|
|
בתקופת הממלוקים (ששלטו בארץ מן המאה ה-13 ועד המאה ה-16) נהרסה חיפה, יחד עם יתר ערי החוף, כדי למנוע פלישה מחודשת של נוצרים מאירופה בדרך הים. עם כיבוש הארץ על-ידי העותומנים (בשנת 1516), חיפה לא הייתה מיושבת באופן קבוע, ורק בדור שלאחר מכן החל שיקומה ההדרגתי של העיר. עכו הייתה העיר החשובה, והנמל שלה סיפק את צורכי המסחר של צפון הארץ. בתקופה הראשונה של השלטון העותומני שימשה חיפה כמגן בפני המתנכלים לעכו מדרום. בראשית המאה ה-17 גברה תנועת האוניות במעגן חיפה, ששימש חלופה לעכו בשעת סערה או תקיפות שודדים, ובמחצית המאה ה-19 בנו הרוסים את המזח הגדול בחיפה כדי להקל על העולים הנוצרים שפקדו את הארץ. בזכות מזח זה פסחו אוניות גדולות על עכו ועגנו בחופי חיפה ובכך תרמו רבות להתפתחותה של העיר. בשלהי השלטון העותומני הניחו התורכים את מסילת הברזל לסוריה, קבעו בחיפה את מושב הנהלת הרכבת החיג'אזית ובנו בנמל מזח נוסף. בערב מלחמת-העולם הראשונה הפכה חיפה לעיר הראשית של צפון הארץ.
עם הכיבוש הבריטי בשנת 1918 החלה תקופה הזוהר של העיר. הבריטים ייחסו חשיבות אסטרטגית מיוחדת לחיפה והביאו לפיתוח מזורז של העיר. חיבור הרכבת החיג'אזית למסילה שהגיעה ממצרים ובניית המסילה ללבנון, הפכו את חיפה לצומת רכבות ראשי של ארץ-ישראל. בחיפה נבנו בתי-המלאכה של הרכבת ובעיר שכנה "הנהלת רכבת ארץ-ישראל".
הקשר הימי עם בריטניה היה בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה עבור שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל, וכבר בתחילת שנות העשרים הוחל בעריכת סקר בחופי הארץ לבניית נמל-מים עמוקים. חיפה נמצאה מתאימה ביותר לחפירת נמל עמוק מים, וב-31 באוקטובר 1933 הוכרזה רשמית פתיחת הנמל.
בנוסף לנמל, הניחו הבריטים צינור להזרמת נפט מצפון עיראק למפרץ חיפה (1934), משם הועבר הנפט באמצעות אוניות לאירופה. כן הוקמו בסמוך לעיר בתי-הזיקוק וחוות הדלק , שהביאו להתפתחות התעשייה והמלאכה בעיר.
הבריטים הכריזו על חיפה כעיר מחוז ונפה עצמאית, ונקבע בה מקום מושבם של מושל המחוז ומשרדי הממשלה השונים. בחיפה הוקמו מפקדות הצי והצבא ובסביבתה נבנו מחנות הצבא.
תנופת הפיתוח המואץ של חיפה גרמה לנהירת אלפי פועלים, יהודים וערבים, והביאה לגידול רב באוכלוסין, כפי שמשתקף בטבלה הבאה: 1
הרכב האוכלוסייה של חיפה
"חיפה האדומה"
כאמור, עם הפיתוח המואץ של חיפה נהרו לעיר המוני פועלים וביניהם יהודים שזה מקרוב עלו לארץ-ישראל כדי להגשים בה את האידיאלים הציוניים-סוציאליסטיים. בדצמבר 1920 התקיים בחיפה כנס הייסוד של ההסתדרות ושנה לאחר מכן הוקמה מועצת פועלי חיפה. מעניין לציין, כי בשנות השלושים, כ-90 אחוזים מכלל הפועלים בחיפה היו מאורגנים בהסתדרות. מועצת הפועלים ריכזה את קבלת העבודה וחלוקתה במסגרת "לשכת העבודה", עמדה בקשר עם נותני העבודה וניהלה את סכסוכי העבודה. מועצת הפועלים הייתה מעורבת בחיי הפועל גם מחוץ למקום עבודתו; היא דאגה לקליטת העולה החדש, לדיור הפועל (שכונת עובדים), לכלכלתו (מטבח הפועלים), לבריאותו (קופת חולים), למימון הוצאותיו (קופת-מלווה) ולפעילותו התרבותית. פעילות זו יצרה תלות גדולה בין הפועל למועצת הפועלים, וזו הפכה להיות "ממשלה בתוך ממשלה".
