ספר חדש של מנדל פייקאז' על השואה שיצא לאור לאחרונה, אף זכה לביקורת במדור הספרות של "הצופה", עורר תקווה כי יהיו בו חידושים שלא שמענו, ואשר נתגלו לאחרונה. (מנדל פייקאז', ספרות העדות על השואה כמקור היסטורי, ושלוש תגובות חסידיות בארצות השואה", מוסד ביאליק תשס"ג).

לאמיתו של דבר לפנינו חומר ממוחזר, שפורסם כולו בכתבי עת ובספרים. לשבחו של המחבר יש לציין כי הוא מציין בעמוד האחרון של ספרו את המקומות בהם פורסמו המאמרים שבספר, אבל הוא כותב בהקדמה כי "פרקי הספר הזה, שרובם נדפסו לראשונה בשנים 1979-1990, מוגשים כאן בהוספות חשובות ובעריכה חדשה" (עמוד 13).

במאמר זה נבחן את פרקו הרביעי של הספר, "הרבנית מסטרופקוב באושוויץ על הבטחות הרבי מבלז" - נושא שמנדל פייקאז' חוזר עליו ומעמידו כאחד המוקדים של שואת יהודי הונגריה.

לבחינה נצרף דברים מתוך ספר שיצא שנה לפני ספרו של פייקאז': ספרו של יהודה באואר, "יהודים למכירה?", בהוצאת יד ושם תשס"ב.
שני ספרים אלה עוסקים, בין השאר, בשני מנהיגים שהיו בבודפסט בשנת 1943-1944: הרבי מבלז ורודולף קסטנר. השוואת ההערכה לה זוכים שני אישים אלה מרתקת.
כדי להבין את הדברים, יש להקדים הקדמה היסטורית קצרה באשר למעמדה של הונגריה במלחמת העולם השניה.

הונגריה הייתה בת ברית של הנאצים, הכריזה מלחמה על רוסיה בתאריך 27.6.41, וצבאה השתתף בקרבות נגד הרוסים באוקראינה. בקרבות אלה השתתפו פלוגות עבודה יהודיות, שרק 10% מהם שרדו את המלחמה. הם שמשו בשר תותחים, לא קיבלו ציוד ובגדים, והיחס אליהם היה כזה שרובם נהרגו או מתו בזמן השרות. הונגריה הייתה מדינה אנטישמית, וחוקים נגד יהודים חוקקו בה מאז שנת 1938. חלק נכבד מהחוקים הנאצים נגד היהודים נהגו בהונגריה: איסור שחיטה, נומרוס קלאוזוס במוסדות השכלה, הגבלות בקניית רכוש, אנטישמיות פרועה. ולמרות כל זאת - רצח שיטתי של יהודים כפי שהיה בפולין לא היה, ובממשלה ההונגרית היו גם כאלה שהתנגדו לרצח יהודים.

שעה שהנאצים החלו לכבוש את אירופה, החלה בריחת יהודים לארצות בטוחות יותר. לאן יכלו לברוח?

