הספרות ההלכתית התורנית במאות הי"ז והי"ח, המקפלת בתשובותיה ובפסקי דיניה את החיים הדתיים, החברתיים והכלכליים של האומה הישראלית בכל ארצות פזוריהם, לא זכתה להערכה שלמה ומקפת. רוב התשובות וההלכות המשמשות אספקלריה מאירה לכל מאורעות החיים, סיבותיהם ועילותיהם, התפתחותם והשתלשלותם, נשארו כאבנים שאין להם הופכין בפינה נסתרת ונתהוו קניינם של אישים בודדים גרידא, עד כמה שאישים אלו נחשבים לנכסי צאן ברזל מבחינה רוחנית ומוסרית, אבל האומה כולה לא תוכל להתקיים כקיבוץ של יחידים בלבד. היהדות עם כל קנייניה ונכסיה היא נחלת האומה כולה ואם נקודה יסודית זו משוללת בלב כל אדם מישראל, שלהבת היהדות הולכת ושוקעת, הולכת ודועכת.

התורה עם כל ביאוריה ומפרשיה הייתה בעבר, הקרקע המוצק לקיום האומה. היא מצלת ומגינה עליה. היצירות הרוחניות של העבר מהוות ומרכיבות היסוד ליצירות הרוחניות של העתיד. מהלך הרוחות, תמצית הדעות, מהות ההשקפות של הערכים הדתיים והרוחניים בדורות שעברו, מספקים מזון רוחני וכוח יוצר ופורה בהווה ובעתיד. מי שמעלים עין מן ההנחות היסודיות האלה, מנתק ומפסיק השתלשלות הטבעית של האומה.

המבקרים הספרותיים המודרניים חטאו מבחינה זו נגד המציאות ההיסטורית, מפני שדחו באמת המידה שלהם את אותה הספרות התורנית שנצטבר בה חומר מגוון, עתיר נכסים של חיי האומה, אופייה וצביונה. הספרות ההלכתית בתקופות הקודמות היא הבבואה של היהדות בהשתלשלותה ההיסטורית, ומי שמסתיר את עיניו ממנה הוא מטשטש את קלסתר פניה של יהדות זו בפני הדורות הבאים.

עובדא בלתי מעורערת היא שבלי "יד החזקה" של הרמב"ם קשה היה לעם ישראל להתקיים בתור גוף ציבורי רוחני. וכן הוא הדין לגבי "הטורים" והשולחן ערוך עם כל מפרשיהם. אפילו החוגים הבלתי דתיים, אם הם כנים לעצמם, אינם יכולים לכפור בערכם ומהותם המוסריים של הספרים הקדושים הללו שהטביעו את חותמם על דורות שלמים. שגגה גדולה הייתה מצד כותבי ההיסטוריה הישראלית שהזניחו את החומר ההיסטורי העשיר, הנכלל בתשובות גדולי ישראל בכל התקופות והדורות, ובייחוד בדורות האחרונים.

המהר"ל מפראג היה מן היחידים שזכה לפנים יותר מסבירות, אולי לא מפאת גאונותו בתורה בלבד, אלא מפאת הלבוש המסתורי שענדו לראשו, אולם יתר גדולי ישראל בדורו ואחריו, לא זכו לאותו היחס החיובי, ואם מזכירים את שמותיהם וחיבוריהם עושים זה באקראי ובהבלעה, ולפרקים גם בצורה שלילית.

מזלם של ראשי החסידות היה מבחינה זו יותר מזהיר. הם זכו להערכות מיוחדות וספרים רבים שנכתבו על ידי הרבה סופרים, לא מפני השיטות האידיאולוגיות, אלא בעיקר מפני השיטות המסתוריות והוד הפלאים שהיו חופפים עליהם. לא כן היה מזלם של הרבה רבנים גאונים, מורי ההוראה בישראל שבספריהם ופסקי דיניהם הביאו שפע זוהר ונגוהות רוחניים במשנת היהדות. סופר מפורסם אחד רצה לקבוע שגם פרסומו של הגר"א מוילנא לא בא רק מפאת גאונותו, אלא מצד התנגדותו אל שיטת החסידות. כשם שאין חלומות בלא דברים בטלים, כך אין הערכות בלא דברים בטלים. הגר"א היה אילן רברבי עם ענפים וגזעים מרובים ולא היה זקוק לפרסומי לוואי. אולם קורטוב של אמת נמצא בהערכה זו.


