חטיפתו של מייג'ור קולינס

ב-1 בינואר 1947 נפתח בירושלים משפטו של דב גרונר. שבעה חודשים קודם לכן נפצע גרונר קשה בלסתו, בשעה שהשתתף בהתקפה על משטרת רמת\--גן. הוא הואשם ביריות על אנשי משטרה ובהנחת פצצות בכוונה להמית אנשים בשירות הוד מלכותו. לאחר קריאת כתב האשמה, הודיע גרונר כי אינו מכיר בסמכותו של בית-הדין לדון אותו וכי לא ישתתף במהלך המשפט. הוא קם ממקומו וקרא בפני שופטיו הצהרה בה האשים את ממשלת בריטניה בבגידה בעם היהודי. בסיום דבריו אמר כי:
אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם-ישראל לבין ארצו היחידה, ומי שינסה לעשות זאת - ידו תקוצץ וקִללת האלוהים תהיה רובצת עליו לעדי עד.

גרונר סירב להיות מיוצג על-ידי עורך-דין והיה זה הקטגור, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו וכן את פציעתו הקשה, שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו. אולם הדברים האלה לא השפיעו על השופטים, אשר דנו את דב גרונר למוות בתלייה. כשלושה שבועות לאחר המשפט אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על דב גרונר. ביצוע גזר-הדין נקבע ל-28 בינואר 1947.
בהיוודע אישור גזר הדין, החליטה המפקדה הארצית של האצ"ל לתפוס קצינים בריטיים כבני ערובה ובכך להציל את חייו של דב גרונר. עוד באותו היום הגיע יהושע גולדשמיד ("גל") לביתה של דבורה לדרברג-שמחון ("חביבה") וביקש אותה להתלוות אליו. הם הלכו יחד לרחוב ממילא (היום רחוב אגרון) והגיעו לבית שבו התגורר המייג'ור קולינס. דבורה עלתה לקומה השנייה כדי לוודא שהמייג'ור נמצא בדירתו; היא הציצה מבעד לחלון וראתה אותו נח על הספה. לאחר שדיווחה לגל את אשר ראתה, עזבו השניים את המקום. למחרת, ב-26.1.47, בסביבות השעה חמש אחר- הצוהריים, עלתה דבורה לקומה השנייה וצילצלה בדלת דירתו של המייג'ור קולינס. הוא פתח לה את הדלת ודבורה שאלה אותו באנגלית רהוטה אם הוא המייג'ור קולינס. לאחר שענה בחיוב, אמרה לו כי הביאה לו מכתב. היא חיטטה בתיק-היד שלה והוציאה מעטפה, עליה נכתב באנגלית: לכבוד המייג'ור קולינס (את המעטפה הכינה דבורה בעוד מועד, ובתוכה הכניסה דף ניר ריק). דבורה מסרה את המעטפה למייג'ור, ותוך כדי כך נכנסה פנימה, בהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה. בעוד המייג'ור מטפל במעטפה שקיבל מדבורה, נכנסו פנימה שלושה בחורים, בפיקודו של דב סלומון ("ישי") ואקדחים שלופים בידיהם. קולינס ניסה לגשת לארון להוציא את האקדח שאחזיק שם, אולם יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") ונעים עובדיה התנפלו עליו וניסו להרדימו בעזרת כלורופורם. קולינס, שהיה גדל-ממדים, נאבק אתם ובלית-ברירה היכוהו על ראשו כדי להממו. לאחר-מכן הרדימוהו, הכניסוהו לשק גדול במיוחד שהוכן לפי ממדי גופו ואלימלך נשא אותו על כתפיו אל המונית שחיכתה למטה. כל זה התרחש לעיניה של אישה בשם בלה, ששהתה בחברתו של המייג'ור קולינס. לאחר שקולינס הורד למטה, נשארו דבורה ונעים עובדיה ל"טפל" בבלה. באיומי אקדח ציוו עליה להרים אל ידיה ולהסתובב כשפניה אל הקיר, ומנעו מן הגברת לטלפן למשטרה. לאחר כעשר דקות עזבו דבורה ועובדיה את המקום וכעבור זמן קצר הופעלו בירושלים צופרי האזעקה. אלא שאז כבר היה קולינס במקום המסתור שהוכן בעוד מועד בגבעת-שאול. היה זה בור מים ישן וריק, שהיה גדול דיו לשכן בתוכו מספר אנשים. לבור הוכנסו שני מזרנים (האחד עבור קולינס והאחר עבור שומרו)
וליד פתח הבור, הכינו אוהל של מחלקת עבודות ציבוריות, ששימש להסוואה. ואמנם, המשטרה הבריטית ערכה חיפושים מדוקדקים בשכונת גבעת-שאול, אולם אל מקום המחבוא לא הגיעה.
זמן קצר לאחר שקולינס הוכנס למקום המסתור, הגיעה לשם דבורה בלוויית ד"ר הפנר, אשר חבש את פצעיו של קולינס. 12
למחרת היום נחטף בתל-אביב השופט ראלף וינדהם, נשיא בית-הדין המחוזי.
באותו ערב נתפרסמה הודעה מטעם ממשלת המנדט הבריטי, לפיה דחה מפקד הצבא את ביצוע גזר-דין המוות שהוטל על דב גרונר, לזמן בלתי מוגבל. האצ"ל ראה בדחיית ההוצאה לפועל של גזר-הדין הישג חשוב, שנבע במישרין מחטיפת שני הבריטים. התעוררה שוב התקווה כי באמצעות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם יחונו הבריטים בסופו של דבר את דב גרונר. על-כן הוחלט לשחרר את שני החטופים, במיוחד מאחר שהיה חשש כי
השלטונות יגלו את מקום מחבואו של השופט וינדהם.