אחוז חברי ההסתדרות מכלל הפועלים היהודים בחיפה 2
עם הכיבוש הבריטי בשנת 1918 החלה תקופה הזוהר של העיר. הבריטים ייחסו חשיבות אסטרטגית מיוחדת לחיפה והביאו לפיתוח מזורז של העיר. חיבור הרכבת החיג'אזית למסילה שהגיעה ממצרים ובניית המסילה ללבנון, הפכו את חיפה לצומת רכבות ראשי של ארץ-ישראל. בחיפה נבנו בתי-המלאכה של הרכבת ובעיר שכנה "הנהלת רכבת ארץ-ישראל".
הקשר הימי עם בריטניה היה בעל חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה עבור שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל, וכבר בתחילת שנות העשרים הוחל בעריכת סקר בחופי הארץ לבניית נמל-מים עמוקים. חיפה נמצאה מתאימה ביותר לחפירת נמל עמוק מים, וב-31 באוקטובר 1933 הוכרזה רשמית פתיחת הנמל.
בנוסף לנמל, הניחו הבריטים צינור להזרמת נפט מצפון עיראק למפרץ חיפה (1934), משם הועבר הנפט באמצעות אוניות לאירופה. כן הוקמו בסמוך לעיר בתי-הזיקוק וחוות הדלק , שהביאו להתפתחות התעשייה והמלאכה בעיר.
הבריטים הכריזו על חיפה כעיר מחוז ונפה עצמאית, ונקבע בה מקום מושבם של מושל המחוז ומשרדי הממשלה השונים. בחיפה הוקמו מפקדות הצי והצבא ובסביבתה נבנו מחנות הצבא.
תנופת הפיתוח המואץ של חיפה גרמה לנהירת אלפי פועלים, יהודים וערבים, והביאה לגידול רב באוכלוסין, כפי שמשתקף בטבלה הבאה: 1
הרכב האוכלוסייה של חיפה
| שנה | יהודים | ערבים | אחרים | סך-הכול | אחוז היהודים בחיפה |
| 1914 | 3,500 | 18,500 | ----- | 22,000 | 15.5 |
| 1922 | 6,230 | 18,240 | 164 | 24,634 | 25.3 |
| 1931 | 15,923 | 24,148 | 3,332 | 50,403 | 31.6 |
| 1944 | 66,000 | 62,500 | 300 | 128,800 | 51,2 |
"חיפה האדומה"
אחוז חברי ההסתדרות מכלל הפועלים היהודים בחיפה 2
| שנה | פועלים יהודים | חברי ההסתדרות | באחוזים |
| 1921 | 702 | 297 | 42% |
| 1922 | 1,851 | 1,033 | 56% |
| 1926 | 5,795 | 4,296 | 74% |
| 1933 | 7,100 | 6,100 | 86% |
ערעור על סמכותה של מועצת הפועלים והתנגדות מעשית לה נחשבה לבגידה וגררה מגוון של סנקציות, החל מהטלת קנס ועד להוצאת החבר מן ההסתדרות, שפירושה היה מניעת הסיוע שקיבל הפועל מן ההסתדרות.
המושג "חיפה האדומה", ששימש תומכים ויריבים כאחד, סימל את אופייה כ"עיר פועלים" וכן את העוצמה הפוליטית של תנועת הפועלים בעיר ושליטתה בענייני ארגון ההגנה.
"פלוגות הפועל"
בתחילת שנות השלושים חלה בארץ הידרדרות ביחסים בין ההסתדרות לבין הרביזיוניסטים. כותבת על כך אניטה שפירא: 3
בכינוס הארצי של אגודת הספורט "הפועל" בתל-אביב אמר בן-גוריון: "הספורט עם כל חשיבותו... אינו מטרה לעצמה אלא אמצעי... ועל 'הפועל' לשמש 'מגן העבודה' ".5
בן-גוריון הכריז מלחמה על הרביזיוניסטים וטען שעל אלימות יש לענות באלימות. ב-15 במרס 1933 אמר בן-גוריון בישיבת המרכז של מפלגתו: 6
"פלוגות הפועל" בשלוש הערים הגדולות (1938) 7
מן הטבלה אנו למדים כי בחיפה היוו חברי "פלוגות הפועל" 5.4% מכלל חברי ההסתדרות, בעוד שבתל-אביב ובירושלים הם היוו רק כ-1%.
