|
|
דב גרונר נידון למוות
ביום שלישי, ה-23 באפריל 1946, התקרבה אל משטרת רמת-גן מכונית צבאית ומתוכה יצאו כתריסר "אסירים ערבים" מלווים ב"חיילים בריטים". ה"אסירים" הוכנסו לתחנה וה"סמל הבריטי" האחראי על השיירה הודיע ליומנאי כי ה"ערבים" נתפסו בגניבה במחנה הצבאי בתל-ליטבינסקי (היום תל-השומר) והם מובאים למאסר. בעוד היומנאי מברר כיצד לנהוג, שלפו ה"אסירים" ומלוויהם אקדחים וכל השוטרים נצטוו להרים את ידיהם ולהיכנס אל תא המעצר. תוך דקות השתלטה יחידת הפורצים על התחנה, והבחורים פנו למחסן הנשק ופרצו את הדלת בעזרת חומר-נפץ. בינתיים נכנסה לבניין יחידת "הסבלים" בפיקודו של דב גרונר. הם הוציאו את הנשק מן המחסן והטעינו אותו על המשאית שחנתה מחוץ לבניין. תוך מהלך הטענת הנשק, הבחין בנעשה אחד השוטרים, ששהה בקומה העליונה, וכיוון מקלע לעבר התוקפים. תחילה פגע במקלען האצ"ל שהתמקם על מרפסת הבית מול המשטרה ולאחר מכן כיוון השוטר את האש לעבר "הסבלים", שהמשיכו להעביר את הנשק אל תוך המשאית, כאשר הכדורים שורקים לידם. עם סיום המלאכה, יצאה המשאית לדרכה אל אחד הפרדסים הסמוכים לרמת-גן. במפקד שנערך במקום התברר שחסרים שלושה לוחמים: הברניסט ישראל פיינרמן, שנורה למוות בעודו מחפה על "הסבלים" מעל מרפסת הבניין שממול למשטרה; יעקב זלוטניק, איש האצ"ל מחיפה, שנפצע פצעי מוות תוך כדי ריצה אל המשאית.
יעקב זלוטניק נולד בבאר-טוביה בשנת 1926. בגיל צעיר עברה משפחתו לחיפה, שם למד בבית-הספר "יבנה" והמשיך בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון. יעקב נאלץ להפסיק את לימודיו מאחר שבתקופת "הסזון" נמסר שמו לבולשת. יעקב עזב את חיפה ועבר כ"פליט" לפתח-תקוה, שם עבד לפרנסתו באגודת "האורז" ובערבים המשיך את פעילותו ב"חק". בנוסף לתפקידו בהדרכת חניכים, נתמנה אחראי על מחסני הנשק בפתח-תקוה. הוא השתתף בפעולות קרב, שהאחרונה בהן הייתה ההתקפה תחנת המשטרה ברמת-גן.
הלוחם השלישי שנעדר מההתקפה היה דב גרונר, שנפצע קשה בלסתו, צנח אל תוך התעלה שליד הגדר ונלקח בשבי. הבריטים העבירו את גרונר לבית-חולים "הדסה" בתל-אביב, שם נותח על-ידי פרופ' מרכוס, מידידי המחתרת. שנים עשר יום שהה גרונר ב"הדסה", כאשר משמר מזוין שומר על חדרו בכל שעות היממה. מ"הדסה" הועבר לבית-החולים הממשלתי ביפו ולאחר מכן לאגף החולים בבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
ב-1 בינואר 1947, שבעה חדשים לאחר שנפצע ונלקח בשבי, נפתח משפטו של דב גרונר בבית-הדין הצבאי בירושלים. הוא הואשם ביריות על אנשי משטרה ובהנחת פצצות בכוונה "להמית אנשים בשירות הוד מלכותו". לשאלה אם הוא מודה באשמה, השיב גרונר שאין הוא מכיר בסמכותו של בית-הדין לדון אותו, אין בדעתו להשתתף במהלך המשפט ואינו מבקש את תרגום הדיונים לעברית. במקום כל אלה קרא לפני שופטיו את הצהרתו: 1
אינני מכיר בסמכותכם לשפוט אותי. בית-דין זה משולל כל יסוד חוקי, מאחר שהוא נתמנה על-ידי שלטון שאין לו יסוד חוקי.דממה הושלכה באולם לאחר דבריו של דב גרונר. הקטגור נשא את נאומו והביא את העדים שהיו נוכחים בשעת ההתקפה על משטרת רמת-גן. שלא כמנהגו, העלה הקטגור פרטים לזכותו של הנאשם: שירות של חמש שנים בצבא הבריטי, התנהגות טובה במשך השירות, השתתפות בקרבות בחזית האיטלקית וכן הפציעה הקשה העושה את הנאשם בעל-מום לכל ימי חייו. אולם לא היו לדברים אלה כל השפעה על השופטים, ולאחר התייעצות קצרה הודיע נשיא בית-המשפט: "דב גרונר, בית-הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת. על האשמה הראשונה הנך נידון להיתלות בצווארך. בית-הדין שומר לעצמו זכות לקבוע את העונש לגבי האשמה השנייה". מייד לאחר גמר קריאת פסק-הדין קם דב גרונר על רגליו והכריז: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (מילות הפזמון החוזר ב"שיר הבריונים", אחד משירי הקנאים שכתב המשורר יעקב כהן לאחר פרעות קישינב בשנת 1903. הפזמון החוזר הפך מאוחר יותר לסיסמת ארגון "השומר").
באתם לארץ-ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם מידי כל אומות העולם, לתקן את העוול הגדול ביותר בתולדות האנושות שנגרם לאיזו שהיא אומה, את העוול של גירוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי-פוסקות. התחייבות זו - ורק התחייבות זו - הייתה היסוד החוקי והמוסרי למציאותכם בארץ זו. אך אתם הפרתם אותה בזדון-לבב, בכוח ברוטלי ובעורמה שטנית. הפכתם את התחייבותכם לפיסת נייר ואותה קרעתם לגזרים...
ב-23 בינואר אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את פסק-הדין שנגזר בבית-הדין הצבאי בירושלים על דב גרונר. ביצועו של פסק-הדין נקבע ל-28 בינואר, חמישה ימים לאחר האישור.
בני ערובה
למחרת היום בוצעה חטיפה שנייה. צעירים חמושים נכנסו לאולם בית-הדין המחוזי אשר ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב, ובאיומי אקדח ביקשו את נשיא בית-הדין, השופט וינדהם, להילוות אליהם. השופט הועבר לאחת המכוניות שחיכו בחוץ, בעודו לובש את הגלימה השחורה ולראשו הפאה הנוכרית, והוסע למקום מחבוא ליד בני-ברק.
גם בחיפה נעשה ניסיון לחטוף אישיות בריטית בכירה ועל כך מספר חיים וייספיש: 2
המטרה הייתה לחטוף את מנהל בתי-הזיקוק, שהיה נשוי ליהודייה והתגורר מעל רחוב נורדוי בקומה השלישית . על הפעולה פיקד דב כהן ("שמשון") והשתתפו בה מאיר מורנו, ישראל הדני, משה לוי ואנוכי. עלינו לקומה השלישית ושמשון צלצל בדלת. האישה פתחה במקצת את הדלת וכאשר ראתה אותנו, סגרה מייד, עוד לפני ששמשון הספיק להכניס את רגלו כדי להשאיר את הדלת פתוחה. הסתלקנו מייד מן המקום, אולם שמשון לא ויתר והציע שננסה למצוא קצין בריטי ברחוב. נסענו במכונית במושבה הגרמנית ובכרמל בסביבות המחנות הצבאיים, אולם לרוע המזל לא מצאנו אף קצין או חייל בריטי.החטיפות עוררו סערה גדולה בקרב השלטון הבריטי ועוד באותו ערב נתפרסמה הודעה ממשלתית, ובה נמסר כי מפקד הצבא החליט לדחות את ביצוע פסק-דין המוות לפרק זמן בלתי מוגבל, וזאת "כדי לאפשר לנידון גרונר להגיש ערעור למועצת-המלך בלונדון". מפקדת הארגון ראתה בדחיית הוצאתו לפועל של פסק-הדין, שתים עשרה שעות לפני המועד שנקבע, הישג חשוב והחליטה לשחרר את החטופים. מה עוד שהיה קושי להמשיך ולהחזיק בשופט וינדהם, מאחר והוא הוכנס לצריף באור יום, והיה חשש כבד שמישהו הבחין בנעשה.
מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני נידונים למוות
כזכור, נתפס בנימין קמחי לאחר התקפת האצ"ל על בנק עותומן ביפו. קמחי נידון ל-18 שנות מאסר ול-18 מלקות, וב-27 בדצמבר 1946 הוצא גזר הדין לפועל. בתגובה, הלקו לוחמי האצ"ל קצינים וסמלים בריטים. אחת היחידות, שמנתה חמישה לוחמים, נתפסה ליד מחסום שהוקם על-ידי הצבא הבריטי. נהג המכונית, אברהם מזרחי, נהרג מחילופי האש, בעוד ארבעה לוחמים נלקחו בשבי.
ב-10 בפברואר 1947, 43 יום לאחר תפיסתם ומאסרם, נפתח בפני בית-הדין הצבאי בירושלים משפטם של ארבעת לוחמי האצ"ל שנתפסו ב"ליל ההלקאות" - מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני וחיים גולובסקי. הנאשמים לא השתתפו במהלך המשפט, סירבו להשיב על שאלות ולא חקרו את העדים שהופיעו מטעם התביעה. לאחר גמר העדויות קמו שניים מהם - דרזנר וגולובסקי - והכריזו כי אינם מכירים בסמכותו של בית-הדין לדונם; הם רואים את עצמם בחזקת שבויי-מלחמה ועל-כן רשאים השלטונות לשימם במעצר, אך אינם רשאים להעמידם לדין. יחיאל דרזנר היה ראשון הדוברים ואמר, בין השאר: 3
[...] יצאנו באותו לילה, בכדי להגן על כבוד חברנו שחולל בידי שליטיכם... יצאנו - להוכיח לכם, שקם בארץ זו דור עברי חדש שלא יסבול השפלה, לא ישלים עם שיעבוד וילחם על כבודו בכל מחיר. בדיבור אחד: יצאנו, בשליחות הארגון הצבאי הלאומי, להלקות קצין בריטי בתגובה על הלקאתו של חייל עברי, שנפל בשבייכם ...הצהרתו של חיים גולובסקי הופנתה אף היא אל "קציני צבא הכיבוש" ונסבה בעיקר על תיאור ההתעללות, העינויים הפיסיים וההשפלה הנפשית, בהם היו נתונים ארבעת הלוחמים לאחר שנתפסו. מטרת התיאור הייתה להביא לידיעת העולם, באמצעות כתבי-החוץ שהיו נוכחים באולם בית-הדין, את אכזריות הבריטים כלפי לוחמי המחתרת.
נשבור את השוט שלכם... לא עוד תלקו את אזרחי הארץ הזאת, לא עברים ולא ערבים, כי אנו חיילי ישראל מרדנו בשלטונכם ובשיטותיו הנפסדות.
מהלך המשפט היה קצר ועוד באותו יום ניתן פסק-הדין: מוות בתלייה לאלקחי, דרזנר וקשאני, ומאסר עולם לגולובסקי בהתחשב בגילו הצעיר (בן 17). לאחר קריאת גזר-הדין קמו הארבעה על רגליהם ושרו את "התקווה". הם הובלו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים וצורפו אל דב גרונר שישב בתא הנידונים למוות.
48 שעות לאחר מתן גזר-הדין אישר אותו מפקד הצבא בארץ הגנרל ברקר ועוד באותו יום עזב את הארץ בהסתר וללא טקס רשמי. במקומו בא הגנרל מקמילן.
אישים ומוסדות ציבור עשו מאמצים גדולים להמתקת גזר-הדין. הוגשה עצומה חתומה על-ידי 800 מתושבי פתח-תקווה (שלושה מהנידונים היו מתושבי המקום) ואף הוגש לבית-הדין העליון "צו על תנאי", מבוסס על טעות בנוהל המשפטי. אולם ללא הועיל. יש להדגיש כי כל הצעדים הללו נעשו ביוזמתם של אישים וקרובי משפחה. הנידונים למוות לא ייפו את כוחו של איש לפעול בשמם וכדב גרונר סירבו לחתום על בקשת חנינה. הם אף פנו בקריאה גלויה, חתומה בשם "הנידונים למוות" ובה נאמר:
האם לא תבינו שבבקשות החנינה שלכם הנכם משפילים את כבודכם ואת כבוד העם כולו? הרי זו התרפסות בפני הרשות בנוסח הגלות. אנו הננו שבויים ואנו דורשים שיתייחסו עמנו כמו עם שבויים... כרגע הננו בידיהם. אין בכוחנו להתנגד להם והם יכולים לנהוג בנו כרצונם. כמובן עד נקודה מסוימת - את רוחנו לא ישברו. אנו נדע למות בכבוד כיאה לעברים.ב-15 באפריל העבירו הבריטים את ארבעת הנידונים למוות - גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: " ... המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע".
למחרת היום, בשעה 2:45 לפנות בוקר, הגיעו שלושה שוטרים בריטים ושוטר ערבי אחד אל דירתה של משפחת נחמיה כתריאל מגריל, המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בעכו. מגריל היה תלמייד חכם; הוא נהג לשמש כשליח ציבור לפני האסירים היהודים בכלא עכו והיה עובר לפני התיבה בשבתות ובחגים. כתריאל מגריל לא הוסמך לרבנות, אך היה ידוע בקרב הערבים בכינויו "חכם אבו מוסה".
השוטרים העירו את מגריל משנתו וביקשוהו לבוא עימם לבית-הסוהר. הם סירבו לגלות לו את סיבת בקשתם והאיצו בו שימהר, באומרם כי אין להם פנאי. כששאלם מר מגריל לכמה זמן הוא דרוש להם, השיבוהו "לשעתיים בערך". אז הבין מגריל את פשר הדבר והשיב לשוטרים הבריטים: "אני מסרב ללכת אתכם. עליכם להתקשר בעניין זה עם הרבנות הראשית בחיפה", והשוטרים חזרו כלעומת שבאו. על הוצאתם להורג של דב גרונר וחבריו נודע למר מגריל רק מקץ כמה שעות, משידור רדיו ירושלים. 4בשעה ארבע לפנות בוקר העירו את דב גרונר משנתו והוא הובל אל תא הגרדום. בתא נכחו מנהל בתי-הסוהר בארץ, מנהל כלא עכו, רופא וכן שישה קצינים בריטים. כנהוג בבריטניה ובמושבותיה, שימש מנהל בית-הכלא כתליין, אולם שלא כנהוג - לא נכח במקום רב יהודי. דב גרונר עלה לגרדום ללא וידוי וכך גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. הארבעה נתלו תוך מחצית השעה וכל אחד מהם, בהגיע תורו, שר את "התקווה" עד שהעניבה חנקה את גרונו. אל השירה הצטרפו החברים שחיכו לתורם.
כאשר שירַת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההמנון הלאומי.
מרדכי אלקחי
מרדכי אלקחי נולד בפתח-תקווה ב-10 במרס 1925, בן למשפחה מעוטת אמצעים מיוצאי תורכיה. בהיותו בן 14 החל לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובסוף 1943 הצטרף לאצ"ל. לאחר תקופת הטירונות הועבר לח"ק (חיל הקרב) והפעולה הראשונה בה השתתף הייתה ההתקפה על משטרת קלקיליה, במסגרת התקפות האצ"ל על ארבע תחנות משטרה במוצאי יום הכיפורים תש"ה. לאחר מכן השתתף בפעולות רבות, ביניהן ההתקפה על משטרת רמת-גן בה נשבה דב גרונר. רוב הפעולות בוצעו בחסות הלילה, ובשעות היום המשיך בעבודתו כפועל-חרושת, עד למבצע האחרון ב"ליל ההלקאות". בן 22 היה בעלותו לגרדום.
