הפוגה ראשונה

במשך כל זמן הקרבות התנהלו במוסדות האו"ם דיונים בדבר הפסקת-אש או הפוגה בארץ-ישראל. אולם כל עוד ידם של הערבים היתה על העליונה, הם דחו את מועד ההפוגה, בתקווה שיצליחו להביס את היהודים בשדה הקרב. במיוחד קשה היה המצב בירושלים; העיר היתה במצור, והמחסור היה גדול. מצרכים חיוניים, כמו מזון או דלק לבישול, חולקו בקיצוב. כל נפש צוידה בפנקס תלושים אשר זיכו אותה במנת מצרכים מתאימה. מנת הלחם היתה 160 גרם ליום לנפש, וכאשר החמיר המצב, ירדה מנת הלחם ל-130 גרם ליום. כל אדם קיבל חמישית כיכר לחם ליום! אספקת החשמל לבתים הופסקה, כדי לחסוך בדלק, ולצורך בישול ואפייה חולק לתושבים נפט בהקצבה. היו מקרים בהם יצאו תושבי ירושלים לשדה לקושש עצים, ששימשו לבישול בחצרות הבתים. בהיעדר חשמל, לא היה אפשר להפעיל את הרדיו, וכדי לספק לתושבים מידע על הנעשה, הותקנו במקומות שונים בעיר 26 רמקולים שחוברו למקלטי-רדיו במקומות שבהם סופק חשמל. באמצעות רמקולים אלה שידרה תחנת השידור "קול ירושלים" חדשות מן החזית וכן הודעות ממטה ההקצבות בדבר חלוקת מצרכים.
במאי 1948 החל מטה האצ"ל בירושלים בהוצאת עיתון "החרות", בעריכת יהושע אופיר. העיתון שימש מקור אינפורמציה ללוחמים ולאזרחים כאחד. העיתון חולק ליחידות השונות וצעירים מפלוגת הנוער חילקו אותו בקרב האוכלוסייה, גם בשעת ההפגזות הקשות על העיר. הופעת "החרות" תרמה רבות לעידוד הרוחות בירושלים.
מחסני "המדפיס הממשלתי" שימשו מקור לא-אכזב לנייר עבור העיתון. ההדפסה נעשתה בדרך-כלל במכונות חשמליות, וכאשר נותק זרם החשמל, בוצעה עבודת ההדפסה בעבודת-כפיים פרימיטיבית.
כל שירותי האוטובוסים נפסקו, וכן חל איסור על השימוש במכוניות פרטיות. לשירות הציבור הועמד מספר קטן של מוניות, ובשעת חירום פעלו האמבולנסים. כדי לשמור על הסדר בשעת חלוקת המצרכים, אורגנו במסגרת "משמר העם" גברים ונשים שלא היו חייבים בגיוס. אנשי "משמר העם", שבחודש יוני הגיע מספרם ל-3,200, תרמו תרומה חשובה ביותר לשמירה על שגרת החיים האזרחיים בירושלים, ורבים מהם אף נפגעו מהפגזות האויב.
מאז צאת הבריטים את העיר, הופסקה גם זרימת המים בבתים. כרגיל קיבלה ירושלים את מימיה ממעיינות ראש-העין, ליד פתח-תקווה, והמים הוזרמו לבירה בעזרת שלוש תחנות שאיבה (אחת באזור לטרון ושתיים במעלה הכביש משער-הגיא לירושלים). כל עוד היו הבריטים בארץ, נשמרו תחנות השאיבה על-ידי הצבא, אולם ביום שהבריטים עזבו את ירושלים ניתקו הערבים את הצינור. למרבה המזל, היו רוב הבתים בירושלים מצוידים בבורות מים והיהודים השכילו למלא אותם במים בעוד מועד. ב-14 במאי היה בעיר מלאי של 115,000 ממ"ק מים, כמות שהיתה אמורה להספיק לארבעה חודשים (במנות של 10 ליטר ליום לנפש). כל בורות המים ננעלו והמים חולקו לתושבים באמצעות מְכלים מיוחדים שהועמסו על מכוניות משא או על עגלות רתומות לסוסים.
ככל שהתארך המצור והמלאי במחסנים הצטמצם, גברה העצבנות בקרב חברי ועדת המצב. במברקיו של דב יוסף (שעמד בראש ועדת המצב) לבן-גוריון, היה תיאור קודר של המצב בעיר. באחד המברקים, כותב דב יוסף: 84



"לאחר בדיקה מדוקדקת התברר לנו שכל הקמח בעיר יספיק לנו במנות מצומצמות לשבעה עשר יום ... לאחר שבועיים לא יהיה לתושבים מה לאכול. עליך לפעול בהתאם". וכעבור זמן קצר: "אינני רוצה להוסיף קשיים לקשייך, ואני משתדל לחזק את לב העם בעיר, אבל נותר לנו מזון רק לימים מעטים בלבד, וכל איחור נוסף כרוך בסכנה ..." .

ב-7 ביוני הגיעה העצבנות לשיאה, ודב יוסף כותב לבן-גוריון :


האם עלינו להסתפק בתקוות ובסיכויים? זה שבועות שאני מזהיר וחוזר ומזהיר על ההכרח לשלוח לנו אספקה, ודבר לא הגיע אלינו ... הצלחת לשלוח דברים אחרים - כגון תחמושת - ואם כן למה לא מזון? ... אני חוזר ומזהיר אותך, שאם לא נקבל קמח עד יום ב', יהא בירושלים רעב על כל תוצאותיו המובנות מאליהן.