"פלוגות הפועל" פעלו נגד כל מי שהעז להמרות את פי הנהגת ההסתדרות. הן פעלו באלימות הן כלפי פנים (הכוונה לחברי ההסתדרות שניסו להתנגד למדיניות ההנהגה) והן כלפי מפלגות יריבות: הקומוניסטים משמאל והרביזיוניסטים מימין. "פלוגות הפועל" גם לקחו חלק נכבד ברדיפת אנשי האצ"ל בתקופת ה"סזון" (ראה להלן).
על פלוגות הפועל כותב אליהו בילצקי: 8
אולם מסתבר כי פעילותם של "פלוגות הפועל" לא הצטמצמה ברדיפתם של הקומוניסטים וחברי האצ"ל. הם נהגו לכפות בכוח הזרוע גם החלטות של "המוסדות הלאומיים" שלא היו קשורות בארגונים "הפורשים" (האצ"ל ולח"י). הדוגמה הבולטת ביותר קשורה בגיוס לצבא הבריטי בזמן מלחמת-העולם השנייה. ראשי הסוכנות היהודית הגיעו למסקנה שעל היישוב היהודי בארץ לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי על-ידי גיוס הצעירים לצבא הבריטי. הם פנו לממשלת המנדט והציעו שזו תוציא צו גיוס חובה, אולם כאשר הממשלה סירבה לעשות זאת (מסיבותיה שלה), פנו ראשי היישוב בקריאה לנוער היהודי להתנדב לצבא הבריטי. כאשר רק מיעוט מן הנוער נענה לקריאה, הוחלט לכפות את ההתנדבות על הנוער. לשם כך הוקם "מרכז להתגייסות היישוב" (שבראשו עמד ברנרד-דב יוסף) והוצאו תקנות מיוחדות לטיפול במשתמטים. בחיפה הוכרז על המשתמטים נידוי והחרמה, והם הוצאו מחיי הציבור המאורגן. הגדיל לעשות דוד שאלתיאל, שבאותה עת כיהן כמפקד ההגנה באזור חיפה ופעל בשיתוף פעולה מלא עם "פלוגות הפועל": 11
1. מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה 1918-1948, סידרת עידן מס.12, עמוד 31.
2. שם, עמוד 81.
3. אניטה שפירא, ברל, עמוד 394-396
4. אניטה שפירא, "הוויכוח בתוך מפא"י על השימוש באלימות", הציונות, ה, עמוד 141-175
5. שבתאי טבת, קנאת דוד , ג, עמוד 37.
6. שם, שם.
7. ברוך זלץ ואלי נחמיאס, מפ"ח ב"חיפה האדומה", עמוד 125.
8. אליהו בילצקי, ביצירה ובמאבק (מועצת פועלי חיפה, 1921-1981), עמוד 236.
9. שם, עמוד 234.
10. שם, שם.
11. אלי צור, שומר ישראל (פרקי חייו של דוד שאלתיאל), עמוד 110.
12. דוד ענב, באור ובסתר, עמוד 5.
המושג "חיפה האדומה", ששימש תומכים ויריבים כאחד, סימל את אופייה כ"עיר פועלים" וכן את העוצמה הפוליטית של תנועת הפועלים בעיר ושליטתה בענייני ארגון ההגנה.
"פלוגות הפועל"
באוקטובר 1932 החלה ביישוב מלחמת אזרחים בזעיר-אנפין שנמשכה כשנתיים ימים. בבית-החרושת "פרומין" בירושלים פרצה שביתה בשל תביעת מועצת פועלי ירושלים מבעל בית-החרושת שיכיר בארגון הפועלים במקום ויפטר פועלת אחת, שלא הייתה חברת ההסתדרות. "פרומין" סירב לפטרה והציע בוררות, אולם הצעתו נדחתה בידי מועצת הפועלים. אז פנה לבית"רים והזמינם לעבוד במקום הפועלים השובתים. הבית"רים טענו, ובמידה לא מעטה של צדק, שהתביעה שבית-החרושת יעסיק רק פועלים מאורגנים מכוונת לסגור את המקום בפניהם, שכן ההסתדרות לא הכירה בזכותם להתארגן בארגון נפרד ולקבל באמצעותו עבודה... כשפנה "פרומין" אל הבית"רים והזמינם להפר את השביתה, הסכימו לעשות כן בטענה שהשביתה היא פוליטית ולא כלכלית... מעתה ואילך היו היחסים בין חברי ההסתדרות ובין הבית"רים לשאלה המרכזית על סדר יומו של היישוב...בדיון בוועד הפועל בעניין השימוש באלימות נגד הבית"רים שעבדו בבית-חרושת "פרומין" אמר בן-גוריון (ששימש באותם ימים כמזכיר ההסתדרות) : "בכל פעם שמרימים צעקה נגד אלימות מטעמי מוסר, אני איני מושפע, כי אני רואה בזה צביעות מעמדית. נחוצה אחריות גדולה להבחנת הגבולות בין המותר לאסור".4 באותם ימים הקים בן-גוריון את "פלוגות הפועל", כדי להעמיד כוח מיומן בהתכתשויות בין ההסתדרות והרביזיוניסטים. תפקיד "פלוגות הפועל" היה לעמוד לרשות ההנהגה למילוי תפקידים מיוחדים מעשיים יום-יומיים.
