פרשת חילביץ
מעצרו של אליהו מרידור בא כתוצאה מהלשנה של בוגד שנמצא בשורות הארגון: יעקב חילביץ שולד בליטא בשנת 1913 ובגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר. בשנת 1936 עלה ארצה והיה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. בתחילת 1942 (לאחר נפילתו של דוד רזיאל) הוקם בארץ מוסד כספי חוקי בשם "מס חזית ישראל", שעסק באיסוף כספים עבור האצ"ל. חילביץ, שהיה בעל חזות נאה והצליח מאוד ביחסי ציבור, היה מראשי המוסד. במסגרת תפקידו נפגש עם אנשים רבים והכיר היטב את ראשי התנועה הרוויזיוניסטית וכן את צמרת האצ"ל. בין היתר, הכיר את מנחם בגין, שהתגורר אותה עת בדירת מרתף קטנה ברחוב אלפסי 25. בגין מספר בספרו "המרד" כי באחד הימים ביקר אצלו חילביץ: "הוא עומד ליד עריסת בני. התינוק מצטחק לשנינו. הוא מצטחק לילד ולאב ובאותו זמן הוא זומם את מזימותיו, חושב מחשבות". חילביץ הירבה לשחק קלפים ונהג לבזבז כסף רב, אולם לא היתה כל סיבה לחשוד בנאמנותו. מקרה תפיסתו של מַשְדר האצ"ל עורר לראשונה את החשד שבאצ"ל פועל בוגד. היה זה ב-4 במרס 1944 כאשר הביאו את המשדר לבית הוריו של דוד רזיאל ברחוב נחמני בתל-אביב, לאחסנה ללילה אחד. באותו לילה ערכה המשטרה חיפוש בבית, החרימה את המשדר ועצרה את אסתר רזיאל-נאור (אחותו של דוד רזיאל) ואת בעלה יהודה נאור. בעקבות מקרה זה החל שירות המודיעין של האצ"ל בחקירה נמרצת כדי לחשוף את המלשין, אשר לפי כל הסימנים היה אדם מבפנים.
לפי דברי ריצ'רד קאטלינג (קצין בולשת בכיר, שהתמחה בענייני היהודים), נוצר הקשר עם חילביץ לפי יוזמתו של האחרון, מיד לאחר ההתקפה על מרכז הבולשת ב-23.3.44. "נסענו במכונית שלי," סיפר קאטלינג. "חילביץ אמר כי היה זה משגה לפוצץ את הבולשת וכי הדבר גרם נזק למאבק היהודי. הוא הוסיף ואמר כי הוא מוכן לספק את המידע שיש ברשותו על האצ"ל, בתנאי שנערוב ליציאתו מן הארץ וניתן לו סכום כסף שיאפשר לו להסתדר בארצות-הברית".6
בבוקר ה-31 במרס 1944 התקיימה פגישה נוספת, בה מסר חילביץ לקאטלינג רשימה שכללה 79 שמות של אנשי אצ"ל (ביניהם שלושת מנהיגי הארגון: מנחם בגין, יעקב מרידור ואריה בן-אליעזר) ובתמורה קיבל 2000 ליש"ט. חילביץ הוכנס למכונית, שהסיעה אותו לקהיר, שם היה אמור לקבל מן הקונסוליה האמריקנית אשרת כניסת לארצות-הברית. עוד באותו לילה נעצרו ברחבי הארץ 48 איש, ובתוכם אריה בן-אליעזר (את בגין ומרידור לא מצאו בביתם). מן הירושלמים נעצרו, בין היתר: אליהו מרידור, גרשון מאלי (ששימש מפקד המחוז לפני התמנותו של מרידור), שמואל כצנלסון ("תמיר"), אורי חפץ, משה סגל, אשר אטינגר, זאב בנזימן ודוד הורן.