ארצות הברית וקנדה סגרו את שעריהם, ואפילו מכסת הפליטים הקבועה בחוקיהם לא הותרה להיכנס. הספר הלבן הבריטי משנת 1939 אסר כניסת יהודים לארץ ישראל, באופן כמעט הרמטי. חוק נוסף אסר כניסת אנשים מהארצות הכבושות בידי הנאצים, מחשש שיחדירו ביניהם סוכנים נאציים. (היהודים שעלו באוניות מעפילים נחשבו גם הם לחשודים כסוכנים נאציים). מקומות המקלט היו דווקא ארצות שהיו בנות ברית עם הנאצים, אבל לא הפעילו את מנגנון הרצח כמותם. מסיבה זו ברחו לליטא כל מנהיגי יהדות פולין, כי ליטא הייתה תחת השפעה רוסית, והרוסים אותה שעה היו בני ברית של הנאצים. (בין הבורחים: מנחם בגין, משה סנה, ישראל אלדד, מנהיג הבונד, זרח ורהפטיג, רבנים ומנהיגים נוספים). זרח ורהפטיג הצליח לארגן מערכת הצלה ליפאן, שהייתה גם היא בת ברית עם הנאצים. (דבריו של ראש ישיבת מיר בליטא לשגריר היפני היו לסמל: כאשר שאל אותו היפאני יליד אסיה, שלא הכיר יהודים ולא ידע אנטישמיות מהי, "מדוע הם כל כך שונאים אתכם?" ענה ראש הישיבה מליטא: "כי אנחנו אסייתים!"). גם הונגריה, שהייתה בת ברית של הנאצים נחשבה לארץ יעד לפליטים יהודיים, ואלפים הגיעו לבודפסט למצוא בה מקלט. בשנת 1942 הגיעו להונגריה 7000-9000 יהודים מסלובקיה, ועוד יהודים פולנים שחצו את ההרים לשטח רוסיה הקרפאטית, וממנה להונגריה. (באואר, 197). יש לציין כי רק היהדות האורתודוקסית בהונגריה התגייסה להצלת יהודים אלה.

מי יכול לנחש את הלך מחשבתם המטורף של הנאצים: הם הפרו את בריתם עם הרוסים, וליטא הפכה להיות מלכודת מוות לבורחים אליה. הם הפרו את בריתם עם ההונגרים, והונגריה הפכה להיות מלכודת לבורחים אליה. (כיבוש הונגריה היה בשלבים האחרונים של המלחמה, ויהודי בודפסט ניצלו). רק יפאן לא נכבשה על ידי בת בריתה גרמניה הנאצית, והקבוצות שברחו ליפאן ניצלו.
וכך שרדה הונגריה את רוב שנות מלחמת העולם. הנאצים לחצו על ההונגרים, דחפו אותם לחוקק חוקים אנטישמיים, לשלוח יהודים לעבודות ברייך, אבל לא הכניסו צבא להונגריה, והיחסים, על פני השטח לפחות, היו כיחסים שבין בנות ברית.
וכאן אנו מגיעים לשנת 1943. יהדות פולין הושמדה. הרבי מבלז, מצליח להימלט מפולין בעזרת שוחד שניתן לקצין הונגרי. הרבי שאיבד את משפחתו, ועמו אחיו, הרבי מביליגורה, מגיעים להונגריה ב- 4.43. הם נמצאים בבודפסט עד ל- 17.1.44. אותה שעה הם מקבלים סרטיפיקט לעלות לארץ. כתשעה חודשים שוהים הרבי ואחיו בהונגריה, כפליטים מפולין בדרכם לארץ ישראל.

באותם שנים ממש שוהה בבודפסט יהודי נוסף, גם הוא איננו מקומי. יליד רומניה הוא, עסקן ציוני, ומראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה. עם סיפוח טרנסילבניה להונגריה בשנת 1940 עבר לבודפסט. שם קיבל תפקיד בקרן היסוד, ונבחר לאחד משלושת נשיאי המשנה של ההסתדרות הציונית בהונגריה. בשנים 1942 עד 1945 ישב בבודפסט, ולמעשה היה ראש ועד ההצלה של הפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. שמו: רודולף קסטנר. הוא היה ממונה על פעולות ההצלה, וניהל משא ומתן עם המודיעין הצבאי ההונגרי וסוכני הריגול של הצבא הגרמני בהונגריה. לאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1944 קיים קשר עם קציני הביטחון של הרייך, ובהם אייכמן.

