משא ומתן להסכם בין האצ"ל וההגנה

בשלהי 1947, עם האצת התהליכים לקראת מלחמת העצמאות, קראו נציגי החוגים האזרחיים במוסדות הלאומיים להידברות עם האצ"ל, אלא שבן-גוריון דחה בתוקף כל צורה של הידברות. "אין כל משא-ומתן עם הפורשים וגם לא יהיה", הכריז במסיבת עיתונאים שכינס בתל-אביב. "אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת היישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים יצורף לשורותיה". בן-גוריון עצמו היה עקבי, והחזיק בדעתו זו במשך כל הזמן, עד לפירוקם המוחלט של האצ"ל ולח"י. אבל לא כך סברו רוב חבריו בהנהגה הציונית. במחצית דצמבר 1947 יזם יצחק גרינבוים מגעים עם בגין במטרה להגיע לידי הסכם בין האצ"ל לבין הסוכנות היהודית. תחילה היו הפגישות בלתי רשמיות בגלל העדר אישור פורמלי של הנהלת הסוכנות היהודית, אולם בישיבה הרביעית הפך המשא ומתן לרשמי. נציגי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי במשא-ומתן זה היו: הרב פישמן (מימון), י' גרינבוים, מ' שפירא, ד' פנקס וד' רמז. בשם האצ"ל הופיעו: מ' בגין, ח' לנדאו וש' כץ (בחלק מן המשא והמתן השתתף גם הרב לוי יצחק רבינוביץ, רבה הראשי של יהדות דרום-אפריקה, שהגיע ארצה זמן קצר לפני כן). 1
המשא ומתן היה קשה ומייגע, בייחוד בגלל ההתנגדות הנמרצת של בן-גוריון ומוסדות מפא"י לכל צורה של הסדר. אל מפא"י הצטרפה גם "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם), שקמה באותם ימים מהאיחוד בין "אחדות העבודה - פועלי ציון" ו"השומר הצעיר". "את החשבון עם הפורשים יש לעשות לפני קבלת המדינה", אמר אז אחד ממנהיגי "השומר הצעיר". גם ראשי ההגנה היו נגד כל משא-ומתן עם האצ"ל, והפיקוד העליון הודיע כי ל"ארגונים הפורשים יש רק דרך אחת לשתף עצמם כבני העם היהודי במלחמתו על עצמאותו: לפרק את ארגוניהם, למסור את נשקם לארגון ההגנה ולהיכנס אישית לארגון ההגנה". בסופו של דבר נחתם הסכם של שיתוף פעולה בין האצ"ל והסוכנות היהודית (ראה להלן). קודם שהמשא והמתן הגיע לסיומו, קמו בשטח הסדרים מקומיים של שיתוף-פעולה בין לוחמי האצ"ל ולוחמי ההגנה. הרקע לכך היו מעשי האיבה של הערבים, שהלכו והתגברו בכל חלקי הארץ.
הקורבנות היהודיים הראשונים נפלו כבר למחרת החלטת עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. כמה ימים לאחר-מכן תקפו הערבים את המרכז המסחרי בירושלים, שדדו את חנויות היהודים והעלו אותן באש. מעודדים מהצלחתם, עברו הערבים להתקפת התחבורה היהודית בכבישים הבין-עירוניים, והנסיעה לירושלים, לגליל ולנגב הייתה בבחינת סכנת נפשות. בחודש דצמבר 1947 נהרגו ברחבי הארץ 184 יהודים! ראשי המוסדות הלאומיים קראו להבלגה ונקבע קו של ריסון והתאפקות. ההנחה הייתה שההבלגה תשקיט את הרוחות ותִמנע התגברות של המאבק המזוין. האצ"ל, לעומת זאת, גרס שיש לפתוח ביוזמות צבאיות כנגד הערבים ולא להסתפק בהתגוננות בלבד. הוויכוח של שנות השלושים - מה עדיף: הבלגה או תגובה? - שב ועלה למרכז הבמה הציבורית וההכרעה נפלה במהרה. האצ"ל עבר מדיבורים למעשים, ופתח בהתקפות על ריכוזי הערבים בכל חלקי הארץ. דעת הקהל בארץ התנגדה להבלגה והאהדה לאצ"ל הלכה וגברה.

האצ"ל בחיפה מגיב

בשנת 1947 התחזק האצ"ל בחיפה, ומקומו לא נעדר בפעולות התגובה נגד הפורעים הערבים.

הפשיטה על טירה 2
ב-13 בדצמבר 1947 נערכה פשיטה על הכפר הערבי טירה, ששכן בסמוך לחיפה. על הפעולה פיקד משה עמיאל, מפקד הח"ק בחיפה וסגנו של מפקד המחוז שמואל מייטין ("אמנון"). בשעה 22:00 צעד עמיאל בראש יחידה בת 12 לוחמים לעבר טירה. כעבור 40 דקות הגיעו לפאתי הכפר ונערכו בשלוש חוליות (4 לוחמים בכל חוליה): האחת לפריצה ושתיים הנותרות - לחיפוי. סימטאות הכפר היו ריקות מאדם ורק בכמה בתים נראה אור. הבחורים הגיעו עד למרכז הכפר ונקבעו שני בתים - האחד לפיצוץ והשני להצתה. חוליה אחת פרצה לבית, שפכה לתוכה בנזין והעלתה אותו באש. עם הפריצה, החלו הערבים לירות ללא הבחנה, ותחת מטר היריות התקרבה החוליה לבית השני, הניחה את המטענים ולאחר הפעלת מנגנוני ההצתה, נסוגו מן המקום. כעבור מספר שניות נשמעה התפוצצות והבית נהרס עד היסוד.
בינתיים גברו היריות ובכפר קמה מהומה. מייד לאחר ההתפוצצות החלה הנסיגה, וכעבור כחצי שעה הגיעו כולם בשלום לבסיס באחת החורשות באחוזה. עמיאל חשש מפני חיילי הלגיון הערבי ששכנו בקרבת מקום, אולם אלה לא התערבו בנעשה. למחרת התפרסם בעיתונות שבפעולה נהרגו 13 ערבים.
אותו לילה נערכו על-ידי האצ"ל פעולות נגד הערבים במקומות שונים בארץ.

בשער בתי-הזיקוק
ב-30 בדצמבר 1947 עברה חוליה של האצ"ל בטנדר ליד שער בתי-הזיקוק והטילה קופסאות שימורים ממולאות חומר-נפץ. מן הפיצוץ נהרגו שישה ערבים ועשרות נפצעו. זמן קצר לאחר מכן התנפלו הערבים על היהודים עובדי בתי-הזיקוק והיכו בהם ללא רחם במקלות, מוטות ברזל וסכינים. 41 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו. "השתוללות הערבים נמשכה למעלה משעה" עד שהגיע למקום צבא בריטי והשליט בו סדר. אוטובוסים ערביים הובאו למקום והפועלים הערבים הוסעו לבתיהם, "מבלי שייעשה קודם לכן כל ניסיון מצד המשטרה או הצבא לניפוי, זיהוי או בדיקה לשם גילוי המשתפים הפעילים בפרעות". 3
בעקבות הטבח שעשו הפורעים הערבים ביהודים, זנחה ההגנה את מדיניות ההבלגה ויצאה לפעולת תגמול.