לאחר עבודה מאומצת, התגלגל לידי הארגון מכתב סודי ששלח מטה הבולשת הבריטית אל המזכיר הראשי של הממשלה ובו אינפורמציה על קשריו של חילביץ עם הבולשת. במסמך נאמר, בין השאר:7
[...] אחרי ההתקפה על משרדי הבולשת, בליל חמישי 23.3.44, אדם הידוע בקשריו עם האצ"ל יצר מגע עם מפקדת הבולשת (הוא עמד בתוקף על כך שאינו חבר בארגון). אדם זה הצהיר, כי הוא מוכן למסור שמות (וכתובות במידת האפשר) של מנהיגי וחברי האצ"ל משום שלדברי, הקו של הארגון המנוהל על-ידי מנהיגים אלה מזיק למלחמה ולעניין היהודי... דרישתו היתה כי יאפשרו לו לעזוב את ארץ-ישראל. דבר זה סודר וביום שישי ה-31.3.44 הוא היה בדרכו לחו"ל, לאחר שמסר רשימה שהכילה שמות וכתובות של ראשי הארגון. רשימה זו נראית לנו כבעלת חשיבות רבה. בעקבות רשימה זו, נערכו מאסרים ברחבי הארץ [...]
כאשר נודע דבר הבגידה, נערך דיון על כך במפקדה. חלק מן החברים דרש להוציא גזר-דין מוות נגד חילביץ, אולם בגין גרס כי יש להביאו ארצה לחקירה ולאפשר לו לומר את גרסתו. "חששתי מפני טעות. דרשתי הוכחות מלאות. לא העליתי על דעתי כי איש מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה".8 יעקב מרידור, שעשה אותה עת במצרים, קיבל על עצמו ליצור קשר עם חילביץ ולקרוא לו לחזור ארצה כדי להסביר את מעשיו. לאחר שהתגלה המלון שחילביץ התגורר בו, ניגשו אליו שני אנשי אצ"ל ששרתו בצבא הבריטי, יצחק צוקרמן ושמואל קראוסקופ, ומסרו לו את החלטת המפקדה להחזירו ארצה. חילביץ הכחיש את ההאשמות נגדו ואמר כי ברח מן הארץ מפחד מאסר בידי הבריטים. באשר לשובו ארצה, ביקש חילביץ להשיב להם למחרת היום. כאשר באו השניים למלונו למחרת, הודיע להם כי החליט שלא לחזור ארצה ומשיצאו מן המלון, נעצרו על-ידי אנשי הבולשת הצבאית. הללו רשמו את הפרטים האישיים של השניים ואיפשרו להם ללכת לדרכם (כנראה רצו לעקוב אחריהם כדי לדעת מי היו אנשי הקשר שלהם) צוקרמן וקראוסקופ הצליחו להתחמק מאנשי הבולשת הצבאית ולחזור ליחידתם בשלום. כעבור זמן הועברו ממצאי הבולשת ליחידה, אולם סמל יהודי, ששימש כפקיד במשרד היחידה, הצליח לטשטש את כל העניין.9
למחרת היום עזב חילביץ את קהיר והמשיך בדרכו לארצות-הברית. בגין ביקש להזהיר את החברים בארצות-הברית מפני חילביץ וביקש מערי ז'בוטינסקי להודיע להם על כך. ערי, שיצא אותה עת לטורקיה, שם עסק בענייני העלייה הבלתי ליגלית, שלח מברק שנאמר בו: "אזף חילביץ קיבל 500 לירות בעד בן-אליעזר".10 הכוונה במברק היתה להודיע כיחילביץ הוא מלשין ופרובוקטור, אולם אנשי התנועה בארצות-הברית לא הבינו זאת. בהגיע חילביץ לארצות-הברית, יצר קשר עם אנשי התנועה הלאומית שם ולא חשד כי דבר בריחתו מן הארץ הגיע לידיעתם. הוא אף נאם במסיבה שאורגנה שם ולאחר נאומו, ניגש אליו מרילין, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בארצות-הברית, ופנה אליו לתומו בשם "מר אזף חילביץ". חילביץ, שהבין במה המדובר, הסתלק מיד מן המקום ועקבותיו לא נודעו.
כחודשיים לאחר שחילביץ עזב את הארץ, נערך ב- 25.5.44 משפט שלא בפניו. למזלנו נשתמר פרוטוקול המשפט, ומן הראוי, לדעתי, להביא מספר קטעים ממנו בגלל העניין המיוחד שיש בהם.