הידיעות מירושלים דירבנו את בן-גוריון לרכז כוחות כדי לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים. לטרון אמנם לא נכבשה, אולם כתוצאה מן הקרבות נפרצה דרך עפר, שאיפשרה מעבר ג'יפים לירושלים, "דרך בורמה", ששמה נלקח מהדרך הקשה, שנסללה בזמן מלחמת-העולם השנייה על-ידי כוחות בריטיים באזור הררי ובלתי עביר בבורמה. עוד לפני תחילתה של ההפוגה הראשונה העבירה ההגנה לירושלים באמצעות "דרך בורמה" נשק וציוד מלחמתי. גם האצ"ל ניצל את דרך בורמה וב-9 ביוני 1948 הגיעו הג'יפים הראשונים לבסיס עץ-חיים ובהם מרגמות בנות "3 ופגזים רבים. בין הבאים לירושלים היו עמיחי פגלין ("גידי"), קצין המבצעים הראשי של האצ"לּ וכן דוד בריסק ("צ'נקי"), שהיה מומחה למרגמות עוד מתקופת שירותו בצבא הבריטי. ההתרגשות היתה רבה, ולמרות העייפות הרבה, הצליח צ'נקי עוד באותו יום להמטיר על העיר העתיקה פגזים מן המרגמות שהביא אתו.
בערב ה-9 ביוני, הצטרפו חמשת הג'יפים של האצ"ל אל השיירה של ההגנה, בפיקודו של יצחק לוי-לויצה, שעשתה דרכה מירושלים עד לקרבת בית-סוסין (ליד גבעה חולית שלא היתה עבירה למשאיות). שם חיכו המשאיות שהגיעו מן השפלה; המטען והאנשים הועברו אל הג'יפים, שעשו דרכם בחזרה לירושלים. שיירת האצ"ל עוכבה על-ידי הפלמ"ח במחסום חולדה ולא הורשתה לעבור. התפתח דין ודברים, שגלשו במהרה לאיומים הדדיים בפתיחה באש, אולם לבסוף נמצאה פשרה, לפיה הורשו לעבור רק לוחמי האצ"ל תושבי ירושלים שזה מקרוב השתחררו ממחנה המעצר הבריטי. הבחורים דחפו את הג'יפים, העמוסים לעייפה, בחול הטובעני ולאחר ליל הרפתקאות, הגיעו בשלום לירושלים.
מאמצי ועדת ההפוגה להכריז על הפסקת אש נמשכו כל ימי הקרבות. ב-22 במאי החליטה מועצה הביטחון על הפסקת אש מידית בכל החזיתות; מדינת ישראל קיבלה על עצמה לקיים את ההחלטה, אולם היא נדחתה על-ידי הערבים והמלחמה נמשכה בכל עוזה. ב-29 במאי שוב החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש מידית, אולם גם החלטה זו נדחתה על-ידי הערבים. רק כאשר התברר לערבים כי ניצחונם אינו בהישג-יד, הם קיבלו את החלטת מועצת הביטחון והסכימו לקיים בארץ הפוגה לתקופה של ארבעה שבועות, החל ב-11 ביוני 1984. את המשא-ומתן בין הצדדים ניהל המדינאי השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט, שנתמנה על-ידי האו"ם מתווך בין היהודים והערבים.
ההפוגה נתקבלה בברכה ובהקלה רבה על-ידי תושבי ירושלים, אזרחים וחיילים כאחד. החיילים, ובמיוחד אלה שהשתייכו ליחידות הלוחמות, היו עייפים מן הלחימה הקשה, שנמשכה יומם ולילה ללא הפוגה. הם היו עייפים גם מן המתח הנפשי, בהיותם עדים לחוויה הנוראה של חבר שנפגע. תרם למתח גם תסכול של אין-אונים, שנבע ממחסור תמידי בנשק ובלוחמים.
האזרחים, שחיו כל ימי הקרבות בחרדה נוראה, יצאו מן המקלטים החשוכים וקיבלו את שיירות הג'יפים עמוסי המזון בשמחה ובתרועה. סוף סוף פסקו ההפגזות, שגבו מחיר דמים גבוה מאוד מן העומדים בתור לחלוקת מים או מצרכים חיוניים אחרים. אפשר יהיה לצאת לאוויר החופשי, להוציא את הילדים לטיול קצר ולבקר קרובים ומכרים, מבלי לחשוש לפגז תועה. התגברה התקווה כי בעזרת ההפוגה והקשר שנוצר עם השפלה, ניתן יהיה להחזיר את החיים בירושלים למסלולם הרגיל. מי יודע, אולי יחזרו לזרום מים בברזים? ואולי אפשר יהיה להאיר את הבית באמצעות נורות החשמל שעמדו ללא שימוש זמן כה רב? וחשוב מכול, אולי אפשר יהיה גם לגוון את המזון ולהגדיל באופן משמעותי את כמותו?