פעולות התגובה של ההגנה

בתגובה על הרצח בבתי-הזיקוק, התקיפה ההגנה את הכפר הערבי בלאד-א-שייח', ממנו באו הרוצחים. ב-1 בינואר 1948 יצאו שש מחלקות של ההגנה מקיבוץ יגור והפקודה שקיבלו הייתה "להתקיף את הכפר, לפגוע במספר גברים גדול ככל האפשר, לחבל ברכוש ולהימנע מפגיעה בנשים וילדים". בהגיעם למקום, נורתה עליהם אש מן הכפר וכן ממחנה הלגיון הערבי ששכן בקרבת מקום. על פי דיווחי ההגנה, נהרגו בפעולה למעלה מ-60 ערבים. 4
אגב, לא היה זה המקרה היחידי בו פעלה ההגנה נגד הערבים וגרמה למספר הרוגים גדול. להלן פעילות ההגנה נגד ערביי העיר התחתית בחיפה: 5
אנשי ההגנה ניצלו יפה את עליונותה של שכונת הדר הכרמל על השכונות הערביות בתחתית העיר. לאחר שהרבו הערבים לצלוף מבתיהם שבוואדי ניסנס לרחובות הדר הכרמל, שפכו אנשי ההגנה כמה חביות בנזין מהול בשמן במורד הרחוב והציתוהו. המתקיפים הערבים יצאו מבתיהם לכבות את האש הזוחלת אל שכונתם. עתה חיכתה להם הפתעה קשה: מקלע שהוצב במעלה הרחוב החל להמטיר אש והפיל בהם חללים. כן הותקנו כדורי ברזל גדולים ממולאים חומר נפץ שהיו מתגלגלים במורדות הרחובות אל העמדות והמחסומים של הערבים וזורעים בהם הרס ומוות.
ב-21 במרס 1948 הביאו הערבים מכונית משא טעונה חומרי נפץ אל מול משרדי "סולל בונה" ברחוב הנמל. כתוצאה מהתפוצצות המכונית נהרגו 6 אנשים ונפצעו רבים.
בתגובה לפעולה זו החליטה מפקדת ההגנה להחדיר מכונית תופת ללב העיר הערבית. למחרת יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומרי נפץ לרחוב עיראק שבמרכז העיר הערבית, ולאחר שנוסעיה נסוגו לשכונות היהודיות, אירעה התפוצצות חזקה שגרמה להרס רב והפילה חללים רבים. 6
הטבח בבתי-הזיקוק לוּוה בחילוקי דעות וויכוחים פנימיים. היו שראו בהתנפלות תגובה ישירה של פעולת האצ"ל שגרמה למותם של שישה ערבים. אומנם מפקדת האצ"ל ביקשה להפריך קשר זה והביאה לכך נימוקים שונים, אולם בקרב חברי הסניף בחיפה שררה הרגשה קשה. משה עמיאל מספר כי "בקרב השורות שלנו נפלה הרוח" ומוסיף ש"התוצאה המיידית של פעולה זו הייתה פגיעה באהדה של תושבי העיר לחיילי האצ"ל. פרשה זו גרמה גם להחרפת היחסים עם ההגנה, שהיו מתוחים בלאו-הכי". 7
על רקע המאורעות האלה ובמיוחד בגלל התנגדותו של בן-גוריון למשא ומתן שהתנהל עם האצ"ל, נקל להבין את שורת התקריות שהיו בין ההגנה והאצ"ל באותה תקופה. בן-גוריון מינה את יעקב לובליני מחיפה כמרכז הפעולה נגד "הפורשים". ההוראות שקיבל היו למנוע פעולות שמתכוונים "הפורשים" לבצע נגד יהודים, ערבים ואנגלים. עיקר התקציב שקיבל לובליני היה עבור היחידות שעסקו בעיקוב אחר אנשי האצ"ל ברחבי הארץ. מעניין לצין שמתוך 38 עוקבים, היו בחיפה 26 וזאת לעומת 8 בלבד בתל-אביב ו-7 באזור התיכון. 8

פרשת ידידיה סגל

היחסים בין ההגנה והאצ"ל בחיפה היו, כאמור, מתוחים במיוחד. יש לזכור כי חיפה הייתה עיר מעורבת בה שכנו יהודים, ערבים ואנגלים. ראשי ההגנה רצו שתהיה להם שליטה מלאה בכל המהלכים הצבאיים, והפעילות העצמאית של האצ"ל הייתה לצנינים בעיניהם. מספר על-כך משה עמיאל בעדותו: 9
בכל התקופה הזו היו חילופי מכות בינינו לבין ההגנה, בעיקר אחרי פעולת טירה, שהוכיחה כי לאצ"ל בחיפה יש כוח פעולה ממשי. השיטה שלהם הייתה לפרוץ לדירת איש האצ"ל, להרביץ בבני המשפחה כולם, ולהסתלק בחשכה. התרינו בהם מספר פעמים באמצעות מכתבים ששלחנו למפקדה שלהם וכשראינו שאין תוצאות להתראות, החלטנו להגיב על המכות, באישור המרכז.
ב-30 בדצמבר 1947 פרצו אנשי ההגנה לביתו של חיים רדיקוביץ, והעבירו אותו למכונית שהמתינה בחוץ. הוא נלקח למקום מבודד, הוכה נמרצות ולאחר מכן שוחרר בקרבת שכונת כרמליה.

חטיפתו של משה לוי ("יריב")
ב-10 בינואר 1948 הורה עמיאל ל"יריב" לסייר ברחובות העיר התחתית ולאתר את העמדות שמהן הערבים צולפים בעוברי אורח ובנוסעים בכביש. למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, הגיע יריב עם חבר לביתו של מאיר מורנו, ולאחר שהשניים החליפו את בגדיהם והתלבשו בתלבושת ערבית טיפוסית, חזרו למכוניתם והחלו בנסיעה לכיוון העיר התחתית. לפתע הגיחה מולם מכונית פרטית שנעצרה לרוחב הכביש וחסמה את דרכם. מן המכונית יצאו מספר בחורים ובאקדחים שלופים הורו ליריב לצאת ולהצטרף אליהם. הוא הושכב מתחת למושב האחורי ונלקח לבית מבודד על הר הכרמל כשהוא כבול בידיו ועיניו מכוסות. (לפי עדותו של משה לוי, נודע לו מאוחר יותר שהוא נלקח לבית משפחת פוליצ'וק שדייריו היו באותו זמן בחוץ לארץ 10 ). יריב נחקר ארוכות, תוך שימוש בעינויים ובזריקות.
חברו של יריב, שהיה אתו במכונית, חזר מייד לביתו של מאיר מורנו, החליף את הלבוש הערבי והודיע לעמיאל את דבר החטיפה. בהתייעצות עם מפקד המחוז, שמואל מייטין ("אמנון"), הוחלט לחטוף את אחד ממפקדי ההגנה, כדי שישמש בן ערובה. על החטיפה מספר עמיאל בעדותו: 11
החלטתי לחטוף את קמינצקי, שהיה כלול ברשימה שהייתה בידינו. נסענו לביתו בשכונת הרצליה, ודרך החלון ראינו שהוא נמצא עם אורחים... חיכינו במכונית עד צאת האורחים ואז ניגשנו אל קמינצקי וביקשנו ממנו באדיבות להתלוות אלינו. הודענו לו שהוא משמש כבן ערובה לחטיפתו של יריב. קמינצקי לא גילה התנגדות והבאנו אותו לבית בלתי גמור ברחוב מלצ'ט פינת יוסף, בו עבד כשומר ידידיה סגל. התוכנית הייתה לחכות עד למחרת בבוקר ואז לקחת אותו לשוני, אולם כשיצאתי מן הבניין, ראיתי שממול עומד איש מהפלוגה המיוחדת של ההגנה, שכנראה עבר במקרה וראה את כל המעשה. חזרתי אפוא לבניין, הכנסנו את קמינצקי למכונית והעברנו אותו בו בלילה לשוני.
למחרת הגיעה יחידה של ההגנה לבית הבלתי גמור ברחוב מלצ'ט, ומשלא מצאה שם את קמינצקי, חטפה את ידידיה סגל, שהיה מפקד צעיר באצ"ל, יחד עם יחיאל שרון. שני החטופים הועברו לחדר-מעצר של ההגנה על הכרמל. הם נחקרו תוך שימוש בעינויים קשים ונכבלו כדי שלא יוכלו לברוח. למחרת פנה מפקד ההגנה בחיפה אל מפקד האצ"ל בעיר בהצעה בכתב לשחרר את החטופים משני הצדדים בעת ובעונה אחת. מפקד האצ"ל קיבל את ההצעה ומכונית נשלחה לזיכרון-יעקב כדי לשחרר את דניאל קמינצקי. בו ביום שוחרר גם יחיאל שרון, אולם ידידיה סגל לא חזר לביתו.


ידידיה סגל

גופתו של ידידיה סגל נמצאה למחרת ליד הכפר הערבי טירה, כשעל הגופה נראו סימני מכות וחבלות. כעבור מספר ימים פרסמה ההגנה את גרסתה לפרשת חטיפתו ומותו של סגל: 12
אנשי ההגנה עצרו את ידידיה סגל והעבירו אותו ל'קייטנה' בהר הכרמל, ששימשה כעין בית-מעצר לאסירים של ההגנה. כאן נחקר תוך שימוש באלימות ונכבל ... לפנות בוקר ביקש סגל רשות לעזוב את החדר, על-מנת לעשות את צרכיו. הדבר ניתן לו. סגל התחמק משומריו וברח במורד ההר לעבר הכפר הערבי טירה. האחראי לשמירה ירה לעברו, אך הוא נעלם בחשכה שעטתה בשעת בוקר זו את ההר.
במילים אחרות, לטענת ההגנה טעה ידידיה סגל בדרכו, ובמקום ללכת לחיפה, הגיע לטירה. יתרה מזאת, "אנשי הכפר גילו צעיר יהודי שהתנהגותו הייתה חשודה בעיניהם. הם תפסוהו ודקרוהו".
מפקדת האצ"ל לא קיבלה את הטענות האלה. ראשית, טען האצ"ל בכרוז שהפיץ ברבים, אנשי ההגנה נהגו לכבול את עציריהם והכריחו אותם לעשות את צורכיהם בחדר-המעצר, ומכאן שלסגל לא הייתה כל אפשרות לברוח ממעצרו. נוסף לכך, אם ברח, לא ייתכן כי טעה בדרכו שכן סגל הכיר היטב את הסביבה וידע במדויק היכן הכפר הערבי טירה והיכן מצויה חיפה. המסקנה המתבקשת הייתה אפוא שידידיה סגל מת במהלך החקירה, והאחראים לכך ניסו לחפות על מעשיהם, השליכו את גופתו ליד טירה ובדו את סיפור הבריחה.
מפקדת האצ"ל דרשה להקים ועדת חקירה אובייקטיבית, לבירור הפרשה, ובינתיים הִשעה האצ"ל את המשך המשא-והמתן עם ההגנה. הנהלת הסוכנות היהודית נענתה לדרישת האצ"ל ומינתה ועדת חקירה, שכללה את יצחק גרינבוים, הרב י"ל פישמן ומשה שפירא, אלא שוועדה זו לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות באשר למותו של ידידיה סגל; לא נמצאו לה הוכחות לכך שההגנה רצחה את ידידיה סגל וגם לא לכך שערביי טירה עשו זאת. מסקנות הוועדה, שלא פורסמו ברבים, אפשרו לכל צד להחזיק בגרסתו, והמשא ומתן שב והתחדש.
לאחר דיונים ממושכים הגיעו הצדדים לידי הסכם, וב-12 באפריל 1948 הובא הדבר לאישורו של הוועד הפועל הציוני שהתכנס בתל-אביב. מספר ימים לפני התכנסות הוועד הפועל הציוני כבשו לוחמי האצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר יאסין שליד ירושלים. הדיונים נמשכו שבוע ימים ובן-גוריון גייס את תומכיו לטרפד את ההסכם. הדי פרשת דיר-יאסין 13 העיבה על הדיונים, ושני הצדדים השתמשו בה כדי לחזק את עמדתם. שוללי ההסכם אמרו: "ראו למה מסוגלים ה'פורשים'. אין לעשות אִתם הסכם". לעומתם טענו המחייבים: "ראו מה קורה כאשר אין הסכם וה'פורשים' פועלים לבדם". בסופו של דבר אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל; 32 נציגי מפא"י מפ"ם ועלייה חדשה הצביעו נגד ההסכם, אבל 39 הנציגים של יתר המפלגות הצביעו בעד ההסכם, ובן-גוריון נותר במיעוט בשאלה זו.

