שמואל חיים לנדוי נולד בטו בשבט תרנ"ב ונפטר בטו בסיוון תרפ"ח, בהיותו בן שלושים ושמונה. סבו, ר' שמואל, שימש ברבנות בעיר לוקוב שבפולין. עוד בצעירותו נסע לרבי שמחה-בונם מפשיסחה ואחרי כן לר' מנחם-מנדל מקוצק. אביו, ר' משה-מאיר היה סוחר עצים בר-אוריין, נסע גם הוא לקוצק, ואחרי כן ליורש-הכסא - האדמו"ר מפילוב. שמואל-חיים נולד בעיר מציביץ, גם היא בפולין. בצעירותו למד תורה מפי תלמידי חכמים מובהקים בלוקוב ובחמלניק. והיה מסתופף גם בחצרו של ר' ישראל מפילוב, נכדו של הרבי מקוצק. בהיותו כבן 18 הוסמך להוראה.

בהיותו בבית חותנו, בטשמרניק, קרא בכתביהם של הרב אלקלעי, הרב צבי הירש קאלישר והרב מרדכי אלישברג. הוא נעשה ציוני בהכרה ובהרגשה. בביתו התכנסו צעירי-חסידים, שהיו מעוניינים לשמוע את דעתו בשאלות הזמן, ובמיוחד בבעיית בני-חסידים הנמשכים אל אורחות-חיים המופקעים מאמונה, מדעת-תורה ומשמירת מצוות. מלחמת העולם הראשונה זיעזעה את אשיות החברה היהודית בפולין בכלל, וחצרות החסידים בפרט. מייד אחריה, נעשה שח"ל ציוני בהכרה. דעתו היתה דעת-מיעוט בין חבריו. אבל כיוון שנשאר חסיד לכל דקדוקיו, בזקנו, במלבושיו, בתפילתו ובלימודיו, בנסיעותיו אל הרבי ובקבלת מרותו, חשבו הם שלא אפסה התקווה שיעזוב במהרה את הציונות.

בעיירה טשמרניק נבחר שח"ל כאחד מחברי הוועד של סניף ה'מזרחי' המקומי. אך בעקבות הפרעות מתנגדי הציונות, אסיפות אחדות לא יכלו לצאת לפועל. אישיותו הכריזמטית ומחשבתו המקורית, סחפו את הקבוצה הקטנה שסביבו לדיונים סוערים בעניינים שברומו של עולם. הוא ראה תפקיד מיוחד בקשירת קשר מחשבתי-נפשי בין החסידות של פשיסחה-קוצק, לבין תורת יישוב א"י של הרבנים אלקלעי וקאלישר.

אלא שפעילות מוגבלת זו לא סיפקה אותו. יום אחד, הוא הופיע באסיפה מרכזית של 'צעירי המזרחי' בווארשה בלבושו החסידי, כאורח בלתי מוכר. אבל, להפתעת הנאספים, מבלי שנתבקש, בסיום ההרצאות הרשמיות, נשא נאום חוצב-להבות, על יסודותיה הדתיים של הציונות, ועל הצורך לעשות דברים בפועל למען הגאולה. "פריצה" זו משכה את תשומת-הלב של החבורה. צעירים אלו, שדעותיהם עדיין לא היו בהירות להם עצמם, הוקסמו מדמותו של בן-גילם, שהציג לפניהם משנה סדורה. היו שהעידו שכבר אז חשו שכאן התגלה מנהיג לעתיד.

יעד-פעילותו הראשון היו הצעירים הרציניים שבישיבות. כמעט כל המנהיגים החרדים, והחסידיים בכללם, התנגדו לציונות. אבל הבחורים הללו, כך האמין, אינם הולכים כ'סומים בארובה'. אותם ניתן לשכנע בטענות הגיוניות. עוד לפני המלחמה, נקשרו קשרים בין ראשי האורטודוקסיה הגרמנית מיסודו של רש"ר הירש וחרדי-פולין, במיוחד לחסידות גור, הגדולה שבחצרות. לאחר סיומה, הוקמה רשמית 'אגודת ישראל'. דובריה במזרח-אירופה פתחו במתקפה אידיאולוגית קשה נגד הציונות, ובמיוחד נגד ה'מזרחי'. שליחיהם הגיעו לערים רבות בפולין, והטיפו בעיתונות, בבתי הכנסת ובבתי המדרש נגד הציונות. גור השפיעה על חצרות חסידיות אחרות, וכך הפכה 'האגודה' לאחת המפלגות החזקות ביותר בפולין. שח"ל, שבינתיים מונה כמזכיר מפעל החינוך של הג'וינט, הסתובב ברחבי פולין והחל לתת הרצאות גם בבתי-הכנסת וגם בסניפי המזרחי. בכל מקום היו נושאיו הסברים עיוניים על הציונות הדתית, ומקורותיה בנבואה, בהלכה ובאגדה.

הוא הקדיש זמן רב ללימוד כתבי הרש"ר הירש, וככל שהתעמק בהם, השתכנע בטעות המונחת בתפיסתו הדתית והלאומית. הוא שאף לחדש את הוויכוח האידיאולוגי בין הרב קאלישר ורש"ר הירש. בנחישות-דעת (ויש אומרים בחוצפה קוצקאית אופיינית), הוא התפלמס בעל פה ובכתב עם ממשיכי דרכו של האחרון. רושם חזק במיוחד עשתה רשימה חריפה, אך בנויה היטב, נגד המחנה האגודאי ששלל מיסודה את האידיאולוגיה של הציונות (ראו להלן המאמר 'אורייתא וישראל').

בניסן תרע"ט (1919) התכנסה ועידה ארצית של הסתדרות ה'מזרחי' בפולין. בוועידה זו באו לכלל ביטוי ברור ההבדלים שבין הנהגת ה'מזרחי' וקבוצת 'המזרחי הצעיר'. הראשונים כיוונו את ההסתדרות לשתי משימות: א. 'עבודת ההווה', כלומר כיבוש עמדות בקהילות, הקמת מפעלי-סעד וכדומה בפולין. ב. מדיניות ציונית, שעיקרה נציגות במוסדות הציוניים, ותביעה לשמירת שבת ומטבחים כשרים על אדמת קק"ל. פעילות פוליטית-חינוכית זו לא הותירה זמן ומשאבים לעבודה מעשית בא"י. כנגדם קמו הצעירים, ודרשו להתמקד בחינוך הנוער לעליה, הקמת גרעינים חלוציים, ודאגה לקליטתם ביישובים חקלאיים דתיים בארץ. מתוך רצון לספק דרישות אלו, החליטה הוועידה להקים 'משרד צעירים' שיעסוק בכל אלו.

שח"ל השתתף בועידה כציר מטעם העיירה טשמרניק. הוא לא היה פעיל בדיונים, אך ניצל את המפגש להרחבת הכרתו הרעיונית. זו היתה פגישתו האישית הראשונה עם מנהיגי התנועה הארצית והעולמית, וככל הנראה זו עשתה עליו רושם עז. הרב פישמן (מימון) סיפר שכבר הכיר את שח"ל ממאמריו בבטאון התנועה, אך אחרי שנפגש איתו אישית, שער שהצעיר הזה עתיד להגיע רחוק. הרעיונות ששאב שח"ל מן הוועידה, הבשילו סידרת-מאמרים שבהם תקף את גישתו של מייסד 'המזרחי' ונשיאה, הרב י"י ריינס (ז"ל). הוא דרש ממנהיגי התנועה לחזור לערכי-היסוד, כפי שהציגום ראשוני חובבי-ציון, הרבנים אלקלעי, קאלישר וחבריהם.

בשנת תרפ"א (1921), כאשר הוברר ש'משרד הצעירים' לא הוקם, וכי ראשי ה'מזרחי' אינם מתכוונים להקימו, התכנסו כ 30 מראשי 'המזרחי הצעיר', להחליט על המשך דרכם. כולם הסכימו שקיים הבדל אידיאולוגי ברור בינם ל'הסתדרות המזרחי'. בעניינים מעשיים רבים יש להם דעות שונות, למשל בשאלות חברתיות ועסקי הכשרה ועליה. כמה מהדוברים, שעמדו על סף עליה לארץ, תבעו ש'צעירי המזרחי' יזדהו עם התנועה החלוצית הכללית מבחינה רעיונית, ויכניסו לתכניתם את ההצהרה ש'בהתאם לצדק התורה והנבואה יש להלאים את הקרקע בא"י, ושרכוש פרטי המשתתף בגאולת הארץ צריך להיות כפוף לעיקרון שהארץ תבנה ללא מנצלים ומנוצלים'. מכיוון של'מזרחי' לא היו עדיין כל חוות-הכשרה חלוציות, הם דרשו להשיג רשיונות-עליה לכל הרוצים להשתתף בעבודת בניין-הארץ, גם אם לא התמחו עדיין בעבודה פרודוקטיבית. ההצהרות מרחיקות-הלכת לא התקבלו. יחד עם זאת, במקום להסתמך על 'הסתדרות המזרחי', הם החליטו לפעול בעצמם ליצירת מסגרות חינוך צעירים לחלוציות דתית, לייסד חוות-הכשרה דתיות ולהאבק בכוחות עצמם על קבלת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים. הוחלט ליצור מסגרת אירגונית ייחודית, שתכלול מוסדות-ניהול עצמאיים, אך לא להכריז על פרישה מתנועת-האם. החלטה נוספת, נועזת ו'חצופה' היתה להתארגן לקראת כינוס עולמי של 'צעירי המזרחי'.

אחת הדמויות הבולטות בקבוצה זו היה שח"ל. נראה, שבשלב זה היה שח"ל קרוב יותר לדעת המתונים, שהתקבלה על דעת הרוב. גם הוחלט על הוצאת ביטאון קבוע ('הקדם') ושח"ל נבחר כעורכו, במסגרת תפקידו בוועד-המנהל של הקבוצה.

בשנים הבאות התגלה שח"ל כאידיאולוג, כמחנך וכמארגן חוות-הכשרה. הוא פעל לרכז את כל הקבוצות הדתיות הצעירות שברחבי פולין (המזרחי הצעיר, החלוץ המזרחי, השומר הדתי ועוד), תחת מסגרת תנועתית אחת. יתרה מזו, הוא שקד לאחד את כולן עם קבוצות 'הפועל-המזרחי' שבא"י, לתנועה עולמית אחת. תוך זמן קצר, הפך לדובר ומנהיג. הוא נבחר כנציג הצעירים ב'מזרחי' וגם כציר מטעמם בקונגרס הציוני. ככל שנחשף לעמדותיהן הרעיוניות של המפלגות הציוניות, הלכה והתחדדה גם עמדתו. הוא קרא בעיון-רב אחדים מחיבורי-היסוד של התנועה הסוציאליסטית, ובמיוחד מאמרים של דובריה היהודים. מעכשיו, חלק ניכר מפעילותו הרטורית והספרותית הוקדש לעימותים מול האידיאולוגיה הציונית החילונית, שקסמה לצעירים שמרדו באורח-החיים הגלותי של הוריהם.