פרוטוקול ישיבת בית-הדין המיוחד בעניין חילביץ 25.5.44 11

הרכב בית-הדין: ס.[סרן] ב-ח [בן-חנוך, כינוי של יעקב מרידור], ג.[גונדר] דניאל [שלמה לב-עמי], ג.[גונדר] עמיצור [בצלאל עמיצור].
הקטיגור: ג.[גונדר] יוסף [אליהו לנקין], הסניגור: ר"ס [רב סמל] אברהם [חיים לנדאו].
העד היחיד הוא השופט החוקר "פורים" [הכוונה לאליעזר תבין-פרשטי, שכינויו במחתרת היה פסח], אשר חקר ואסף את כל חומר האשמה ושמע את כל העדים. מסיבות הקונספירציה אין אפשרות להביא את כל העדים בפני בית-הדין ומשום כך מקבל בית-הדין את עדותו של "פורים" כעדות מוסמכת בשם כל המקורות שהוא חקרם.
[...] לאחר שמיעת העדות של "פורים", אשר מסר את כל העובדות הידועות לו שתפורטנה להלן בדברי הקטיגוריה, הודיע הסניגור שהחומר שהוגש בפני בית-הדין אינו מספיק מבחינה יורידית-משפטית כדי להאשים את הנאשם ומשום כך אין יסוד מספיק להעמידו לדין.
דברי הקטיגור:
לפני שניגש לניתוח העובדות, ברצוני לענות לטענתו של הסניגור, אשר אומר כי כל העדויות שהובאו נגד הנאשם אינן מוכיחות מבחינה יורידית-משפטית את אשמתו. הסניגור מוכן להסכים עם כך, שהעדויות הנ"ל יכולות להטיל חשד ואף חשד רציני, אולם הן אינן מספיקות בהחלט לחייב את הנאשם בדינו.
זוהי שאלה פרינציפיונית, שיש לבררה בטרם ניגש לעצם האשמה. בית-דין זה חייב לדעת את מעמדו וסמכויותיו למען יוכל להרגיש ביטחון מוחלט באחריות אשר ייטול על עצמו בשופטו את הנאשם. אפשר היה להסכים לטענתו של הסניגור, לו היתה לנו אפשרות לנהל את המשפט בחסות משטר מדיני ובעזרת מנגנון ממשלתי ליגלי, אשר היו מאפשרים לנו לנהל את החקירה המוקדמת באופן חופשי ובכל מקום: לדרוש את הסגרתו של הנאשם עצמו ממדינה זרה, להביא את כל העדים בפני בית-הדין, להשיג את התעודות הדרושות ולברר את כשרותן וכו'. את זה אין באפשרותנו לעשות. אנו חייבים לזכור שאפשרויותינו הינן מוגבלות מאוד, הן מסיבות בלתי תלויות בנו והן מסיבות פנימיות שלנו, אשר מתבטאות בהכרת חובתנו היסודית: שמירת הקונספירציה המוחלטת במהלך כל החקירה והמשפט ואשר לעתים תחייבנו לוותר על עדות נוספת לחיזוק האשמה, למען הבטחת חיינו ועבודתנו בעתיד. משום כך ברצוני לקבוע כאן שזוהי לא זכותו כי אם חובתו של בית-הדין יורידית-משפטית. אדרבא, דעתי היא שבית-דין זה חייב להתחשב עם הצד הפסיכולוגי שבעובדות, לא פחות מאשר בערכן היורידי. [...]


פסק הדין במשפט של חילביץ

הנאשם חילביץ נמצא אשם בפרובוקציה ונידון למוות על-ידי בית-הדין הנ"ל.
הנימוק: לפי הוראתו של המ-ד בד [המפקד בן-דוד, כינויו של מנחם בגין] נמסרה אזהרה לחילביץ במצרים. הודיעו לו את כתב האשמה בלווית דרישה להופיע מיד בארץ בפני בית-הדין של המעמד [כינוי לאצ"ל]. הוא הוזהר שסירובו להתייצב בפני בית-הדין ייחשב כאישור מצידו לכתב האשמה ודינו ייחרץ שלא בנוכחותו לחובה. היות שהוא לא הופיע בפני בית-הדין (ולפי כל הידיעות שישנן הועבר לקנדה על-ידי השלטונות הבריטיים), הוציא בית-הדין את פסק הדין הנ"ל.