מיד עם תחילת ההפוגה, הציב הרוזן ברנאדוט את אנשיו בעמדות-מפתח, כדי שיוכלו לפקח באופן יעיל על ביצוע הפסקת-האש על-ידי הצדדים הלוחמים. פתיחת הכביש הראשי לירושלים לצורך העברת מצרכי מזון היתה נתונה בידי ועדת ההפוגה, אלא שזו נתקלה בקשיים רבים. הערבים נקטו תכסיסי השהיה ומנעו את העברת השיירות. תחילה התווכחו לגבי מקום הצבת תחנות הביקורת ותהליך הביקורת. אולם הבעיה העיקרית היתה דרישתם להטיל פיקוח גם על השיירות שעברו ב"דרך בורמה", ועד שהעניין לא יוסדר, לא הרשו מעבר מכוניות בכביש הראשי. צה"ל צפה בעיה זו מראש, ובעוד מועד הוסע נציג האו"ם לכל אורכה של "דרך בורמה", כדי שייווכח שאמנם נסללה הדרך לפני תחילת ההפוגה ועל כן אין היא בת-פיקוח. אחר ערמו הערבים קושי נוסף, בטענה שהכביש הראשי חובל בזמן הקרבות ואינו עביר למכוניות. דב יוסף שלח פועלים מירושלים לשער-הגיא כדי לתקן את הכביש, ורק ב-19 ביוני, שמונה ימים לאחר תחילת ההפוגה, נפתח הכביש הראשי לתנועה ושתי שיירות אספקה יצאו לירושלים בפיקוח האו"ם. השיירות, שנעו בכביש לירושלים, נבדקו על-ידי משקיפי או"ם בעת העמסתן וכל התכולה נרשמה בקפדנות. בפעם השנייה נבדקו המכוניות בדיקה שטחית בלבד בתחנת הביקורת אשר בשער-הגיא.
בעוד השיירות נעות בכביש הראשי, נערכו דיונים מתישים בין דב יוסף לבין המתווך לגבי כמות המזון שמותר להעביר לירושלים. הקו שהנחה את ברנאדוט היה, כי "מלאי המצרכים החיוניים לא יהיה גדול או קטן בתום ההפוגה משהיה בראשיתה". פירוש הדבר, שיהודי ירושלים צריכים להמשיך ולהסתפק בכמויות המזון המקוצצות שקיבלו בזמן המצור, בעוד שדב יוסף טען כי יש לספק לתושבים כמות מזון רגילה כפי שצורכים תושבי העולם המערבי. החל ויכוח קטנוני על מספר הקלוריות שרשאים יהודי ירושלים לקבל בכל יום. דב יוסף פעל כפרקליט מנוסה והביא נימוקים מנימוקים שונים להגדלת מספר הקלוריות לנפש ליום, בעוד ברנאדוט עשה כמיטב יכולתו להקטין את מספר הקלוריות. כאשר דב יוסף טען כי בארצות-הברית המנה הנורמלית היא 3,900 קלוריות ברוטו לנפש ליום, ענה לו מקדונלד (נציגו של ברנאדוט) כי בסין חיים מיליוני אנשים על סף רעב. השיב לו דב יוסף: "אנו מעדיפים לחיות לפי דוגמת ארצות-הברית ולא לפי דוגמת סין". גם מספר תושבי ירושלים היהודיים היה נתון במחלוקת, כאשר חברי ועדת ההפוגה מנסים כל הזמן להקטין את המספר ועל-ידי כך להקטין את כמות המזון שמותר להביא העירה. לבסוף התפשרו הצדדים והוסכם כי כל תושב מ-108 אלף התושבים שחיו בירושלים המערבית יקבל 3,100 קלוריות ביום. כן הורשתה אספקת דלק לירושלים.
עם פתיחת הדרך וחידוש הקשר עם השפלה, רצו רבים מתושבי ירושלים לעזוב את העיר, מי לביקור קרובים ומי - כדי לברוח מהסבל ומהסכנה. מיד עם תחילת ההפוגה ננקטו אמצעים מיוחדים כדי למנוע עזיבה המונית. כל מי שביקש לנסוע לתל-אביב היה זקוק לרשיון מיוחד מטעם "ועדת ירושלים", ורשיונות כאלה היה קשה מאוד להשיג. למרות כל הקשיים, הצליח מספר ניכר של תושבי ירושלים לעקוף את המחסומים ולנטוש את העיר.
הערבים לא השלימו עם התנועה החופשית שהתנהלה ב"דרך בורמה" וחזרו ודרשו שגם שם יוטל פיקוח של האו"ם. הם התנכלו לשיירות שנעו בכביש הראשי, כדי ללחוץ על היהודים ועל האו"ם להחיל את הפיקוח גם על "דרך בורמה". לבסוף, נכנעה ממשלת ישראל והודיעה כי "דרך בורמה" תשמש רק להעברת אספקה צבאית למשלטים אשר בסביבה, בעוד הספקת המזון לירושלים תתנהל אך ורק בכביש הראשי שהיה נתון לפיקוח האו"ם.
כזכור, התקינו הבריטים בזמנו צינור, שהוביל מים ממעיינות ראש-העין לירושלים באמצעות שלוש משאבות. לאחר צאת הבריטים את העיר, הפסיקו הערבים, ששלטו בראש-העין ובמשאבות אשר בלטרון, את הזרמת המים לירושלים. על-אף שהיו אמורים לחדש את אספקת המים באותו צינור, נמנעו הערבים מלעשות זאת. הם הבינו היטב את חשיבות המים לירושלים ולכן, למרות כל הלחצים, לא חידשו את אספקתם. (בחודש אוגוסט, לאחר שמהנדסים יהודים הצליחו לתקן את תחנת השאיבה בלטרון, פוצצוה חיילי הלגיון והוציאוה מכלל שימוש). אולם במקביל לדיונים עם הרוזן ברנאדוט, החלה חברת "מקורות" בהתקנת צינור מים ב"דרך בורמה". הצינור קישר את הבארות שבאזור רחובות עם תחנת השאיבה ליד שער הגיא, שהיתה בשליטת כוחותינו. כעבור חודשיים של עבודה, ב-11 באוגוסט, החלו לזרום מים בצינור החדש וירושלים ניצלה מן הצמא.