"שביתת פרומין" הסתיימה בסופו של דבר בכישלון ההסתדרות, שנאלצה להשלים עם המשך העסקתם של בית"רים במקום. התברר, ששליטתה של לישכת-ההסתדרות תקפה, כל זמן שלא קוראים עליה תיגר...
במרס 1933 נערכו בוועד-הפועל של ההסתדרות דיונים ממושכים בעניין השביתה ובלקחיה. הוויכוח נפתח בדברי בן-גוריון, שאמר כי יש לסלק את הבית"רים מן העבודה בכל הארץ, אם לא יתחייבו לחדול להפר שביתות. בן-גוריון היה מוכן להטיל את כל כוחה של ההסתדרות בקרב מכריע אחד נגד הבית"רים והמעסיקים שיתמכו בהם, אפילו אם הדבר כרוך בסיכון קיומו של היישוב.
בכינוס הארצי של אגודת הספורט "הפועל" בתל-אביב אמר בן-גוריון: "הספורט עם כל חשיבותו... אינו מטרה לעצמה אלא אמצעי... ועל 'הפועל' לשמש 'מגן העבודה' ".5
בן-גוריון הכריז מלחמה על הרביזיוניסטים וטען שעל אלימות יש לענות באלימות. ב-15 במרס 1933 אמר בן-גוריון בישיבת המרכז של מפלגתו: 6
[...] האנשים הלוחמים בנו עומדים נגדנו בדיוק כמו שעומד היטלר נגד הפועלים. ההבדל הוא שמתנגדינו אינם יכולים לבצע את מזימותיהם... לכל עבודתנו צפוי חורבן, אם לא נלכד כוח נגד ההיטלראים שלנו. הם ישתמשו ברוב שלהם כדי להשמיד אותנו... אנו עומדים במלחמה על חיים ומוות."פלוגות הפועל" בחיפה היו חזקות ופעילות במיוחד, בהשוואה לתל-אביב ולירושלים.
"פלוגות הפועל" בשלוש הערים הגדולות (1938) 7
| חיפה | תל-אביב | ירושלים | |
| חברי ההסתדרות | 19,000 | 30,000 | 8,000 |
| חברי "פלוגות הפועל" | 1,019 | 400 | 80 |
מן הטבלה אנו למדים כי בחיפה היוו חברי "פלוגות הפועל" 5.4% מכלל חברי ההסתדרות, בעוד שבתל-אביב ובירושלים הם היוו רק כ-1%.
"פלוגות הפועל" פעלו נגד כל מי שהעז להמרות את פי הנהגת ההסתדרות. הן פעלו באלימות הן כלפי פנים (הכוונה לחברי ההסתדרות שניסו להתנגד למדיניות ההנהגה) והן כלפי מפלגות יריבות: הקומוניסטים משמאל והרביזיוניסטים מימין. "פלוגות הפועל" גם לקחו חלק נכבד ברדיפת אנשי האצ"ל בתקופת ה"סזון" (ראה להלן).