ואלה סעיפי ההסכם: 14
א - עמדות האצ"ל תהיינה נתונות למרותו של מפקד החזית הממונה מטעם ההגנה שיעביר למפקדיהן את הוראותיו באמצעות מפקד שיתמנה על-ידי האצ"ל.
ב - תוכניות ההתקפה בחזית א' (הערבית) ותוכניות התגובה בחזית ב' (הבריטית) תהיינה טעונות אישור מוקדם. פרטיהן, ביחס לאובייקט ולזמן, יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים. כמו כן יהיה האצ"ל מוכן לבצע תוכניות שתוטלנה עליו.
ג - את חברי האצ"ל יחייב העיקרון של התנגדות לניסיון לפרוק מעליהם את נשקם. בנסיבות מיוחדות יתחשבו חברי האצ"ל, הניצבים בעמדות מגן, במצבן של עמדות ההגנה הקרובות.
ד - לא תבוצענה פעולות החרמה של כסף בשטח הניתן לשמירה יהודית. מאידך לא יופרע האצ"ל באוסף כספים חופשי והמוסדות יאשרו, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, כי אין האצ"ל מקבל מהם כל הקצבה מן המגביות הנערכות לצורכי הביטחון הכלליים.
ה - התוכניות לרכישת נשק תעובדנה מתוך התייעצות משותפת ותבוצענה מתוך הסכמה הדדית.
ו - ההסדר העקרוני הזה יהיה טעון, בטרם ייכנס לתוקפו, הבהרה ביחס לאי-אלה פרטים. על הניגים והמומחים יוטל להבהיר פרטים אלה.

מחנה בנימין 15

ב-29 בנובמבר 1947 מנה הפיקוד הבכיר של האצ"ל בחיפה ארבעה מפקדים:
שמואל מייטין ("אמנון") - מפקד מחוז חיפה והגליל.
משה עמיאל ("עמיאל") - סגן מפקד המחוז ומפקד הח"ק (חיל הקרב).
פנחס ראם ("בנימין") - מפקד סניף חיפה והאחראי על החת"ם (חיל תעמולה מהפכני).
אברהם בירנבאום - מפקד הגליל.
הקשר עם המפקדה בתל-אביב היה באמצעות דוד גרוסברד ("אמציה"), שהיה ממונה על המחוזות ועם בצלאל עמיצור ("עמיצור"), שהיה אחראי על הארגון. מזכירת המחוז הייתה מולי מינץ והקשרית הייתה לילי בן-חיים.
בחודש דצמבר 1947 חל באצ"ל שינוי שאפיין את הארץ כולה; הוחל בגיוס כללי, נרכש נשק נוסף והחלו בהכנות לקראת המלחמה נגד הערבים. האימונים בנשק התרחבו אף הם ואנשי החת"ם עברו באופן הדרגתי לח"ק.
באחד הימים ערך עמיאל אימונים עם מספר מפקדים בשטח מבודד באזור ורדיה, הנמצא על גבעה שהגישה אליה קשה. תוך כדי האימונים, חשב עמיאל שהמקום מתאים להקמת מחנה קבע של האצ"ל. הוא העלה את הרעיון בפני "אמנון", שקיבלו בהתלהבות וביקש מהמטה הארצי אישור להקמת המחנה. כעבור כמה ימים הגיעו לחיפה דוד גרוסברד בלוויית עמיצור, ולאחר שהשניים סיירו במקום, הגיעו למסקנה שכל עוד נמצאים הבריטים בחיפה, ישנו סיכון רב בהקמת המחנה. מה עוד שאת הגבעה ניתן היה לראות ממלון "הדר הכרמל", ששכן בדרך להר הכרמל ושימש עמדה בריטית מבוצרת, שפיקחה על הכביש שהוביל מהדר הכרמל להר הכרמל. אולם "אמנון" המשיך ללחוץ עד שלבסוף ניתן האישור.
באחד מימי מרס הגשומים עלה עמיאל בראש גונדה אחת (30 איש) אל הגבעה שהייתה מוקפת משלושת עבריה בוואדי עמוק, כשכל הציוד הועבר מ"מוריה" ברגל. הציוד כלל מיטות, מזרנים, מערכת מטבח פרימיטיבית ואספקה למספר ימים. במקום היו שני בתים עזובים ששימשו לדיור. מאוחר יותר, כאשר המחנה התרחב, הועברו למקום אוהלים שהגיעו מתל-אביב. תוך מספר ימים הוקם במקום מטבח, חדר אוכל, חדרי שינה לחיילים, חדר מפקדה וחדר עזרה ראשונה. למחנה הועבר נשק שכלל: 2 מקלעי ברן, 4 רובים, 12 תת-מקלעים מטיפוס סטן וכן אקדחים ורימונים. הנשק שימש לשמירה וכן לאימונים.
הפיקוד על המחנה נמסר לדוד בריסק ("צ'נקי"), שעסק בהדרכה בהיותו בצבא הבריטי ובנוסף לכך היה גם מומחה למרגמות. צ'נקי הטיל על הבחורים משמעת חמורה והחל באימונים במתכונת שהייתה נהוגה בצבא הבריטי. מדי בוקר ומדי ערב נערך מסדר, תוך הקפדה על ההופעה ועל ניקיון הנשק. אגב, את הבגדים הביאו הבחורים מן הבית.
בעדותו מספר עמיאל: 16
הודעתי להגנה על קיום המחנה, והידיעה התפשטה בעיר כולה ובמיוחד באזור הכרמל. שמענו שאנו משמשים מחסום בין הכרמל המרכזי ועד אחוזה, לבין ואדי רושמייה המאוכלסת ערבים, עם המחנה של הלגיון הערבי מלמעלה. הרגשנו ביחס אוהד וחם מצד האוכלוסייה, שראתה בנו כוח מגן על הסביבה כולה.
לאחר שהיחידה הראשונה התבססה, הועברה למחנה גונדה נוספת ומספר הלוחמים המגויסים הגיע ל-60. גם בנות צורפו למחנה והוסיפו רבות לארגון החיים הסדירים בו. המטבח אורגן כהלכה והאחראית עליו הייתה חסיה חזן-תמיר. דפנה אבלס (בוגרת קורס חובשות של האצ"ל), שימשה כחובשת, ארגנה את חדר העזרה הראשונה וכל יומיים היה ביקור של רופא במחנה. עם הבנות שהיו בבסיס נמנו גם מרגלית אבוטבול-מאירצ'יק, מירה פרברוב-בר-און וחיה קנופ-גורדין. רוחמה ברוקמן-פֶּסֶלוב הייתה פקידת המחנה.
את הגל השלישי להתפתחות המחנה היוותה קבוצה של עולים, כ-30 איש, שהגיעו דרך נמל חיפה ועם הגיעם הצטרפו לאצ"ל. עם הגל השלישי התקרב מספר אנשי המחנה למאה. במחנה היו גם שש מכוניות ושני אופנועים, והוקם מוסך קטן כדי לטפל בצי הרכב.
בחודש מרס הוסב שם המחנה ל"מחנה בנימין", על-שם פנחס ראם ("בנימין") שכאמור היה מפקד סניף חיפה. בשעה שסייר בעמדת האצ"ל בוואדי ניסנאס, נהרג "בנימין" ב-15 במרס 1948 מירי צלף ערבי.
למחרת הפסח, התקיים במחנה קורס "סגנים" בפיקודו של משה לוי ("יריב") ובהשתתפות 20 לוחמים 17. הקורס נמשך שלושה שבועות אך החניכים לא לנו במחנה; משאית הייתה מביאה אותם בכל בוקר ובערב הייתה מחזירה אותם לבתיהם. כאשר תוכננה ההתקפה על יפו, נקרא צ'נקי לתל-אביב (כדי לעמוד בראש יחידת המרגמות) ובמקומו נתמנה למפקד המחנה ברוך מינץ, שחזר במרס 1948 מגלות קניה. אחריו היה ישראל הדני למפקד המחנה, ולאחר שהצטרף לצה"ל, היה משה עמיאל למפקד האחרון של מחנה בנימין.
בחודש מרס, לאחר הקמת מחנה בנימין, שוחרר בכוח עציר האצ"ל שהוחזק בקישלה מספר חודשים. כאשר הובילו אותו לבית-המשפט, השתלטה חוליה של האצ"ל על המשמר הבריטי, נשק החיילים נפרק מעליהם ולוחם האצ"ל שוחרר והועבר למחנה בנימין. 18

קרן הברזל

עם הקמת הבסיסים, הגידול הניכר בייצור העצמי של נשק וחומר נפץ, והרחבת הפעילות בחזית הערבית, נדרשו סכומי כסף גדולים בהרבה מאשר בעבר. מפקדת הארגון החליטה על פתיחת מפעל התרמה עממי בשם "קרן הברזל". בפתח המבצע הופץ כרוז בחוצות הערים: 19

אזרחי המולדת העברית!