למרות הפיקוח של משקיפי האו"ם, זרמה לירושלים כל הזמן תגבורת צבאית בציוד ובאנשים, הרבה מעבר למוסכם עם המתווך. בדרך כלל השתמש צה"ל ב"דרך בורמה" להעברת ציוד צבאי, בעוד הכביש הראשי לירושלים, שעבר דרך לטרון, שימש להעברת מזון וסחורות אחרות שיועדו לאזרחי העיר.
גם האצ"ל בירושלים קיבל תגבורת גדולה בנשק ובלוחמים מן השפלה.
כזכור, הכריז האצ"ל על פירוקו בתחום מדינת ישראל, אולם צה"ל לא היה מסוגל לקלוט את כל המתנדבים. אותן יחידות של האצ"ל שלא נקלטו בצבא, פעלו על-פי הוראות המטה הכללי של צה"ל. כך נשלחו יחידות האצ"ל לכבוש את הכפר הערבי יהודייה ולתקוף את העיר הערבית רמלה. יחידה אחרת נשלחה לדרום והשתתפה בבלימת הטור המצרי שהגיע עד אשדוד.
ב-2 ביוני הודיע משה שרת, בשם ממשלת ישראל הזמנית, כי ההסכם עם האצ"ל ולח"י נכנס לתוקפו בשטח מדינת ישראל, ולפיו ייכנסו חיילי שני הארגונים למסגרת הצבא בחטיבות נפרדות, ויישבעו שבועת-אמונים למדינת ישראל. ההסכם עם האצ"ל ועם לח"י לא כלל את ירושלים, אשר לפי החלטת האו"ם (שנתקבלה על-ידי ממשלת ישראל) היתה אמורה להיות מחוץ לשטח המדינה היהודית. מטרת קיומו העצמאי של האצ"ל בירושלים היתה שחרור העיר וצירופה למדינת ישראל הריבונית.
כך קרה שעם תחילת ההפוגה נשארו עדיין לוחמים רבים שלא הספיקו להצטרף לצה"ל, וחלק מהם ביכר לעלות לירושלים ולהצטרף לכוחות האצ"ל ששמרו על עצמאותם הארגונית בעיר. היו מקרים שלוחמי אצ"ל, שהגיעו ברכב למחסום שהוקם ליד קיבוץ חולדה, לא הורשו להמשיך בדרכם, בטענה שישנה הוראה מפורשת מן המטכ"ל למנוע מהם את המעבר לירושלים. במקום פרצו ויכוחים קולניים, מלווים באיומים של פתיחה באש, אולם לידי התנגשות של ממש לא הגיעו. אנשי האצ"ל מצאו דרכים חלופיות ולעתים אף צעדו ברגל עד ירושלים, עמוסים בנשק שנשאו על גופם.
מאחר שנמנע מן האצ"ל להעביר נשק ברכב שנע ב"דרך בורמה", נמצאה דרך להעבירו באמצעות הכביש הראשי. כך קרה, למשל, שיוסף בג'יו, איש אצ"ל לשעבר, שימש נהג משאית שהובילה מצרכי מזון לירושלים. לאחר שסיימו להעמיס על המשאית שלו את שקי הבצל, נסע בג'יו לבסיס אצ"ל בפתח-תקווה ושם הוסיפו שקים מלאים בנשק, שהוטמנו מתחת לשקי הבצל. המשאית עברה את הביקורת של פקחי האו"ם ללא קושי, ובירושלים עשה תחילה בג'יו את דרכו לבסיס האצ"ל ורק לאחר שהנשק נפרק, נסע למסור את מטען הבצל. בג'יו לא היה בודד; מספר נהגים עשו כמוהו והעבירו נשק עבור האצ"ל בירושלים.
בכל ימי הקרבות שימשו את לוחמי האצ"ל מספר בסיסים שהיו פזורים בחלקים שונים של העיר. עם תחילת ההפוגה, פנה מטה האצ"ל בעיר אל ועדת המצב, בראשותו של דב יוסף (שנתמנה בהמשך מושל צבאי של ירושלים), בבקשה לאתר מקום מתאים, שבו ניתן יהיה לרכז את כל כוחות האצ"ל בעיר. יש לציין, כי בכל תקופת הקרבות היה שיתוף-פעולה מלא בין מטה האצ"ל בעיר לבין ועדת המצב, שהקציבה לבסיסי האצ"ל מזון ומצרכים חיוניים אחרים. לאחר כמה דיונים, אותר מתחם בשכונת קטמון, שכלל מספר רחובות סמוכים. במתחם זה התארגן הגדוד הירושלמי.
בראש "גדוד מספר 6" של האצ"ל בירושלים עמד נתן-ניקו גרמנט ("שמשון") שחזר לא מכבר מגלות במחנות המעצר באפריקה; יהושע ברנדיס-הכהן ("אליצור") שימש סגנו, מנחם שיף ("זאב") שימש קצין מבצעים ויחאל אוהב-עמי ("עידו") שימש שליש הגדוד. הגדוד כלל שלוש פלוגות קרביות: פלוגה מספר 1, בפיקודו של יהודה לפידות ("נמרוד"); פלוגה מספר 2, בפיקודו של צבי קניג ("ישי"); ופלוגה מספר 3, בפיקודו של אליעזר סודיט-שרון ("קבצן"). כן כלל הגדוד פלוגת רגמים, בפיקודו של דוד בריסק ("ברוך" או "צ'נקי"); משטרה צבאית (האחראי היה קלמן ברגמן "דן"), יחידת מודיעין בפיקודו של רפאל סבן וכן שירותי-עזר.