בשנים אלה עבר עליו משבר משפחתי, כאשר אשתו נפטרה והשאירה אותו עם בת קטנה. לאחר זמן, הוא נשא את בת-דודתה, אשר ילדה לו בת נוספת.

בשנת תרפ"ו (1926) מרגיש שח"ל שמיצה את תפקידו בפולין, והחליט לעלות ארצה עם משפחתו הקטנה. לדאבונו, עקב בריאותו הרופפת, לא היה יכול להצטרף לקבוצות הפועלים הדתיות בארץ. חבריו שכנעו אותו שהודות לנסיונו ולכישוריו, יוכל לעזור להם לא פחות בייצוגם במוסדות הלאומיים.

המשימה הראשונה שנטל על עצמו היתה לאחד מחדש את הפועל-המזרחי בא"י, שהתפצל באותו זמן. חלקו ה'שמאלי' הצטרף להסתדרות הכללית, מתוך תקווה לקבל חלק הוגן בקרקע להתיישבות ובמקומות-עבודה. החלק האחר, ה'ימני', נשאר כעצמאי. כשהגיע שח"ל לארץ, היו שני החלקים שרויים בתיסכול עמוק. ההסתדרות לא קיימה את הבטחותיה ל'שמאל' (פלוגת 'שייך אברק' - שדה יעקב עלתה להתיישבות בניגוד להחלטות המוסדות!). הפילוג בארץ פגע קשות ברוח החברים שבחו"ל. הם לא יכלו להבין מה היו המניעים למעשה. אבל גם תמיכת התנועה בחו"ל, לא יכלה לשנות את העובדה שה'ימין' הפך לרסיס-מפלגה, חסר השפעה וכח.

שח"ל (והתנועה כולה באירופה) התנגד בחריפות למעשי ה'שמאל'. אבל לאחר שעלה ארצה, ונוכח בכוחה וחשיבותה של הסתדרות העובדים הכללית, התחיל לפעול בשני מישורים מקבילים. ראשית, לאיחוד מחודש של הפועל-המזרחי בא"י. ושנית, להשגת הסכם לשיתוף פעולה אירגוני עם ההסתדרות. לאחר מו"מ ממושך נחתם ההסכם, לא לפני שהרב הראשי (הרב קוק) נתן את אישורו לכל סעיפיו. הסעיפים החשובים ביותר הם התמיכה הפוליטית שהתחייב הפוהמ"ז לתת להסתדרות, ומאידך התחייבות מפורשת של ההסתדרות להפריש מקומות עבודה והתיישבות, וכן להכשיר את המטבחים של מוסדותיה (קופ"ח, בתי הבראה ומטבחי-פועלים). ההסכם סיפק את האינטרסים הבסיסיים של כל צד. למעשה, הגישה שהנחתה את עורכי ההסכם, היתה זהה לזו שעמדה בבסיסו של ההסכם בין התנועה הציונית וה'מזרחי' (בדור הקודם) - שיתוף פעולה פראגמטי במשימות הריאליות, תוך סובלנות הדדית לאי-ההסכמה במישור האידיאולוגי והחינוכי.

תקופה זו, ימי 'העליה הרביעית', היתה תקופת-שפל לישוב בארץ ולציונות העולמית. מחמת האבטלה הועלתה הדרישה לצמצם את העליה. שח"ל נאבק בכל כוחו נגד עמדה זו. כמנהיג אמיתי, הוא יזם ריכוז קבוצות-הכשרה חקלאיות ומקצועיות. הוא עודד אותם במצוקותיהם, לחם להשגת מימון וציוד להתארגנויות שהחלו בהתיישבות ראשונית, ובאותו הזמן גם עבר ממושבה למושבה ונאם נגד האיכרים המזלזלים ב'מצוות עבודה עברית'.

בא"י, הפך שח"ל לאחד מנושאי-דברה של הציונות הדתית במוסדות הלאומיים, ותנועת 'הפועל-המזרחי' הפכה כמעט לשוות-כח לתנועת האם 'המזרחי'. מאות הפועלים הדתיים, שהיו עד אז חסרי מנהיגות בקנה מידה ארצי, זכו לתומך נלהב, שידע לייצג בכבוד ובתקיפות את עמדותיהם ודרישותיהם, מול המנהיגות האגרסיבית (אידיאולוגית ואירגונית) של תנועת העבודה, על כל זרמיה. הוא לחם להקמת קופת חולים מאוחדת לכל פועלי א"י, ועל הסכמי-עבודה בין הפוהמ"ז להסתדרות הכללית, עד שתוקמנה לשכות-עבודה בלתי מפלגתיות. בקונגרסים הציוניים פעל יחד עם חבריו, להגדלת מיכסת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים, בהתאם למספרם בהכשרות שבחו"ל. בתנועה העולמית של היהדות הדתית-הלאומית תבע יחסים הדדיים מתוקנים בין שתי התנועות האחיות. בשאלות רבות היו עמדותיו שנויות במחלוקת עם קרובים ורחוקים. הוא נאבק על דעותיו בתבונה ציבורית ובגישה מעשית. בזכות מזגו האישי הנוח-לבריות, זכה להוקרה גם מצד יריביו.
פטירתו הפתאומית (כנראה בעקבות ניתוח אפנדיציט שנכשל), היוותה מכה קשה לתנועת הפוהמ"ז. במיוחד ניכר הדבר בחולשתה היישובית במהלך שנות השלושים. שח"ל לא זכה לעמוד על משמר קיום ההסכם ההיסטורי שהביא לחתימתו. ראשי ה'מזרחי' דרשו את קיום הסכם-הכשרות, אך לא היטו שכם להקמת ההתיישבות. "נקודות" דתיות הוקמו רק במקומות מרוחקים ונחותים (כפר הרוא"ה וכפר פינס), ולעיתים רק בתוספת לחץ של הנהלת הסוכנות על מחלקת ההתיישבות של קק"ל (כך בעמק בית שאן ובגוש עציון). העימותים האלימים על מקומות-עבודה, הסתיימו רק באמצע שנות השלושים, בתקופת הגיאות הכלכלית של העליה החמישית והמרד הערבי. על יחסם של 'המוסדות המיישבים' לתנועת ההתיישבות הדתית, ראו לאורך כל סיפרו של פרו' יוסי כץ: הקיבוץ הדתי בבניין הארץ. נתונים נוספים רבים בעניין זה, עדיין טמונים בארכיון הציונות הדתית.

לאחר פטירתו, החליטו מוסדות הפוהמ"ז להנציח את זכרו בשמו של מושב העובדים הראשון בשייך-אברק. גם חברי המושב רצו בכך. אך בלחצה של הנהגת המזרחי, נקבע השם: 'שדה יעקב', על שם הרב ריינס, מייסד המזרחי (המושבים הבאים נקראו ע"ש הרוא"ה ופינס). לזכרו של שח"ל, ניטע בסמוך למושב 'יער לנדוי'. גם שכונת הפוהמ"ז ליד חיפה נקראה קריית-שמואל על שמו.

חבורה קטנה של פועלים דתיים מבין חניכיו ומעריציו, ניהלה משק שיתופי קטן ברחובות. חבורה זו קראה לעצמה 'קבוצת שח"ל' (ככל הנראה כבר בשנת תרפ"ח). הם הרגישו את קשרם הרוחני אליו, וראו עצמם כממשיכי דרכו הרעיונית. קבוצה זו התעקשה לנהל חיים שיתופיים מלאים, וסרבה להצעת המוסדות להקים מושב עובדים בואדי חאווארה (לימים, כפר הרוא"ה). הקבוצה המשיכה לקלוט עולים מרומניה, מלטביה ומפולין, ואלו החליפו את מקומם של הראשונים (מי שהתחתן נאלץ לעזוב את הקבוצה). בתמוז תרצ"ז, היו חברי 'קבוצת שח"ל' בין מייסדי הקבוצה הראשונה של הקבוץ-הדתי שעלתה להתיישבות - טירת צבי.
שמואל חיים לנדוי כתב 70-80 מאמרים, רובם בעברית ומיעוטם ביידיש. רבים ממאמריו סובבים סביב המושגים 'תורה', 'עבודה' ו'לאומיות' והיחס הנכון שביניהם. חשוב היה לו לעגן את תובנותיו החדשניות במקורות התלמודיים, במימרות חסידיות ובעמדותיהם של הרבנים ראשוני תנועת 'חיבת ציון'.

המאמרים המובאים כאן עברו קיצור ועריכה קלה. מבחר קטעי המאמרים והמימרות שלהלן, נלקטו ממקורות שונים, ומכוונים להבהרת האידיאולוגיה הייחודית של הפועל-המזרחי לפי תפיסתו של שח"ל.

כפי שיווכח המעיין, שח"ל רואה עצמו כממשיך רעיוני של 'מבשרי הציונות', והרב קאלישר בראשם. סקירת המאמרים מלמדת בעקיפין על מוקדי ההתייחסות השונים שלו, ועל התפתחות עמדותיו. סידרת מאמריו הראשונה 'אורייתא וישראל' (1920), מתכוונת להבהיר את שורש המחלוקת בין שיטת 'תורה עם דרך ארץ' של רש"ר הירש ורעיון 'תורה ועבודה' מבית מדרשה של הציונות הלאומית. חידושיו הרעיוניים היו שניים: א. קישורה של תורת החסידות לרעיון שיבת-ציון, וטענתו שהחסידות האמיתית העמידה במרכזה את גאולת ישראל בארץ ישראל. ב. מרכזיותו של המושג (ה'אחד-העמי') 'תחיה לאומית', שאותה הציג כתואמת את חזון הנביאים ודברי חז"ל. בכושר ביטוי מרשים, מכה השח"ל את הרב הירש בחניתו - האירוניה המושחזת. הקורא מוזמן להשוות את סגנונו לכתיבה הרבנית המקובלת, המסורבלת והמעורפלת.

