בשעה ששאלתיאל כתב את המכתב לרענן, כבר היה ידוע לשירות הידיעות של ה"הגנה", כי לדיר-יאסין נכנסו כוחות מזוינים, שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים עירקיים. היה זה המוכתר של הכפר שנפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י כדי להודיעו שאין לו שום שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף. הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר, היוו איום חמור לא רק לשדה התעופה הקטן ששאלתיאל תכנן לסלול בקרבת מקום, אלא גם לשכונות היהודיות הסמוכות ולתחבורה היהודית שנעה על הכביש הראשי לשפלה.
המידע שמסר המוכתר נבע מן ההסכם שהיה לו עם ההגנה לפיו ישמרו היהודים והערבים על יחסי שכנות טובים. ³
למרות ההסכם, לא הפך דיר-יאסין לכפר שוחר שלום. עקיבא אזולאי, ששימש סגן מפקד אזור גבעת שאול, מספר בעדותו כי אחיו של המוכתר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו יריות לעבר גבעת שאול. ⁴ בצרור ידיעות מטעם חטיבת מחוז ירושלים על המתרחש בדיר-יאסין ⁵ אנו מוצאים כי כבר ב-28 בינואר 1948 נראתה קבוצה בת 25 איש מתאמנת במורדות הדרום-מערביים של דיר-יאסין וביניהם אדם במדי הלגיון הערבי. בהודעה מה-3.2.48 נאמר, כי קבוצה בת כ-30 ערבים נראתה מתאמנת בנשק. ב-2.4.48 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות אחרות מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו; ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. ⁶ כן נאמר באותו מחקר שבכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ושלמעלה מ-100 גברים אומנו וצויידו ברובים (אנגלים וגרמנים) וב-2 מקלעים מטיפוס ברן. הוקם משמר מקומי ובכל לילה שמרו 40 מתושבי דיר-יאסין במשמרות.
כשבוע לפני הפעולה, נקראתי לפגישה במטה המחוז, בה נכחו רענן, גל וכן "גיורא" (בן-ציון כהן). בפגישה זו סיפר רענן על הכוונה לכבוש את הכפר הערבי דיר-יאסין וכי גיורא יהיה מפקד הפעולה, בעוד אני נתמניתי לסגנו. נאלצתי לצמצם את פעילותי בקורס ה"סגנים", שהתנהל אותה עת ה"וילה" אשר בקריית-שמואל, ולהתמסר להכנות לקראת הפעולה. באחת הפגישות שהתקיימה בבית "גנדי", שם שכנה אותה עת מפקדת המחוז של האצ"ל, נכונה לנו הפתעה גדולה: רענן פתח חבילה גדולה, והוציא ממנה סטֶנים חדשים מתוצרת עצמית שהגיעו מתל-אביב. ההתרגשות היתה רבה, לא כל-כך מעצם המשלוח, כמו מהעובדה שהאצ"ל בשפלה התפתח עד כדי כך שהוא מסוגל כבר לייצר בעצמו כלי מלחמה. אנו, שחיינו בירושלים בצל השלטון הבריטי, התקשינו להבין את אשר התחולל בשפלה, שזה מספר חודשים התנהלו בה חיים יהודיים ללא שלטון זר (בהתאם להחלטת האו"ם, פינו הבריטים את אזור השפלה ב-1 בפברואר 1948). גנדי ארגן מיד כוסיות יין, בעוד אימא גנדי פתחה לכבוד המאורע פח מלא מלפפונים שכבשה במו ידיה. השקנו כוסיות "לחיים", וזללנו במלוא-פה את המלפפונים הנהדרים שכמוהם לא הגיעו לפינו זה זמן רב. כטוב ליבנו ביין, ביקשתי רשות לירות מספר יריות מאחד הסטנים החדשים. רענן, אשר הצליח בתחילה לשמור על רצינות וקור-רוח, חשש כי היריות יסכנו אותנו (כזכור, היתה דירתו של גנדי במרכז העיר), אולם לבסוף נתרצה והרשה לירות שלוש יריות. הכבוד נפל בחלקי, ויצאנו כולנו אל המרפסת. כיוונתי את הסטן כלפי השמים ויריתי ירייה בודדת, אולם כאשר סובבתי את הכפתור לירי צרורות, שוב ירה הסטן ירייה בודדת. התקלה הזו רדפה אותנו לא אחת גם בשעת פעולה וגרמה לנו אכזבה רבה.
בשובי ל"וילה" מאוחר בלילה, חשבתי בלבי: כמה חבל שלא שלחו לנו מתל-אביב מקלעי "ברן" במקום הסטנים הללו. האין הם מבינים כי חלפו ימי המחתרת, בהם תת-המקלע היה הנשק המועדף, וכי עתה זקוקים אנו לעוצמת אש חזקה של מקלעים ומכונות ירייה?
יומיים לפני הפעולה נתקיימה תצפית יום בהשתתפות כל מפקדי הכיתות שאמורים היו להשתתף בפעולה ולאחר-מכן נערך סיור לילה. ממקום התצפית אשר בקצה בית-הכרם, הסביר גיורא את התוכנית ואת תפקידו של כל אחד ואחד מהמפקדים. בלילה נערך סיור במסלול הפעולה. הקבוצה הצליחה להגיע עד קרוב מאוד לכפר מבלי שתושביו ירגישו בכך. הבחורים עצרו רק כאשר הכלבים התחילו לנבוח, והיה חשש שהנביחות יעירו את השומרים. העובדה שניתן היה להגיע עד סמוך לבתי הכפר, נסכה ביטחון עצמי רב והרגשה שהקרב יהיה קצר ואפשר יהיה לסיים את המשימה ללא קושי רב.