זו הפעם ראשונה בשנות מלחמתנו שאנו פונים אליכם, אל כל אחד ואחת מכם, לתרום למגבית כספית - ל"קרן הברזל" של הארגון הצבאי הלאומי.
כשמה של המגבית העממית - כן תוכנה ומטרתה: לתת "ברזל" - לתת כלי מלחמה - בידי חלוצי האומה הלוחמת, בידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי.
חיילי הארגון הצבאי הלאומי ... הם שהורידו על ראש המשעבד הנאצו-בריטי את המהלומות הכבדות ביותר; הם שתרמו את התרומה המכרעת לפשיטת הרגל של שלטון הדיכוי.
חיילי הארגון הצבאי הלאומי מוסיפים לתת את נפשם, בהגנה ובמלחמה, למען העם והמולדת. ניצבים, יומם וליל, בעמדות הקיצוניות ביותר. בגבול תל-אביב יפו, בעיר העתיקה בירושלים, בעיר ובמושבה.
חיילי הארגון הצבאי הלאומי היו הראשונים שחדרו לקני המרצחים הערבים ועשו בהם שפטים והפילו את מרבית החללים בקרב הפורעים. הם מוסיפים לחדור לקני המרצחים - אף המרוחקים-ומורידים עליהם מהלומות כבדות...
היום הננו פונים אל העם, אל כל בניו ובנותיו ודורשים מהם, בפעם הראשונה, לתמוך בנו לא רק בלבם, אלא גם במאודם...
מכספכם - ברזל נעשה.,
ובברזל הגואל נמחץ אויב ונחזיר את החרות למולדת.
תרמו ל"קרן הברזל".
איש איש לפי יכולתו - ולמעלה מיכולתו.

אדר א' תש"ח          הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל

במשך שבוע ימים הלכו לוחמי הארגון מבית לבית וביקשו תרומה כדי לממן את הצרכים הגדולים של הארגון. הייתה זו הפעם הראשונה שלוחמי המחתרת הופיעו בגלוי והמפגש פנים אל פנים עם התושבים היה מרגש מאוד. ברוב רובם של המקרים נתקלו לוחמי האצ"ל באהדה רבה והמפעל זכה להצלחה גדולה. היו אף מקרים, שנשים מפשוטי העם תרמו את תכשיטיהם המשפחתיים ובלבד שהתורמים לא יצאו בידיים ריקות.
מפעל ההתרמה לוּוה מתחילתו במסע הסברה נרחב, וב-26 בפברואר 1948 נקבע שידור מיוחד של תחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת" בכיכר מוגרבי בתל-אביב. אנשי התחנה בחרו לשדר מבניין לא גמור ברחוב פינסקר הסמוך, אולם יחידה גדולה של ההגנה הקדימה את בואם, תפסה את הבניין ומנעה את כניסתם. יש לציין שבאותם ימים החלה גם מגבית "עם להגנתו" שהוכרז על-ידי המוסדות הלאומיים.
בשעה שש בערב הגיעו לכיכר מאות אנשים שבאו לשמוע את דבר הארגון הצבאי הלאומי. אנשי ההגנה ניסו לפזר את הקהל, שמאן לעזוב את המקום ואף השמיע קולות מחאה נגד הניסיון למנוע את השידור. בתגובה "פקד מפקד המחלקה של ההגנה לזרוק בהמון רימוני הפחדה" 20 ועשרות יהודים נפצעו. אמבולנסים העבירו את הפצועים לתחנת העזרה ראשונה, ובינתיים הגיעה למקום תגבורת של אנשי האצ"ל ואנשי ההגנה נסוגו. לאחר מכן התקיים השידור ללא הפרעות.
למחרת היום ניתנה הוראה מטעם הפיקוד העליון של ההגנה לא להפריע להתרמה של "קרן הברזל" כל עוד נערכות פעולותיה "בלי הטלת אימה בפועל על המסרבים לתרום להם... באם יהיו מקרים של איום או שימוש באלימות - יש להפעיל יחידות לגירוש המתרימים... הציבור נקרא לא להיענות לדרישותיהם (של המתרימים) ולדחות אותם בשלילה". 21
סניף האצ"ל בחיפה לא הסתפק בהתרמה שנמשכה שבוע ימים וחיפש דרכים נוספות כדי לממן את קיומו של מחנה בנימין וכן רכישת נשק ממקורות שונים.

החרמת סחורות 22
עמיאל נפגש עם כמה סוחרים שהיו אוהדי האצ"ל וביקש מהם תרומה ל"קרן הברזל". מספר סוחרים הציעו לעמיאל עיסקה לפיה האצ"ל יבצע החרמה של סחורה וזו תימכר על-ידי הסוחרים, ובתמורה יקבל הארגון תרומה נכבדה. הם ציינו שבעלי הסחורה לא יינזקו מאחר ויקבלו את מלוא הפיצוי מחברת הביטוח. באחד הימים הודיעו הסוחרים לעמיאל כי משלוח גדול של לוחות פח הגיע לנמל חיפה. המשלוח אמור היה להישלח ברכבת לתל-אביב, וההצעה הייתה לעצור את הרכבת בדרכה ולהעמיס את לוחות הפח על משאיות שיחכו בקרבת מקום. לאחר קבלת האישור ממפקד המחוז, בא עמיאל בדברים עם נהג הקטר, ותמורת סכום כסף נכבד הסכים לשתף פעולה.
בבוא היום יצאה הרכבת לדרכה וכאשר הגיעה למקום שהוסכם עליו מראש, אותתו אנשי הח"ק בפנסים לנהג לעצור, וזה אכן עצר את הרכבת. מספר בחורים עלו על הקטר, קשרו את ידיו וחבשו עיניו של הנהג. הובטח לו שאם יישמע להוראות, לא יאונה לו כל רע. בינתיים התקרבו לרכבת מספר משאיות, שהוכנו מראש על-ידי הסוחרים, וכל המשלוח של לוחות הפח הועמסו על המשאיות. הסחורה הגיעה בשלום ליעדה והסוחרים תרמו לאצ"ל ביד נדיבה.

החרמת סיגריות מהשק"ם בחיפה 23
באמצעות הקשרים שהיו לעמיאל, נודע לו כי במחסני השק"ם של הצבא הבריטי בחיפה מצויות כמויות גדולות של סיגריות. הוא דיווח על-כך למרכז בתל-אביב ונתבקש לעקוב אחר התנועה בסביבת במחסנים וכן להשיג את הניירות הדרושים כדי להיכנס פנימה. הפעם הוחלט שאנשי חיפה לא ישתתפו בפעולה, שתיערך באור יום, כדי שלא יוכלו לזהות אותם.
בבוקר ה-19 במרס הגיעה לחיפה יחידה של האצ"ל, לבושים במדי הצבא הבריטי, בפיקודו של ישראל וירניק. באמצעות מסמכים מזויפים נכנסו מספר בחורים למשרדי השק"ם, השתלטו על המנהל ובאיומי אקדח פקדו עליו להורות לסבלים להטעין את שתי המשאיות שהמתינו למטה. המנהל עשה את המוטל עליו ובעזרת מנוף הועמסו ארגזי הסיגריות על המשאיות, שעשו דרכן למבצר שוני שעל-יד בנימינה.