בקונגרס הציוני השישי (1903), לאחר הפרעות בקישינב ובערים אחרות, הציע הרצל לעשות את אוגנדה ל'מקלט לילה' ליהודי רוסיה. רוב צירי ה'מזרחי' שבהנהגת הרב ריינס (מייסדה ונשיאה של התנועה) הסכימו להצעה, אך מיעוט ניכר התנגד לה. הויכוח בעניין זה נמשך עוד שנים אחדות, וגם שח"ל נדרש לו בסידרת מאמרים ב'הקדם'. נראה, שלמרות שהשאלה כבר לא היתה אקטואלית בזמנו, הוא השתמש בה כאמצעי לרכישת לגיטימציה לסולם הערכים החדש-ישן ולסדרי-העדיפות המתוקנים, שביקש להציע. באחדים ממאמריו (שלא הובאו כאן) הוא מחדד את ההבדלים הרעיוניים והמעשיים שבין המזרחי והפוהמ"ז. התרסתו מול הנהגת ה'מזרחי' בזמנו (שכבר ישבה בא"י), שוב איננה אידיאולוגית, אלא פרגמאטית. הוא תוקף בעיקר את אי-העשיה שלה בתחומי העליה וההתיישבות. במקומות אחדים (לא רבים) הוא מנסה להגדיר את הניגודים בין הציונות הדתית והחילונית.

שח"ל איננו מציג עמדה שאפשר להגדירה כ'סוציאליסטית'. להיפך, הוא מסתייג במפורש מרעיון מלחמת-המעמדות כיעד שראוי לשאוף אליו. גם לאחר שעלה לא"י, והחל להכיר ולהוקיר יותר את הפועלים ומפלגות הפועלים, המשיך בהתנגדותו לפוליטיזציה של שרותי הרווחה (קופ"ח ובתי הבראה) והתעסוקה (לשכות עבודה). בעיניו, הלאמת אמצעי-הייצור, היא מכשיר שאפשר להשתמש בו אם יוכח כיעיל, ולדחות אותו אם וכאשר יתברר שאיננו כזה.
אם יש את נפשך לדעת מניין צמח אילן זה, תן עיניך בקונטרס גנוז של רבו, האדמו"ר מפילוב, בימי העליה הראשונה: '[...] אף כי העוסקים בישועה אינם צדיקים כל כך, הנה כבר למדנו, כי מאנשים פשוטים מבני ישראל, ימצא ה' יתברך לפעמים קורת-רוח יותר מצדיקים גמורים. הקטון והשפל בישראל, כשמכניע את עצמו לפני הבורא יתברך, אין לו שום פתחון-פה אלא שיהודי הוא, ונצרך לישועה. לכן עולה לרצון עצמיותו, שורש ישראל שבו, ומתקבלת יותר משל צדיקים, שהתפעלותם באה מהבינה שלהם. אין אנו יכולים לשער בעצמנו עם מי משתמש הקב"ה בעולמו להוציא מהכח אל הפועל את רצונו. אין אנו יודעים במי חפץ הקב"ה יותר לקדש את שמו על ידו, וזכותו של מי גדולה יותר. לכן, אלה העוסקים במצוות ישוב א"י, אל ישמשו סיבה להרחיק את עצמנו ממצווה גדולה זו, השקולה כנגד כל המצוות שבתורה [...] על שום מה צדיקי-הדור אינם נותנים את ידם לבניין א"י? יהודים פשוטים עולים לארץ ומתפרנסים מיגיעתם, והארץ נענית להם ומבשילה פירותיה. מושבה אחר מושבה הולכת וקמה, ובכל מושבה יש משום קירוב הקץ המגולה. היכן גדולי התורה והחסידות, שפרט ליחידי-סגולה, אינם מעוררים יהודים לפדות שדות וכרמים מידי הערבים, ולעשות למען בניינה של ציון וירושלים?! לא שמענו מאבותינו דרך סלולה בעניין זה, וגם צדיקי דורנו ממרחק יעמדו [...] הנה מבשרי אחזה גם אני הדל והצעיר. שבעוד שלא עמדה לנגד עיני ההערה מן השמים, לא ידעתי שום דבר מן הנעשה. ועתה, שנראה לעינים הקץ המגולה, אמרתי: אולי ירחם ה', ויתן בלב הצדיקים לשאול בשלום ירושלים תבנה ותכונן'.

זו היתה נקודת המוצא. אך השח"ל המשיך לסלול את דרכו הלאה.
עם הגיע הידיעה על הצהרת בלפור, נערכה בביהכ"נ בטשמרניק אסיפה. הנואם העיקרי היה שמואל-חיים (למרות שהיה כבד פה, וכנראה מגמגם). הוא פנה לחבריו החסידים, והזכיר את מימרתו של הקוצקאי, שחייב אדם לייגע בפרשת חרותנו ויציאת-מצרים יותר מבסוגיא קשה שבתוספות. דווקא חסידי קוצק, שדרכם לבחון כל דבר בשכלם העצמי, ללא תלות באחרים, חייבים להתעמק בציונות, כבסוגיא של חרות. דרך קוצק - נעלה לירושלים! הוא גולל פרשיות מתולדות החסידות, כדי להוכיח שחסידות וציונות לא זו בלבד שאינן סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו. גאולת ישראל היא מיסודותיה של החסידות. והציונות הרי קוראת את העם להיות ראוי ומוכן לגאולה. הוא ציטט קטעים על מעלותיה של א"י והדרים בה, מחילופי-דברים שבין הבעש"ט לגיסו ר' אברהם גרשון קוטיבר, שעלה ארצה והתיישב בירושלים, מדברי המגיד ממזריץ', ר' נחמן מברסלב, וכמובן מדברי הרבי הזקן מקוצק וחתנו בעל 'אבני נזר'.

כבר בראשית דרכו, הוא פתח בעימות אינטלקטואלי נועז, נגד המנהיג והוגה-הדעות המפורסם - הרש"ר הירש. לדעת הרב הירש לעם יהודי יש משמעות רוחנית ולא מדינית-פוליטית. גם לא"י יש מעמד רוחני-אוניברסאלי - כל העולם הוא 'אדמת-קודש'! הוא התנגד בתוקף לתנועת חיבת-ציון, וטען ששיבת עם ישראל לארצו שלובה בגאולה הסופית של כל האנושות. זהו יעד שצריך לצפות לו, באחרית-הימים. אבל אסור לנסות לממש אותו. 'לעולם אין לנסות שוב בכוחות עצמנו להקים את העצמאות הלאומית. יש להניח זאת לשיקול-דעתו של ה' בלבד'. הוא דחה בתוקף את פניותיו האישיות של הרב קאלישר ואמר: 'את אשר המה למצווה גדולה יחשובו, בעיני עבירה לא מעטה היא'. עמדות אלו נראו לשח"ל כאבסורד גמור.

ההשקפה של ה'מזרחי' אומרת, שאין הגאולה מיועדת לחלק מן העם, כי אם לעם כולו. וכולם שותפים בעשיה. נמצא, שהשותפות מצווה ולא רשות. מה שונות הן החסידות הבעש"טית והקנאות של פראנקפורט. הראשונה מלמדת כי כל זמן שהאבר מחובר חיבור כלשהו לגוף האומה - יש לו תקנה. ואילו תורת האורטודוקסיה המערבית מכירה בהשתייכות לכלל ישראל, רק לאותם יהודים הנאמנים לרוחה. האם פרנקפורט ופשיסחה הן היינו הך?! הרי זו הרכבת מין בשאינו מינו! אמנם ה'מזרחי', לפי כיוונו החדש, מסביר את השותפות בנימוקים תועלתיים בלבד. שכשם שחרדים ובלתי-חרדים עוסקים יחדיו בצדקה ובגמילות-חסדים, כן רצוי שיעסקו יחד בעבודה הציונית. אך הסברה כזו, אינה מתקבלת על הדעת. היא גם נוגדת את התקוה-האמונה שהציונות היא ביסודה תנועת תשובה, ובכוחה להשיב מתרחקים ליהדות השלימה.

השתתפות החרדים עם החפשים בתנועה הציונית,לא לבד שאינה מקלקלת, כי אם מביאה תועלת כפולה ומכופלת. אם מצד המפעל בכללו, שלא יוכל לצאת לאור בלי השתתפות החופשים, ואם מצד הפעולה המוסרית, שיש לקוות שתבוא ממנה על החופשיים בדת.

'כל המתבונן לרוח התורה והיהדות המקורית, יודע כי תורת ישראל היא תורת-חיים. תורה המשפיעה על החיים ומקיפה את החיים כולם. ולכן היא מתמזגת עם החיים, ולא נלחמת בהם ומתנגדת להם. תורה כזו ניתנה בשביל החיים, ולא בשביל לבטל ולשלול את החיים. רק משרבו הצרות, התחיל היהודי, בעל-כרחו, להתרחק מחיי-התבל והעולם הזה. ההשקפה השלילית על החיים והעולם, השפיעה באופן ישר גם על היחס של עם ישראל לארץ ישראל. בהשפעת הגלות הפכה 'ארץ החיים' לצורה אבסטרקטית [=מופשטת]. לא לארץ בעלת שטחים ידועים, המיועדת ליישוב ממשי, אלא לארץ רוחנית, מיועדת רק בשביל חיים רוחניים מעולם המחשבה'.

במאמר נוסף בשם 'הדת והמדיניות' הוא מוסיף להתפלמס עם 'אגודת ישראל'. והפעם מתוך הקשר הקיים בין עניינים מדיניים ועניינים רוחניים: הנצחון של הציונים בתחום מדיניות-החוץ (קרי: הצהרת בלפור) הוא גם נצחון רוחני כלפי פנים. אנשי ה'אגודה' אומרים שבעייתו של עם-ישראל היא דתית-רוחנית ולא מדינית-לאומית. אולם דווקא ייחודו הרוחני מכריח אותו לחיות חיים מדיניים עצמאיים בארץ משלו, שישמרו על רוחו מפני טמיעה. לאומיות ישראלית היא תנאי עיקרי לרוחניות ישראלית. אי-אפשר להפריד בין הדבקים. טועים אלה האומרים שהנביאים התקוממו נגד היסוד המדיני. להיפך, חורבנם של חיים מדיניים היה בעיניהם חורבן האומה. אי-אפשר לקיים חיים רוחניים בלי בסיס קרקעי וחיי מדינה. הנביאים התנגדו לצורת החיים המדיניים בזמן ההוא. הם דרשו להקים חיים מדיניים על בסיס של צדק ויושר. הם תבעו כי עולמנו המדיני - חסד יבנה. ישנם בקרבנו חוגים אשר כל רוח היהדות זרה להם. יש שמתייחסים בשלילה לקדשי-האומה. מה חבל שאף לאורטודוקסיה המערבית חלק מסייע לתופעה זו. בשיטתה הדתית האנטי-לאומית, היא עוזרת בעקיפין לפיתוחה של לאומיות חילונית.