ברחוב רמב"ן 14 ברחביה היה בסיס הבנות, שכלל כ-100 צעירות, אשר שירתו בעיקר ביחידות הקשר ובשירות הרפואי. האחראית על בסיס הבנות היתה אֶמה גרמנט ("אביגיל"). הבניין נמצא נטוש, מאחר שבעליו הלא-יהודים עזבו את ירושלים עם תחילת הקרבות.
בקטמון היום רחוב הפורצים 27 היה בסיס הנוער, ובו כ-150רים בני 15-17 עסקו בשירותי עזר כמו: הדבקת כרוזים, שליחויות וכן תפקידים שונים בבסיסים. הם עברו אימונים בנשק, וחלקם אף השתתפו בקרבות. פנחס טוכמן ("רון") שימש מפקד פלוגת הנוער, ובהמשך החליף אותו דוד הורן ("גיל") ורון עבר לשמש מזכיר המחוז.
השירות הרפואי כלל את בית-חולים "החלמה", ששכן בבית אגיון, ברחוב סמולנסקין, מאחורי מנזר טרה-סנטה. תחילתו של בית-החולים "החלמה" קשור בקרב על דיר-יאסין. מספר ימים לפני הקרב נתקבלה ידיעה כי בקומה השנייה בבית יוסף וינברג, ברחוב ברטנורא פינת רד"ק, יש דירה פנוייה (בעליה עזבו כנראה את ירושלים). הוחלט לתפוס את הדירה ולהפוך אותה לבית-חולים מאולתר. את בית-החולים ניהלה הרטה גרינוולד ("רינה"), אחות במקצועה, ולידה עזרו מספר בנות, ביניהן: רות שניאורסון ורחל ברנדויין. לבית-חולים זה הופנו הפצועים קל, בעוד הפצועים קשה הופנו לבית-החולים "הדסה", ששכן בבניין המסיון האנגלי, ברחוב הנביאים. הממונה על בית-החולים "החלמה" היה ד"ר ליאון פרחי ("זאב"), רופא צעיר שעלה לא-מכבר מביירות והצטרף לארגון בירושלים. ד"ר פרחי העביר קורסי עזרה ראשונה ליחידות השונות ואף השתתף כרופא בפעולות קרב. לידו בבית-החולים "החלמה" עזר ד"ר אריך גולדשלגר ("זהבי"). כאשר גדל מספר הפצועים, עבר בית-החולים לווילה אגיון. משפחת אגיון נאלצה לפנות את ביתה כאשר הבריטים הקימו בירושלים את אזורי הביטחון הידועים, ובבניין התגורר הגנרל ברקר, המפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ-ישראל. עם צאת הבריטים את העיר, מסרה הגב' אגיון את מפתחות ביתה לגב' רחל ריבלין, שעזרה רבות ללוחמי האצ"ל והתמסרה במיוחד בטיפול בפצועים. הגב' ריבלין, יחד עם הגב' נתה ברגמן, הפכו את וילה אגיון לבית-חולים לכל דבר. היום משמש הבניין כמעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל.
נוסף לבית-החולים, הוקמה בשטח הגדוד בקטמון מרפאה, אשר שימשה את חיילי הגדוד.
בעיר נבנה בית-מלאכה גדול לתיקון כלי נשק ולייצורם. הרוח החיה בבית-המלאכה היה אליהו בראון, מהנדס חשמל במקצועו. תחילה הפך בראון את ביתו, ברחוב הרב קוק, למעבדה והכין בו מוקשים חשמליים. לאחר הפרעות שפרעו הערבים במרכז המסחרי בירושלים, יצאו לשטח מספר בעלי מקצוע, לקחו משם מכונות שונות, והקימו בית-מלאכה בבניין הגרמני שבין רחוב הנביאים לרחוב יפו. האחראי הראשי על בית-המלאכה היה יצחק טוביאנה ("אמנון"); האחראי הטכני היה המהנדס בראון ואתו עבדו יהושע שפירא, מאיר פרבר, יוסף טובנהויז ואחרים, כולם בעלי מקצוע מנוסים, בסך-הכול קרוב לעשרה אנשים. לרשותם עמדו שתי מחרטות, כַרסומת (מכונה שבעזרתה מכינים גלגלי שיניים), מקדחות, מכונת ריתוך וכן כלים מכלים שונים. תחילה עסקו בעיקר בתיקון כלי נשק (תת-מקלעים מטיפוס סטן וכן אקדחים), אולם במשך הזמן התפתח המקום ועבר גם לייצור כלי מלחמה שונים.
לאחר פלישת הלגיון הערבי לירושלים, היה צורך דחוף בנשק נגד שריון, ובבית המלאכה החלו בייצור פגזים חודרי שריון. את הפגזים היו מרכיבים על מדוכה של רובה אנגלי, שהיתה מיועדת במקורה לירי רימוני מילס. בתקופה קצרה הצליחו הבחורים לייצר קרוב ל-300 פגזים כאלה. אולם גולת הכותרת היתה ייצור התקן כינון למרגמה בקוטר 3 אינטש. במשך ההפוגה הראשונה הגיעו למחסני האצ"ל בירושלים מספר מרגמות כאלה, אולם רק התקן אחד לכינון המרגמות. דוד בריסק ("צ'נקי") הגיע לבית-המלאכה וביקש מהם לייצר עבורו התקני כינון נוספים. הבחורים נרתמו למלאכה, וכעבור זמן לא רב מסרו לצ'נקי את ההתקן הראשון. לאחר בדיקה יסודית חזר צ'נקי לבית-המלאכה ומרוב התרגשות על הצלחת הייצור נישק את העושים במלאכה. מיד לאחר-מכן נמסרו לפלוגת הרגמים עוד שלושה התקני כינון מתוצרת עצמית.