לקסטנר היו קשרים ישירים עם אייכמן. הוא היה פטרון העסקה "סחורה תחת דם", והוא שלח את יואל ברנד לתורכיה כדי להציע את העסקה לבנות הברית. קסטנר היה היהודי היחיד בהונגריה שלא ענד את הטלאי הצהוב, שהטלפון שלו פעל, והייתה לו יכולת לנוע בחופש יחסי.
הרבי מבלז, לעומתו, היה פליט. היה מנותק ממקורות אינפורמציה, שהה בהונגריה בתקופה בה הייתה בת ברית לנאצים, ולא מדינה כבושה על ידם. הוא עזב את הונגריה חודשיים לפני שהגרמנים הפרו את בריתם וכבשו את הונגריה, וארבעה חודשים לפני שרכבות המוות החלו לדהור לאושוויץ. לפני צאתו לארץ נשא אחיו דרשה בבית הכנסת בבודפסט, ובדרשה עודד את שומעיו. דרשה זו היא בלב העיסוק האובססיבי של פייקאז' בכתיבתו על הרבי מבלז.
ההיסטוריה "הרשמית" שופטת וחוזרת ושופטת את השניים: הרבי מבלז עומד לדין מידי שנה בשנה: סרט טלוויזיה הוצג עליו ועל הדרשה שדרש אחיו טרם צאתם מבודפסט לארץ. מנדל פייקאז' חוזר וכותב על הדרשה ועל השמטת 22 שורות מן הדרשה כאשר פורסמה בארץ לאחר זמן. "בריחתו" של הרבי מבלז אינה שוקטת. פייקאז' עסק בנושא במאמרים בשנת תשמ"א ותשמ"ד ובספרו האחרון בשנת תשס"ג. נתן אורטנר ניסה להשיב לפייקאז' בשנת תשמ"ב. בשנת תשנ"ז כתבו נתן אורטנר ובצלאל לנדאו את סיפור הצלתו של הרבי מבלז, והשמיטו את הפיסקה "המפלילה" את הרבי. גם תכנית טלוויזיה הוקדשה ל- 22 השורות שהושמטו מן הדרשה שנדפסה בספרים של ארטנר ולנדאו, ובתכנית, ואני מצטט לפי הזיכרון, דובר על היהודים שנסעו ברכבת לאושוויץ, ובדרכם חשבו על הרבי מבלז שהבטיח להם כל טוב, וברח לארץ.

גם קסטנר עומד לדין ההיסטוריה. תחילה עמד לדין בני אדם, ומשפט קסטנר בערכאה ראשונה קבע כי "מכר את נפשו לשטן" בעסקה שרקח עם אייכמן. בערעור בבית המשפט העליון זוכה על ידי שלשה מחמישה שופטים. טרם הוגש ערעור - נרצח קסטנר בידי יהודים בתל אביב. מחזה שנכתב עליו הציגו כמי שהציל את יהודי הונגריה, והטיל את האשמה של הסגרת הצנחנים היהודים לנאצים על חנה סנש. בג"ץ שהוגש נגד השמצה זו קבע כי חופש הדיבור כולל גם את החופש לשקר, והתיר למחזאי, לרנר, להציג את המחזה כפי שהוא. מעט מעט יורדת האשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים מכתפי קסטנר. יחיעם ויץ, בספרו "האיש שנרצח פעמיים" (1955) כותב כי "במו ידיו הציל קסטנר יותר יהודים מכל יהודי שקדם לו או שבא אחריו (!)". באואר בספרו האחרון מטהרו מכל אשמה. אי אפשר היה לעשות דברים אחרת ממה שעשה. ואם בשיתוף פעולה עסקינן, גם הרב ווייסמנדל, שניהל משא ומתן עם ויסליצני על הפסקת השמדת יהודי סלובקיה, גם הוא שיתף פעולה, כי ניסה לשחד נאצי ולהציל יהודים... ולבסוף, בתו, סוזי שואלת: מדוע אין רחוב על שם אבי, ואילו על שם ולנברג, שמסר נפשו להצלת יהודים יש רחוב. אבי לבש טלאי צהוב והציל יהודים, ואילו ולנברג לא.

האם יש קשר בין המגמה לטהר את קסטנר, לבין המגמה להשחיר את דמותו של הרבי מבלז? האם אין אלה שני צדדים של מטבע אחד?
נבדוק לראשונה את הטענות נגד הרבי מבלז. בשבת שלפני צאתו של הרבי מבודפסט דרש אחיו בבית הכנסת בפני יהודי בודפסט. בין השאר אמר דברים אלה:

"ע"כ מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א, יודע בודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק המקודשת בעשר קדושות... לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו, שלא יוסיף לדאבה עוד... שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י בני מדינה זו."