בסקירת תולדות הציונות זיהה שח"ל קווים משותפים בין עמדות שנראו מנוגדות זו לזו: כמו שעבודת הרב קאלישר וסיעתו היתה בעיקר בקרב היהדות החרדית, ומלחמתו מכוונת להסביר ולהוכיח שאין ברעיונותיו סתירה לאמונת המשיח, כך היתה עבודתו של משה הס בין המתבוללים החפשים. להם היה צריך להוכיח שאין הרעיון הציוני מתנגד לפרוגרס ולאנושיות. כידוע, היו רבים מבין היהודים האלה שהתנגדו לציונות, מפחד פן תזיק למאבקם לשווי-זכויות בגולה. כלפי אלה אומר הס: מוטב שישארו ללא זכויות, ויביאו אותן קרבן על מזבח-אהבתם לעמם. הוא ביסס את הציונות על החיוב שבלאומיות, אבל המניע הראשון שלו היתה שלילת הגלות. בהחלט אפשר להגיד שזו גם הציונות של הרב קאלישר.

המלחמה סביב 'שאלת החינוך' בתנועה הציונית, הבליטה ביותר את רוחו המיוחדת של ה'מזרחי'. ה'רוחניים' [=תלמידי אחד העם] היו הלוחמים הנלהבים לטובת החינוך. אבל הם הטיפו לרוחניות זרה, רחוקה ממקור-ישראל. הם דרשו חינוך לשם תחיה לאומית-חילונית. ה'מזרחי', שהתנגד לאותה 'תחיה', היה מוכרח להתחבר עם בעלי ההשקפה החומרית, ולהפריד - לעת עתה - את החינוך מן העבודה הציונית. שח"ל ראה בצעד זה סטיה חמורה מעקרונות התנועה.

בעקבות הוועידה השניה של המזרחי בפולין (1921), הוא סיכם את הרהוריו במאמרו 'על התעמולה המזרחית'. בין השאר כתב: 'בעת האחרונה רבים הבאים אל מחנה ה'מזרחי'. בין הבאים ישנם כאלה שהלך-מחשבותיהם אינו מתאים למחשבת ה'מזרחי'. ואם בציונות הכללית גורמים אנשים אלה רפיון והתרשלות בעבודה המעשית, הנה אם ירבה מספרם ב'מזרחי', הם עלולים גם לגרום לידי טשטוש הצורה הרוחנית של התנועה [...] ה'מזרחי' אינו 'מהלך באמצע בין שני השבילים הקיצוניים' - מימין ומשמאל. השקפותיהם של הציונים הכלליים ושל החרדים האנטי-ציוניים בדבר ישראל ותורתו, מבוססות על הגלות. אלו ואלו אינם תופסים כי רב המרחק בין הדת בגולה, לבין תורת-חיים של עם בריא, בארצו. לא כן ה'מזרחי'. ציונותו ודתיותו מבוססות על חייו הקדומים של העם בארצו. לכן החרות המדינית ורוח-התורה היו לאחדים בחזונו. אחדותם היא אחדות מהותית. התחיה הרוחנית היא ראש עבודתו ותכלית מעשיו של ה'מזרחי'. תחיה זו תיוולד רק על ידי עיון מחשבתי ועבודה מתמדת להפצת רעיון ה'מזרחי' ולהשרשת הבנתו בלבבות. טישטוש הדעות ואי-ההכרה של הרעיון במלוא עומקו, עלולים לגרום עירבוב-תחומין, שתוצאותיו הן חולשת כח-ההשפעה, ורפיון רוח הלוחמים. ה'מזרחי' צריך להכניס שנוי עיקרי בתעמולתו והסברתו. רבים הם השואפים לארץ אבות. אולם על ה'מזרחי' לעורר את העם לתחיה דתית-לאומית'.

'טעות גדולה תהיה, אם נחליט כי ה'מזרחי' יצא ידי חובתו בזה שיהיה לכח חשוב בתוך ההסתדרות הציונית הכללית. לא השתדלנו להרבות כחנו בארץ ישראל על ידי מספר גדול של עולים חרדים, שיגשימו בפועל כפיהם את דרישותינו הדתיות בנוגע לבניין א"י ברוחנו [...] אין שום ערך ממשי לכל כוחנו אם שם - בא"י - לא ילך מספר הפועלים המזרחיים הלוך ורב. אי אפשר לנו להשליט את רוחנו - רוח התורה והמסורה - על בניין של אחרים. עלינו להיות בעצמנו הבונים, ואז נהיה בטוחים שרוחנו ישלוט על עבודת הבניין, וא"י תיבנה כחפצנו'.

אלה הפועלים, שציונותם הוא עניין של מעמדות, ועבודת הפועל העברי אצלם היא רק בשביל המהפכה הסוציאלית בעולם, מכריזים על הלאמה שלמה של התעשיה והחרושת, הקרקע והיבול בכל א"י המחודשת. אבל 'צעירי המזרחי', שהכרתם באה מתוך שאיפה לתחיית עם ישראל על יסודות הצדק והיושר של הרוח העברי, באים למסקנה כי היוזמה הפרטית אינה אפשרית בזמן שהיא מזיקה לבניין הארץ, אבל היא מוכרחת ורצויה כשהיא באה להועיל לבניין הארץ ולשיבת ישראל לאדמתם. היסוד העיקרי אצלנו הוא של ארץ ישראל למען תחיית העם, ולא כאמצעי לאיזה רעיון מופשט של 'תיקון העולם'. וכל האמצעים המסייעים להשגת מטרתנו ראויים ורצויים, ובלבד שיתאימו לתחיית העם בארצו.

עקרון ה'אחדות' ליווה אותו לכל אורך דרכו. הן בהתריסו נגד רעיון 'הקהילות הנפרדות' בגרמניה, הן במאבקו לשמר את המסגרת האירגונית המשותפת למזרחי והפוהמ"ז, והן במאמציו לאחד את פלגי הפוהמ"ז. הוא היה אומר לחבריו: בקוצק אמרו שיהודי בלי 'גרטעל' משול לחבית בלי חישוקים. כיוצא בזה, תנועה מפולגת אינה יכולה להחזיק מעמד.

א אם רוצים אנו לעמוד על טיבה של האורטודוקסיה המערבית, שהחלה למצוא לה בעת האחרונה מהלכים גם בקרב החרדים במזרח, אז עלינו לשים לב אל השיטה העיונית שלה, שעל פיה וברוחה היא עושה את מעשיה, מעשים המרגיזים כל כך את לבות היהודים הלאומיים. מתקשים אנו למצוא פשר החזיון הנפלא, כי אנשים אשר בשם הדת ידגלו, אנשים אשר בכל מעשיהם הם מכונים, לפי דבריהם, רק לשם קיום היהדות, יקדישו מלחמה על תחית עם ישראל וארצו. ובין חברי האורטודוקסיה הלא יש באמת גם רבים הכואבים בכל לבם על שבר האומה [...] אין זאת כי סבה פנימית נובעת מעצם שיטתה של האורטודוקסיה הזאת והלאומיות העברית. ואמנם כן הוא. הסיבה היא השקפת עולמה המיוחדת של תורת האורטודוקסיה המערבית.

יוצר התורה של האורטודוקסיה המערבית היה, כידוע הרב רש"ר הירש ז"ל. הוא היה הראשון בזמן ובמעלה בין מיסדי האורטודוקסיה הזאת [...]. התקופה, שבה פעל הרב הירש היתה תקופת הריפורמציה בישראל. בני ישראל במלחמתם להשגת זכויות-האזרח בארצות גרמניה, החלו לותר לאט לאט, על קיום היהדות ומצוות התורה. ולמען השאר שריד ליהדות בדו חכמי הדור ההוא את ה'תעודה' שלמענה נוצר עם ישראל: להכניס את כל יושבי תבל תחת כנפי אמונת היחוד.

בתקופה ההיא אמר הרב הירש להיטיב את מצב היהדות ולבסס את קיומה. אבל בהיותו גם הוא בן דורו, היה גם הוא מושפע מרעיון ה'תעודה', ורק, בעוד שבני דורו הגבילו את התעודה על אמונת היחוד הרחיב הרב הירש את מושג התעודה על כל מצוות התורה, שכלם הן בכלל התעודה, תעודם האדם: 'למלאות את רצון ה' בתבל ולהיות סוכן בתבל רק לפי רצון ה'. למטרה זו נתן ה' את התורה לישראל עמו, אשר כל מצוותיה נובעות הן מן החוק אשר נתן ה' לאדם, בעד האדם גם בעד יתר הברואים עלי תבל'. [...]

לזאת דרוש היה, כי 'לעם הזה יחסרו כל הקניינים החמריים החיצוניים שישנם ליתר העמים, ואשר העמים כולם יתעו לחשבם ליסוד חייהם ומטרת עולמם' [...]

כל המאורעות ההיסטוריים של עם ישראל - עפ"י רוח ביאורו של הרב הירש - לא באו לעולם לשם הלאום הישראלי [...] אלא כלם באו לשם איזו תעודה, שמטרתה ותכליתה היא האנושיות הכללית. באופן כזה הולך הרוח הלאומי הלוך וחסור, עד שגם רשת ישראל את ארץ אחוזתו, בהתנחלו על האדמה אשר נתן ד' להם בהוציאם ממצרים, אין לה שום ערך - על פי ביאורו של הרב הירש - בחיים הלאומיים של עם ישראל, בתור גורם הכרחי לחיי האומה ומציאותה [...]

'עם ישראל הנהו עם גם בלי ארץ וממלכה'. העם ההוא 'שם עם נקרא עליו עוד טרם השיג את ארץ אחוזתו' וגם למען קיומו אין לו שום צורך בהכרח בארץ בתור גורם לאומי. יען 'כי לא על שטח איזה מקום חיצון נקשר חבל לאומיותו, רק הנהו עם על פי הרעיון הכביר והנאור אשר ברוח יסודן'. הדברים האלה המה תוצאה ישרה ומחויבה מהנחתו העיקרית של הרב הירש, כי עם ישראל שונה בעיקרו מכל העמים. ולכן אין לנו לחשוב את ירושת הארץ של עם ישראל כחשיבות כל ארץ בחיי העמים, אשר הארץ היא הבסיס לחיי האומה, כי 'עוד לפני בוא ישראל, עוד בהיותם במדבר, כבר קבלו את התורה, ועל ידה נהיה גם בלי ארץ, בלי כל בסיס גשמי ויסוד קרקע מתחת לרגלם - לעם'. אמנם 'נתן להם ארץ חמדה, ארץ זבת חלב ודבש, אבל גם מתן ארץ זו, לא היה לשם מטרה עצמית, כ"א בתור אמצעי וסבה להורות על ידה לעמים לקח מוסרי'. [...] ולזאת 'הופיע עם ישראל בתולדה בתור עם ככל העמים, לפי המושג של יתר העמים', עם ארץ מיוחדה ונחלה לאומית, אבל לא בתור מטרה ותכלית [...]'.

