שלום התאמות לגבי עתידה של ארץ-ישראל". 1 לפני בואו ארצה, התעכב ברנאדוט בלונדון, שם קיים פגישות רבות עם ראשי הממשל הבריטי. זו אולי הסיבה לדימיון הרב בין הצעות המתווך לבין המדיניות הבריטית במזרח התיכון. בספרו "לירושלים" מסביר ברנאדוט כי: 2
לאחר הצגת הרעיון הכללי, שלגביו היה סיכוי להגיע לידי הסכמה עם שלטונות ישראל, באו הסעיפים בתוכנית, שכל אחד מהם היווה סיבה מספקת לדחות את התוכנית כולה. תחילה הציע המתווך לאפשר את חזרתם של כל הפליטים הערביים לבתיהם. ואם לא די בזאת, באה ההצעה להגביל את העלייה. על-פי ההצעה, תורשה עלייה בלתי מוגבלת רק למשך שנתיים, ולאחר תקופה זו תותנה העלייה בהסכמת הערבים. במקרה של חילוקי דעות, תובא הבעיה בפני ארגון האומות המאוחדות. פירושה הממשי של הצעה זו היה הפסקת העלייה למדינת ישראל בתום בשנתיים הראשונות. כאן גילה המתווך חוסר רגישות מדהים. הוא לא הבין כי אחת הסיבות העיקריות להקמתה של מדינת ישראל היתה לאפשר לכל יהודי באשר הוא לעלות ארצה. לולא הגבילו הבריטים את העלייה לארץ-ישראל, ייתכן מאוד שהמאבק המזוין בשלטון המנדט הבריטי היה נחלש, עם לא נעלם, וממשלת בריטניה לא היתה נאלצת להעביר את פתרון הסכסוך היהודי-ערבי בפני האו"ם. ואם לא די בגזרות האלה, הציע ברנאדוט גם כמה תיקוני גבול, שכללו: 3
הרוזן ברנדוט נפגש על משה שרת
באצ"ל עקבו בדאגה אחר מהלכיו של ברנאדוט, אולם לא ראו בהם סכנה מידית הדורשת פעולה. ההנחה היסודית היתה כי גורלנו נתון בידינו, וכל עוד תעמוד הממשלה על שלה, לא יוכל ברנאדוט לבצע את זממו. אבל היו אחרים שלא חשבו כך. במפקדת לח"י בירושלים ראו בתוכניותיו של ברנאדוט סכנה גדולה לעתידה של ירושלים. לח"י ניהלו תעמולה חריפה מאוד נגד ברנאדוט, וכמה מחבריו אף הפגינו נגדו בשעת ביקוריו בירושלים. כאשר חשו שהמתווך מהווה סכנה מוחשית, הגו את ההתנקשות בחייו.
ההתנקשות
לאחר סיום ההפוגה הראשונה, עזב ברנאדוט את הארץ בדרכו לישיבת מועצת הביטחון, כדי להציג בפניה את תוכניתו. עם שובו ארצה, בחודש ספטמבר, החליט להעביר את מטהו מחיפה לירושלים. כשנודעה תוכניתו לשכן את מטהו בארמון הנציב בירושלים, הזהירו דב יוסף בפני הסכנות הכרוכות בצעד זה. אולם ברנאדוט התעלם מדברי מושל ירושלים, וב-17 בספטמבר 1948, הגיע לעיר כדי לדון בפרטים הטכניים הקשורים בהעברת המטה. בשעות הבוקר נחת מטוסו בשדה-התעופה בקלנדיה (סמוך לעטרות) ומשם יצא במכונית לירושלים. בעוברו ליד שייח' ג'ראח, נורו לעבר מכוניתו יריות מנשק אוטומטי, אולם הרוזן המשיך בדרכו לעבר מעבר מנדלבאום, שם המתין לו סרן משה הילמן, מיחידת הקשור של צה"ל. לאחר שהילמן הציג את עצמו, אמר לו הרוזן ברנאדוט: "כשאתה נוסע אתי, איני רוצה שתישא אקדח. אנחנו אנשי או"ם, ודגל האו"ם מגונן עלינו". הילמן השאיר את אקדחו במעבר מנדלבאום והצטרף למכוניתו של ברנאדוט. השיירה נסעה לבניין י.מ.ק.א לפגישה עם משקיפי האו"ם, ומשם יצאה לארמון הנציב. סמוך לשעה חמש אחר-הצוהריים יצאה השיירה בחזרה לירושלים. כשעה קודם-לכן, יצא ממחנה לח"י בטלביה ג'יפ ובו ארבעה אנשים. הג'יפ עשה את דרכו לשכונת קטמון, עצר ליד המחסום בסמוך לעיקול בין קרית-שמואל לקטמון (היום רחוב הפלמ"ח, ליד רחוב כובשי קטמון) וחנה בצד הכביש. כאשר הבחינו יושבי הג'יפ בשיירה בת שלוש המכוניות שעלתה במעלה רחוב רחל אמנו, התניע הנהג את הג'יפ והעמידו לרוחב הכביש. השיירה עצרה ליד הג'יפ וכמה אנשי לח"י ירדו ממנו ופנו לעבר מכוניתו של ברנאדוט. הם כיוונו את נשקם לעבר המושב האחורי וירו מספר צרורות מתת-מקלע שהיה בידיהם. הקולונל סרו, שישב לצדו של ברנאדוט, נהרג מיד, בעוד הרוזם ברנאדוט עצמו נפצע פצעים אנושים ומת בדרך לבית-החולים.