כנופיית המתחזים 24
בשכנות לדירתו של מאיר מורנו, איש האצ"ל, התגורר אריה רוזנצוויג. באחד הימים התרברב רוזנצוויג בפני מורנו, שיש לו קשרים עם קצינים בריטים וכי הוא יכול לרכוש מהם נשק מסוגים שונים. מורנו דיווח על-כך לעמיאל והוחלט להעמיד את רוזנצוויג בניסיון. ואכן הוא הביא לאחר מספר ימים 2 סטנים, 2 תת-מקלעים תומי ו- 4 אקדחים. במשך הזמן התברר כי רוזנצוויג זה עומד בראש כנופיה בת חמישה יהודים, העוסקים במעשי סחיטה, שוד וגניבה ומציגים את עצמם כחברי האצ"ל. בין היתר תפסה הכנופיה מכלית דלק, הרגה את נהגה הערבי ומכרה את הדלק לארגון ההגנה בפתח-תקוה.
במפקדת המחוז הוחלט לתפוס את החבורה ולחקור אותה על מעשיה. מורנו עקב אחר רוזנצוויג וכאשר ראה שכל החבורה הגיעה לדירתו, פרץ עם מספר חברים לדירה ועצר את כל החמישה. הם הובאו לאחת המערות בשולי כביש רופין בדרך לנווה-שאנן. הם נחקרו ביסודיות והודו בכל מעשיהם. הם ביקשו על חייהם והבטיחו להעביר לאצ"ל את כל הכסף שסחטו בשם הארגון, וכך עשו. בשעת החקירה נלקחו מהם תעודות הזהות שהיו ברשותם, וכעבור מספר ימים התפרסם כרוז של האצ"ל ובו תמונותיהם של חמשת המתחזים והתראה חמורה להפסיק את סחיטת הכספים בשם האצ"ל.
הקרב על שחרור חיפה

בבקר ה-21 באפריל 1948 הודיע גנרל סטוקווֶל, מפקדה הבריטי של חיפה, כי כוחותיו עוזבים את העיר והם מתכוונים להתרכז בכרמל המערבי ובנמל. יש לזכור שהעמדות, שהוחזקו בידי הבריטים, חצצו בין היהודים והערבים והשאלה הייתה מי יקדים ויתפוס עמדות אלה.
הכוח שעמד לרשות ההגנה בחיפה לא עלה על 900 לוחמים ולא לכולם היה נשק אישי. 25 לרשות האצ"ל עמד באזור חיפה כוח שמנה 150 לוחמים על נשקם. זו הסיבה ששמחה חרובי, מפקד גזרה 6 של ההגנה, יצר קשר עם ברוך מינץ, ממפקדי האצ"ל בעיר, והודיע לו כי אין בידי ההגנה כוח מספיק כדי לתקוף את ואדי ניסנאס, ולכן הוא מבקש את עזרת האצ"ל. באותה עת ישב משה עמיאל במחלבה ברחוב החלוץ פינת הנביאים, כאשר הודיעו לו שהבניין שהיה במרחק קצר מקולנוע "ארמון" נעזב על-ידי הבריטים, ובמקומם נכנסו לתוכו לוחמים ערבים שהחלו יורים על בתי היהודים. לאחר התייעצות עם שמואל מייטין, מפקד המחוז, נפגש עמיאל עם שמחה חרובי, ובסיום השיחה סוכם, כי יחידה של האצ"ל תתקוף את הבניין ששימש קודם לכן עמדה של הבריטים, וזאת לאחר שההגנה תפנה את כוחותיה מן העמדות הסמוכות, והאזור יעבור לפיקודו הבלעדי של האצ"ל. לאחר מכן הגיעו ממחנה בנימין 40 מלוחמי האצ"ל, מצוידים במקלעים, רובים ותת-מקלעים, ובשעה 17:30 החלה ההסתערות על הבניין בן 4 הקומות. החבלן התקרב אל הבניין ובחסות חיפוי של אש חזקה, הצליח להניח את המטען ליד הקיר. פיצוץ עז גרם לחור גדול, דרכו נכנסו מספר לוחמים ובראשם עמיאל וברוך מינץ. כן השתתפו במבצע המפקדים משה לוי, ישראל הדני, שמעון פרידמן ואריה רפפורט. הוחל בטיהור המקום מלוחמיו הערבים וכעבור כשעה נכבש הבניין כולו ללא נפגעים מהכוח התוקף. מישהו הניף את דגל הלאום על הבניין, ולאחר שפסקו היריות יצאו יהודים רבים לרחובות וצעקו "יחי האצ"ל".


משה עמיאל

עמיאל דיווח לשמואל מייטין על הצלחת המבצע והציע לנצל את בהלת הערבים ולהמשיך ולהתקדם לעבר ואדי ניסנאס. לאחר קבלת האישור, העביר עמיאל שתי מחלקות נוספות לאזור ועוד באותו לילה פתח בהסתערות לעבר ואדי ניסנאס. הכוח התקדם במהירות מבלי שנתקל בהתנגדות של ממש.
אותו לילה, לאחר חצות, החלה המתקפה הגדולה של כוחות ההגנה. את ההתקפה פתחה הרעשה כבדה של השכונות הערביות במרגמות ה"דוידקה", שהופעלו בחיפה לראשונה. קול הנפץ העז, שליווה את התפוצצות הפגזים, גרם לבהלה רבה בקרב הערבים, והחלה בריחה המונית מן העיר.
בבוקר ה-22 באפריל התקדם הכוח של עמיאל, ללא כל התנגדות, לכיוון הים וברחוב המלכים פגש בכוחות ההגנה. 26
אותו בוקר פנו נכבדי הערבים אל היהודים, באמצעות הגנרל סטוקווֶל, וביקשו לדעת את תנאי הכניעה. התנאים הועברו על-ידי סטוקוֶול לערבים, שביקשו אפשרות להתייעץ עם "הוועד הערבי העליון" ששכן בבירות. בתשובה נאמר להם כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל את תנאי הכניעה של היהודים. הנימוק היה שצפויה פלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל וכל הארץ תיפול במהירות לידי הערבים. מייד החלה נהירה של ערבים אל הנמל, משם יצאו דרך הים בכל כלי שיט שמצאו. בעיר נשארו לא יותר מ-3000 ערבים. 27
לאחר כיבוש ואדי ניסנאס, נמצאו במקום כ-10 מכוניות מסוגים שונים וכן מחסנים מלאים במצרכים שהיו דרושים לאנשי הבסיס. השלל הועבר ל"מחנה בנימין" בשיירה של 15 משאיות, שעברה דרך רחובות חיפה בתהלוכת ניצחון.
עם סיום הקרבות, פרסם מפקד ההגנה בחיפה הודעה לפיה כיבוש הבניין ברחוב מוכאליס וטיהור ואדי ניסנאס היא בדותה שהפיצו אנשי האצ"ל. "אלמנטים מסוימים מן הפורשים, שמעולם לא נטלו חלק בהגנת העיר, רוחשים מאחורי קווי האש של יחידותינו, נכנסים לבתים ערביים, שיחידותינו מניחות מאחוריהן בעת התקדמותן, מתוך העמדת פנים כי גם להם חלק בקרבות". בעל ההודעה מתרה באנשי האצ"ל "כי עליהם להסתלק משם מיד" ומסיים אף באיום "אם אלמנטים מזיקים יפריעו לפעולות הקשות והחמורות של ההגנה, אאלץ לנקוט נגדם באמצעים חמורים, כי בנפשנו הוא". 28 בתגובה להודעה זו, פרסמה מפקדת האצ"ל כרוז שכותרתו "הודעה, יחידות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי בכיבוש חיפה". בנוסף לכרוז של המפקדה הראשית, פרסם מפקד מחוז חיפה את ההודעה הבאה: 29

הודעה לתושבי חיפה
לצביעות אין גבול

מפקד המחוז של ארגון ההגנה פרסם היום הודעה מחמירה בה הוא "מציין לצערו" כי "אלמנטים מסוימים מהפורשים רוחשים מאחורי קו האש מתוך העמדת פנים כי גם להם חלק בקרבות".
אין בדעתי להיכנס לפולמוס עם אמני הצביעות הידועים עוד ממקרי ידידיה סגל, דיר-יאסין וכיוצא בזה. תושבי חיפה יודעים יפה האמת מהי, והם שקבלו בשמחה ובהתלהבות את יחידות הקרב שלנו בבואן לכבוש את שטח האויב ולטהרו. על כך אולי מצטער מפקד המחוז של ההגנה.
ברצוני להביא לידיעת תושבי חיפה רק כמה עובדות בלתי ידועות להם עדיין:
א. מפקד האזור של ההגנה בשם ש. פנה אלינו בבקשה לכבוש את המבצר החולש על העורק המרכזי של הדר הכרמל.
ב. מפקד האזור של ההגנה ש. הוציא מאותו אזור כמעט את כל אנשיו והודיענו בשם הממונים עליו שלא תינתן לנו על-ידי ההגנה כל עזרה.
ג. בכדי להדגיש לנו את חשיבות התאום בין פעולות חיילינו לבין פעולות ההגנה באזורים הסמוכים נמסרה לנו על-ידי מפקד האזור מפת האזור בה צוינו עמדות ההגנה השכנות ועמדות האויב.
ד. עזות המצח של הצבועים הגיעה אפילו לידי כך שמפקד האזור של התחנה ש. אמר גלויות למפקד האזור של האצ"ל (לאחר שכבשנו אל כל הרובע הערבי), "אתם תתנו את המכה הראשונה ותכבשו ואנחנו (כלומר אנשי ההגנה) נבוא אחריכם ונתפוש עמדות".

לאור העובדות הנ"ל וכל הידוע לכם, ישפטו נא תושבי חיפה מי הם אלה "הרוחשים מאחורי קוי האש מתוך העמדת פנים כי גם להם חלק בקרבות".
ידעו תושבי חיפה היהודית עד היכן הצביעות מגעת, גם ברגע רציני זה לכוחותינו ולתושבי עירנו.