יסוד להשקפתו זאת, על דבר ערך הארץ בחיי עם ישראל, היא הנחתו, כי 'ארץ ישראל בשביל התורה ולא התורה בשביל ארץ ישראל' [...] ו'קנין ארץ ירושתו וסדרי המדינה המתיחסים אליה, לא ניתנו לו להיות נחשבים ל'תכלית', רק ל'אמצעי', שיוכל על ידה למלא ביתר שאת ויתר עוז את חובות ישראל' [...]

ב
תכלית חקירתו של הרב הירש בהיסטוריה הישראלית היתה למצוא בכל מאורע ומאורע שבהיסטוריה לא את השפעתו, בחיוב או בשלילה, על קיום הלאום הישראלי, כי אם את השפעתו על האנושיות בכלל. ועל פי מגמה זו הוא חורץ משפטיו, שעל פי רוב מתנגדים הם לרוח חכמינו ז"ל, שהבנתם את ההיסטוריה העברית היתה לאומית, לא אנושית כללית. הדבר הזה ניכר באופן היותר בולט במשפטו של הרב הירש על ערך הגלות בחיי האומה. בחורבן הארץ ובגלות ישראל מעל אדמתו רואה הרב הירש לא אבל ואסון לאומי, משבר יסודי בחיי העם, ירידה וגדיעת קרן ישראל, כי אם צורה חדשה של מלוי תעודת ישראל. צורה עוד יותר נאותה ומכוונת לתכליתה מאשר בראשונה, בהיות ישראל עם שוכן לבדד על אדמתו בארצו.

להסביר לנו את שיטתו זאת, משתמש הרב הירש בשאלה תיאולוגית: 'מדוע רק ישראל גלה מעל אדמתו'? אמנם על שאלה עתיקה זאת כבר ענה הנביא: 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה', אבל התשובה הזאת מיוסדת בעיקרה על הגאון הלאומי שהצטיינו בו נביאי ישראל, אולם להרב הירש לא היתה תשובה זו מספקת. הרב הירש האומר לבאר לנו את חזיונות ההיסטוריה הישראלית על פי יסודות אנושיים כלליים, לא היה יכול לתת לגאון הלאומי לתפוס מקום בהבנתו ההיסטורית, בעוד שבעיקר לא נברא עם ישראל להיות זכות קיומו בו בעצמו, וכל זכות קיומו היא רק בשביל האנושיות בכלל. [...] 'כי גורלם זה המיוחד הנהו חלק וסעיף מתכנית תעודתם אשר יעד ד' להם, ואבדן הממלכה ושלילת הקניינים החיצוניים של עם ישראל היה ערוך מתחילה בתכנית קבועה, נועד מאת ד' לגורל ישראל'.

'עם אבדן ארצו וחייו המדיניים לא אבדה עוד תעודתו', ואדרבה, 'בגולה נפתח לפני עם ישראל כר יותר רחב ומסוגל למלאות תעודתו, מאשר בעת שבתו על אדמתו'. [...] ולתכלית תעודתו זו 'לא רק שחיי גלות לא מיעטו את התעודה ההיא, כי אם עוד הגדילו והרבו היכולת למלא התעודה ההיא - תעודת ישראל בעולם האנושיות'.

אנו רואים איפוא את הרב הירש משתדל לבאר לנו את הגלות לא כעונש על העוונות בעבר, עד אשר ירצו בני ישראל את עוונם, כי אם כתוצאה מחויבת וישרה מתעודתם, שלמענה נוצר עם ישראל. והחורבן בא בתור תקון על 'נסיון שלא הצליח' ברשת ישראל את הארץ לנחלה, כי ימלאו בני ישראל את תעודתם בהיותם בארץ מיוחדת, עם מיוחד ושוכן לבד. הרעיון הזה ע"ד [=על דבר] ערך הגלות, מעורר בקרבנו לא רגשי געגועים וחבה לארץ [...] כי אם להיפך- הרעיון הזה מעורר בקרבנו רגש קר ושויון נפש לארץ אבותינו.

ועל יסוד הרעיון הזה גדל גם היחס השלילי של האורטודוקסיה הפרנקפורטית לתנועת 'חיבת ציון' והתחיה הלאומית. התנועה ההיא הניחה ליסוד את ההכרה הברורה, כי המושגים 'עם' ו'ארץ' המה כרוכים זה בעקב זה, ואי אפשר לעם שיתקיים בתור עם בלי ארץ, הבסיס לרגליו. ולכן, בגלות ישראל מעל אדמתו, נתמעטה גם דמותו הלאומית. ושיבת ישראל לאדמתו, היא גורם הכרחי ועיקרי לתחית ישראל בתור עם ולאום מיוחד בתבל. וההכרה הזאת, אשר נתאמתה בימינו אלה על ידי המציאות המרה, שטפחה על פני החולקים עליה, נחשבה בעיני הפרנקפורטים למינות ולכפירה בעיקר שבדו להם - כי עם ישראל שונה בעיקרו מכל העמים, באשר כל תכלית מציאותו היא רק להיות 'בית ספר' בשביל האנושיות, ותעודתו זאת היא זכות קיומו המיוחד.

[...] כאמור, יש ניגוד יסודי בין השקפתו של הרב הירש על ערך חורבן העם והגלות, והשקפת חז"ל - הלאומיים. חז"ל השקיפו על החורבן כעל משבר ואסון לאומי. החורבן היה להם הפסק חיי האומה בתור עם. הגלות, גם כשהיא לעצמה, גם בלעדי הצרות והפורעניות שלה, נחשבה להם כחורבן כללות האומה. המה ידעו להבחין בין צרות-השיעבוד של ישראל בתור אנשים פרטיים, כל פרט ופרט לעצמו, שהם אמנם תחלופנה ותחדולנה בחסד לאומים ובטוב לב הגויים עלינו, ובין צרת-הגלות של ישראל בתור עם; צער השכינה ועלבון נפש האומה, אשר אינם פוסקים גם כשישראל שוכן לבטח וחוסה בצלם. מחורבות ירושלים בת-קול מנהמת בכל יום ויום כיונה: 'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' [...] וצרה זו רק תרופה אחת יש לה, והיא: שיבת בנים לגבולם. את הרעיון הזה אנו מוצאים בספרות האגדה לרוב. לכן היתה בעיני חז"ל הצורה שקבלו חיי ישראל בגולה - רק צורה עוברת, ושבת ישראל בגלותו - רק ישיבת ארעי. אשר גם בהן חלם את חלום שבותו לארצו.

לא כן השקפת האורטודוקסיה הפרנקפורטית. החורבן היה, לפי השקפתה, כעין מעבר מתקופה לתקופה. והצורה שקבלו חיי ישראל בגולה, כצורה קבועה ומתוקנת נחשבה בעיניה. הגלות - דירת-קבע להם. והיא גם המקור לרעיוני רוחם. את מוראי הגלות המה רואים רק בבחינת התוצאות - הצרות והתלאות אשר יסבבו לנו הגויים הרעים, אשר לא יכירו לנו טובה. וכל המרץ צריך עם ישראל לפזר רק בכדי לרכוש לו את החופש בארצות הגלות. ולכן חולמים המה רק את חלום [...] 'זכויות אזרח' בגולה, וחיי-חופש בחסד-לאומים. ו'אם ינתן ליהודים זכויות-אזרח בגולה, אין להם להתלונן על גורלם'. [...] ואת האושר ההוא מתאר לנו הרב הירש בשרד [=בעט] נאמן: בני ישראל ישבו בקרב עמים אשר לא עבדו את ה'. ומוכתר בזכויות-אזרח מפיץ ישראל דעת ה'. ובחייו הישרים והטהורים יהיה להם למופת. ומה מאושר אז חלקנו ומה נעים יהי גורלנו.

בשיטה זו בולטת למדי השפעת דעות בני תקופתו, על דעת הרב הירש. כידוע, היתה השגת זכויות-אזרח מרום פסגת האושר לריפורמיים, בעלי הדור ההוא. אשר האמונה בתחית ישראל פרחה מלבותם. ורק תחת אשר המה היו נכונים לוותר על הרבה ממצוות התורה, חלף הזכויות האלה, באשר חשבו כי אי אפשר לישראל השומר ומקיים את תורתו לחיות חיי-נחת וקבע בגלות, הנה הרב הירש, אשר הרגשתו הדתית לא נתנה לו לעשות ככה, השתדל לזכות את התורה לכל העמים יושבי-תבל, אשר ישראל גלה בקרבם, למען יזכו גם המה את ישראל בזכויות-אזרח, ויתנו לו לגור בתוכם בנחת ובקבע. [...] תחת אשר הריפורמיים בני דורו, בחשבם את הגלות לקבע, אמרו לעקר את התקוה הלאומית מלבות ישראל, ולכן הוציאו מנוסח התפלה את התפלות המזכירות את ציון וירושלים, את הבקשות המזכירות את חיי-ישראל בתור עם היושב בארצו, הנה הרב הירש, אשר מהשקפתו הדתית לא יכול להיות 'כופר בכל', הסתפק רק בצפותו לישועה, אשר תבוא בעת שעל ישראל יוטל הגורל למלא תעודתו בצורה שונה מזו של הגלות, בצורת עם מיוחד בתבל.

אבל כל עוד לא נקרא ע"י ד' לצורה זו, הנה תעודת ישראל 'תאסור עלינו להוציא לפועל את ההתאחדות הכללית על ידי קנין הארץ על ידי איזה אמצעי חיצוני.' וכעין סעד לדבריו, מסתייע הוא בדברי הגמרא: 'שלש שבועות השביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ'. השבועה ההיא, היא לדעתו, כי לא ישתדלו בני ישראל בארצות גלותם לרכוש את הארץ ולהתאחד שמה. ורק 'ימלאו תעודת ישראל בגולה לשבת שם, ולהיות נאמנים למלך, לעם ולארץ מולדת.'