היציאה לקרב

ביום חמישי 8 באפריל התכנסנו בבסיס "עץ חיים" 70 לוחמי אצ"ל (אנשי הלח"י נפגשו בנפרד בגבעת-שאול). היתה זו הפעם הראשונה שמספר כה רב של אנשי המחתרת נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש משוטרים או חיילים בריטיים. האווירה היתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם; סוף-סוף יוצאים להלום באויב שהנחית על היהודים מכות כה קשות במשך ארבעה חודשים תמימים. העובדה ששני ארגוני המחתרת יוצאים בצוותא הגבירה את הרגשת הביטחון והאחדות, ולכבוד המאורע נבחרה סיסמת הקרב "אחדות לוחמת".
את המפגש פתח רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים. רענן, גבה-קומה ובעל חזות מרשימה, נהג לדבר לאט, בקול עמוק וסמכותי. רענן הסביר לנו כי לכיבוש דיר-יאסין שתי מטרות: צבאית ומדינית. באשר לאספקט הצבאי, הרי הכוונה היא לא רק לשחרר את השכונות המערביות של ירושלים מהאיום של דיר-יאסין, אלא בעיקר להעביר את היוזמה לידינו. יש לעבור ממגננה להתקפה ולהעביר את הקרב לשטחו של האויב. כיבוש הכפר יוכיח לערבים כי מי שמתקיף עלול גם להיות מותקף. הכיבוש יביא גם להעלאת המורל בקרב תושבי ירושלים ויחזיר להם את ביטחונם העצמי שאבד. באשר לצד המדיני, יהיה בכיבוש משום שינוי תפיסה והוא יביא למפנה במלחמה; לא עוד פעולות עונשין, אלא כיבוש לשם החזקה במקום. יידעו העם והעולם כי היהודים אינם מוכנים לוותר על ירושלים, ואם יהיה צורך, יכבשוה בכוח הנשק. (יש לציין, כי במבצע "נחשון", שהחל מספר ימים לפני כיבוש דיר-יאסין, השתלטו כוחות ה"הגנה" על הכפרים הערביים אשר בצדי הכביש, אלא שההשתלטות היתה זמנית, ולאחר העברת השיירות לירושלים נִנטשו הכפרים שנכבשו, מלבד הקסטל).
רענן הוסיף ואמר כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר חזור והזהר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא, והוסיף כי "בשבויים יש לנהוג על-פי אמנת ג'נבה". רענן סיפר שכדי למנוע קורבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יפתח משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש. באמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל ולח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.
לאחר דברי רענן, הועברה רשות הדיבור ליהושע גולדשמיד ("גל"). הוא הסביר, כי מטרת הפעולה היא כיבוש הכפר, טיהורו והחזקתו. כאמור, בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הפעולה ואני מתמניתי לסגנו. התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כוח של שתי מחלקות אצ"ל, בפיקוד יהודה לפידות ("נמרוד") ומיכאל חריף ("מאיר"), יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכוח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. כמו כן הופרש כוח קטן של כיתה בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"), כדי לתפוס את המשלט מדרום לכפר (בכיוון הר-הרצל), ותפקידו למנוע הגעת תגבורת ערבית מעין-כרם וממלחה.
בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל מבסיס "עץ חיים" לבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה במעלה הטראסות לשטח הפעולה המיועד לה.
יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. (את הרמקול השיגו מחנותו של פרץ אפשטיין שהיה איש ההגנה. תחילה ניסה להשתמט מנתינתו, אולם לבסוף הצליחו אנשי לח"י לקבל ממנו את הרמקול והשאירו אצלו פיקדון של 75 לירות).
סמוך לשעה 04:25 הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מלוחמי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה - "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים.
המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה רק בכניסה לכפר. מן הבתים הסמוכים נפתחה על המשוריין אש חזקה והיה צורך לחלץ את הלוחמים שנתקעו בתוכו. נמסר על פצועים ויחידה של עזרה ראשונה יצאה מגבעת-שאול לכיוון המשוריין. בצוות היו גם בחורות, ואחת מהן, דבורה שמחון, נפצעה בידה בשעה שחבשה את אחד הפצועים.
יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות. התנגדות הערבים היתה חזקה מאוד, וכל בית הפך לעמדה מבוצרת. הלחימה היתה קשה והתנהלה מבית לבית. רבים מן התוקפים נפגעו כבר בהסתערות הראשונה, ביניהם מפקדים רבים שצעדו, כמקובל, בראש יחידתם.
כאשר נכבש מרכז הכפר, רוּכזו כל הפצועים באחת החצרות, ולאחר חבישה ראשונית נבדקו דרכים לפנותם. בין הפצועים שכב "יפתח" (יהודה סגל), שנפגע קשה בבטנו מצרור כדורים. מעיו יצאו החוצה, אולם הוא היה בהכרה מלאה. כאשר ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, אמר: "נמרוד, אתה חבר טוב שלי. עשה לי טובה ותקע לי כדור בראש, כי איני יכול לסבול יותר את הכאבים". יפתח הושכב על דלת שנעקרה ממקומה (אלונקות לא היו) וארבעה בחורים נשאוהו לכיוון גבעת-שאול. התברר, כי הדרך היתה חסומה באש שנורתה מבית המוכתר, שחלש מן הגבעה על כל הסביבה והיה צורך למצוא דרך עקלתון. יפתח הגיע בשלום לגבעת-שאול, משם פונה מיד לבית-החולים. פצוע נוסף היה גיורא, מפקד הפעולה, שרגלו נפגעה מכדור שנורה מאחד הבתים.