הדרשה נדפסה בבודפסט חודש לאחר שנאמרה בבית הכנסת, וזמן קצר לאחר מכן במהדורה שנייה. למרות נסיונותיו של פייקאז' להעמידה כדרשה הנמצאת במחתרת, היא מצויה בספריה הלאומית, וכל הרוצה יכול לקבלה ולקרוא בה.

דרשה זו נתפסת אצל פייקאז' כ"הבטחה מפורשת" (עמוד 151) שלא יאונה רע ליהודי הונגריה. והנה- הרבי לא קיים את "הבטחתו"! אכזבה נוראה זו מן הרבי שלא עמד בדיבורו מצויה בעדות של "הרבנית מסטרופקוב", על פי דפים שנמצאו באזור המשרפות, ונכתבו על ידי איש הזודר-קומנדו. פייקאז' חוזר ומדגיש כי העדות מהימנה, והאיש כתב דברי אמת, וכי "תעודה זו היא אחת משלוש התעודות החשובות שנתפרסמו בדפוס המעידות על ויכוח נוקב בקהל החרדים" (עמוד 147), וכי תעודה זו נדפסה בשנת 1954 בשינויים מגמתיים. אמנם נכון, כותב פייקאז', כי הרבנית מסטרופקוב הייתה בת 42 ולא בת 82 כדברי המסמך, וגם נכון כי כותב המסמך כנראה לא היה במעמד דבריה, אבל אין "שום צל מעיב על מהימנותם". ומה כתוב במסמך? מה אמרה הרבנית מסטרופקוב?

"את נפשם הצילו ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם, ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול".

לא מובן מדוע צריך להתאמץ כל כך כדי להביא דברי ביקורת זו על הרבי. מדוע צריך לזהות את האשה שאמרה אותם דווקא כרבנית מסטרופקוב? ולשם מה העיסוק הנקדני הזה בזיהוי כותב הפתק, וגיל האישה. ואם לא רבנית אמרה את הדברים, אלא אשת סנדלר, היה משקלם פחות? ובכלל, מדוע צריך לחפש את הדברים בפתקים קבורים באושוויץ, שעה שהם נאמרים במפורש במקום הברור ביותר והנשמע ביותר: באותה דרשה עצמה של אחיו של הרבי, בפני עם ועדה, בבודפסט, ערב צאתם לארץ ישראל. בדרשה נאמרים דברים אלה:

"והרבה אנשים, החלושים בביטחונם ובאמונתם. מפקפקים בדבר, ומהרהרים וחוקרים ושואלים: מדוע לא הביטו חוזינו אל העתיד, כאשר ניבאו אחרים, ועלתה בידם להציל מקצת נפשות בישראל. ואלמלי הי' למנהיגינו, גדולי ישראל וצדיקי הדור, שיטה אחרת והיו מסתכלים על השעות הרעות המתרגשות לבא בעולם והיו דואגים בעבור עתידת האומה וקיומה, כאשר דאגו אחרים, והיו עוסקים בהצלתם, אזי בודאי היו קיבוצים רבים ושלמים נמלטים מכיליון ומחרב המשחית".

החשש כי הרבי בורח ומשאיר את עדתו ללא רועה הייתה קיימת, ואין צורך לחפש את הדברים בפתקים באושוויץ. יתירה מזו: הדברים נאמרו במפורש גם על ידי הרב טייכטל, בבודפסט, באותם ימים: "שנת אשדת פה עיר הבירה בודפסט", [אוקטובר 1943]:

"מרחפת עלינו אימה ופחד, כאשר אנו רואים כעת בשעה שאני כותב טורים הללו שכל האדמו"רים של מדינתו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק ואינם מביטים על מה שמפילין בזה לבן של ישראל, כאשר שומעין מההמון שמרננים ואומרים: הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עמנו?! ועיין מדרש רות שמה"ט [=שמהאי טעמא] נענש אלימלך מפני שהפיל את לבן של ישראל בברחו מהצרה, עיי"ש [=עיין שם]".