דבר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט הגיע אל בן-גוריון בשעה שקיים דיון עם המטה הכללי של צה"ל. ביומנו אנו מוצאים את הדברים הבאים: 5
פתאום בשש בא מברק ממשה דיין, ואחר כך מדב יוסף, שברנאדוט וקולונל סרו נרצחו בקטמון על-ידי יהודים מתוך ג'יפ שנסע לפניהם. הזמנתי איסר הראל וראש המשטרה הצבאית - לאסור כל אנשי לח"י פה; יש להעלות גדוד "הראל" לירושלים ולתת הוראות לדב יוסף ומשה דיין לפעול במרץ ובלי רחמים ...
בשמונה טילפן משה דיין ומסר שפורשים הרגו ברנאדוט וסרו, לא יודע אם אצ"ל או לח"י ...
בשמונה וחצי בא איסר הראל. בירר במקום הגבוה ביותר שאצ"ל לא עשה זאת .
בשעות הערב נתפרסם כרוז בחתימת "חזית המולדת" ובו נוטלת על עצמה קבוצה זו את האחריות להתנקשות ברוזן ברנאדוט ובקולונל סרו. השמועות שהתהלכו אותה עת היו ש"חזית המולדת" היא קבוצה שפרשה מלח"י.
בן-גוריון ידע היטב כי לאצ"ל לא היה כל קשר להתנקשות בחייו של ברנאדוט, אולם הוא החליט לנצל את הרעש הציבורי שחוללה ההתנקשות, כדי לחסל את ארגון לח"י ואחריו גם את האצ"ל. ואמנם למחרת היום, בשבת בבוקר, פשט כוח של צה"ל על מחנות לח"י בירושלים, אולם מצא אותם ריקים מאדם (למעט כמה חולים וכן מספר לוחמים שלא היה להם לאן ללכת). לח"י הוכרז ארגון בלתי חוקי ורבים מחבריו נעצרו ברחבי הארץ על-ידי כוחות הביטחון.
ביום ראשון, ה-19 בספטמבר, יומיים לאחר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט, דנה הממשלה באריכות במעשה וביחסיה עם האצ"ל ועם לח"י. יצחק גרינבוים ניסה למתן את הדיון וחזר על הצעתו לאפשר לחברי האצ"ל להצטרף לצה"ל ולהישבע אמונים שתחייב אותם לשרת רק בירושלים. הוא הסביר כי כל עוד גורל ירושלים לא הוכרע, אפשר להסכים להישארות אנשי האצ"ל בעיר. בתשובה לשאלה אמר כי אם יוחלט להוציא את צה"ל מירושלים וחוקי ישראל לא יחולו עליה - יהיה האצ"ל חופשי לפעול כרצונו.
בן-גוריון שלל מתן זכות כלשהי ל"פורשים" במקרה של שינוי במעמדה של ירושלים והציע שתי הצעות משלו: 6
דבר האולטימטום היה תמוה, כי הרי מזה כמה חודשים היה ידוע שהאצ"ל מוכן להתפרק ולהצטרף לצה"ל. כבר באוגוסט, כחודש לפני ההתנקשות בברנאדוט, סיפר איסר הראל (ראש השירותים החשאיים) לראש הממשלה על נטייה באצ"ל להיכנע 7 . מאז התנהל, כאמור, משא ומתן עם יצחק גרינבוים, שר הפנים, ואף הגיעו איתו לידי הסכם בדבר הצטרפותו של האצ"ל לצה"ל.