על פלוגות הפועל כותב אליהו בילצקי: 8
בעיצומן של המאורעות נוסדו "פלוגות הפועל" שהפכו בחיפה לקיר-מגן להסתדרות וליישוב... חוּדן הופעל גם כלפי פנים כגורם מסייע נגד הפורשים במערכות היישוב.על פעולות התגמול של האצ"ל נגד הפרעות שפרעו הערבים ביהודים (ראה להלן), כותב בילצקי: 9
מליאת מועצת הפועלים (6 ביולי 1939) הביעה את "רגשי זעמו ושאט נפשו של ציבור הפועלים בחיפה למעשי הנבלה של כנופיות הטרוריסטים הפשיסטים המתבטאים ברצח אנשים חפים מפשע". פועלי חיפה דרשו מהמוסדות הלאומיים "לבער בכוח ולעקור מן השורש את המעשים ואת עושיהם".ובאותה נשימה הייתה גם פנייה אל הפורעים הערבים: 10
יום יבוא והמוני העם הערבי יקבלו את ידנו המושטת לשלום ולאחוות-עמים בארץ-ישראל.כנראה שהשנאה לימין הרביזיוניסטי הייתה עמוקה מאוד.
אולם מסתבר כי פעילותם של "פלוגות הפועל" לא הצטמצמה ברדיפתם של הקומוניסטים וחברי האצ"ל. הם נהגו לכפות בכוח הזרוע גם החלטות של "המוסדות הלאומיים" שלא היו קשורות בארגונים "הפורשים" (האצ"ל ולח"י). הדוגמה הבולטת ביותר קשורה בגיוס לצבא הבריטי בזמן מלחמת-העולם השנייה. ראשי הסוכנות היהודית הגיעו למסקנה שעל היישוב היהודי בארץ לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי על-ידי גיוס הצעירים לצבא הבריטי. הם פנו לממשלת המנדט והציעו שזו תוציא צו גיוס חובה, אולם כאשר הממשלה סירבה לעשות זאת (מסיבותיה שלה), פנו ראשי היישוב בקריאה לנוער היהודי להתנדב לצבא הבריטי. כאשר רק מיעוט מן הנוער נענה לקריאה, הוחלט לכפות את ההתנדבות על הנוער. לשם כך הוקם "מרכז להתגייסות היישוב" (שבראשו עמד ברנרד-דב יוסף) והוצאו תקנות מיוחדות לטיפול במשתמטים. בחיפה הוכרז על המשתמטים נידוי והחרמה, והם הוצאו מחיי הציבור המאורגן. הגדיל לעשות דוד שאלתיאל, שבאותה עת כיהן כמפקד ההגנה באזור חיפה ופעל בשיתוף פעולה מלא עם "פלוגות הפועל": 11
שאלתיאל החליט להתמודד עם ה"השתמטות" בדרך מקורית. יהודית שאלתיאל מתארת: "באחת השבתות בהן שהיתי אצל דוד בחיפה, אמר לי: 'לכי בשעה חמש אחר הצוהריים לרחוב הרצל ותראי איזו הצגה הכנתי' [...]
הוא חטף שני בחורים שנודעו כמשתמטים עקשנים, לקח אותם לפרדס, הפשיט אותם, השאירם בתחתונים בלבד וכיסה אותם בזפת ובנוצות. השניים הוסעו במכונית של חברה קדישא למקום ההומה ביותר בחיפה, רחוב הרצל, ושם שוחררו. הקהל שהיה ברחוב עצר והביט - המום לגמרי.
אחד החטופים היה יהודה (לוציוס) אייזנברג, ממפקדי האצ"ל בחיפה. בתגובה, נחטף מנהל לשכת הגיוס של הסוכנות היהודית. הוא נלקח לוואדי בכרמל, שם הופשט מבגדיו וכוסה בזפת. במקום הושארה הודעה כי הדבר נעשב כתגמול על פגיעת אנשי ההגנה במפקד אצ"ל. 12
זו הייתה אפוא האווירה בה נאלץ האצ"ל לפעול בחיפה.
הערות:
1. מרדכי נאור ויוסי בן-ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה 1918-1948, סידרת עידן מס.12, עמוד 31.
2. שם, עמוד 81.
3. אניטה שפירא, ברל, עמוד 394-396
4. אניטה שפירא, "הוויכוח בתוך מפא"י על השימוש באלימות", הציונות, ה, עמוד 141-175
5. שבתאי טבת, קנאת דוד , ג, עמוד 37.
6. שם, שם.
7. ברוך זלץ ואלי נחמיאס, מפ"ח ב"חיפה האדומה", עמוד 125.
8. אליהו בילצקי, ביצירה ובמאבק (מועצת פועלי חיפה, 1921-1981), עמוד 236.
9. שם, עמוד 234.
10. שם, שם.
11. אלי צור, שומר ישראל (פרקי חייו של דוד שאלתיאל), עמוד 110.
12. דוד ענב, באור ובסתר, עמוד 5.