כה נתן הרב הירש חרב ביד תלמידיו, להלחם נגד הבונים ארץ-אבות, והמחזקים את אחדות האומה. (נדפס ב'המזרח', תר"פ גליונות 42, 43, 48)

מקור חיבת-ציון של הראשונים, עוד לפני לידת הציונות המדינית, היה האמונה התמימה בשיבת-ציון כאתחלתא דגאולה. לא צרות-ישראל היו המקור לתנועת 'שיבת ציון'. משאת-נפשם של הגאונים הצדיקים ההם היתה האמונה העמוקה בגאולת העם. הם הרבו להטיף לכך שהאמונה הישרה וההשקפה הנכונה מיוסדות על הקשר המשולש: עם ישראל, תורתו וארצו. עבודתם הספרותית לא היתה רק בשביל למצוא היתר לשיבת-ציון, כי אם להורות את החובה של כל יהודי, להקדיש את כוחותיו למענה. והכל לפי רוב המעשה.

זו היתה מהפכה רוחנית בהלך-המחשבה של יהודים חרדים, שהגאולה הצטיירה בעיניהם כתופעה ניסית פתאומית, ללא מעשי ידי-אדם. הגאון רצ"ה קאלישר שקד להוכיח שהעם היהודי חייב לעלות לארץ ולבנותה ביגיע כפיו. אף הגאון ר"א גוטמאכר מגריידיץ כותב: 'ישוב ארץ-ישראל הוא פתיחת שער לגאולה שלימה'. בנוסח דומה כתבו גם ר"י אלקלעי, ר"מ אלישברג ואחרים. משאת נפשם היתה לפשט עקמומיות שבלב, ולהורות לכל יהודי מאמין, שחובתו לעלות לארץ ולבנותה.

השקפה זו, אמנם לא התפשטה בין המוני היהודים, אבל היא האצילה הוד-קודש על העבודה המעשית. תנועת יישוב הארץ בפועל, מלהיבה את נאמניה לעשות את מלאכתם במסירות ובאומץ, בגבורה שבקדושה. בעוד שכל השקפה שטחית, בעל-ביתית, היא כסם-מרדים לאנשים, מבלי שתעמוד בהם הרוח לעשות משהו למען הרעיון ולהגשמתו.

חזונו של ה'מזרחי' מבוסס על הקשר המהותי בין עם-ישראל, ארץ-ישראל ותורת-ישראל. שיבת העם לארצו פותחת שערים לגאולה הרוחנית של העם היהודי. הלכך, כל המתייחס לא"י כלמקלט מדיני-כלכלי, בלבד, שבשעת הדחק אפשר להחליפו ב'מקלט לילה' באחת מארצות-נכר, מחסר את העיקר מן הציונות הדתית. המושג 'שיבת ציון' קשור לפי השקפתנו קשר בל-יינתק למושגי 'גאולה' ו'תחיה רוחנית'.

רוח אחרת החלה מנשבת במחנה ה'מזרחי', עם התפתחותה של הציונות המדינית (מיסודו של הרצל), יורשת תנועת חיבת-ציון. ציונות זו קרבה אל שורותיה רבים שהיו רחוקים מחיי היהודים, ועל אחת כמה וכמה מתפיסת עולמה של היהדות. הם באו אל הציונות מחמת גורמים מדיניים-כלכליים: שלילת זכויותיהם האנושיות של היהודים בארצות אירופה, נישולם מעמדות חברתיות וכלכליו, ואף אנטישמיות גסה. אנשים אלה, בקשו בציונות הצלת יהודים מהשפלה ודיכוי, אבל הציונות כתנועת גאולה רוחנית היתה זרה להם. מגמתם היתה בניית תרבות חילונית וחינוך חילוני. 'שביב-זוהר התקוה של שיבת-ציון, שהחל לנוצץ בשמי-חיינו האפלים מאז הצהרת בלפור, משך לב רבים אל התנועה הציונית. יהודים חרדים רבים נוספו אל ה'מזרחי', והוא נעשה להסתדרות גדולה. אבל טישטוש הצורה הרוחנית האמיתית, גרם לכך שהסתדרות זו נשארה רפיית-כח ויוזמה.'

הסתדרות 'המזרחי' היתה סיעה של מיעוט בקונגרס הציוני. היא ראתה את עצמה כחלשה מלכוון את פעולת התרבות והחינוך בציונות ברוח ישראל סבא. בהעדר כח להטות את התורה הרוחנית של החינוך לרוחו ולרצונו, החליט הרוב ליתן את ידו לבעלי ההשקפה המדינית-כלכלית, שיש להוציא את עבודת התרבות והחינוך בכללן ממסגרתה של ההסתדרות הציונית. ראשי התנועה נימקו את עמדתם בשמירה על שלום-בית בציונות. עמדת ה'מזרחי' נאמרה כמעין הוראת-שעה.

אך פשרה ארעית זו, גררה סטיה מן המהלך הכללי של 'המזרחי'. הסתדרותנו, שנוצרה לחולל תנועה דתית-לאומית בעם, ע"י החדרת ההכרה כי בעליה לארץ וביישובה מקרבים אנו את הגאולה, הפסיקה כמעט לעסוק במחשבה והסברה, וטיפלה בענייני אירגון בלבד. והנה, כעת בחר לו ה'מזרחי' דרך אחרת. דרך קצרה בתחילתה, אך נפתלת ובלתי מובילה למטרה. בחפצו לרכוש לו הסכמת החרדים, התקרב ה'מזרחי' אל השקפותיהם ומחשבותיהם. למען מצוא 'הכשר' לעצמו, ראה ה'מזרחי' חובה לעצמו להתנצל, ולהודיע כי 'יודעים אנחנו היטב כי קץ גלותנו יבוא רק ע"י משיח-צדקנו' (דברי הרב ריינס במאמרו 'פני המזרח'). רעה מזו, במאמרו זה כותב הרב ריינס: 'מגמת פנינו עתה רק לקומם מעט את שממות ארצנו הקדושה, ולהושיב בה קצת עמנו, את אלפי הנידחים והנופלים [...] המוצאים בכל מקום שערים סגורים ודרכים גדורות'. והוא מוסיף ואומר ש'זו תמצית כל תכנית ועבודת הציונות על פי רוח המזרחי'. בספרו 'אור חדש על ציון' נמצאת פיסקה זו: 'עצם העניין של הציונות הוא עניין חומרי, אשר אין לו נגיעה לכל ענייני הדת. וכל מטרתו רק להיטיב את המצב החומרי של העם [...] הרדיפות אשר נרדפו היהודים על צווארם [...] הם סבבו את התנועה הזאת'.

המהלך החדש הזה אמנם ניסה להועיל בקירוב אל ה'מזרחי' של יהודים חרדים, שההנמקה המעשית מתקבלת על דעתם, אך איננו מתאים לתפיסה המקורית של אבות הציונות הדתית. הלך-הרוח ההוא, הביא את הצעד הבא, שבו רבני ה'מזרחי' היו בעד 'הצעת אוגנדה'. תכנית זו מתאימה לדעתם של בעלי ההשקפה החומרית, אך בשום אופן לא לרוח ה'מזרחי'.

ההצליח ה'מזרחי' בדרכו זו? על כך הננו מוכרחים להשיב בשלילה. ההמון של היהודים שעמדו מרחוק, ולא נתנו ידם לעבודת שיבת-ציון של הרב קאלישר וחבריו, נשארו גם בימי ה'מזרחי', מתנגדים לו ומביטים בחשד על דגלו. ההמון החרדי נמנע מלתת יד אף לתכנית העבודה ה'מזרחית' שהעמידה את הציונות על יסוד חומרי של צרות ישראל, בלי שום תערובת של תחיה רוחנית, ובלי ערך העצמיות הלאומית של עם ישראל.

האנשים הללו, שהבינו שעבודה עצמית להטבת מצבם בחייהם הפרטיים, אינה מנוגדת וסותרת ח"ו את האמונה בהשגחה, הנה בנוגע לחיי האומה, היתה כל פעולה שבידי-אדם, נחשבת להם לסימן של כפירה וקטנות-אמונה. בעניין זה יפה אמרו בעלי ההשקפה שבתנועה הציונית: 'לא שינוי ערכין נחוץ לנו, כי אם שינוי חיינו, שינוי חיי-הגלות' (לילינבלום במאמרו 'על התהפוכות').

בנפשם פנימה של רוב אנשי ה'מזרחי' כיום, מתחוללת מלחמת-דעות עצומה. מלחמה בין שאיפה טבעית לחיבת ציון, לבין התנגדות לכל תחיה והתחדשות, שנתבססה על מושגים ללא הכרה ברורה במושגי היהדות הצרופה.

על 'צעירי המזרחי' להשיב ל'מזרחי' את צורתו הנכונה ומהותו האמיתית. והיא - תנועה של תחיה דתית-לאומית, מקיפה את כל החיים העבריים והמחשבה העברית. תנועה הבנויה על הכרה נקיה מכל השפעה גלותית, בדבר מושגי היהדות וערכינו הרוחניים-ההיסטוריים. הכרה ממנה נובעת שיבת-ציון כהכרח נפשי וכיסוד עיקרי להשלמת צורתנו הלאומית. להשיג את התכלית הזאת, דרושה עבודה רבה, לא מחוץ למחנה, כי אם דוקא בתוך המחנה ה'מזרחי'. עבודת חינוך והכשרת לבבות לאמונה ישרה והכרה צרופה. (נדפס ב'הקדם', תרפ"ב גליונות א, ב. המאמר לא נגמר)

התנועה הלאומית התעשרה בשנים האחרונות בביטוי חדש, שנתקבל בייחוד בנוער הדתי-הלאומי שבמחנה החולמים ולוחמים לבניין ותחיה, והוא - תורה ועבודה. זוג מילים זה מהו? חיבור בלשני של שמות אשר לשני דברים נפרדים, או שם בן שתים, לדבר שהוא אחד במקורו, ברוח ובמחשבה, אם גם למעשה הוא מתחלק לשניים? ומה בא זה ללמדנו, היש כאן רק משום תיאור החיים כשהם מתגלים בהוויתם החיצונית, או משום מסירת מהותם הפנימית?

[...] בבירור השאלות המדוברות יש לא רק משום ביאור תיאורטי למהותנו ותכניתנו [=מטרתנו], אלא גם משום פתרון לשאלות מעשיות, שהסתדרות 'הפועל המזרחי' מתלבטת בהן מראשית הווסדה. רצוני בזה להעיר ולהציע מחשבותי לפני החברים, בתור חומר למחשבה ולמשא ומתן עיוני.