לאחר פירוק האצ"ל בירושלים, הועבר בית-המלאכה לרשות "חמד", ואנשיו לא הסתירו את התפעלותם מייצור התקני הכינון הללו.
נוסף לבית-המלאכה, היה בעיר מחסן אספקה גדול, "הקרקע", ששירת את כל בסיסי האצ"ל. ה"קרקע" שכן בבניין מבודד, ששימש מועדון של תנועת הנוער בית"ר. לוי יצחק ברנדויין ("גנדי"), היה אחראי על האספקה ולידו עזרה יונה ברזילי. תחילה היה צריך גנדי לדאוג בעצמו לרכישת מצרכי המזון השונים, אולם לאחר צאת הבריטים את העיר והעמדת כל כוחות האצ"ל לפקודת דוד שאלתיאל, קיבל האצ"ל הקצבה קבועה מוועדת המצב, בראשותו של דב יוסף.
עוד יש להזכיר את המוסך הגדול של האצ"ל, סמוך לקולנוע "אוריון", שעסק בטיפול ותיקון כלי הרכב השונים. האחראי למוסך היה אליאל פריימן ("יצחק"), ויצחק דן שימש טכנאי הראשי.
בסך-הכול היו כ-700 לוחמים בגיוס מלא בבסיסים השונים, ועוד כ-300 לוחמים מבוגרים יותר (האוצרון) שהמשיכו ללון בבתיהם והתייצבו בכל בוקר למשימות השונות שהוטלו עליהם.
עם תחילת התארגנות הגדוד וקבלת הנשק מתל-אביב, הוחל באימונים אינטנסיביים. על מלאכת האימונים ניצח צ'נקי, בנוסף להיותו מומחה למרגמות, עסק בהדרכה בזמן שירותו בצבא הבריטי. פלוגה מספר 1, שרבים מלוחמיה נפגעו במהלך הקרבות, היתה הפלוגה הראשונה שנכנסה לבסיס בקטמון ועברה שם ארגון מחדש. לאחר סיום אימוני הפרט, הכיתה והמחלקה, הוחלט לקיים אימון פלוגתי, שאמור היה לסגור את סדרת האימונים המפרכת. בעוד המחלקות מסתערות על הגבעות של שייח' באדר (שם מצוי היום משכן הכנסת), הגיעו הידיעות הנוראות בדבר השמדתה של אניית הנשק "אלטלנה".
אין זה המקום לדון בפרשת "אלטלנה", אולם מן הראוי לציין את ההשלכות שהיו לטרגדיה של האנייה על האצ"ל בירושלים. על סיפון האנייה שהפליגה מצרפת היו 900 לוחמים מנוסים ונשק רב, שכלל: 5000 רובים; 250 מכונות ירייה; 3 מיליון כדורים; 3000 פצצות-אויר; 5 זחל"מים ומאות טונות של חומר נפץ. בדיונים שנערכו בעוד האנייה בלב ים, הציע פיקוד האצ"ל בתל-אביב לממשלת ישראל, כי 20 אחוז מן הנשק שהיה באנייה יועבר לשימוש האצ"ל בירושלים. נציג משרד הביטחון הסכים להצעה זו, אולם כאשר האנייה התקרבה לחופי הארץ, השתבשו העניינים והאנייה הופצצה ועלתה באש מול חוף תל-אביב. מחנות האצ"ל פורקו על-ידי חיילי צה"ל, מפקדים רבים נעצרו ויתר הלוחמים הועברו למחנה הקלט.
במטה האצ"ל בירושלים התעורר החשש, שמא ינצל בן-גוריון את פרשת "אלטלנה" וינסה לתקוף גם את הגדוד הירושלמי. על-כן הוחלט לקיים מצעד ברחובות העיר שישמש הפגנת כוח שתרתיע את ההגנה מלתקוף את האצ"ל. הפור נפל על פלוגה מספר 1, שהיתה מגובשת ומסודרת יותר מן הפלוגות האחרות. רענן עצמו הגיע לאזור שייח' באדר והורה להפסיק מיד את האימונים הפלוגתיים, שהיו בעיצומם. הפלוגה חזרה לבסיס בקטמון לצורך התארגנות, ובשעות אחר-הצהריים יצא המצעד לדרך. בראש המצעד נסע משוריין ואחריו צעדה הפלוגה, מחלקות-מחלקות. היה חשש להתנגשות עם כוחות ההגנה, וכדי למנוע שפיכות דמים, צעדו לוחמי האצ"ל עם רובים ללא תחמושת. המצעד עבר ברחובות המלך-ג'ורג', בן-יהודה ויפו והקהל הרב שהתאסף על המדרכות, הריע לצועדים והביע את אהדתו ללוחמי האצ"ל. בכיכר-ציון עמד המצעד ואליאל פריימן ("יצחק") מוותיקי התנועה הרוויזיוניסטית והאצ"ל, נשא מעל אחת המרפסות נאום חוצב להבות. האירוע הסתיים בשירת "התקווה" אדירה והפלוגה עלתה על משאיות וחזרה בשלום לבסיס.