דב גרונר
דב גרונר נולד בשנת 1912 בהונגריה. בשנת 1938 הצטרף לבית"ר ושנתיים לאחר מכן עלה ארצה באוניית המעפילים "סקאריה" שאורגנה על-ידי בית"ר. לאחר ששוחרר ממחנה המעצר בעתלית, הצטרף לפלוגות הגיוס של בית"ר ופעל באצ"ל. גרונר התנדב לשירות בצבא הבריטי ולאחר שחרורו מן הצבא, במרס 1946, חזר לפעילותו באצ"ל. בעודו בחופשת שחרור, השתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן, בה נפצע ונלקח בשבי. בן 35 היה בעלותו לגרדום.
יחיאל דרזנר
יחיאל דרזנר נולד בפולין ב-13 באוקטובר 1922, בן למשפחה ציונית-דתית, שעלתה ארצה בשנת 1933. בגיל 13 הצטרף לתנועת הנוער בית"ר בירושלים ובשנת 1940 - לשורות האצ"ל. בארגון הוא מילא תפקידים רבים; תחילה בחת"ם (חיל תעמולה מהפכני), אחר ב"דלק" (שירות הידיעות) ולבסוף בח"ק (חיל הקרב). יחיאל השתתף כטוראי וכמפקד בפעולות רבות: השמדת מטוסים בשדה התעופה לוד; ההתקפה על תחנת הרכבת ביִבנה; ההתקפה על משטרת רמת-גן וכן מבצעי חבלה במקומות שונים בארץ. שלושת אחיו היו פעילים אף הם באצ"ל, ולאחר מעצרו והגלייתו של אחיו הגדול צבי, עזב יחיאל את הבית והתמסר כולו לעבודת המחתרת. כשנתפס, שירת כמפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקווה ונשא עימו תעודת זהות על שם "דב רוזנבאום". בשם זה עלה לגרדום, מבלי שהבריטים והציבור ידעו את שמו האמיתי. בן 25 היה בעלותו לגרדום.
אליעזר קשאני
אליעזר קשאני נולד בפתח-תקווה ב-13 במרס 1923 למשפחת עמלים בת עשר נפשות, דור שלישי בארץ. בגיל 13 יצא לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה. ב-23 באוגוסט 1944, בשעת המצוד המקיף שערכה המשטרה בפתח-תקווה, נעצר קשאני כ"חשוד בטרור", הובא למחנה המעצר בלטרון ואחר נשלח עם הקבוצה הראשונה של 251 עצורים לאריתריאה. עם שחרורו בפברואר 1945 הצטרף לאצ"ל. בארץ החל את פעילותו במחתרת למרות חובת ההתייצבות היומית במשטרה שהוטלה עליו. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד נעצר שוב, אולם לאחר זמן קצר שוחרר ומייד חזר לפעילות. בן 24 היה בעלותו לגרדום.
ימים ספורים לאחר שהבריטים העלו לגרדום את ארבעת לוחמי האצ"ל, הוחלט במפקדת האצ"ל לתפוס בני ערובה ולתלות אותם, כדי להפסיק את העלאתם של יהודים לגרדום. אלא שהבריטים היו זהירים מאוד ונמנעו מלבקר במקומות הבילוי היהודיים. באחד המקרים, יצאה יחידה לרחוב הירקון בתל-אביב כדי לתפוס קצינים בריטים שנהגו לבקר בבארים של בתי-המלון. היחידה מנתה את "גידי" (עמיחי פאגלין) ואשתו צפורה, יעקב עמרמי (ראש ה"דלק") ואשתו חוה, וכן את דב כהן ("שמשון"), נחום סלונים ואהרון מזרחי שישב ליד ההגה. על הקורות אותם, מספר יעקב עמרמי: 5
פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבאר במלון פארק, מעשן פּייפּ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום להודיע לו, נחום ואהרון מזרחי נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") סגר את הדלת אחריהם. נחום התיישב אל אחד השולחנות, הוציא את אקדחו למען יראו הנוכחים, וביקש שכל אחד יראה את תעודת הזהות שלו. נבדקו התעודות של כעשרים זוגות; כולם היו יהודים. "אנו יוצאים", אמר נחום, "אין לנו מה לחפש כאן".הבריטי הועבר לאחד הפרדסים בקצה רחוב גורדון ושם אמורים היו לתלות אותו. אלא שיעקב עמרמי החליט לחקור אותו תחילה וגילה ששמו היה ג'ק וילקינסון. לדבריו הגיע ממצרים ורצה לטייל בארץ הואיל והוא יהודי המשרת בצבא הבריטי. על המשך החקירה מספר עמרמי: 6
בצאתם החוצה ראו ברחבת-הכניסה טיפוס ככן ארבעים, לבוש צעיף ומקטרת בפיו. שמשון שאל מייד: "Who are you?" והאנגלי ענה לו: "I am an Englishman". נחום תקע לו את האקדח בין צלעותיו ואהרון מזרחי אמר: "Come with us".
עמרמי: אם אתה יהודי, איך אתה מסביר את שמך שמצלצל כאנגלי?"שמשון" הפציר בעמרמי לגמור את החקירה ולאפשר לו להוציא את התלייה אל הפועל. כאשר תרגם עמרמי את דברי "שמשון" לאנגלית, החוויר הבריטי כסיד ואמר: "אני זוכר שלפני 30 שנה, כשהייתי ילד, אמרתי משהו בעברית לאחר מות אבי". פתאום התחיל לומר תפילת "קדיש" מתחילתה ועד סופה ואחר הוסיף פסוקים מתפילת "אדון עולם". לאחר הדברים האלה, התנצל עמרמי בפני החטוף והוא הוחזר לבית המלון.
ג'ק: שמי האמיתי הוא יעקב ולדמן, אלא ששיניתי אותו, וליתר דיוק אבא שלי שינה אותו.
"האם אתה מדבר יידיש?
"לא"
"היש לך דרכון"?
"לא".
משה ברזני ומאיר פיינשטיין נידונים למוות
ב-17 במרס 1947, ביום בו בוטל המצב הצבאי, דן בית-הדין הצבאי בירושלים את משה ברזני למוות בתלייה. משה ברזני, איש לח"י, נתפס שמונה ימים קודם לכן בשכונת מקור-ברוך בירושלים (לא הרחק ממחנה "שנלר") בעיצומו של המצב הצבאי. בחיפוש שנערך בכליו נמצא רימון והוא הואשם בנשיאת נשק ובכוונה להתנקש בבריגדיר א.פ. דייוויס, האחראי על המשטר הצבאי בעיר, שנהג לעבור באותה סביבה. ברזני הודיע כי אינו מכיר בסמכות בית-הדין לשפוט אותו ועל-כן לא השתתף בדיוניו. ברזני הצהיר הצהרה פוליטית, לפיה רואה העם העברי את הבריטים כשליטים זרים במולדתו. בין היתר אמר:
במלחמה זו נפלתי בשביכם ואין לכם רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה.המשפט כולו היה קצר; תשעים דקות לאחר תחילת המשפט קרא השופט את גזר-דין המוות. ברזני קם על רגליו ושר את ה"תקווה", אולם השוטרים הפריעו לו בשירתו וסחבוהו ממקומו בכוח. הוא נכבל בידיו וברגליו והובא אל תא הנידונים למוות, שם הצטרף אל דב גרונר ושלושת חבריו - אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי, שגזר-דין המוות שהוטל עליהם כבר אושר על-ידי מפקד הצבא הבריטי הארץ-ישראל.
שבוע ימים לאחר משפטו של משה ברזני, ב-25 במרס 1947, התכנס שוב בית-הדין הצבאי - הפעם כדי לדון במשפטם של ארבעת לוחמי האצ"ל שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת-הרכבת בירושלים (ראה לעיל). שניים מן הנאשמים, מסעוד בוטון ומשה הורביץ, נתפסו רחוק מתחנת הרכבת, ועל-כן הוחלט במטה האצ"ל שיכחישו כל שייכות למעשה. אמנם הורביץ נתפס כשהוא פצוע מכדור שפגע בו, אולם אחד הסוחרים מן המרכז המסחרי הסכים להעיד כי הורביץ היה בחנותו באותו זמן וכששמע את היריות יצא החוצה לראות מה קרה ואז נפצע. שני האחרים, מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי, הודיעו כי אינם מכירים בזכותו של בית-הדין לדון אותם ועל-כן לא ישתתפו במהלך המשפט. לפני מתן גזר-הדין הצהירו השניים הצהרות פוליטיות. פתח פיינשטיין ואמר:
משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל-אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים כי על-ידי משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ הייתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה, בפלדה המתחשלת לאש האהבה והשנאה, האהבה למולדת ולדרור והשנאה לשיעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תכוו.בית-הדין קיבל את האליבי של הורביץ ובוטון ושיחרר אותם ללא עונש. מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי נידונו למוות בתלייה. לאחר מתן גזר-הדין, קמו השניים וקראו: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." אחר-כך הוצאו השניים מאולם בית-הדין והועברו לתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים. פיינשטיין ואזולאי הצטרפו אל חמשת הנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר, קשאני וברזני.