א
היהדות, ובייחוד הדתית, החשיבה תמיד את בניין הארץ. ל'חובבי ציון' היה זה דבר שערכו לעצמו ובשביל עצמו. האומה בתור שכזו, לא נכנסה כלל לחשבון זה. בניין הארץ נחשב כמצווה של יחידים, ואין לו עניין מצד הוויתו וקיומו של העם. ישוב א"י היתה חובה דתית אבל אבסטרקטית-מיסטית.

באה התנועה הלאומית הציונית, ושינתה את הדבר מעיקרו. היא העמידה במרכז את האומה. כל השאיפות והמטרות יש להן ערך, רק במידה שהן משמשות מכשירים לאומה בתור שכזאת. המצע היסודי-תכליתי - תחיית האומה - הוא המצדיק את התנועה ונותן לה ערך ותוכן. גם בניין הארץ בכלל זה. שהרי הארץ בשביל ישראל ולא ישראל בשביל הארץ. כך ותו - לא.

בעניין זה צריך לברר במיוחד את שיטתה של היהדות הדתית-הלאומית, זו שמטרתה הסופית היא תחיית האומה בתורתה. ומכאן שעלינו לבאר מה שהורונו חז"ל ש'תורה בשביל ישראל נבראה', וגם את רעיון 'תורה ועבודה', שהוא לנו עקרון יסודי.

'תורה' כיצד?

זאת ה'תורה', שני מושגים נכללים בה. הראשון - התורה בתור ספר-חוקים ומשפטים, אשר יעשה אותם האדם היהודי, כ'חובת גברא'. השני - היסוד הציבורי-לאומי שבתורה. התורה בתור רוח האומה, מקור תרבותה ונשמת חייה.

ביסוד האינדבידואלי, אין לתורה קשר ועניין עם האומה בתור אומה. בודאי היא חובה המוטלת על כל פרט ופרט. כך בגולה וכל שכן בארצנו. אבל אין לזה קשר עם עבודת הבניין והתחיה בא"י.

שונה מזה הוא היחס על פי המושג השני - היסוד הלאומי שבתורה. בבחינה זו, מופיעה התורה בעצם עבודת בניין ותחיית האומה בתור סיבה ומסובב, מחוייבת ומחייבת כאחד. והרי היא קשורה בהן כשלהבת בגחלת. 'אין אומתנו אומה כי אם בתורותיה'. אי אפשר לתחיית האומה בלי רוח האומה, ואין מקום לרוח האומה בלי תחיית האומה בארצה.

מבחינה זו, אין התורה רק מצווה או חובה לבונים את הארץ, כי אם גם תנאי עיקרי בבניין, ובעצם מהותה היא גורם ומניע לתחיית האומה. לכך היא יכולה וצריכה לשמש סיסמא לתנועת בניין הארץ.

ב
מה שאמרנו ביחס ל'תורה', הוא הדין גם ל'עבודה'. לכאורה, הכל מודים בעבודה, שהנה גורם חשוב ביישוב הארץ. ושרק הכשרה ונכונות לעבודה, היא הנותנת זכות לעליה. בכל זאת, עדיין אין בהודאה זו, בכדי להסיק שרעיון העבודה הוא חלק יסודי מרעיון התחיה בכלל. לא הרי ההודאה בהכרח העבודה ונחיצותה, כהרי ההכרה ברעיון העבודה וערכה כדבר שבכוחו להביא להתחדשות ותחיה. המחשבה שב'עבודה', הכוונה המלווה אותה, והיחס של העובד אליה, הם המעלים אותה למדרגת דבר שיש בו לא רק משום חובה או הכרח, כי אם משום תחיית העם ותקומת האומה.

עניין זה אומר דרשני וטעון בירור מרובה - 'עבודה' זאת למה היא באה?

כל זמן שהעבודה מכוונת רק לפתרון שאלת המחיה והכלכלה, כל הקשר שלה עם התנועה הלאומית הינו רק בשאלת הקיום הכלכלי של חיי-שעה. שאלה של יחידים, רבים או מעטים. עבודה הבנויה על מחשבה מעשית כזאת, משוללת כל ערך חיובי יסודי. 'עבודה' כערך שהתחיה הלאומית קשורה בו קשר מהותי-עצמיי, מן ההכרח להעלותה לדרגה ששורשים לה במקור - שורש המחשבה של תחיית האומה ותקומתה.

ודרגה זו מה היא?

יש אומרים: הצד המוסרי שבעבודה. חי המסחר מלאים תרמית. לא כן חיי העבודה, בהם יש אפשרות לסידור חיי החברה על יסודות של יושר וצדק. המחשבה הזאת מאצילה על ה'עבודה' זוהר רוחני-מוסרי, נעלה על שאלת הקיבה בלבד. אבל גם לכך יש פירכא. אין לתעודה זו כל עניין עם התחיה הלאומית. תנועת התחיה באה לשם יצירת בסיס לחיי האומה, לא לשם קביעת סדרים לחיי החברה. סידור החיים, הרי הוא צורך ממדרגה שניה, לגבי המטרה שיסודה עצם מקור החיים. תנועת התחיה עסוקה ביצירת החיים מעיקרם, ושאלת סידור ותיקון החיים - הכלכליים, או המוסריים-חברתיים - עומדת כבר מעבר לה. איש לא יזלזל ב'עבודה' לשם המוסר והצדק החברתי, אך זו איננה לשם התחיה.

שאיפתנו להעמיד את ה'עבודה' כתנאי עיקרי לכל תנועת התחיה, נובעת מתוך שאיפת התחיה עצמה, וכחלק אורגני-מהותי שלה. ה'עבודה' כשהיא לעצמה היא תחיית העם והתחלת יצירת העם.

ג
ישראל בגלותו חדל מהיות עם. או ביתר דיוק - עם חי. דרך העם מתחבר הפרט ומתדבק אל העולם, אל היצירה וההוויה כולה. על ידו הוא נעשה שותף במעשי האנושיות והקוסמוס בכלל.

עם שאין לו קרקע, ושנפסק כח-חייו הטבעיים, עם שפרש - ברצון או באונס - מהחיים הטבעיים, החי על פי דעת אחרים ולרצונם, עם שכזה, על כל סגולותיו הרוחניות המיוחדות, עם כל גאוניותו וכשרונותיו, איננו 'עם חי'. הפרזיטיות מדעת ושלא מדעת, נעשית לו לטבע שני. פרזיטיות של היחיד ושל הכלל. הוא רואה את עצמו תמיד כנשוא על כתפי אחרים, וזקוק להם תמיד. הוא מכיר את עצמו רק בתור טפל לאחרים, ולא בתור קיים לעצמו ובפני עצמו. ומכאן היחס השלילי לפרודוקטיביות ולעבודה. מכאן אי-הערכת העובד כשותף ליצירה, ומכאן רגש רחמנות, ביטול ובוז למי שמוכרח להיות עובד.

עם כי יחרב...
על עניין זה צריכה לבוא עבודת התחיה.

מגמתה ותעודתה של התחיה הן להכניס חיים לאומה מפוזרת ומפורדת. להשיב לה את התנאים הנחוצים וההכרחיים ליצור 'אני' קבוצי חי. לעשות את הקיבוץ ל'עם חי'. ממקום זה נובעת השאיפה לשיבת-ציון. חיי-עם פירושם אקטיביות, קיום לעצמו ובפני עצמו. עצמאות יצרנית לפי רוחו ומהותו, בחומר וברוח. ה'עבודה' היא תחילת התחיה ויסוד בה. מכאן מתחיל חורבן העם להבנות.

הבדל יסודי ישנו בין תנועת העבודה העברית לתנועות פרולטאריות בעמים. האחרונות, יסודן הוא סידור החיים במובן הכלכלי או במובן היושר והצדק החברתי. קודמת לזה בהכרח מציאות-חיים בתור יסוד ומצע. דבר זה מובן וטבעי בכל העמים החיים באמת חיי-עם בארצם-מולדתם. לא כן תנועתנו, שהתחלתה היא יצירת החיים בעצם מקורם. והבדל זה, מחייב בהכרח עוד הבדלים בהיקף המעשים ובתכסיסי-המלחמה בדרך להגשמת המטרה.

ברור מכך, כי במידה שתנועת העבודה בא"י הולכת ומתקרבת לדרכי הפרולטריון בעולם כולו, היא מתרחקת מצורתה האמיתית. היא מתמלאת תוכן זר ומתנגד לרוחה העצמי, שעיצבה וכיוונה אותה. בכך היא מתכחשת לרעיון שיצר וחולל אותה.

ד
ומשבררנו בקווים מועטים וכוללים, את השקפתנו על המושגים 'תורה' ו'עבודה', ברצוני לעמוד בקצרה על היחס שבין שני אלה, בהצטרפם יחד כסיסמת הנוער המזרחי.

כאמור, התחיה היא היסוד והתכלית גם ל'תורה' וגם ל'עבודה'. התורה במובן של תורת-חיים והשקפת-עולם, המקיפה את כל החיים ופרטיהם. מחולי-חולין ועד לקדשי-קדשים. למן הצרכים הגשמיים הכלכליים ועד ליסודות הרוחניים האידיאליים. כולם מוארים ומזוככים באור התורה. והיא - במובן זה - תנאי התחיה ומותנה מתוכה. ה'תורה' במובנה הרחב והאמיתי, אי אפשר לה להתגשם רק על ידי שמירת הדת של יחידים. הגשמתה היא על ידי העם, כשהיחיד בתור בן לעמו נכלל בתוכו.

וכן גם ב'עבודה'. העבודה במובנה הרחב והכולל, בתור גורם ליצירת עם ותקומת חייו, נעשית לדבר שהתנועה הלאומית נקשרת אליו ומתהדקת בו.