כך או כך, ראשי האצ"ל בירושלים היו נחושים בדעתם למנוע מלחמת-אחים, ולמחרת קבלת האולטימטום, הודיעו למשה דיין על הסכמתם להתפרק.
שעתיים לפני תום האולטימטום כינס שמואל כץ מסיבת עיתונאים במלון "עדן", וגולל בה את השתלשלות המשא-ומתן עם יצחק גרינבוים. הוא הוסיף וסיפר, כי האולטימטום התקבל בהפתעה גדולה, מאחר שהצדדים הגיעו להסכם שהיה נוח ומקובל הן על הממשלה הזמנית והן על האצ"ל. שמואל כץ הסביר לעיתונאים כי רב לו כוחו של האצ"ל להתנגד לכל התקפה על בסיסיו, אולם האצ"ל לא יעשה זאת בגלל גישתו הפטריוטית. בסיכום, נאמר:
הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל נוסד בירושלים באפריל 1931. לאחר 17 שנים של מאבק מזוין בשלטון המנדט הבריטי ובפורעים הערבים, התפרק האצ"ל מנשקו בספטמבר 1948, ולוחמיו הצטרפו לצבא הגנה לישראל.
בכל אותה עת שהיתי ברמת-גן ועקבתי בחרדה אחה ההתרחשויות. הוקל לי כאשר התברר שמפקדת האצ"ל בירושלים השכילה למנוע מלחמת-אחים ומילאה אחר כל תנאי האולטימטום, אולם חרה לי כי בדרך זו סיים האצ"ל את תפקידו. היה באולטימטום מן המשפיל, כאילו מדובר במשתמטים המסרבים למלא את חובתם למולדתם. והרי מדובר היה בבחורים שלחמו בחירוף-נפש להגנתה של ירושלים, ואשר בגלל תחושת שעת החירום, העמידו עצמם תחת פיקודו של דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בעיר, וביצעו בדייקנות ובנאמנות את כל הוראותיו. ראויים היינו להצטרף לצה"ל בדרך מכובדת יותר.
למחרת היום התייצבתי בלשכת הגיוס של צה"ל בתל-אביב.
1. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I, עמוד 230.
2. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת "אחיאסף".
3. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת ספרים "אחיאסף".
4. פולקה ברנאדוט, לירושלים. הוצאת "אחיאסף".
5. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 698.
6. שלמה נקדימון, אלטלנה, עמוד 404-413.
7. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 652.
עם תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל ופלישת צבאות ערב, הטיל מזכיר האו"ם על ברנאדוט לשמש כמתווך בין היהודים והערבים. לאחר הקמת מערך של משקיפי האו"ם, שהוצבו כדי לקיים את ההפוגה לפי החלטת מועצת הביטחון, התרכז ברנאדוט בניסיון למצוא פתרון לסכסוך היהודי-ערבי.
ברנאדוט לא ראה עצמו כבול להחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, אשר לא הצליחה לפתור את בעיית ארץ-ישראל, והצדיק את הסטיות מהחלטות אלה בסמכויות שקיבל בעת מינויו, "לעודד בדרכי שלום התאמות לגבי עתידה של ארץ-ישראל". 1 לפני בואו ארצה, התעכב ברנאדוט בלונדון, שם קיים פגישות רבות עם ראשי הממשל הבריטי. זו אולי הסיבה לדימיון הרב בין הצעות המתווך לבין המדיניות הבריטית במזרח התיכון. בספרו "לירושלים" מסביר ברנאדוט כי: 2
כשמעלים הצעה כלשהיא לפתרונה של בעיית ארץ-ישראל, הרי יש לזכור את שאיפותיהם של היהודים, את הקשיים וחילוקי-הדעות המדיניים בין המנהיגים הערביים, את האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה, את ההתחייבויות הכספיות של ארצות-הברית וברית-המועצות, את תוצאות המלחמה ולבסוף - את סמכותו ויוקרתו של האו"ם.תוכניתו של ברנאדוט התבססה על חלוקתה של ארץ-ישראל המנדטורית (שכללה גם את עבר-הירדן המזרחי) לשתי מדינות: יהודית וערבית. על-פי התוכנית הזו, שתאמה את המדיניות הבריטית באזור, שתי המדינות הן: ישראל וירדן. בכך ביטל המתווך את רעיון הקמתה של המדינה הפלשתינית בארץ-ישראל המערבית.