מפקד מחוז הצפון
של הארגון הצבאי הלאומי
בארץ ישראל

שחרור צפת

בסתיו 1947 נשלח ישראל הדני מחיפה כדי לארגן מחדש את הסניף בצפת, שרבים מלוחמיו נעצרו בידי הבריטים. כסגנו מונה מנחם שמול ("אורי"), שהיה בן המקום והכיר את חברי הארגון בצפת. הדני התאכסן במלון "הרצליה", בבעלות משפחת פרל, שבניה היו בין העצורים. מצבת הנשק בצפת התאימה בקושי לאימונים, ובודאי לא ללחימה. בחיפושיו אחר נשק, נודע להדני כי בצפת קיים מחסן ישן ובו 14 רובים צרפתיים. מקורם של רובים אלו היה בעסקת הנשק שנעשה בשנת 1939 בין האצ"ל והממשלה הפולנית. אותה עת החליף הצבא הפולני את הרובים הצרפתיים שהיו בשימושו ברובים שיוצרו בפולין, והממשלה הפולנית הסכימה לחמש את הארגון ברובים צרפתיים וכן במכונות ירייה ובתחמושת רבה. אלא שבינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה ורק מקצת הרובים הגיעו לארץ-ישראל. אותם 14 רובים היו תחילה ברשות פלוגת הגיוס של בית"ר ששכנה בראש-פינה, ולאחר פירוק הפלוגה, הועברו הרובים לצפת. אלא שכל אלה שידעו את מקום המחבוא של הרובים היו עצורים בידי הבריטים, חלקם אף הוגלו למחנות המעצר באפריקה. למרבה המזל שוחרר באותם ימים מן המעצר בלטרון שמואל פרל, שהשתתף בזמנו בהטמנת הרובים במחסן מיוחד ליד בית-הכנסת של האר"י (יחד עם אחיו דניאל, שהיה אותו זמן עצור בקניה, וחברים נוספים). בעזרתו הוצאו הרובים מן המחסן, נוקו מן הגריז והוכנסו לשימוש מיידי. מאחר והאצ"ל וכן ארגון ההגנה נהגו להשתמש ברובים מתוצרת אנגליה, היה קשה למצוא בארץ תחמושת לרובים צרפתיים. בעיה זו נפתרה בעזרת משה שטרין, איש האצ"ל, שהצליח להעביר לצפת כדורים צרפתיים שהוברחו מלבנון. 30 במשך הזמן נשלחו מחיפה לצפת 30 סטנים, 2 מקלעי ברן, רימונים וחומר נפץ, וכן משדר שבעזרתו נוצר קשר ישיר בין צפת למטה הארגון בחיפה.
לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, החלו ערביי צפת להטריד את יהודי העיר. יש לזכור כי בצפת היה רוב ערבי מוחלט (9,000 ערבים לעומת 2,300 יהודים בלבד). כוחות ההגנה החלו בהקמת עמדות במקומות שונים בעיר, והתנגדו לכך שהאצ"ל יפעל כגוף עצמאי. כותב על-כך שמואל פרל בעדותו: 31
מפקד ההגנה בצפת היה מאיר מייברג, איש אצ"ל לשעבר, אך לא הוא קבע את היחס של ההגנה בעיר לאצ"ל, אלא מפקד הפלמ"ח באזור.
העניינים בין שני הארגונים הגיעו למתיחות רבה ובסופה איימו לחסל את האצ"ל בעיר. אולם לאחר פגישות מספר עם ועד הביטחון בצפת ועם ראש הקהילה מר משה פדהצור (שבנו היה אחד ממפקדי האצ"ל במקום), הגענו לידי הסכם, לפיו יהוו אנשי האצ"ל כוח עצמאי ותהיה לו נציגות במטה ההגנה. מפקדי העמדות של האצ"ל יעמדו תחת פיקוד מפקדי הקטעים השונים של ההגנה.
אכן, האצ"ל המשיך להחזיק בעמדת שארף, אותה הקים עוד לפני ההסכם עם ההגנה ואותה לא עזב עד תום הקרבות בעיר.
בראשית 1948 הוחלט לצאת לפעולת תגמול בכפר עין-זיתון שליד צפת. לפי הידיעות שהגיעו לאצ"ל, נכנסו לכפר מתנדבים סורים ועיראקים והם מתאכסנים בבית בן שלוש קומות. התוכנית הייתה להיכנס לכפר במכונית צבאית ולפוצץ את הבית על שלוש קומותיו. המכונית הגיעה מתל-אביב, בפיקודו של צבי ברזל ("קקטוס"), וישראל הדני יצא מצפת למקום המפגש בהר-כנען. לאחר הפגישה אירעה תקלה במכונית, ששקעה בבוץ שנוצר עקב הגשם השוטף שירד אותו יום. ארבעת הלוחמים שהיו במכונית, כולם לבושים במדי הצבא הבריטי, יצאו כדי לחלץ את המכונית מן הבוץ. אנשי הפלמ"ח שחנו בקרבת מקום באו כדי לעזור, אולם ברגע שנודע להם כי מדובר באנשי האצ"ל, דרשו שיעזבו מיד את המקום. לאחר שצבי ברזל סיפר להם שאנשי האצ"ל עומדים לבצע פעולה נגד הערבים בכפר עין-זיתון, הוקפה החבורה על-ידי קבוצה גדולה של אנשי פלמ"ח, וארבעת חברי האצ"ל הועברו למעצר. הם נחקרו במשך מספר ימים ולאחר מכן הועברו לאוטובוס שנסע לטבריה והוזהרו שלא לחזור לצפת.
מטבריה חזר ישראל הדני לחיפה ושמואל פרל היה למפקד האצ"ל בצפת. 32
התקרית בהר-כנען לא העיבה על היחסים בין האצ"ל וההגנה בעיר צפת, ושיתוף הפעולה בין שני הארגונים אף התהדק. לוחמי האצ"ל ששמרו בעמדת שארף, הצליחו להדוף מספר התקפות של הערבים ומנעו מהם מלפרוץ לרובע היהודי.
ב-16 באפריל הודיע מפקד הצבא הבריטי בצפון שהם החליטו לעזוב את האזור והציע לוועד הקהילה לפנות את העיר מהילדים והנשים. הוא הודיע שיעמיד לצורך הפינוי מכוניות עם דגל של "הצלב האדום", אולם הצעתו נדחתה, ובשעות הצוהריים החלו הבריטים לצאת את האזור. עם הפינוי נכנסו כוחות ערביים למצודה וכן לבניין המשטרה בצפת. בלילה נכנסה לעיר מחלקה של הפלמ"ח, כארבעים איש, אליהם הצטרפו הכוחות שהיו כל הזמן בצפת, ביניהם גם אנשי האצ"ל שהמשיכו להחזיק בעמדת שארף. בראשית מאי 1948 פתחו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח בהתקפה על המצודה, בעוד אנשי עמדת שארף עסקו בחיפוי וריתוק העמדות הערביות. אברהם בירנבאום (מפקד האצ"ל בגליל העליון) מספר בעדותו כי "לאחר שחרור צפת התקיים מסדר כללי בו הופיע הארגון בתור חטיבה נפרדת על נשקה".
לאחר שחרור העיר היה חשש שהערבים יערכו התקפת נגד. כדי לחזק את כוחות היהודים, ביקש שמואל פרל תגבורת, ואכן הגיעה מתל-אביב גונדה (מחלקה) של לוחמים, מצוידים ברובים, מקלעים ומרגמות. אנשי האצ"ל תפסו עמדות מחוץ לעיר, בתיאום מלא עם ההגנה.
ביולי 1948 התפרק האצ"ל בצפת ולוחמיו הצטרפו לצה"ל על נשקם.