ב-17 באפריל 1947, למחרת התליות בעכו של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני, אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את גזרי-הדין של פיינשטיין וברזני. גזר-הדין של דניאל אזולאי הומר במאסר-עולם.
רימון בין לבבות
בתא-הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים גמלה בליבם של פיינשטיין וברזני ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם תלייניהם, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".
וכך כתבו פיינשטיין וברזני מתא הנידונים למוות אל אחיהם, האסירים השפוטים, שישבו בתאים הסמוכים:
| אחים, שלום רב. אין זה כי אם עשיתם לא טוב שלא שלחתם לנו את זה. מי יודע אם עד אור הבוקר לא יהיה מאוחר. אל נא תתנו לזמן לעבור כלא היה. שילחו לנו את זה מה שיותר מהר. כל מה שסופר לכם זה היה רק סערה נפשית שחלפה מהר. אצלנו הכל מוחלט. דרישת שלום לכולם. היו חזקים וגם אנחנו. מ.פ. מ.ב. |
"את זה" היו שני רימונים אותם תיכננו פיינשטיין וברזני להטיל על התליינים בבואם לקחת אותם לגרדום. הרעיון לא היה חדש; הוא עלה כאשר דב גרונר ישב בתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים וחיכה שם להוצאת גזר-הדין לפועל. חומר הנפץ הועבר אל תוך בית-הסוהר באמצעות המזון שהיה מיועד לאסירים שקיבלו "יחס מיוחד". כאשר הועבר דב גרונר עם חבריו לבית-הכלא בעכו, נשאר חומר הנפץ בבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
לא קל היה לאנשי האצ"ל ולח"י השפוטים למלא את בקשתם של אחיהם הנידונים למוות, אולם כל אחד מהם ידע כי לו הוא במקומם - היה מבקש אותה בקשה עצמה. ביום שבו נתקבל בבית-הסוהר אישור ממפקדת האצ"ל וממרכז לח"י להיענות לבקשתם של פיינשטיין וברזני, ניגשו הבחורים במרץ להכין את הרימונים. הם חתכו את ראש התפוז, הוציאו בעזרת כפית את בשר הפרי ומילאו את החלל שנוצר בחומר נפץ ובפיסות מתכת קטנות. לתוך חומר הנפץ הוכנסו נפצים, מחוברים לפתיל הצתה. לבסוף חובר ראש התפוז למקומו באמצעות קסמי עץ דקים , כך שלא ניתן היה להכיר כי בוצע בו חתך כלשהו.
שלוש פעמים ביום הועבר לנידונים למוות מזון שהוכן על-ידי האסירים שעבדו במטבח. הסוהרים, שבדקו את המזון בקפידה, התרגלו למראה התפוזים ואישרו את העברתם ללא בדיקה מיוחדת. או-אז הוכן סל הפירות שהכיל את שני "התפוזים המיוחדים". האוכל הוכנס לתא הנידונים למוות על-ידי אחד האסירים הפליליים, ובין שאריות המזון שהוצאו מן התא, היה מגולגל פתק קטן:
| שלום רב חברים יקרים. קבלנו את ה'עיתונות'. הכל ברור לנו, ואנו שמחים על הזדמנות אחרונה זו שנותנים לנו לקחת חלק בנקמת ארבעת חברינו. באשר לנו - אנו בטוחים כי ארגונינו ינקמו בעדנו במידה ובצורה הנכונה. אולם יתכן שיפתיעו אותנו בהעברה לעכו, ולכן בקשו בחוץ שיכינו לנו גם בעכו דבר כזה, כדי שנהיה בטוחים שאנו עושים זאת. אנו חזקים. שלום רב. מ. פיינשטיין, ומ. ברזני. |
ביום שני, 21 באפריל 1947, כשבוע לאחר התליות בעכו, הוטל עוצר על ירושלים, ובעיר נפוצו שמועות כי הגיעה שעתם של פיינשטיין וברזני. בשעה 9:15 בערב, הופיעו קצינים בריטים בביתו של הרב יעקב גולדמן, הרב הראשי של בית-הסוהר, וביקשוהו לבוא אִתם לכלא המרכזי. הקצינים לא פירטו את מטרת בואם, אולם היה ברור לכול כי עומדים להוציא להורג את פיינשטיין וברזני. הרב גולדמן הוכנס לתא הנידונים למוות וניסה לעודד את רוחם של שני הלוחמים. כאשר ביקשו השניים מהרב לומר "וידוי", ענה להם: "אתם אינכם זקוקים לווידוי כי טהורים אתם. אני הוא שצריך לומר וידוי בפניכם" 7 ולבקשתו של פיינשטיין, שרו בקול רם את תפילת "אדון עולם". אחר פרצו שני הנידונים למוות בשירת "התקווה" והרב יצא עם מנהל בית-הסוהר, תוך הבטחה שיחזור כדי להיות עם השניים בשעתם האחרונה.
פיינשטיין וברזני לא גילו לרב את סודם, אולם הפצירו בו כי לא יחזור בשעת ההוצאות להורג. הרב לא נענה להפצרותיהם, וכדי שלא לפגוע בו החליטו השניים לשנות מתוכניתם המקורית ולפוצץ עצמם לפני בוא התליין. כחצי שעה לאחר צאת הרב מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות:
משה ומאיר עמדו חבוקים אחד ביד השני. בידו של משה היו הרימונים, כי ידו האחת של מאיר נקטעה בפעולה בה נִשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. מאיר עישן סיגריה בה הצית את הפתילים וככה התחבקו והוציאו את נשמותיהם בלי עינויים ומתו מות גיבורים. 8על-פי הוראת הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, נקברו השניים בהר-הזיתים בחלקת קדושי פרעות תרפ"ט ופרעות תרצ"ו - תרצ"ח. ליד הקבר הפתוח ספדו לנופלים הרב אריה לוין (רבם של האסירים) ובנימין פיינשטיין, אחיו של מאיר.
עמידתם האמיצה של לוחמי המחתרת בשעתם האחרונה, עוררה כבוד והערצה בארץ ובעולם כולו. דור חדש קם בארץ; דור המוכן להקריב עצמו למען המטרה הנשגבה של שחרור העם והארץ, כששירה על שפתיו. המשורר נתן אלתרמן, שהשתייך אל מחנה המתנגדים לאצ"ל וללח"י, פרסם בעיתון "דבר" שיר תהילה לפיינשטיין וברזני, שעלו בסערה השמיימה:
אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת-ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.
........................................
אל נסב את עינינו. בתא-הדמים
שעת-קורבן בערה לא דועכת.
ויכלה היא לשוות לשעות שֶעַמים
עוד חיים עליהם כעל כד ועל לחם.
בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.
משה ברזני
משה ברזני נולד ב-20 ביוני 1928 בבגדאד שבעיראק ובהיותו בן שש עלתה משפחתו בת שמונה הנפשות לארץ-ישראל והתיישבה בירושלים העתיקה. בגיל צעיר יצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, תחילה כשוליית-נגר, ואחר בבית-חרושת לגזוז. בגיל צעיר הצטרף ללח"י, תחילה ביחידת הנוער כמדביק כרוזים ואחר השתתף בפעולות חבלה ומיקוש. בן 19 היה במותו.