לאחר הצגת הרעיון הכללי, שלגביו היה סיכוי להגיע לידי הסכמה עם שלטונות ישראל, באו הסעיפים בתוכנית, שכל אחד מהם היווה סיבה מספקת לדחות את התוכנית כולה. תחילה הציע המתווך לאפשר את חזרתם של כל הפליטים הערביים לבתיהם. ואם לא די בזאת, באה ההצעה להגביל את העלייה. על-פי ההצעה, תורשה עלייה בלתי מוגבלת רק למשך שנתיים, ולאחר תקופה זו תותנה העלייה בהסכמת הערבים. במקרה של חילוקי דעות, תובא הבעיה בפני ארגון האומות המאוחדות. פירושה הממשי של הצעה זו היה הפסקת העלייה למדינת ישראל בתום בשנתיים הראשונות. כאן גילה המתווך חוסר רגישות מדהים. הוא לא הבין כי אחת הסיבות העיקריות להקמתה של מדינת ישראל היתה לאפשר לכל יהודי באשר הוא לעלות ארצה. לולא הגבילו הבריטים את העלייה לארץ-ישראל, ייתכן מאוד שהמאבק המזוין בשלטון המנדט הבריטי היה נחלש, עם לא נעלם, וממשלת בריטניה לא היתה נאלצת להעביר את פתרון הסכסוך היהודי-ערבי בפני האו"ם. ואם לא די בגזרות האלה, הציע ברנאדוט גם כמה תיקוני גבול, שכללו: 3
1. הכללת הנגב, כולו או מקצתו, בשטח המדינה הערבית.הצעותיו של הרוזן ברנאדוט עוררו סערה בקרב הציבור היהודי בארץ. ממשלת ישראל דחתה למעשה את הצעות המתווך, אולם בתור הערכה למאמציו להשיג שלום באזור, מוכנה היתה להמשיך את המשא-ומתן אִתו. תגובת העיתונות הישראלית היתה חריפה הרבה יותר. עיתון "הארץ", שנחשב למתון, כתב במאמר המערכת כי:
2. הכללת הגליל המערבי, כולו או מקצתו, בשטח המדינה היהודית.
3. הכללת העיר ירושלים בשטח המדינה הערבית, עם אוטונומיה מוניציפלית ליהודים
וסידורים מיוחדים להגנת המקומות הקדושים.
4. עיון בשאלת מעמדה של יפו.
5. ייסוד נמל חופשי בחיפה, שיכלול גם את בתי הזיקוק.
6. ייסוד נמל תעופה חופשי בלוד.
נראה שהמזל שעמד לרוזן ברנאדוט בהגשמת שביתת הנשק, לא יעמוד לו בתפקיד השני שנטל עליון והוא - להגיע להסדר הסכסוך בארץ-ישראל בדרכי שלום... לא נוכל להסכים לקיצוץ בריבונותה של מדינת ישראל, וכל הגבלה על העלייה על-ידי גורם חיצוני, אינו אלא קיצוץ בריבונותנו. אבן נגף חשובה אחרת היא ירושלים. יהודי ארץ-ישראל לא יסכימו בשום פנים ואופן שירושלים תיכלל באיזה מדינה ערבית שהיא...ובמאמר אחר, באותו עיתון, מפי העיתונאי ג'ון קמחי, נאמר, בין השאר:
זו הפעם השנייה בקריירה שלו ממלא הרוזן ברנאדוט תפקיד של מתווך - ודומה שזו הפעם השנייה הוא שוגה אותו מישגה פאטלי... נאוטראליות השקפתו ליחסים בין הנאצי ובעלי הברית היתה מאותו הסוג, הרואה הסכם ושלום כשקוּל כנגד כל השאר. הרוזן גילה אגב כך את חוסר כישרונו להבין את כל עומק הרגשתם של בעלי הברית ואת החלטתם הנחושה להביא את הנאצים עד לתבוסה גמורה.ובמקום אחר:
אותו רושם עצמו מתעורר עכשיו בקשר להצעותיו של הרוזן ביחס לעתידה של ירושלים... עכשיו שוב - אולי אפילו אגב הכוונות הטובות ביותר - הירשה הרוזן לניאוטראליות זו לסנוור את עיניו שלא יראה את הדברים שבמציאות הפוליטית והצבאית ביחס למצבה של ירושלים...