משמר הירדן

פלוגת הגיוס של בית"ר במשמר הירדן נוסדה בשנת 1936 ומנתה כעשרים איש, שעסקו בעבודות שונות ובשמירה. כידוע, שימשו פלוגות הגיוס של בית"ר, בין היתר, כבסיסים לפעילות האצ"ל. במשמר הירדן נהגו לערוך קורסי מפקדים של הארגון. כזכור, נערך במקום ב-18 בנובמבר 1939 קורס מפקדים, וביומו האחרון הוקפו האנשים בצבא ומשטרה ו-38 איש נאסרו ונשפטו לתקופות מאסר שונות. מאסר ה-38, ובתוכם ארבעה מחברי הגרעין החקלאי, השפיעו קשות על עתיד הפלוגה, ואלה שנשארו התקשו לתחזק את המשק. במשך תקופה של שנה וחצי עובדו אדמות משמר הירדן על-ידי אנשי ההתיישבות הבית"רית בתל-צור, שהיו באים למשמר הירדן לתקופות קצרות. לבסוף הוחלט לאחד את שתי הנקודות ולהעביר את האנשים והציוד החקלאי ממשמר הירדן לתל צור.
לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה, התארגנו בשורות חיילי הבריגדה היהודית עשרות גרעיני התיישבות, ביניהם גרעין "ווג'בוד" של בית"ר. ב-10 בינואר 1947 עלה גרעין זה והתיישב במשמר הירדן. 33
בסוף 1946 נתמנה אליעזר בן-יקיר (זיסקינד) מפקד סניפי האצ"ל בגליל (שכללו את צפת, ראש פינה, טבריה ומשמר הירדן) וקבע את מקום מושבו במשמר הירדן. 34 שם פגש את שרה קאושנסקי, חברת האצ"ל מחיפה שנשלחה למקום כקשרית, ובתחילת 1947 נשא אותה לאישה. במרס אותה שנה נסעו השניים לתל-אביב לביקור אצל הורי אליעזר, אולם בעוצר הגדול שהוכרז בעיר נעצר בידי הבריטים, ושרה חזרה בגפה למשמר הירדן.
אליעזר בן-יקיר (זיסקינד) נולד בתל-אביב בשנת 1922. בגיל 18 התגייס לנוטרות, עבר כעבור שנתיים קורס מ"מ ולאחר מכן התגייס לצבא הבריטי. בהיותו בצבא, הצטרף בשנת 1944 לאצ"ל באמצעות יעקב בן-מאיר (קפלן), שלימים היה קצין בבריגדה היהודית. 35 אליעזר שירת ביחידת תובלה במצרים ויחד אתו שירת גם יוסף גלעדי, אף הוא חבר באצ"ל. באחד הימים סיפר יוסף כי קרוב שלו, המשרת בחיל האוויר, יכול לספק מכשיר קשר לשידור וקליטה, המסוגל לשמש כמשדר רדיו. השניים יצאו במכונית למחנה הצבאי באיסמעיליה, ויוסף נכנס למחנה בעוד אליעזר נשאר במכונית שחנתה מחוץ למחנה. כעבור זמן קצר יצא יוסף ובידו קיט-בג ובו מכשיר הקשר. כעבור חודש ימים נסע אליעזר לארץ-ישראל, ובתחנת הרכבת ברחובות מסר את הקיט-בג לישראל פיינרמן שחיכה לבואו. כך הגיע לידי האצ"ל בארץ מכשיר ששימש את תחנת השידור של הארגון. 36 בימי הקרבות של שחרור העיר חיפה בשנת 1948, שימש בן-יקיר מפקד "האוצרון" בעיר, ולאחר כיבוש ואדי ניסנס, נכנס עם יחידתו להחזיק באזור הכבוש. עם הצטרפות גדודי האצ"ל לצה"ל, ביוני 1948, נתמנה אליעזר בן-יקיר מפקד פלוגה בגדוד 35 שהיה בפיקודו של אליהו כץ.
לאחר מעצרו של אליעזר בן-יקיר, נשלח פנחס ראם מחיפה לשמש מפקד הגליל. כעבור מספר חודשים, בסוף 1947, נתגלתה זהותו. הוא הוחזר לחיפה ונתמנה מפקד החת"ם בעיר ובמקומו נתמנה אברהם בירנבאום מפקד הגליל. 37
לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר גברה המתיחות בגליל, ובמשמר הירדן הוקמה ועדת ביטחון מקומית בת שלושה חברים: אליעזר סגל, יושב ראש ועד האיכרים, נתן אדלר, שהיה אחראי מטעם ההגנה במקום ושמואל בן-אברהם מטעם האצ"ל. הוועדה קבעה את עמדות המגן ביישוב וחברי "ווג'בוד" התחייבו לשתף פעולה עם ההגנה ולהימנע מפעולות צבאיות עצמאיות.
התנכלות הערבים החלה עוד לפני הפלישה של הסורים לארץ-ישראל, וב-5 בינואר 1948 נשדד עדר הצאן של ארגון "ווג'בוד" על-ידי קבוצת ערבים מזוינים שבאו מסוריה. נציג ההגנה הופיע במקום וביקש מאנשי הארגון שלא להגיב מאחר וההגנה מתכננת פעולת תגמול. ואכן באותו לילה תקפה יחידה של הפלמ"ח את הכפר הערבי מנסורה, פוצצה את תחנת המשטרה ואת גשר בנות יעקב. אולם התנכלות הערבים למשמר הירדן לא פסקה, וב-6 בפברואר פוצצה הטורבינה של מכון המים שעמד במרחק של 2 ק"מ דרומית למושבה, ומאז היה צורך להביא את המים מן הירדן בחביות על עגלת פרדות.
עם הידרדרות המצב הביטחוני פנתה ועדת הביטחון המקומית למפקדת הגליל וביקשה תגבורת בנשק ובכוח אדם. כאשר לא נענתה, פנה שמואל בן-אברהם למפקדת האצ"ל (באמצעות מפקד מחוז חיפה והגליל) ובראשית אפריל יצאה מתל-אביב לעזרת משמר הירדן יחידה בת 12 לוחמים ועמם 40 סטנים משומנים וארוזים וכן מחסניות ותחמושת. בהגיעם למגדל, נעצרו על-ידי אנשי הפלמ"ח שהובילום לקיבוץ גינוסר, שם החרימו את הנשק וכעבור יומיים החזירו את הבחורים לעפולה. כדי להצדיק את המעשה, פרסמה מפקדת ההגנה הודעה לפיה "קבוצת אצ"ל הופיעה בסביבת משמר הירדן כדי לבצע פעולות שהיו עלולות להפריע את תוכנית הגנת הגליל העליון. כדי למנוע פעולה זו פורק הנשק מעל קבוצת האצ"ל ". תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא, ובהודעה שהתפרסמה ב"קול ציון הלוחמת" וכן בכרוזים שהודבקו בחוצות נאמר, בין היתר: "הודעת מפקדת ההגנה כוזבת מאלף ועד תיו. היחידה שלנו נשלחה למשמר הירדן אך ורק כדי להגן על הנקודה, ובידיעתם של מפקדי ההגנה במקום ... ".



לקראת צאת הבריטים את הארץ, פונו במהלך חודש מאי הנשים והילדים ממשמר הירדן והועברו לנחלת ז'בוטינסקי. במשמר הירדן נותרו 35 חברי ארגון "ווג'בוד", 11 מאיכרי המקום ו-13 חיילי האצ"ל שהגיעו לעזרה. מפקד הכוח היה נתן בן-חיים. ב-17 במאי הופגזה המושבה ובמהלך החודש התנהלו קרבות בין המגינים לבין הצבא הסורי. בתחילת חודש יוני נפתחה התקפת הסורים על "אצבע הגליל", אולם ההסתערות על משמר הירדן נהדפה. ב-10 בחודש החלה המתקפה הגדולה והקומנדו הסורי הצליח לחדור למשמר הירדן. המגינים התבצרו במרתף אחד הבתים ונלחמו עד לכניעה. 14 איש נפלו על הגנת המושבה ו-42 נלקחו בשבי הסורים. השבויים הוחזרו לישראל ב-21 ביולי 1949, לאחר החתימה על הסכם שביתת הנשק עם סוריה.
הניסיונות לחזור ולהתיישב במשמר הירדן עלו בתוהו, מאחר שהאזור הוכרז בהסכם שביתת הנשק כשטח מפורז.

ה ס י ו ם

ב-1 ביוני 1948 נחתם הסכם בין האצ"ל לבין ישראל גלילי, שייצג את ממשלת ישראל, המפרט את דרכי התגייסותם של חברי הארגון הצבאי הלאומי לצה"ל. 38 בעקבות ההסכם נתפרסמה "פקודת יום" מטעם המפקדה הראשית, תחילה כחוזר פנימי ומאוחר יותר ככרוז בחוצות הערים. 39


פקודת יום

לרגל כניסת גדודי האצ"ל לשורות הצבא העברי.
חיילים, אחים!


תמה פרשה אחת בחיינו ומתחילה פרשה שנייה.
בדמנו ובלשד עצמותינו הבאנו את האומה עד הלום. פרקנו את עול השעבוד הבריטי ובחלקה של המולדת קם שלטון עברי. מתוך נאמנות לעם ולמולדת; מתוך נאמנות לדברנו - האצ"ל תמיד מקיים את דברו - החלטנו לנטוש את המחתרת בחלק המשוחרר של המולדת. ומתוך אותה נאמנות החלטנו להצטרף לצבא העברי, העומד - יחד עם פלוגות הקרב של האצ"ל - במערכה, שתכריע את גורל עמנו לדורות. ובצבא שלנו - ויהיה שמו הזמני אשר יהיה ויהיו הממונים עליו אשר יהיו - נשרת, כפי שחיילי האצ"ל רגילים לשרת את העם: במשמעת ללא תנאי, בהקרבה בלי גבול ובמסירות בלי סייג. לצבא העברי ולמערכה הצבאית תיכנסו בגדודים [...]

בא המפנה. מבחינת הפיקוד הגיע זמן הפרידה. במישרין יפקדו עליכם בקרב מפקדיכם, אבל על מפקדיכם יפקדו מפקדים אחרים. זהו רגע גדול. גם שמחה בו וגם עצבות. השמחה היא בכך, שהנה זכינו לראות בעינינו, במשאת נפשנו. קם צבא עברי, אשר מפקדיו - יהיו אשר יהיו - בני-עמנו המה ולא זרים. דמנו לא נשפך אפוא לשווא, עמלנו לא היה לריק. מהפכה עשינו בישראל. דף מפואר בתולדותיו כתבנו. לצבאנו הננו מתגייסים וזאת השמחה. אולם יש ויש גם עצבות. המטרה הושגה רק בחלקה. המולדת עדיין לא שוחררה. הסכנות האורבות לנו עדיין גדולות הן. לב העם - המעונה בעמים - עדיין שותת דם. ואנחנו חיילי הארגון הצבאי הלאומי, הן בני משפחה אחת אנחנו. הקשר עם ארגוננו לא קשר עם מסגרת הוא. קשר נפשי עמוק מכל הוא, קשר שחושל ונוסה בייסורים, בעינויים, בקורבנות, באהבה, במסירות, ברדיפות, במחנות-ריכוז ובמעלות-הגרדום. [...]