וכי מה צורך בדרמטיזציה של פתקים קבורים - אם הדברים נאמרו בקול ברור, בבודפסט עצמה, על ידי מנהיגים מן השורה הראשונה.
אבל מה הטענה נגד הרבי מבלז? שלא קיים את הבטחתו? שלא הזהיר את היהודים כי עומדים הם להישלח לאושוויץ? הורטי, עוצר הונגריה ומושלה באותם ימים, לא העלה על דעתו כי הנאצים יכבשו מדינה שהיא בת ברית להם. הוא גם לא העלה על דעתו כי כאשר ינסה לעזוב את הברית עם הנאצים, יעשו אלה מהפכה בן יום - ויעבירו את השלטון לאנשי צלב החץ - הגרועים שבאנטישמים ההונגרים. אבל היה מישהו שידע לאן נוסעות הרכבות, ושתק, והשתיק. עליו נדבר בהמשך דברינו.

דברי העידוד של הרבי מבלז דומים לדברים שאמרו רבנים במצבים דומים. רבי קלונימוס קלמיש, שהיה בוורשה ונספה בשואה, דרש בגטו ורשה דרשות רבות. הן נדפסו בספר "אש קודש" (ירושלים תש"ך). למרות שבנו וכלתו נהרגו בתחילת המלחמה, המשיך הוא לדרוש ולעודד. הוא אומר בשנת תש"ב:

"גם בראשית זמן נעשה לנו שיעורים כפי מצבנו בדחקות ויסורים.. וה' ירחם ויושיענו תיכף ומיד" (עמוד קלב). בשנת תש"ג הוא כותב "צרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לא היה כמותם. וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין" (עמוד קלט).

האם ניתן לטעון נגדו כי "הבטיח" ישועה כהרף עין, ומשלא באה - הסגיר את שומעיו למוות?
אחת הטענות החוזרת ונשנית היא טענתו של משה שטרנברג מבית וגן ירושלים, בנו של זבולון יונתן שטרנברג, שהיה ממנהיגי המזרחי בהונגריה. וכך הוא כותב: "אבי ז"ל היה ממייסדי המזרחי בהונגריה ומראשיה... אבי לא קיבל את הסרטיפיקט הראשון המגיע לותיקי תנועת המזרחי, למרות המלצת התנועה ולמרות שהמזרחי הייתה באותה עת התנועה הגדולה ביותר בהונגריה, אבל הרבי מבלז ומלוויו כן קיבלו את הסרטיפיקטים שהיו מיועדים לותיקי הציונות".

כל המעיין בספרות ההצלה מכיר את הויכוחים האין סופיים האלה. החלוצים בפולין טענו נגד מתן סרטיפיקטים לעסקנים ציוניים. יצחק גרינבוים טען שאין לתת סרטיפיקטים למזרחיים, לחרדים ולאנשי המעמד הבינוני. מינסטר, שהיה נציג הבלתי ציונים בהסתדרות הציונית כתב לבן גוריון כי מוכרים סרטיפיקטים ובכסף קונים שקלים כדי להגדיל את כוחם של המפלגות הסוציאליסטיות (זה קרה לפני המלחמה). ההסתדרות הציונית קבלה מן הבריטים את המנדט לחלק סרטיפיקטים, ועשתה בהם כראות עיניה. אנשי אגודת ישראל, שהיו כ- 40% מיהודי פולין, קבלו 8% מהסרטיפיקטים. קסטנר וחבורתו טענו נגד משה קראוס, מנהל המשרד היהודי בבודפסט, כי חילק סרטיפיקטים לאנשי המזרחי ולא לאנשיהם. (זה נכון: קראוס חילק סרטיפיקטים לפי העיקרון הציוני: לפי היחס של החברים במפלגות הציוניות. בהונגריה היו רוב הציונים אנשי המזרחי, וקסטנר וברנד, שהיו קשורים למפא"י הארץ ישראלית לא יכלו לעכל זאת). לשלוף טענה זו נגד הרבי מבלז כאילו היא טענה היסטורית מבוססת - זו התעלמות מן ההיסטוריה של ההצלה.
חלקו הראשון של ספרו של פייקאז עוסק בהשוואת ספרי עדות: גרסה ראשונה, מול גרסה שניה, שנדפסה מאוחר יותר ושוכתבה כדי לרצות את המדיניות ששלטה.
אף אנו נעשה זאת, ונשווה את הכתוב בספרו של פיקאז' למאמרים שלו עצמו, על פיהם כתב את ספרו.