לא נלחמנו עשר שנים נגד "הספר הלבן" הבריטי, כדי להסכים להגבלת העלייה למדינתנו לפי החלטת גורם חיצוני אחר... ולא כבשנו את רוב רובה של ירושלים, לא החזקנו בה מעמד במשך שישה חודשי מצור, לא נפלו אלף ממגיניה ואזרחיה אחרי שנפגעו מפגזים בריטיים של תותחים בריטיים שבידי הלגיון הערבי, כדי להפקיר את ירושלים לידי בעלי התותחים הללו ובעלי בריתם...הרוזן ברנאדוט ידע על התגובות הזועמות של היהודים לתוכניתו, אולם דבר זה לא הפריע לו להמשיך במלוא המרץ להגשמתה. על יחסו של ברנאדוט לערבים וליהודים, ניתן ללמוד אולי מתיאורי פגישותיו, כפי שהם מופיעים ביומן שניהל באותה תקופה (היומן התפרסם לאחר ההתנקשות בחייו של המתווך 4 ). ב-1 באוגוסט 1948 הגיע ברנאדוט לראשונה לרבת-עמון.
הוזמנתי להיות אורחו של פחה ערבי גדול, אחד מעשירי עבר-הירדן. מעודי לא נתארחתי בבית ערבי, והיתה לי הפתעה נעימה מן הלבביות היוצאת מן הכלל בה נתקבלתי... הנעים שבדבר היה בהרגישך שכל זה לא התייפות ריקה אלא נדיבות כנה.למחרת היום נפגש ברנאדוט על דב יוסף, שהיה מושלה של ירושלים, וכך מתאם המתווך את הפגישה הזו:
הוא [דב יוסף] עושה רושם של אדם חסר-נטייה לשיתוף פעולה. הוא אדם המתפאר בסירובו להסכים לכל הצעה המוגשת לפניו... אותה הרגשה חזרתי והרגשתי כעבור ימים אחדים, כשנפגשתי עם שר החוץ, שרתוק, ועם עוזריו הקרובים.הרושם שמתקבל מקריאת יומנו של ברנאדוט, שהוא הוקסם ממנהגי הבדואים, בעוד שבטיעוני היהודים מצא "חוסר נטייה לשיתוף פעולה".
הרוזן ברנדוט נפגש על משה שרת
באצ"ל עקבו בדאגה אחר מהלכיו של ברנאדוט, אולם לא ראו בהם סכנה מידית הדורשת פעולה. ההנחה היסודית היתה כי גורלנו נתון בידינו, וכל עוד תעמוד הממשלה על שלה, לא יוכל ברנאדוט לבצע את זממו. אבל היו אחרים שלא חשבו כך. במפקדת לח"י בירושלים ראו בתוכניותיו של ברנאדוט סכנה גדולה לעתידה של ירושלים. לח"י ניהלו תעמולה חריפה מאוד נגד ברנאדוט, וכמה מחבריו אף הפגינו נגדו בשעת ביקוריו בירושלים. כאשר חשו שהמתווך מהווה סכנה מוחשית, הגו את ההתנקשות בחייו.
ההתנקשות
דבר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט הגיע אל בן-גוריון בשעה שקיים דיון עם המטה הכללי של צה"ל. ביומנו אנו מוצאים את הדברים הבאים: 5
פתאום בשש בא מברק ממשה דיין, ואחר כך מדב יוסף, שברנאדוט וקולונל סרו נרצחו בקטמון על-ידי יהודים מתוך ג'יפ שנסע לפניהם. הזמנתי איסר הראל וראש המשטרה הצבאית - לאסור כל אנשי לח"י פה; יש להעלות גדוד "הראל" לירושלים ולתת הוראות לדב יוסף ומשה דיין לפעול במרץ ובלי רחמים ...
בשמונה טילפן משה דיין ומסר שפורשים הרגו ברנאדוט וסרו, לא יודע אם אצ"ל או לח"י ...
בשמונה וחצי בא איסר הראל. בירר במקום הגבוה ביותר שאצ"ל לא עשה זאת .