מאיר פינשטיין
מאיר פינשטיין נולד ב-5 באוקטובר 1927 בעיר העתיקה בירושלים להורים שומרי מצוות. הוא למד בישיבת "עץ חיים", אולם בגיל צעיר התייתם מאביו והתחיל לפרנס את עצמו ולסייע בפרנסת המשפחה. תחילה עבד בירושלים, ואחר-כך יצא לעבודה חקלאית בקיבוץ גבעת-השלושה, שם הצטרף להגנה. בשנת 1944 והוא בן 16, התגייס לצבא הבריטי בעזרת תעודת מזויפת שקיבל ממוכתר פתח-תקווה לפיה היה בן 20. לאחר שיחרורו מן הצבא הבריטי הצטרף לאצ"ל בו פעל תחילה בחת"ם (חיל תעמולה מהפכני). אחר התקבל לקורס מפקדים ובעיצומו של הקורס יצא להשתתף במבצע שבעקבותיו נתפס ונעצר. בן 19 וחצי היה במותו.
פריצת כלא עכו
בית-הסוהר המרכזי בעכו שכן במצודה צלבנית שנבנתה במאה ה-12. עם הכיבוש התורכי הפך חלק מהמצודה לבית-סוהר. האנגלים קיבלו כירושה את בית-הסוהר על אסיריו ושומריו שברובם היו ערבים. בשנת 1920 בוצעו שיפוצים גדולים בבניין כדי להתאים את בית-הסוהר למשטר החדש, ועם סיומם היה בית-הסוהר בעכו מסוגל לקלוט 350 אסירים. התאים היו חשוכים, ללא חשמל וללא אינסטלציה סניטרית. רק ב-1934 הותקן חשמל בפרוזדורים וחמש שנים לאחר מכן הוכנס חשמל גם לתאי המאסר. עם השנים גדלה קיבולת בית-הסוהר ובשנות הארבעים הגיעה עד ל-600 אסירים. 9
בית-הסוהר בעכו היה המבצר השמור ביותר בארץ; מוקף חומות וחפיר עמוק שהקיף את המבצר ממזרח ומצפון, בעוד הים סגר ממערב. המבצר שכן בליבה של עיר ערבית שלא כללה תושבים יהודים.
למרות שבריחה מן המקום נראתה כמשימה בלתי אפשרית, לא פסקו לוחמי המחתרת מלתכנן תוכניות. המפנה חל כאשר אחד האסירים הערבים, שהיה אחראי על אספקת הנפט למטבח ולחדרים, סיפר, כי בהיותו במחסן הנפט (שהיה מצוי בחומה החיצונית-הדרומית של המבצר), שמע קולות של נשים. הדברים הועברו אל איתן לבני, בְּכיר אסירי האצ"ל, אשר הסיק מן הדברים כי הקיר הדרומי של בית-הסוהר גובל עם רחוב או סימטה בעיר העתיקה. המידע הזה הועבר בדואר המחתרת אל מפקדת האצ"ל, בלוויית הצעה לנצל את קיר מחסן הנפט לשם פריצה אל בית-הסוהר ושחרור אסירי המחתרת. עמיחי פגלין ("גידי"), ראש חטיבת התכנון וקצין המבצעים הראשי, סייר בעכו מחופש כערבי, ולאחר בדיקה יסודית הגיע למסקנה כי הפריצה אפשרית. לאחר דיון במפקדה, קיבל לבני מכתב בו נאמר כי ניתן לפרוץ את החומה מבחוץ, אולם הצלחת המבצע תלויה ביכולת האסירים להגיע אל הקיר הדרומי בכוחות עצמם. לשם כך הוברחו אל תוך בית-הסוהר חומר-נפץ וכן נפצים ופתיל. נוצלה העובדה שהשלטונות הרשו להורי האסירים להעביר אל תוך בית-הסוהר תוספת מזון כמו ריבה, שמן, פירות ועוד. חומר הנפץ הועבר אל בין החומות בתוך קופסאות ריבה, כשהוא עטוף בריבה סמיכה. הסמל הבריטי פתח את מכסה הקופסה ובדק את תכולתה. בדקרו בתוך הריבה, נתקל בחתיכות הג'לניט שהיו קשות יותר מן הרגיל. לאחר שהוסבר לו כי לעיתים הריבה אינה נקרשת כהלכה ונוצרות בה חתיכות מוצקות יותר, נחה דעתו. הנפצים והפתיל היו חבויים בתחתית כפולה של פח שמן, אשר אף הוא עבר בדיקה יסודית. הסמל פתח את המכסה והכניס פנימה מוט ארוך כדי לבדוק את גובה השמן, אולם מאחר ועובי הפתיל והנפצים היה בקוטר סיגריה, לא הבחין הסמל בתחתית הכפולה שהייתה בעובי של פחות מסנטימטר אחד.
אותה עת היו כלואים בבית-הסוהר 163 יהודים (מתוכם 60 אנשי האצ"ל, 22 אנשי לח"י ו-5 אנשי ההגנה. היתר היו אסירים פליליים) וכן 460 ערבים. מפקדת האצ"ל החליטה שרק 41 אסירים ישתחררו (30 אנשי האצ"ל ו-11 אנשי לח"י) וזאת בגלל חוסר אפשרות טכנית למצוא מקום מסתור למספר גדול יותר של בורחים. על איתן לבני (שהיה קצין המבצעים הראשי לפני מעצרו) הוטל להחליט מי יֵצא ומי יישאר בכלא (אנשי לח"י בחרו בעצמם את המועמדים לבריחה).
מבצע הפריצה נקבע ליום ראשון, 4 במאי 1947, בשעה ארבע אחר-הצוהריים. יום קודם לכן נתכנסו משתתפי הפעולה בבית-חרושת ליהלומים בנתניה. באחד החדרים הוצבה מפה על הקיר והוחל בתדרוך. ראשון הדוברים היה עמיחי פגלין ("גידי"), שפרס בפני הבאים את פרטי התוכנית. אחריו קיבל את רשות הדיבור דב כהן ("שמשון") שנתמנה מפקד הפעולה. הוא אמר לאנשים שהם יהיו מחופשים לחיילים בריטים וקרא להם להתנהג בעכו "כחיילים של הוד מלכותו". לאחר שהלוחמים חולקו ליחידותיהם, סופרו כולם בתספורת "אנגלית". למחרת הועברו למבצר שוני (שבין בנימינה וזיכרון יעקב), אשר שימש בסיס-היציאה. עשרים לוחמים התלבשו במדי יחידת המהנדסים הבריטים, בעוד שלושה קיבלו לבוש ערבי. לאחר ההסברים וחלוקת הנשק, עלו הבחורים לשיירת המכוניות שכללה: משאית צבאית אחת בת 3 טון, שני טנדרים צבועים בצבעי הסוואה בריטיים ושני טנדרים אזרחיים. בראש השיירה נסע ג'יפ הפיקוד, וליד הנהג ישב "שמשון" בלבוש קפטן בריטי, וחזהו עטור מדליות.
בהגיע השיירה לעכו, נכנסו שני הטנדרים הצבאיים אל תוך השוק, בעוד המשאית חיכתה ליד השער. מאחת המכוניות הורידו סולמות ו"יחידת ההנדסה" צעדה לעבר בית-המרחץ הטורקי כדי "לתקן" את קווי הטלפון. הם טיפסו בעזרת סולם על הגג המתחבר אל חומת המבצר, ודב סלומון, מפקד היחידה, עזר לסגנו יהודה אפיריון להעלות את המטענים ולחבר אותם באמצעות אנקולים אל החלונות של בית-הסוהר. הבחורים ביצעו את עבודתם באין מפריע מאחר והיו מוסתרים מן הזקיפים שהוצבו על גג המבצר. אותה שעה התפרסו שתי יחידות החסימה ופיזרו מוקשים בדרכים שהובילו אל מקום הפריצה. יחידה אחת, בת שלושה לוחמים, הייתה בפיקודו של אבשלום חביב, והשנייה כללה שני לוחמים (מיכאלי ואוסטרוביץ).
יחידה נוספת של שלושה לוחמים, שהיו מחופשים לערבים, התמקמה צפונית לעכו ועם תחילת הפעולה הפגיזה במרגמה את המחנה הצבאי ששכן במקום. יחידת הפיקוד שנסעה בג'יפ התמקמה ליד תחנת הדלק בכניסה לעיר החדשה, פיזרה מוקשים נגד רכב והציתה את תחנת הדלק.