קדימה, אחים! עוד מערכות רבות לפנינו, גם במלחמה, גם בבניה, גם בקרב, גם ביצירה.

קדימה - בשם גיבורינו וקדושינו, קדימה למען עמנו וארצנו.

הניצחון יהיה עמנו.
יחי עם ישראל!
תחי המולדת החופשית!
יחי הצבא העברי!
תחי משפחתנו הלוחמת!

הארגון הצבאי הלאומי
בארץ-ישראל
המפקדה הראשית
סיוון תש"ח

לאחר החתימה על ההסכם להצטרפות לוחמי האצ"ל לצה"ל, החלה ההתארגנות במסגרות של גדודים. על פירוקו של סניף הארגון בחיפה, מספר מי שהיה מפקד המחוז, שמואל מייטין ("אמנון"): 40
בקשר לסיום פעולת מחנה בנימין והפעילות הרשמית של המחוז, זכורני מסדר אחד, יחיד מסוגו, שהתקיים בחיפה ב-9 ביוני 1948. לאחר קבלת הוראה סופית מהמפקדה בדבר גיוסנו לצבא, העברתי בבוקר הוראה דחופה לזַמן את כל אנשי הסניף במחנה למסדר כללי. השתתפו הרוב המכריע של אנשי הסניף, כ-600 במספר. קיבלתי את המסדר, מסרתי לאנשים את ההחלטה הגורלית, העברתי את ההוראות וכמה מילים של פרידה. ההתרגשות הייתה רבה, ואינני יודע מי הדביק את מי - המשתתפים אותי, או אני אותם. לדידי לפחות היה מסדר זה, עם ריכוז כה גדול של אנשים, חוויה שנחרתה היטב בזיכרון.
לאחר המסדר יצאה יחד איתי שיירה בת 40 מכוניות ממחנה בנימין למחנה הקלט שבקריית-מאיר בתל-אביב. אני אישית גויסתי לגדוד השני של האצ"ל בצבא, גדוד 57, בתפקיד של שָליש הגדוד. מפקד הגדוד היה איתן לבני וכסגנו שימש דוד גרוסברד ("אמציה").
"בחייהם ובמותם לא נפרדו"

יהודה כהן ודב שפירא היו חברים בנפש. הם גדלו יחד בחיפה, למדו באותו בית-הספר, יחד הצטרפו לאצ"ל, וכששניהם נעצרו והובאו למחנה המעצר בלטרון, היו יחד בצריף החיפאים. לאחר קום מדינת ישראל ופירוק האצ"ל, הצטרפו יחד לצה"ל ויחד מצאו את מותם בקרבות נגד הפולש המצרי.

יהודה-יעקב כהן נולד בחיפה בנובמבר שנת 1928. למד בבית-הספר אליאנס ולאחר מכן בבית-הספר הנוצרי סנט לוקס. בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל ובמסגרת החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) עסק בהפצת דבר הארגון ברבים. ב-30 ביוני 1945 יצא יחד עם עמליה שיף, חברתו לארגון, כדי לפזר את כרוזי האצ"ל, אולם נתפסו בידי המשטרה בשעה שהחזיקו בידם פצצת כרוזים שהייתה מיועדת להתפוצץ באחד מרחובות העיר. השניים הובאו למשפט בפני בית-הדין הצבאי שעל הר הכרמל, והכריזו שאינם מכירים בזכות בית-המשפט לדון אותם. הם בחרו למסור הצהרה פוליטית, המדגישה את בגידת הממשלה הבריטית במנדט שקיבל על עצמו להקים בארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי ולכן על הבריטים לעזוב את הארץ ולאפשר ליהודים להקים בה את מדינתם.
עמליה שיף ויהודה כהן נידונו לשלוש שנות מאסר. יהודה שוחרר כעבור כשנה והוטל עליו מעצר בית. עם שחרורו חזר לפעילות באצ"ל, אולם לא עבר זמן רב והוא נעצר שוב, הפעם על-פי התקנות לשעת חירום. בצריף החיפאים שבמחנה המעצר בלטרון פגש יהודה את חברו הטוב דב שפירא ויחד בילו השניים בשבי השלטון הבריטי.

דב שפירא נולד באודיסה אשר ברוסיה ש-12 בדצמבר 1928 ובגיל חמש עלה עם משפחתו ארצה. דב למד יחד עם חברו יהודה כהן בבית-הספר אליאנס ולאחר מכן בבית-הספר סנט לוקס. בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל וכעבור שנתיים של פעילות, נעצר בידי הבריטים. לאחר מחצית השנה שוחרר, אולם חופשתו לא ארכה זמן רב והוא נעצר בשנית. לקראת סיום המנדט הבריטי שוחרר דב מן המעצר, ויחד עם חברו יהודה כהן, חזר לפעילות באצ"ל. דב הצטרף ל"מחנה בנימין", שם עבר קורס מפקדים והספיק להשתתף בקרב על שחרור העיר חיפה.
יהודה כהן ודב שפירא הצטרפו בצה"ל לפלוגת הג'יפים שפעלה בדרום הארץ ולחמה בגבורה נגד הפולש המצרי. ב-22 בדצמבר 1948, בשעת הקרב על משלט 86 בחזית עוג'ה אל חפיר, דב נפצע ויהודה חש אל ידידו כדי להגיש לו עזרה, אולם הפגזים הרבים שהומטרו על המשלט פגעו בשניהם. השניים "שבחייהם ובמותם לא נפרדו" נקברו בבית-הקברות הצבאי האחד ליד השני.


יהודה כהן (משמאל) ודב שפירא (מימין)

הערות:


1. מנחם בגין, המרד, עמוד 418.
2.
עדות משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי עע - 2. וכן ספר תולדות ההגנה, ג, עמוד 1543.
3.
ספר תולדות ההגנה, ג , עמוד 1543.
4.
שם, עמוד 1383.
5.
שם , עמוד 1385.
6.
שם , עמוד 1386.
7.
עדות משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי עע - 2.
8.
דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 200.
9.
משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי, עע - 2.
10.
משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 163.
11.
משה עמיאל, יכון ז'בוטינסקי, עע - 2.
12.
ספר תולדות ההגנה, ג , עמוד 1555.
13.
פרטים על פרשת דיר-יאסין, ראה ספרו של המחבר "בלהב המרד", עמוד 299.
14.
מנחם בגין, המרד, עמוד 423.
15.
על שם פנחס ראם ("בנימין") ששימש מפקד החתם בחיפה ונהרג מירייה של צלף ערבי.
16.
משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי, עע/2.
17.
ביניהם: שולה פנסו-מהולל, אסתר ירדני-אבוטבול , חסיה חזן-תמיר , אליהו נקר, יהודה כהן, דב שפירא, קלמן מגן, חיים קונורטי, שמואל וייס, ברוך גוטמכר, מרדכי אהרוניס, יוסף ציפרוס, יוסף סגל, אברהם ליכטהויז.
18.
עדות משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי עע - 2.
19.
יצחק אלפסי, מסמכי האצ"ל, ה , עמוד 68.
20.
ספר תולדות ההגנה, ג , עמוד 1549.
21.
שם, שם.
22.
משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 105 וכן משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי, עע-2.
23.
עדות משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי, עע - 2. וכן דוד ניב, מערכות האצ"ל, ו , עמוד 137.
24.
עדות מאיר מורנו, מכון ז'בוטינסקי, עמ-3.
25.
דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, עמוד 381.
26.
משה עמיאל, מכון ז'בוטינסקי, עע - 2.
27.
ספר תולדות ההגנה, ג , עמוד 1569.
28.
דוד ניב, מערכות האצ"ל, ו , עמוד 97.
29.
יצחק אלפסי, אוסף מסמכי האצ"ל, ה , עמוד 353.
30.
עדות שמואל פרל, מכון ז'בוטינסקי עפ - 14.
31.
שם, שם.
32.
עדויות ישראל הדני ואברהם בירנבאום, מכון ז'בוטינסקי.
33.
מינה גראור, ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1939-1977 וכן דוד ניב, מערכות האצ"ל, 6, עמוד 125.
34.
יצחק אלפסי, מסמכי האצ"ל, ה , עמוד 355.
35.
ראיון המחבר עם אליעזר בן-יקיר.
36.
שם, שם וכן אצל משה שטייו, ה"קונצרט" במחתרת, עמוד 50.
37.
עדותו של אברהם בירנבאום, מכון ז'בוטינסקי.
38.
פרטי ההסכם ראה אצל דוד ניב, מערכות האצ"ל, ו , עמוד 214.
39.
יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים, ה , עמוד 28.
40.
עדות שמואל מייטין, מכון ז'בוטינסקי.