במאמר "גזרות פולין" מצטט פייקאז' את העתונאי הרצל רוזנבלום ב"הבקר" מיום 13.4.44:

"אילו קראו האדמו"רים לעלייה.. הדרכים היו משחירים מהמון אדם העולה. אלא שהם לא קראו, להפך, הם מנעו את מיליוניהם מלעלות ארצה".

משפט דמגוגי זה נחסך מן הקורא את הספר. אבל כדי להתמודד אתו, כדאי לערוך סיכום קצר אל העלייה מהונגריה. היהדות האורתודוקסית בהונגריה מנתה כשליש מן היהודים. מספר החסידים שבהם, היה קטן, ועיקרו מן השטחים שנוספו להונגריה בחוזה טריינין. עדיין למעלה משלושה רבעים מיהודי הונגריה לא היו כפופים לרבנים שאסרו עלייה לארץ. הרבנים לא יכלו למנוע את "המיליונים מלעלות ארצה", כי בהונגריה היו מליון יהודים מכל הזרמים גם יחד.

מה היה מספר העולים לארץ? משנת 1939 ועד שנת 1944 עלו לארץ 1571 יהודים. (המקור: תולדות השואה, הונגריה", יד ושם תשנ"ב, 112-113).
יש לשבח, איפוא, את פייקאז', שחסך מקוראי הספר את דברי ההבל האלה של הרצל רוזנבלום.
אבל פסקה אחרת השמיט פייקאז' מן המאמר בעיבודו לספר. הנה היא:

"אמת, כיום אנו יודעים בבירור, כי טענתה, בפתח כבשני אושוויץ, מופרזת, שהרי רבים מאדמו"רי הונגריה ניספו בגזירות הפתרון הסופי".

מדוע הוצרך פייקאז' להשמיט משפט קצר זה, בו הוציא מתחת ידו לימוד זכות זעיר על רבני הונגריה - לקורא הנבון פתרונים.
וכאן אנו מגיעים לפעלו של קסטנר, האיש שידע ושתק. שתיקתו נדונה בבית המשפט המחוזי והעליון, והוסברה במחזה ובמאמרים אין קץ שרצו לספר בזכותו. אנו נעסוק כאן בפרט אחד בלבד מתוך המכלול, פרט שיראה כיצד הרצון לטהר את קסטנר עושה זאת בכל מחיר ובכל דרך.
קסטנר ניהל משא ומתן עם אייכמן, קבל ממנו רשות להוציא רכבת ובה 1682 אנשים, אבל לא סיפר לשאר יהודי הונגריה לאן הם מובלים.
בפסק הדין של בית המשפט העליון, שזיכה את קסטנר, הופיע נימוק זה: מנהיג חייב להנהיג. יתכן שאין הוא מצליח בתפקידו, אבל אין זה עושה אותו בוגד.

השופט חשין כותב בפסק הדין:

"אני צועד צעד אחד נוסף ואומר, שאף אם ידע קסטנר את כל האמת המרה ... ואף אם הסתיר אותה... עדיין אין ראיה מכאן שהוא עשה כן מפני התחייבויותיו המדומות ומפני רצונו לעזור לגרמנים במעשי ההשמדה שלהם. הוא לא העמיד את יהדות הונגריה על הסכנה הנשקפת לה מפני שלא ראה תועלת בדבר, ומפני שסבר כי המעשים העלולים להיעשות בעקבות הידיעה יזיקו יותר משיועילו... ובכן, מה טעם היה לספק לעולי הקרונות בקלוז', אנשים רדופים ומוכי גורל, ידיעות על מה שצפוי להם בקצה מסעם?... לבסוף אני צועד צעד אחרון - ובכך אני מרחיק מאוד לכת - ואומר, שאף אם גזר קסטנר שתיקה על עצמו ביודעין, אך מתוך כניעה אילמת לרצונם התקיף של הנאצים, וכדי להציל מגיא ההריגה קומץ של יהודים, עדיין אין מכאן ראיה שהוא הכתים את ידיו בשיתוף פעולה עם אויבי עמו לבצע את תכניתם להשמיד את רוב-רובו של הקיבוץ היהודי בהונגריה, אף אם על ידי מעשיו - ביתר דיוק: אפס מעשיו - הוקלה מלאכת ההשמדה".

השופט אגרנט כותב:

"הנני מסכם את מסקנותיי הסופיות לגבי התנהגות ד"ר קסטנר בתקופת השואה של ערי השדה, כדלקמן:
(א) בתקופה זו הודרך הלה ע"י המניע היחיד של הצלת יהודי הונגריה בכללם, הווה אומר, הצלתם במספר המקסימלי אשר, בהתחשב בתנאי הזמן והמקום, כפי שהעריכם, אפשר היה להצילם;
(ב) מניע זה עלה בקנה אחד עם חובת ההצלה המוסרית, שהייתה מוטלת עליו בתוקף תפקידו כמנהל ועדת העזרה וההצלה בבודפסט".

ההצדקה של מעשי קסטנר לפי בית המשפט העליון היא זו: קסטנר היה מנהיג, וחייב היה להנהיג. אם חשב שאפשר להציל מעטים בכך שלא יספר לרבים על הצפוי להם, אין הוא משתף פעולה עם הנאצים.
לטיהורו של קסטנר יש צורך בהוכחה כי הוא היה המנהיג, ובתור שכזה נאלץ לעשות את מה שחשב שאפשר לעשות.

כיצד הופכים את קסטנר למנהיג יהודי הונגריה?
באואר עושה זאת באופן הבא: המשא ומתן עם הנאצים נעשה על פי מכתב שכתב הרב ויסמנדל למנהיגי הונגריה. הרב ויסמנדל ששיחד את ויסליצני בסלובקיה, שלח מכתב למנהיגי הונגריה להיכנס למשא ומתן. וכך כותב באואר:

"ויסליצני היה מסופח ליחידתו של איכמן, והוא בא מסלובקיה מצויד במכתבים מאת וייסמנדל אל שלושה אישים בבודפסט שנחשבו אמיצים ומסורים דיים לשאת ולתת עם הס"ס. השלושה היו פרוידיגר.. הברונית אדית ויס... ורודולף קסטנר, שהיה אמור לייצג את הקבוצה הציונית הקטנה, ככל הנראה על פי עצת הציונים בסלובקיה. אך אדית וייס הסתתרה, והתברר שפרוידיגר הוא אדם מפוחד שכל רצונו היה להציל את עורו... רק קסטנר נשאר" (עמודים 202-203).

הנה, שר ההיסטוריה הטיל על קסטנר להנהיג את יהודי הונגריה, ואין להאשימו אם לא הצליח להצילם. וכי מי הצליח במלחמה הנוראה ההיא.

אבל לסיפור זה יש מקור אחר, והוא ספרו של וייסמנדל עצמו. והוא מספר על המכתבים ששלח, והוא מספר כי המכתבים נשלחו לשלושה אנשים: לפרוידיגר, לאדית ויס, ו... לניסן כהן (ויסמנדל, "מן המיצר", עמוד קיג). קסטנר לא היה ממוען במכתבים אלה! יתירה מזו: בפסק דין קסטנר של בית המשפט המחוזי מופיעה עדותו של פרוידיגר (עמוד 26), גם הוא מספר על השלשה שקבלו את המכתבים, וקסטנר אינו ביניהם. השופט הלוי מוסר כי פרוידיגר אכן נפגש עם ויסליצני, אבל החליט כי הנושא חמור מכדי שיחליט עליו לבדו, והוא דיווח על כך לנציגי הציבור. קסטנר ובראנד ששמעו על הדיווח - נקטו יוזמה ויצרו את הקשר עם הנאצים - בלי לדווח למנהיגי הקהילה על המשא ומתן שהם מנהלים.