במכונית האחרונה בשיירה הייתה החולייה החיפאית, שכללה את משה לוי, בנימין בכר, דני וזאב, וכן שתי בנות: מרגלית אבוטבול-מאירצ'יק ושולה מהולל-פנסו. 10 מתפקידה של החולייה היה להניח מוקשים בדרכים המובילות מחיפה לעכו ועל כך כותב משה לוי: 11
|
לאחר שהשיירה חצתה את גשר נעמן, עצרתי את רכבי והנפתי ידי לשלום לעבר חברי החיילים שישבו במשאית האחרונה שבשיירה... הנחנו במהירות את המוקשים על הכביש, אחר-כך פיזרנו אותם לכל רוחבו בשתי שורות. משכנו את נצרת הביטחון, והנחנו שני שלטי אזהרה, אחד לכל כיוון, כדי להזהיר את הנהגים לבל יעברו על המוקשים. למראה שלטי האזהרה קמה במקום בהלה. נהגים החלו להסתובב על הכביש כדי להתרחק מהמקום. |
בעוד החוליות מתפרסות מחוץ למבצר, החלה ההתארגנות בתוך כותלי בית-הסוהר. בשעה 15:00 נפתחו דלתות התאים לטיול של אחר-הצוהריים. אותם אסירים, שלא נכללו בין הבורחים ירדו לחצר ותפקידם היה לבצע את פעולות ההסחה, בעוד המועמדים לבריחה נשארו בתאים. הם נחלקו לשלוש קבוצות, כל קבוצה בתא נפרד.
בשעה 16.22 נשמע פיצוץ עז שהחריד את כל הסביבה. חומת המבצר נפרצה.
הקבוצה הראשונה של הבורחים זינקה מן התא, והבחורים רצו במסדרון לכיוון הפירצה. היה עליהם להתגבר על נחשול של אסירים ערבים שרצו בפאניקה מן התאים וחסמו את הדרך. ראשון הבורחים, מיכאל אשבל, הצמיד מטענים אל המנעולים שסגרו את השער של המסדרון והדליק את פתיל ההשהיה. פיצוץ, והשער נפתח. באותה צורה נפרץ גם השער השני והדרך אל החופש נפתחה. אותה עת נכנסה לפעולה הקבוצה השנייה; הם יצרו מחסום אש על-ידי הבערת נפט מעורב בשמן. התלקחה מדורה גדולה שחסמה את הדרך בפני כניסת שוטרים למסלול הבריחה. אנשי הקבוצה השלישית זרקו רימוני הלם לעבר הגג והבריחו את הסוהרים שניצבו שם. בתוך כל המהומה שנוצרה מן ההתפוצצות, היריות והאש, פילסו 41 אסירים את דרכם אל החופש. הפגישה עם יחידת התוקפים הייתה נרגשת, אולם לא היה זמן לחילופי חוויות.
הקבוצה הראשונה של הבורחים עלתה על הטנדר הראשון ויצאה לדרך, אולם הנהג טעה ונסע לכיוון חיפה במקום לנסוע לכיוון הר-נפוליון. ליד החוף הם נתקלו בקבוצה של חיילים בריטים שיצאו לרחוץ בים, וכשהבחינו בטנדר פתחו באש. הטנדר ניסה לחזור על עקבותיו, אולם הוא נתקל בקיר בית-הקברות והתהפך. הבחורים קפצו מן המכונית ופתחו בריצה לעבר תחנת הדלק, בעוד החיילים הבריטים מדלגים אחריהם. דב כהן ("שמשון") ראה את הנעשה וניסה לעצור את הבריטים בירי ממקלע הברן שהיה בידו, אולם 17 קליעים שמו קץ לחייו. זלמן ליפשיץ, שלחם לצד שמשון, נהרג אף הוא. מספר הנפגעים הלך וגדל, וכאשר נפסקה האש, היה המאזן עצוב מאוד: מבין 13 הבחורים שיצאו ראשונה אל החופש, 5 נהרגו, 6 נפצעו ורק שניים לא נפגעו מן היריות. הפצועים ושני הבריאים הוחזרו אל הכלא.
תקלה נוספת קרתה ליחידת החסימה בפיקודו של אבשלום חביב (יחד עם מאיר נקר ויעקב וייס). הם לא שמעו את אות הנסיגה ונשארו בשטח גם לאחר שיתר היחידות כבר עזבו את עכו. לאחר קרב ארוך עם חיילים בריטים נתפסו ונאסרו. גם ביחידת החסימה השנייה, שכללה את אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ, לא שמעו את קול החצוצרה (שסימנה את הנסיגה) ונתפסו אף הם בידי הבריטים.
יתר הבורחים והתוקפים שהיו במשאית ובטנדר השני, הצליחו לצאת בשלום את עכו. הם הגיעו עד לקיבוץ דליה, השאירו שם את המכוניות וצעדו ברגל לעבר בנימינה, שם הם חולקו בין בתי נחלת ז'בוטינסקי, ולמחרת בבוקר פוזרו ברחבי הארץ למקומות שהוכנו עבורם מראש.
חיים אפלבוים, איש לח"י, שנפצע בשעת הנסיגה, הצליח לטפס על טנדר המאסף, אולם בדרך נפח את נשמתו. הוא הושאר במכונית ואנשי קיבוץ דליה העבירו למחרת היום את הגופה לחיפה ומסרוה לידי "חברה קדישא".
בסיכום הפעולה התברר שמספר האסירים שהצליחו לצאת אל החופש הגיע ל-27 (20 אנשי אצ"ל ו-7 אנשי לח"י). 9 לוחמים נהרגו בהיתקלויות עם כוחות הצבא הבריטי: 6 מן הבורחים ו-3 מן המשחררים. 8 מן הבורחים, חלקם פצועים, נתפסו והוחזרו לכלא. כן הובאו למאסר 5 מן המתקיפים שלא הצליחו לחזור לבסיסם. האסירים הערבים ניצלו את המהומה שנוצרה ו-182 מהם ברחו מבית-הסוהר.
למרות מחיר הדמים הכבד, תוארה הפעולה על-ידי כתבי-חוץ כ"פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה". שליחו של עיתון "הארץ" בלונדון כתב ב-5 במאי:
ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית... חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת-מחשבת אסטרטגית.
בעיתון הנפוץ "ניו-יורק הרולד טריביון" אנו מוצאים את התיאור הבא:
הם הוציאו לפועל את המשימה השאפתנית, שהייתה הקשה מכל אלה שיזמו עד כה, בצורה מושלמת. ביצוע הפעולה תואר על-ידי אנשי צבא כמעשה מופת.
בעיתון "המשקיף" מיון 7 במאי 1947 אנו מוצאים את הידיעה הבאה:
|
נפוליון לא הצליח בפרלמנט הבריטי בלונדון שאל הציר אוליבר סטאנלי: "איזו פעולה ינקטו כתוצאה מהאירוע בכלא עכו, שהוריד את היוקרה הבריטית לשפל נמוך ביותר?" |
ובדו"ח מתנצל ששלח הנציב העליון למשרד המושבות בלונדון, נאמר בין השאר:
| שום מספר של חיילים או שוטרים כשלעצמו אינו יכול לשמש ערובה לביטחון מפני התקפה על הרבה בניינים, גשרים ומוסדות אזרחיים ... הגנה שלמה על כל המתקנים האלה נגד התקפות מאורגנות שאפשר להוציאן לפועל בכל מקום ובכל שעה ... אינה בגדר אפשרות מעשית ... יש לזכור שהפורשים בארץ-ישראל מאומנים בטכסיסי המחתרת שבהם השתמשה המחתרת באירופה בימי המלחמה האחרונים. |
זמן קצר לאחר פריצת כלא-עכו, התרחשה באו"ם סנסציה. אנדרי גרומיקו, נציג ברית-המועצות באו"ם, הצהיר בפני הצירים הנדהמים, שארצו רואה בעין יפה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.
דב כהן ("שמשון")
דב כהן ("שמשון") נולד בפולין ב-28 בדצמבר 1915. בגיל עשרים עלה ארצה כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ובמהרה הצטרף לשורות האצ"ל. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה התנדב לחיל הקומנדו הבריטי ובקרבות שהתנהלו בחבש נגד האיטלקים גילה אומץ לב וכושר לחימה נדירים. מייד עם שחרורו מן הצבא הבריטי, עטור תהילה ואותות הצטיינות, התייצב לפעילות באצ"ל. הוא נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקווה והשתתף בפעולות רבות. בין היתר פיקד על החבלה במטוסים בריטיים בשדה התעופה בלוד, ובליל ההתקפות על תחנות רכבת וגשרי מסילה בדרום, היה אחראי על הפעולה באשדוד. "שמשון" גם הרחיב את מערכת האימונים של לוחמי האצ"ל והכניס לשימוש מבצעי את הרובה והברן.