מתוך כך, נעשים המושגים 'תורה' ו'עבודה' לשני גילויים של עצם אחד - התחיה. וזו, רק על ידי שניהם היא מקבלת את צורתה השלמה - תחיית-עם. 'תורה ועבודה' מאוחדות הן במקור המחשבה שהולידתן, ואל תכלית אחת הן שבות. אי אפשר לתורה שתקום לתחיה מבלי עבודה, ואין עבודה יוצרת מקימה עם לתחיה בלי תורה - תורת התחיה. (נדפס ב'נתיבה', כרך א גליונות 1, 3, 4)

רבותי, למחזה התוגה של סילוקו הפתאומי של אותו האיש היקר והחביב לכל מי שהכירו, ר' שמואל חיים לנדוי ז"ל, העובד הנאמן במסירות נפש ורוח על שדה ישובנו בארץ, ועל מרחב תחיית האומה על אדמת קדשה, בקדושת התורה והמצווה, הננו קוראים את המרירות הנבואית 'פתאום שודדו אהלי, רגע יריעותי'. בתוך הבניין של ביתנו הלאומי - כמו שהורגלנו לקרוא בזמן האחרון, כפי מה שנתנסח על ידי כוחות שונים - רק אוהלים זעירים עלה בידינו להעמיד עד כה, לצערנו, לשם התחיה הלאומית הישראלית בצורתה הקדושה והטהורה. כעת, רק חלק מצעירנו, תקוות העתיד של עמנו, החלוצים לעבוד בחרוף-נפש את עבודת הבניין בארץ אבות, הם חדורי רגש-הקודש ואמוני קדושת התורה, אשר דבר ה' הוא אור לנתיבות חייהם. בתוך המחנה הציוני הרחב עומד האוהל המזרחי, בביטויו המפורסם - 'בניין ארץ-ישראל על פי תורת-ישראל'. בין החלוצים העובדים, צעירי המזרחי והפועל המזרחי והנוער שלו, עומד הוא על עמדת-הקודש. המחשבה של 'תורה ועבודה' בארץ-ישראל וסעיפיה, היא מחייה את רוחם ומעודדת את כוחותיהם, להתגבר על המכשולים שהם פוגשים בדרך הקודש הזאת.

המנוח החביב ז"ל, מילא את האוהל שלנו ברכוש רב של כל כשרונותיו ואמונת-רוחו הטהור. עבד את עבודתו הנאמנה במפעלים בהרבה פינות ומקצועות, לחיזוקו של האוהל אשר בבית-הלאומי. האוהל, אשר דבר ד' וקדושת תורתו בתוך הבניין והתחיה, היא מגמת פניו. בנאומים שהיו תמיד יוצאים מן הלב וקולעים אל המטרה, בעט מלא כשרון, שנון וטהור, בכל הזדמנות אשר היתה לו להציע את הגיונותיו ושאיפותיו הטהורות והמלאות טללי-קדושה, בכתב ובדפוס.

אוי בהעדרו מאיתנו! הננו אומרים בפה מלא: פתאום שודדו אהלי-היריעות של אהלנו. חלקיו הפרטיים של המחנה הצעיר, אשר שלהבת-אש בוערת בלבבו ואהבת האומה והארץ הקדושה, צפיית-הישועה וכל ערכיה, סוערים ברוחם הצעיר והרענן, עלולים הם להתפזר לעברים, מרום שיח ושיג, מתוך משא רעיונות ושנויי תרבויות והרגלים [רמז לפיצול האידיאולוגי והאירגוני ב'הפועל המזרחי' ששח"ל הצליח להתגבר עליו. א"י].

בתור פלא ראינו את כוחו של המנוח, אשר שלט ביושר-לב ובטוהר נפשו, באמונתו הכבירה לעבודת הקודש. עבד על חלקים שונים מהגיל הצעיר הזה, אשר למרות שינויי הדעות שביניהם, אור-ה' באהבת תורה ויראת שמיים, בחיבת-קודש לעבודה, לחיים פעילים להם ולכלל, על אדמת הקודש, על פי תורת ה' - תורת ישראל, הוא התוכן המאחד אותם. אמן גדול היה המנוח ז"ל, להבליט את היסוד האחודי הזה, ולהיות בכוחו מרכז מחנות שונים, מחבר יריעות מפוזרות להקמת האוהל [...]

אנו יודעים את המנוח, אשר היה אחד מהתורניים החשובים, האמונים מנעוריהם על דרכי התורה, היראה והחסידות, שזכה להסמך בסמיכות-חכמים מימי חורפו, ועמד כל ימיו על משמרת התורה והמצווה [...]

האדם הכשר הזה, רבי שמואל חיים לנדוי ז"ל, לא רק אדם כשר לעצמו היה. הוא היה העמוד של יסוד הכשרות, אשר בבניין ארצנו ובתחיית עמנו על אדמת קדשנו. הוי, כמה עבודה אנחנו צריכים כדי שעבודתנו הלאומית בכל חלקיה כשרה תהיה. שהמטבחים, בתי-החולים, כל אורחות-החיים, כולם כשרים יהיו. כחוק לישראל, כמשפט התורה הקדושה, כדבר ה' הנאמן, אשר רק עימו ועל פיו נהיה קשורים בארץ-ישראל בכל מלא העוז והבטחה, בכל מלוא הצפיה והאידיאליות. והיסוד הכשר הזה, בהבלטתו ובתוקף מלחמתו על עמדתו וקיומו, הוא-הוא המחנה של הפועל הדתי של הנוער המזרחי, לכל אגפיו. ומי הוא שהיה הבריח-התיכון, מי היה הרתוק אשר חבר את היריעות הכשרות הללו בימי פריחת התפתחותן - הוא היה המנוח הגדול הזה. בקדושת נפשו ובעומק חרדותו לדבר ה', הספוגה כולה בחיבת הארץ ובצפיית הישועה, ההולכת וצומחת בחסדי צור-ישראל וגואלו.

בתוך הריכוז הזה של המחנה העובד את עבודת הבניין והתחיה, בכל המידה של הכשרות, היה האדם הכשר הזה לעמוד-האורה, להכח המלהיב, להכח המעודד, לכח כביר, שהיה בכוחו להפעיל השפעות לטובה גם מחוץ להאוהל. גם על כל הבית הלאומי ועל עובדיו הצעירים. וכח כזה, בעוצם ימי עבודתו, כשנעדר מאתנו - על זה ראוי למבכי, למספד ולהוריד דמעות [...] וגנוזים יהיו הרגשות המחוללות כעת את הדמעות הקדושות הללו, להיות מתהפכות לכח של עצמה, של חיים ושל מפעל. לרומם בעוז ותפארת את הדגל הכשר של תחייתנו הלאומית, ואת כל עבודותיה הרוחניות והמעשיות. עד אשר יגאל ה' את עמו גאולה שלמה, וישובו אל נווהו ואל היכלו, כולו אומר כבוד. וכל בניו-בוניו ישובו אל גבולם, אל בית-אמם וחדר-הורתם, לעבודת ד', עמו וארצו במהרה בימינו [...]
ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים את אלקי ישראל, ויעמוד לגורלו לקץ הימין.
(נדפס ב'התור' כד-כה, כ' סיון תרפ"ח. הדפסה שניה של ההספד נכללה ב'מאמרי ראי"ה', ירושלים התשד"ם, מהדורה מתוקנת, התשמ"ח, בעריכה קלה, כמקובל)

בשום מקום לא מצאתי בדבריו של שח"ל את הביטוי 'המרד הקדוש'. גם בחוברת 'התור' שיצאה מייד לאחר פטירתו, לא מוזכר הביטוי בפי שום אחד מהמספידים. אינני יודע אם השתמש בו במקומות אחרים, או שיוחס לו רק בדיעבד, ע"י הביוגרף ש' דון יחיא. בניגוד לתפיסה הפשטנית, רוב דבריו אינם מכוונים נגד חיי היהודים בגולה. הוא תובע תחיה רוחנית בארץ ישראל, אך איננו מפרט את ביקורתו על מבנה החברה היהודית המסורתית. ואולי פשוט לא הספיק להתייחס לשאלה חשובה זו (לאחדים ממאמריו בעיתונות הובטח המשך), וחבל על דאבדין. ובכלל, במאמריו שנכתבו בארץ יש מעט מאד דברי ביקורת ('מרד'), והרבה הצעות חיוביות - מה וכיצד יש לעשות. ועדיין הדבר צריך בירור.

במבט של שמונים שנה לאחור, אפשר לציין (בצער?), שבשעה שתנועות הפועלים החופשיות הצליחו לגבש אידיאולוגיות סדורות, פחות או יותר, תנועת 'תורה ועבודה' לא התקדמה הרבה מעבר לגישושיו הראשוניים של השח"ל. כיוצא מן הכלל נזכיר את מאמרו של הרב ישעיהו שפירא ('האדמו"ר החלוץ') 'ועשית הישר והטוב'. במיוחד תוהה הקורא המאוחר, אילו תכנים קונקרטיים טמונים באותה 'תחיה לאומית' הנזכרת שוב ושוב. שח"ל היה אוטודידאקט, והדבר התבטא ברעיונותיו לטוב ולמוטב. מחד גיסא, מקוריות רעננה ומפתיעה, ומאידך, 'עיוורון' להבטים נוספים, שנשארו מחוץ לטווח-ראייתו, והותירו את משנתו חסרה בנקודות מכריעות.

עוד כדאי להזכיר, שתנועת הקיבוץ-הדתי, ממשיכת דרכו הנאמנה, היתה בעיקר התארגנות יישובית-מעשית, וכמעט שלא הקדישה תשומת-לב לאידיאולוגיה. כידוע, גם המושג 'תורת ארץ ישראל' של הרב קוק, נשאר סתום, ולא זכה להבהרה וליישום עד השנים האחרונות ממש (מבלי להמעיט מחשיבותו של 'היתר המכירה').

שח"ל הספיק לפעול רק שנתיים בא"י. אך בהן הצליח לטבוע חותם היסטורי חשוב. ההסכם בין הפוהמ"ז וההסתדרות (שהוא היה אדריכלו ושושבינו), סלל את הדרך לא רק לאיחוד הפנימי של התנועה, אלא התווה את קווי-היסוד של 'הברית ההיסטורית' בין תנועת העבודה החילונית והציונות הדתית. מעקרונות אלה, נבנה ה'סטאטוס קוו' הפוליטי, ששלט ביחסי דתיים-חילוניים במדינת ישראל כמעט עד ימינו אלה.

• 'כתבי ש.ח. לנדוי', הוצא לאור בוארשה, בא' ניסן תרצ"ה, בידי 'ההנהגה הראשית' (מן הסתם של הפוהמ"ז בפולין).
• 'התור', שבועון המזרחי, 8.6.1928 (גליון זיכרון לשח"ל).
• ש' דון-יחייא, 'המרד הקדוש', הוצאת מורשת, ת"א, תש"ד.
• א' פישמן, הפועל המזרחי 1935-1921, אוניברסיטת ת"א תשל"ט.
• 'שח"ל מול רש"ר הירש', מ' אונא וש"ז שרגאי, בתוך: עמודים 426 (תשמ"א) עמ' 209-212.
• ר' הורוביץ, 'יחסו של רש"ר הירש לא"י', בתוך: ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה, (עורך א' רביצקי) תשנ"ח, עמ' 447-465.