הנה כי כן, פרוידיגר, הפחדן בפי באואר, הוא אדם אחראי שאינו מקבל על עצמו את גורל הקהילה בלי להתייעץ עם מנהיגיה, וקסטנר, שלדעת באואר היה היחיד שנותר להנהיג - קפץ על העגלה בלי שהוסמך לכך.
הנה כי כן הושמט הבסיס לזיכויו של קסטנר. לא מנהיג שנאלץ לפעול כי שר ההיסטוריה גזר עליו לעשות כן, אלא אדם רדוף שררה, המקבל עליו אחריות שהיא למעלה מכוחו של בן אנוש.

קסטנר ידע ושתק, וההיסטוריה הרשמית טורחת להצדיקו ולשפר את מעמדו. הרבי מבלז לא ידע, המשיך בדרכו לארץ ישראל והשמיע מסר של תקווה באזני שומעיו, והוא נדון בשבט מוסר מפי אדוני ההיסטוריה. נוסעי הרכבות לאושוויץ לא ידעו לאן הם נוסעים, כי קסטנר לא סיפר להם על הצפוי להם, אבל הם כעסו על הרבי מבלז, ששלח אותם לגורלם המר...
בריחתם של רבנים היא מיתוס חוזר ונשנה. הרבנים בורחים - והמון העם נשלחים אל מותם. יאנוש קורצ'ק מוזכר בלי הרף כמנהיג שלא עזב את עדתו. אבל ספרות השואה מדווחת כי רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו: הלכו עם חוליהם, עם יתומיהם, עם תלמידיהם. שלשה רבנים נותרו בגטו ורשה לקראת סופו: הרב מנחם זמבה, הרב שמעון שטוקהמר והרב דוד שפירא. שליח הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית הודיע להם כי אנשי הכנסייה מוכנים להצילם. הם סרבו: אין על מה לדבר, אמרו (אליעזר ברקוביץ, עמו אנוכי בצרה, עמוד 90-91). מדוע סיפור זה אינו מפורסם כסיפורו של קורצ'ק?
גם התנהלותם של מנהיגי הונגריה מתוארת באותה דרך בדיוק: שלשה מנהיגים היו לה ליהדות הונגריה: פרוידיגר, אדית ויס וקסטנר. גם שאמו שטרן היה ראש הקהילה.
הנאצים כבשו את הונגריה ב- 19.3.44.
משפחת ויס - שהיו עשירים ובעלי הון ובעלי השפעה אדירה על הכלכלה ההונגרית - קנו את חירותם בכסף, וברחו ב- 18.5.44 - בספרות לא תמצא מילת גנאי אחת נגדם: מנהיגי הקהילה הניאולוגית, שמנתה כמחצית יהודי הונגריה - ברחו.
ביום 9.8.44 ברח פרוידיגר לרומניה. ספרות השואה אינה סולחת לו על בריחתו זו.
ביום 6.12.44 "עזב" קסטנר את שטח הרייך. כחודש וחצי לפני שחרור בודפסט בידי הרוסים, שעה שיהודי בודפסט נתונים בגטו, וסכנת חיים לראשם. איש לא השמיע מילת ביקורת על עזיבתו, ויש אפילו מנכסים לו את הצלתם של יהודי פעשט.
שאמו שטרן ירד למחתרת באותה תקופת דמדומים. גם על בריחתו לא נשמעה ביקורת.

האמנם הביקורת על הרבי מבלז מטרתה לטהר את קסטנר? האמנם הביקורת על בריחתו של פרוידיגר ועצימת עיניים מבריחתם של מנהיגים אחרים מטרתה לומר: כולם לא היו בסדר, אל תבואו אלינו בטענות.
הקורא ישפוט מה טעם לכל זה.