בכל הפעולות עליהן פיקד, צעד בראש לוחמיו. כך עשה גם בקרב על מבצר עכו; הוא חשף את עצמו ומקלע הברן בידיו, כאשר ניסה לחפות על חבריו שנתקלו במארב בריטי. בקרב זה מצא את מותו והוא בן 32 שנה.
אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר נידונו למוות
ב-28 במאי, כשלושה שבועות לאחר פריצת כלא עכו, נערך משפטם של החמישה שנתפסו בעכו לאחר פריצת הכלא. אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר שנתפסו סמוך לחומת בית-הכלא בעודם מחזיקים בנשקם, לא הכירו בזכות בית-הדין לשפוט אותם והעדיפו לנצל את המשפט כדי להצהיר הצהרות מדיניות. השניים האחרים, אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ, נכנעו ללחץ משפחותיהם וניהלו משפט מסודר. עורכי-הדין, שנשכרו על-ידי המשפחות, הצליחו להמציא תעודות המוכיחות כי גילם פחות מ-18 וכך להצילם מתלייה. אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר לא לקחו חלק במשפט, שנמשך קרוב לשלושה שבועות, ואשר העידו בו למעלה מ-35 עדי הקטגוריה. לאחר סיכומי הקטגוריה, הגיע תור ההצהרות.
ראשון הדוברים היה אבשלום חביב, אשר הישווה את מלחמת המחתרת העברית עם זו של האירים ואמר, בין היתר: 12
כאשר יצאו נגדכם לוחמי המחתרת האירית ניסיתם להטביע בנהרי-נחלי-דם את ההתקוממות נגד העריצות. הקימותם תליות; רצחתם ברחובות; גירשתם לארץ-גזרה. חשבתם בטיפשותכם הרבה כי בכוח רדיפות תשברו את רוח ההתנגדות של האירים החופשיים, אבל טעיתם. המרד האירי הלך וגבר עד שקמה אירלנד החופשית... תמהים אתם כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבתם אותם לפחדנים, שהיו קורבן לשחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטונכם, נלחמים בצבאותיכם ובעמדם בצל המוות - בזים למוות? [...] העוז ותעצומות הנפש נשאבים כאן משני מחצבים: המגע המחודש של הנוער העברי עם אדמת אבותיו, המחזיר לו את מסורת העוז של גיבורי העבר, ולקח השואה המלמד אותו כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי אם על עצם קיומנו.מאיר נקר עמד גם הוא בהצהרתו על "פשיטת הרגל" של המדיניות הבריטית בארץ-ישראל ועל התמוטטות השלטון "אשר פקידיו נאלצים לשבת בגטאות" (רמז לאזורי הביטחון בהם הסתגרו הבריטים).
יעקב וייס תקף את המדיניות האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית ושלל את עצם חוקיותה של הנוכחות הבריטית בארץ: 13
עצם הימצאותכם כאן, שהכול מתקוממים נגדה, היא בלתי חוקית. הארץ הזאת ארצנו היא מימים ימימה ולנצח נצחים. מה לכם, קצינים בריטיים, ולמולדתנו? מי שמכם שליטים על אומה עתיקה ושוחרת חופש?...ב-16 ביוני ניתן גזר-הדין: עונש מוות בתלייה לאבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ נידונו למאסר עולם עקב גילם הצעיר.
מפקדת האצ"ל נתנה הוראה ליחידות הח"ק לחטוף בני-ערובה כדי להציל את חייהם של הנידונים למוות, אולם הממשלה הבריטית התעלמה מאזהרותיו של האצ"ל ואף מבקשותיהם של מנהיגי היישוב בארץ ושל אישים רבים בעולם, וב-8 ביולי אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזרי-דין המוות שניתנו שלושה שבועות קודם-לכן. כמה ימים לאחר אישור גזר-הדין, תפסה יחידה של האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטים בשעה שיצאו מאחד מבתי-הקפה. הסרג'נטים הוכנסו למכונית שחיכתה בקרבת מקום ונלקחו למקום מחבוא שהוכן במיוחד למטרה זו.
חטיפת הסרג'נטים היכתה בתדהמה לא רק את הבריטים, אלא גם את מנהיגי היישוב היהודי בארץ. הם ידעו היטב שהאצ"ל יקיים את אזהרותיו, וחששו מתגובת הצבא הבריטי.
מייד עם היוודע דבר החטיפה, הוטל עוצר על נתניה וסביבתה והוחל בחיפושים מבית לבית. גם כוחות ההגנה הצטרפו לחיפושים, אולם העלו חרס בידם. שני הסרג'נטים הוחזקו בבונקר, שנחפר בבית-חרושת ליהלומים בקצה העיר, ובו מזון ומכלי חמצן, שהספיקו לתקופה ארוכה. החזקתם של בני-הערובה בידי האצ"ל לא הרתיעה את הממשלה הבריטית, ובשעות הבוקר המוקדמות של ה-29 ביולי הועלו לגרדום בכלא עכו שלושת לוחמי האצ"ל: אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר. יש לציין, כי ההחלטה לבצע את גזרי-הדין נתקבלה בישיבה מיוחדת של הקבינט הבריטי בלונדון, למרות ידיעתם הברורה כי בכך הם חורצים את דינם של שני הסרג'נטים שנלקחו כבני ערובה. על התנהגותם של לוחמי האצ"ל בתא הנידונים למוות לפני עלייתם לגרדום, כותב הרב נסים אוחנה מחיפה, שנתבקש להיות אתם בשעתם האחרונה:
הם לא גילו כל סימני פחד או זעזוע. הם היו אמיצים מאוד... שהיתי עם הנידונים למוות כשעה וכשיצאתי ביקשוני לדרוש בשלום היישוב וביקשו גאולה לעם-ישראל. אני אמרתי להם: אשריכם גיבורי האומה.הבריטים לא הותירו בפני האצ"ל כל ברירה, ולמחרת היום, ב-30 ביולי, נמצאו שני הסרג'נטים תלויים בחורשה ליד נתניה. הייתה זו חובתו של האצ"ל כלפי חבריו לפעול כדי להפסיק אחת ולתמיד את מחול הגרדומים המטורף שהבריטים בחרו בו. ואמנם מאז תלייתם של שני הסרג'נטים - פסו גרדומים מן הארץ.
תליית הסרג'נטים זיעזעה את ממשלת בריטניה ואת העם הבריטי. העיתונות לא פסקה מלגנות את המעשה, שהשפיע יותר מכל פעולה אחרת על ההחלטות של הממשלה בכל הנוגע לעתיד ארץ-ישראל. בגין כותב בספרו "המרד" כי "המעש האכזרי", כלשונו, היה אחד הצעדים שהכריעו את הכף להסתלקותם של הבריטים מן הארץ. גם הקולונל ארצ'ר קאסט, מפקידיה הבכירים של ממשלת ארץ-ישראל, אמר בהרצאה שנשא ב-1949 כי: "תליית הסרג'נטים עשתה יותר מכול ליציאתנו מארץ-ישראל".
אבשלום חביב
אבשלום חביב נולד ב-18 ביוני 1926 בחיפה ובגיל רך עברה המשפחה לירושלים. בהיותו בבית-הספר התיכון בבית-הכרם הצטרף לאצ"ל. משסיים את לימודיו, שירת שנה בפלמ"ח וזאת כתנאי להמשך לימודיו באוניברסיטה העברית (על-פי החלטת המוסדות הלאומיים היה על כל מסיים בית-ספר תיכון לעשות שנה אחת בעבודה חקלאית באחד הקיבוצים או לשרת בפלמ"ח). כשחזר לירושלים נרשם לאוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הרוח, וחידש את פעילותו באצ"ל, הפעם במסגרת הח"ק (חיל הקרב). הוא השתתף בפעולות רבות, האחרונה שבהן הייתה פיצוץ מועדון הקצינים בבית-גולדשמיד, בה חיפה במקלע "ברן" על יחידת הפורצים. בפריצה לכלא עכו שימש כמפקד יחידת החיפוי, שהמשיכה בלחימה עד ללכידתה בידי הבריטים. בן 21 היה בעלותו לגרדום.