בשעות הערב נתפרסם כרוז בחתימת "חזית המולדת" ובו נוטלת על עצמה קבוצה זו את האחריות להתנקשות ברוזן ברנאדוט ובקולונל סרו. השמועות שהתהלכו אותה עת היו ש"חזית המולדת" היא קבוצה שפרשה מלח"י.
בן-גוריון ידע היטב כי לאצ"ל לא היה כל קשר להתנקשות בחייו של ברנאדוט, אולם הוא החליט לנצל את הרעש הציבורי שחוללה ההתנקשות, כדי לחסל את ארגון לח"י ואחריו גם את האצ"ל. ואמנם למחרת היום, בשבת בבוקר, פשט כוח של צה"ל על מחנות לח"י בירושלים, אולם מצא אותם ריקים מאדם (למעט כמה חולים וכן מספר לוחמים שלא היה להם לאן ללכת). לח"י הוכרז ארגון בלתי חוקי ורבים מחבריו נעצרו ברחבי הארץ על-ידי כוחות הביטחון.
ביום ראשון, ה-19 בספטמבר, יומיים לאחר ההתנקשות בחייו של ברנאדוט, דנה הממשלה באריכות במעשה וביחסיה עם האצ"ל ועם לח"י. יצחק גרינבוים ניסה למתן את הדיון וחזר על הצעתו לאפשר לחברי האצ"ל להצטרף לצה"ל ולהישבע אמונים שתחייב אותם לשרת רק בירושלים. הוא הסביר כי כל עוד גורל ירושלים לא הוכרע, אפשר להסכים להישארות אנשי האצ"ל בעיר. בתשובה לשאלה אמר כי אם יוחלט להוציא את צה"ל מירושלים וחוקי ישראל לא יחולו עליה - יהיה האצ"ל חופשי לפעול כרצונו.
בן-גוריון שלל מתן זכות כלשהי ל"פורשים" במקרה של שינוי במעמדה של ירושלים והציע שתי הצעות משלו: 6
האחת - להודיע לאצ"ל בירושלים שכל חוקי המדינה ביחס לצבא, לגיוס ולנשק חלים על תושבי ירושלים ועל באיה, כעל תושבי כל מקום אחר במדינה ועליו לציית לחוקים אלה בלא משא-ומתן נוסף. והשנייה - להטיל על הצבא לקיים חוקים אלה בשטח ירושלים ובמקרה הצורך יוסמך הצבא להשתמש במלוא הכוח הדרוש. האצ"ל בירושלים יוזהר על-כך; בן-גוריון, ציזלינג ושרת יקבעו סדרי ביצוע ההחלטה.ב-20 בספטמבר הוזמן אבינועם למחנה המטכ"ל בתל-אביב, שם קיבל את מכתב האולטימטום בחתימת ידו של ידין. אבינועם מיהר לירושלים, כדי למסור את המכתב לשמואל כץ. במכתב האולטימטום נאמר:
|
אל מפקד האצ"ל בירושלים, נצטוויתי על-ידי ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל הודיעך כדלקמן: 1. על האצ"ל בירושלים לקבל על עצמו הלכה למעשה חוק המדינה בנוגע לצבא, גיוס ונשק. 2. כל חייבי הגיוס באצ"ל חייבים להיכנס לצבא הגנה לישראל. 3. כל הנשק צריך להימסר לצבא הגנה לישראל. 4. כל מי שמצטרף לצבא חייב בשבועת אמונים שחלה על כל חייל. 5. דין חברי אצ"ל כדין כל יהודי אחר. 6. אם במשך 24 שעות החל מהיום, יום ב' 20.9.1948, בשעה 12:00, הנכם מקבלים את הדין: מפרקים את האצ"ל וגדודיו המיוחדים, מוסרים את הנשק ומצטרפים לצבא הגנה לישראל - לא יסבול איש מכם על פגיעה שפגעתם עד עכשיו בחוק ישראל, והיחס אליכם יהיה כיחס לכל יהודי אחר. 7. אם במשך הזמן הנקוב לא תמלאו דרישות הממשלה הלכה למעשה - יפעל הצבא בכל האמצעים שלרשותו. ראש אגף המבצעים של המטה הכללי צבא הגנה לישראל |
דבר האולטימטום היה תמוה, כי הרי מזה כמה חודשים היה ידוע שהאצ"ל מוכן להתפרק ולהצטרף לצה"ל. כבר באוגוסט, כחודש לפני ההתנקשות בברנאדוט, סיפר איסר הראל (ראש השירותים החשאיים) לראש הממשלה על נטייה באצ"ל להיכנע 7 . מאז התנהל, כאמור, משא ומתן עם יצחק גרינבוים, שר הפנים, ואף הגיעו איתו לידי הסכם בדבר הצטרפותו של האצ"ל לצה"ל.