בלב אנשי האצ"ל הצטבר כעס רב על בן-גוריון, שנתן את ההוראה להפגיז את האנייה ועל-כן היה אחראי למספר נפגעים הרב. בן-גוריון היה אחראי גם למעצר מאות אנשי אצ"ל, ביניהם חמישה מפקדים בכירים שהוחזקו במעצר מבודד. 85
ב-25 ביוני, שלושה ימים לאחר הפגזת "אלטלנה", הודיע לי הזקיף של פלוגה א', כי ליד הבסיס, ברחוב רחל אמנו, עברה שיירה ובאחת המכוניות נסע בן-גוריון. היה זה ביקורו הראשון בירושלים מאז צאת הבריטים את הארץ, ולפי בקשתו, עברה השיירה בשכונות הכבושות בדרום העיר. הידיעה הועברה דרך שיגרה למטה האצ"ל. קצין המבצעים, מנחם שיף, קיבל את הידיעה והורה לי לשלוח רוכב אופנוע כדי לעקוב אחר תנועותיו של בן-גוריון ולהתייצב בעצמי במטה. בפגישה שהתקיימה במטה, בהשתתפות רענן (מפקד המחוז), מנחם שיף והמחבר, העלה שיף לראשונה את הרעיון לחטוף את בן-גוריון ולהחזיק בו כבן ערובה, כדי להביא לשחרורם של חמשת מפקדי האצ"ל שהוחזקו במעצר על-ידי כוחות הצבא. במשך כל זמן הדיון נתקבלו ידיעות שוטפות בדבר תנועותיו של בן-גוריון בעיר. התברר, כי עם תום הסיור שערך בדרום העיר, נסע לבניין הסוכנות היהודית לישיבה, בעוד מכוניות האבטחה ממתינות בחוץ. יצאתי עם שיף למקום כדי לתכנן את פעולת החטיפה, שכללה השתלטות על שתי מכוניות האבטחה. לרענן היו ספקות לגבי עצם החטיפה, ולאחר דיון החליט שהוא מוכן לאשר את הפעולה בתנאי שלא יהיו נפגעים. לשאלה, מה תהיה תגובתו של הכוח התוקף אם האבטחה תפתח באש, ענה רענן כי יהיה עליהם להבליג. בתנאים אלה לא היו כל סיכויים למלא את המשימה והפעולה בוטלה.
פרשת "אלטלנה" לא הפריעה להתארגנות הגדוד בבסיס קטמון. מפקדים בכירים המשיכו להגיע מן השפלה וזרם הנשק לירושלים לא פסק. מצבת הנשק גדלה לאין שיעור, וקשה היה להשתחרר מן המחשבה, כמה שונים היו יכולים להיות פני הדברים, אילו נשק זה עמד לרשות האצ"ל בירושלים חודשיים מוקדם יותר. במקום שני מקלעי ברן שהיו רכוש האצ"ל בזמן הקרבות, הגיע מספר המקלעים בסוף תקופה ההפוגה ל-40! מספר הרובים גדל מכמה עשרות למאות רבות. נוספו 5 מכונות ירייה מטיפוס בראונינג, כ-10 מרגמות בקוטר "3 עם מלאי של אלפי פגזים וכן 2 פיאטים. לקראת חידוש הקרבות היה הגדוד בתקן מלא, מאומן ומאורגן כראוי ומצויד כהלכה.
עד פרשת "אלטלנה" קבעה מפקדת האצ"ל בתל-אביב את מדיניות הארגון, בעוד המטה בירושלים עסק בבעיות ארגון וביצוע. עם פירוק האצ"ל בתחום מדינת-ישראל, חדלה המפקדה הארצית להתקיים וגם הקשר בין ירושלים לתל-אביב היה מורכב ובלתי אמין. על-כן באה מירושלים הדרישה לשלוח לעיר חבר מפקדה, שיוכל לקבוע גם את המהלכים המדיניים, שהיו משולבים כל הזמן במהלכים הצבאיים. תחילה הביע מנחם בגין את רצונו לעלות לירושלים כדי לפקד מקרוב על האצ"ל בעיר. אולם יתר חברי המפקדה הארצית התנגדו לכך, בטענה שנוכחותו דרושה בשפלה, שם עוד לא שככו הרוחות והיחסים עם הממשלה הזמנית היו מתוחים. בגין שוכנע, ושלח לירושלים את שמואל-"מוקי" כץ ("קרני"), חבר המפקדה הארצית, שעסק בעיקר בצד המדיני-הסברתי של הארגון. שמואל כץ היה שליחו האישי של בגין בירושלים, ובתור שכזה היה מפקד האצ"ל בעיר. הוא נטל לידיו את האחריות הישירה לניהול יחסי החוץ וכן את הפיקוח על המודיעין. כמו-כן כתב את המאמר הראשי היומי בעיתון "החרות" והביע את דעתו לגבי יתר המאמרים. יהושע אופיר ערך, כזכור, את העיתון, שגיליונו הראשון יצא לאור ב-1.6.48 והאחרון - ב-1.10.48.
שמואל כץ נמנע מלהכניס שינויים מרחיקי לכת בפיקוד הבכיר של האצ"ל בירושלים. מרדכי רענן ומנחם שיף המשיכו לייצג את הארגון בפגישות עם דוד שאלתיאל וקציניו, בעוד קלמן ברגמן ("דן") ויוסף ליזרוביץ ("אהרון") המשיכו לקיים את הקשר עם דב יוסף והכפופים לו. המפקדה הראשית של מחוז ירושלים מנתה, מלבד שמואל כץ, עוד חמישה אנשים: מרדכי רענן ("יעקב"), קלמן ברגמן ("דן"), ניקו גרמנט ("שמשון"), אליהו מרידור ("ברוך") ומשה אריאל ("יצחק") שהמשיך לשמש מזכיר המחוז.