יעקב וייס
יעקב וייס חניך בית"ר מנעוריו, נולד בצ'כסלובקיה ב-15 ביולי 1924. בזמן מלחמת-העולם השנייה התחזה לקצין הונגרי וכך הציל את חייו. הוא הגיע ארצה באניית מעפילים אשר נתפסה בידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למחנה המעצר בעתלית. הוא שהה במחנה המעצר עד שחרור המעפילים על-ידי הפלמ"ח (9 באוקטובר 1945), עבר לגור בנתניה, וכעבור זמן קצר הצטרף לאצ"ל. משסיים "קורס סגנים" (מפקדי כיתות) הועבר לח"ק (חיל הקרב) והשתתף במספר מבצעים: התקפה על מחנה-הנופש הצבאי בנתניה וכן חבלה בגשרים וברכבות. בהתקפה על כלא עכו שימש ביחידת החיפוי ונלחם עד שנפל בידי הבריטים. בן 23 היה בעלותו לגרדום.
מאיר נקר
מאיר נקר נולד בירושלים ב-26 ביולי 1926 למשפחה מעוטת-יכולת מיוצאי עיראק. בגיל 12 הפסיק את לימודיו בתלמוד-תורה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, וכעבור שנה הצטרף לבית"ר. בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי, לאחר שזייף את רישום גילו. עם שחרורו מן הצבא הבריטי ב-1946 מצא את דרכו לאצ"ל. תחילה פעל בענייני גיוס והסברה ואחר עבר לח"ק והשתתף במספר מבצעים, חלקם יחד עם אבשלום חביב, שהיה מפקדו בפעולתם האחרונה. בן 21 היה בעלותו לגרדום.
גבורת עולי הגרדום
פנים רבות למושג "גיבור" ודרגות שונות ל"גבורה".
בפרקי אבות נאמר: "איזהו גיבור הכובש את יצרו". אולם בדרך כלל, כאשר מדברים על גבורה, הכוונה היא למצב מלחמה. בתנ"ך מרבים להשתמש במושג "גיבור חיל" וכן "ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה".
הלוחם האמיץ מחליט להסתכן כדי להציל חבר הנמצא במצוקה בקרב, או כדי לעצור את התקדמות האויב. במקרה זה ההחלטה היא רגעית ולא פרי תכנון מוקדם. הפעולה נמשכת בדרך כלל זמן קצר (דקות או שעות מספר). אכן הסיכון הוא רב, אולם קיים גם סיכוי כלשהו לצאת מן הקרב בשלום.
שונה הדבר תכלית שינוי אצל "עולי הגרדום", שהגיעו לדרגת הגבורה הגבוהה ביותר.
השלב הראשון, לאחר שנתפסו לוחמי המחתרת, היה הבאתם בפני בית-הדין הצבאי. כאן עמדו בפניהם שתי אפשרויות: להשתתף במשפט בעזרת עורכי-דין או להודיע כי אינם מכירים בסמכות בית-הדין לשפוט אותם. עולי הגרדום בחרו לא להשתתף במהלך המשפט, וכשהגיע תורם הצהירו הצהרה פוליטית המדגישה את זכותנו על הארץ ואת בגידתם של הבריטים בהתחייבות שקיבלו על עצמם להקמת מדינה עברית חופשית בתחומי ארץ-ישראל. בעשותם כך, נטלו הלוחמים סיכון רב, ביודעם שפסק-הדין עלול להיות מוות בתלייה. אלא שלוחמי המחתרת החליטו להמשיך את המלחמה גם בין כותלי בית-משפט, ובאמצעות ההצהרות הפוליטיות, הפיצו את דבר המחתרת בארץ ובעולם.
לאחר מתן פסק-דין המוות, החל השלב השני, הקשה ביותר. הנידון למוות הושם בצינוק, לבוש בגדים אדומים ומנותק מחבריו האסירים. את הטיול היומי עשה לבדו (או עם חבריו הנידונים למוות), כאשר רגליו נתונות בשלשלאות. לפנינו אדם שיושב שבועות רבים ולעיתים אף חודשים (דב גרונר ישב בצינוק הנידונים למוות 105 ימים!) ומחכה להוצאתו להורג. על מה חשבו עולי הגרדום בתא הנידונים למוות? כיצד הרגישו?
מאנשים שהצליחו ליצור איתם מגע אנו יודעים כי הנידונים למוות היו שלמים עם עצמם ועם מעשיהם. הם שמרו על קור רוח ועל קומה זקופה.
עולי הגרדום הרבו לכתוב מכתבים ואחד מהם, מיכאל אשבל, אף כתב יומן בתא הנידונים למוות. 14 בעזרת המכתבים והיומן ניתן להציץ אל דרך חייהם והלך מחשבותיהם. במכתבו של אבשלום חביב לחברתו "גילה" הוא כותב: "מוכן לרע אך יחד איתך מחכה לטוב". ובמכתב למפקד הארגון מנחם בגין, כותבים אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר (השלושה נתפסו בהתקפה על מבצר עכו): 15
| אין אנו חושבים את מעשנו למעשה "יוצא מן הכלל" - אנו חושבים אותו באמת לדבר מובן מאליו, הנובע באופן ישיר מהכרתנו ומדרך "המעמד" [כינוי לארגון בפי חבריו]. ידענו שזה עלול לקרות, ואנו סבורים כי חיילי "המעמד" בכללם מסוגלים לעמוד בניסיון דומה. |
מעניין להשוות מכתב זה לצניעות הניבטת מדברי מיכאל אשבל:
אין אנו גיבורים, הננו חיילים אפורים שגורלנו הושיב אותנו על ספסל הנאשמים. רבים מחברינו נתנו את חייהם בקרב. אין אנו רוצים להתעטף באיצטלת גיבורים. ההבדל בינינו לבין חברינו החיילים שנפלו בקרב הוא בזה שהם נלחמו כאלמונים ונפלו כאלמונים. אנחנו הולכים כשאת פעולותינו קושרים בשמותינו אנו; על כך גאוותי. אבל מה לגאווה ולגבורה?על שלוות נפשו של מיכאל אשבל ניתן ללמוד מן העובדה שהצליח לכתוב בתא הנידונים למוות שני שירים. האחד - "עלי בריקדות", הוא תרגום השיר היידי "אויף דה קנונען" [על התותחים], שהיה נפוץ בקרב הפרטיזנים היהודים. והשיר השני - "ללא דרך הגונדה צועדת", שנכתב בהשראת ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בלוד, בה השתתף.
הנידונים למוות הרבו לשיר, משירי לכת ועד שירים רומנטיים. כותב על-כך מיכאל אשבל:
מה טוב לשיר ברגע זה! אין אתה נאלץ לחשוב. המשורר עשה את עבודתך ואתה רק חוזר מתוך רגש על דבריו ...ובאחד ממכתבי אבשלום חביב אנו מוצאים:
כן, אנו באדום, ושרים את השיר "כלניות כלניות" ...הנידונים למוות הגיעו לדרגת הגבורה הגבוהה ביותר ועלו לגרדום כששירה על שפתותיהם.
הערות:
1. מנחם בגין, המרד, עמוד 487.
2. מכון ז'בוטינסקי, עו-8.
3. זכרם נצח, עמוד 15.
4. עיתון "הארץ" מיום 17.4.47.
5. יעקב עמרמי, הדברים גדולים הם מאתנו, עמוד 97.
6. שם, שם.
7. ראיון המחבר עם טוביה גולדמן, בן הרב.
8. יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, עמוד 235.
9. יהושע כספי, בתי הסוהר בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32 (1984), עמוד 150.
10. עדות בנימין בכר, מכון ז'בוטינסקי.
11. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 114. וכןשמואל שליט, שמשון, עמוד 104.
12. זכרם נצח, עמוד 21.
13. שם, עמוד 18.
14. עלי בריקדות, יומן הכלא של מיכאל אשבל.
15. אריה אשל, ארבעה צעדים למוות.