כך או כך, ראשי האצ"ל בירושלים היו נחושים בדעתם למנוע מלחמת-אחים, ולמחרת קבלת האולטימטום, הודיעו למשה דיין על הסכמתם להתפרק.
שעתיים לפני תום האולטימטום כינס שמואל כץ מסיבת עיתונאים במלון "עדן", וגולל בה את השתלשלות המשא-ומתן עם יצחק גרינבוים. הוא הוסיף וסיפר, כי האולטימטום התקבל בהפתעה גדולה, מאחר שהצדדים הגיעו להסכם שהיה נוח ומקובל הן על הממשלה הזמנית והן על האצ"ל. שמואל כץ הסביר לעיתונאים כי רב לו כוחו של האצ"ל להתנגד לכל התקפה על בסיסיו, אולם האצ"ל לא יעשה זאת בגלל גישתו הפטריוטית. בסיכום, נאמר:
בתשובה לאולטימטום שהוגש לנו אתמול, הננו מודיעים כי בהתחשב עם האיום בשימוש בכוח, וברצוננו למנוע שפך דם יהודי שהיה נגרם על-ידי ביצוע האיום - הננו מקבלים את האולטימטום הנ"ל.באותו יום פירסם מטה האצ"ל את ההודעה דלהלן לחייליו:
הארגון הצבאי הלאומי יתפרק בהתאם לדרישות הממשלה הזמנית בצורה ובאופן שייקבע בינינו לבין מפקד החטיבה של צבא הגנה לישראל בירושלים.
|
הארגון הצבאי הלאומי בירושלים י"ז אלול תש"ח 21.9.1948 ה ו ד ע הב. המעמד, אשר מטרתו האחת היא למלא את היעוד המוטל עליו, עומד בפני הברירה: מלחמת-אחים, הרג מאות חיילים עברים - או קבלת האולטימטום. המעמד בלקחו בחשבון את רגש האחריות הרבה לגורלו של העם העברי ולגורלה של הריבונות העברית - ובכדי למנוע שפיכות דמים רבה - החליט בכאב עצור לקבל את האולטימטום. ג. על פרטי ההצטרפות לצבא הגנה תבוא הודעה מיוחדת בזמן הקרוב ביותר. הארגון הצבאי הלאומי בירושלים המטה הראשי |
הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל נוסד בירושלים באפריל 1931. לאחר 17 שנים של מאבק מזוין בשלטון המנדט הבריטי ובפורעים הערבים, התפרק האצ"ל מנשקו בספטמבר 1948, ולוחמיו הצטרפו לצבא הגנה לישראל.
בכל אותה עת שהיתי ברמת-גן ועקבתי בחרדה אחה ההתרחשויות. הוקל לי כאשר התברר שמפקדת האצ"ל בירושלים השכילה למנוע מלחמת-אחים ומילאה אחר כל תנאי האולטימטום, אולם חרה לי כי בדרך זו סיים האצ"ל את תפקידו. היה באולטימטום מן המשפיל, כאילו מדובר במשתמטים המסרבים למלא את חובתם למולדתם. והרי מדובר היה בבחורים שלחמו בחירוף-נפש להגנתה של ירושלים, ואשר בגלל תחושת שעת החירום, העמידו עצמם תחת פיקודו של דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בעיר, וביצעו בדייקנות ובנאמנות את כל הוראותיו. ראויים היינו להצטרף לצה"ל בדרך מכובדת יותר.
למחרת היום התייצבתי בלשכת הגיוס של צה"ל בתל-אביב.
הערות:
1. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I, עמוד 230.
2. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת "אחיאסף".
3. פולקה ברנאדוט, לירושלים, הוצאת ספרים "אחיאסף".
4. פולקה ברנאדוט, לירושלים. הוצאת "אחיאסף".
5. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 698.
6. שלמה נקדימון, אלטלנה, עמוד 404-413.
7. דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 652.