במשך כל תקופת ההפוגה נמשכו הפגישות בין נציגי האצ"ל לנציגיו של שאלתיאל בעיר. האצ"ל המשיך למלא את כל המשימות שהוטלו עליו, והמטה בראשותו של דב יוסף המשיך לספק לאצ"ל אספקה ושירותים. לאחר הטבעתה של האנייה "אלטלנה", נוצר מתח בין הצדדים. במטה האצ"ל חששו שגם בירושלים ינסה בן-גוריון לחסל את הארגון בכוח הזרוע והחלו בהכנות כדי לקדם את פני הרעה. ואם לא די בזאת, באה פרשת המרגלים הבריטיים, שהעיבה עוד יותר על מערכת היחסים העדינה בין האצ"ל להגנה.
מאז פרצה המלחמה גברו בירושלים השמועות בדבר קיומם של מרגלים המדווחים לערבים על הנעשה בירושלים העברית. בזמן ההפגזות התרבו הפגיעות הישירות במתקנים בעלי חשיבות אסטרטגית, ושירותי המודיעין של ההגנה ושל האצ"ל התרכזו בעובדי חברת החשמל הירושלמית, שידעו את מיקומם של המפעלים האסטרטגיים אשר קיבלו אספקת חשמל על-פי הוראות ראשי ההגנה. האווירה בעיר היתה קשה, ושירותי המודיעין התאמצו ללכוד את המרגלים. ואמנם עצרה ההגנה את אחד מקציניה, מאיר טוביאנסקי, שעבד כפקיד בכיר בחברת החשמל הירושלמית ונחשד שסיפק ידיעות לאויב. טוביאנסקי הועבר מירושלים וב- 30 ביוני 1948 הועמד בפני בית-דין שדה, שמצא אותו אשם ודן אותו למוות. מיד לאחר מתן גזר-הדין, הוצא טוביאנסקי להורג. שנה לאחר מכן, ב-1 ביולי 1949, כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית". בארי, שהיה אחראי להוצאתו של טוביאנסקי להורג, הועמד למשפט ונמצא אשם בהריגה. (על פרשת טוביאנסקי, ראה ספרו של שבתי טבת "כיתת יורים בבית ג'יז")
ב-7.7.48, יום לפני בואו של שמואל כץ לירושלים, עלה המודיעין של האצ"ל על חמישה פקידים בריטיים שעבדו בחברת החשמל והתגוררו במושבה הגרמנית. בידי החמישה נמצא משדר רב-עוצמה, שבאמצעותו שִדרו לעמיתיהם בעיר המזרחית. הם הואשמו במסירת ידיעות לאויב והושמו במעצר בתחום הגדוד בשכונת קטמון. בחקירה הודה אחד העצורים במעשים שיוחסו לו ובדברי עצור שני נמצאו סתירות רבות. שלושת האחרים הכחישו בתוקף כל קשר לריגול. במטה האצ"ל הובעה הדעה שיש להעמיד את העצורים הבריטיים בפני בית-דין צבאי, אולם שמואל כץ, שבדק את חומר החקירה, היסס לעשות זאת.
בינתיים פתחה ממשלת בריטניה במסע תעמולה נרחב לשחרור העצורים. מאחר שבריטניה לא הכירה עדיין במדינת ישראל, היא פנתה לממשלת ישראל באמצעות הקונסול הבלגי בירושלים, ששימש יושב-ראש ועדת הקונסולים לשביתת-הנשק. ממשלת בריטניה פנתה גם לרוזן ברנדוט וכן למועצת הביטחון של האו"ם. טענתה היתה כי לישראל אין רשות להעמיד את חמשת העצורים הבריטיים לדין וכי על הישראלים להעביר את העצורים לידי האו"ם. ממשלת ישראל ענתה כי תעשה כל אשר ביכולתה כדי להביא לשחרור העצירים הבריטיים ודב יוסף, הממונה על ירושלים מטעם ממשלת ישראל, הפעיל לחץ כבד על נציגי האצ"ל להעביר לידיו את העצורים. דב יוסף אף איים כי הצבא יפעל לשחרר את העצורים בכוח. במקביל הודיע דב יוסף כי גם להגנה יש חומר-האשמה נגד החשודים. נציגי האצ"ל דרשו להעביר לידיהם את החומר הזה, אולם נתקלו בסירוב מוחלט.
בהודעה לעיתונות שנמסרה על-ידי דובר הרשות היהודית בירושלים ב-13.7.48 נאמר:
אנו מבינים שישנן עדויות על האשמות רציניות נגד חמשת הפקידים הבריטים של חברת החשמל הירושלמית העצורים בידי האצ"ל. נעשים ניסיונות לסדר את העברת האנשים הללו לידי ממשלת ישראל, כדי לברר את ההאשמות נגדם ואם יימצאו יסודות לכך - להעמידם למשפט.
אולם רק לאחר שדב יוסף מסר התחייבות מפורשת להעמיד את חמשת הבריטים לדין, הסכים מטה האצ"ל להעבירם לידי השלטונות היהודיים בירושלים. ניקו גרמנט ("שמשון") נשם לרווחה; החזקתם של העצורים בבית-מעצר מאולתר הפריעה לחיי השגרה של הגדוד ולהכנות לקראת הקרבות שמשמשו ובאו.
שניים מתוך החמישה, סילבסטר והוקינס, הועמדו בפני בית-המשפט המחוזי, בעוד יתר השלושה שוחררו מאחר שהתובע הכללי לא מצא ראיות מספיקות נגדם. סילבסטר נמצא אשם ונידון לשבע שנות מאסר, בעוד חברו הוקינס יצא זכאי. בית-הדין לערעורים איפשר לסילבסטר להינות מן הספק וביטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. בזאת תמה פרשת חמשת פקידי חברת החשמל הבריטיים שנתפסו על-ידי האצ"ל.