התקופות של המאות הי"ז והי"ח, היו תקופות חשובות בחיי היהודים. מלבד הזרמים והתסיסות שצמחו על ידי תנועת החסידות, הייתה הרבנות עולה כפורחת בהרבה ארצות. קמו רבנים גדולים שהאירו את שמי היהדות בעמקותם ובחריפותם. ספרים בעלי משקל תורני שכללו בתוכם שאלות ותשובות וחידושי תורה הופיעו בתקופות ההן, אבל לא איכשר דרא שהשאלות ותשובות הללו יהיו נפוצים ברבים. בדור האחרון זכינו לראות בהופעות כמה וכמה אנציקלופדיות עבריות וכלליות, אבל עדיין לא זכינו לראות אפילו אנתולוגיה קצרה של השאלות ותשובות שהופיעו בדורות האחרונים שערכם ההלכתי והחברתי עודנו בעיינו עומד, וחשיבותם - מבחינת חיי היהודים עוד לא פגה.

בתוך אוצר הספרים של שאלות ותשובות שיצאו בתקופה ההיא, עומדים במעלה עליונה ספריו של הגאון המפורסם רבי יחזקאל הלוי לנדא, שכיהן ברבנות בק"ק יאמפאלא ואחר כך בעיר רבתי פראג, שעוד בבחרותו יצאו לו מוניטין בעולם הלומדות וגדולי הרבנים בזמנו נבאו לו עתידות מזהירים. הספרים "נודע ביהודה" וה"צל"ח" נחשבים כגולת הכותרת בספרות התלמודית ההלכתית. הגאון בעל "שאגת אריה" שהצטיין בביקורתו החדה, ממליץ עליו: "ראיתי מעשה יחזקאל והנה הוא כמראה אופן בתוך אופן". והמקובל המפורסם רבי חיים צאנזר מברוד, שלמד עמו ביחד חכמת וסודות הקבלה, מלבד הצעתו בלשון הגמרא "צפה יחזקאל במעשה המרכבה" היה אומר עליו:

"כי כל כתבי הקדש של האר"י ז"ל ויתר ספרי קבלה המקובלים במדינה זו, גם ה"מורה נבוכים", כל אלה חוברו לו יחדיו והיו טמונים בסתר כנפיו סלה, וכזאת הפליגו גם יתר חכמי קלויז מפה, הזקנים שבדור המה ראו מראות יחזקאל בימים ההם".

מי שמעין בעיון רב בספריו בהלכה, בחידושי תורה, ובדרשותיו, רואה לפניו רב רבנן, גאון מובהק, בעל שיעור קומה רוחנית, שידיו רב לו בכל חדרי התורה וכל רז לא אניס ליה אפילו בספרי מחקר, בזוהר ובקבלה.

גדולתו וצדקותו של רבינו ניכרים ומובלטים הן בספריו והן בתלמידיו. בתור מרביץ תורה ברבים קרוב לששים שנה, חינך וגידל רבנים גדולים והעמיד תלמידים לאלפים שנהרו אליו מכל המדינות הקרובות והרחוקות ליהנות מזיו אור תורתו וחכמתו, כי כולם ראו בו את הארי שבחבורה, ענק רוחני ושר התורה כחד מקמאי. תלמידו המובהק רבי אלעזר פלקלש בספרו "עולת חדש" מעיד על רבו:

"משבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב לא אכל דבר מן החי. מר"ח אב ועד תשעה באב לא אכל רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם, וכך נהג עד שהגיע לימי הזקנה. מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה עד סמוך לזקנתו, שלא היה מקונן בחצי הלילה על חורבן בית אלוקינו ועל גלות השכינה, כביכול. בקיץ ובחורף היה מעורר את השחר וחיבר יומם ולילה בתורה ובתפילה. ארבעה פרקים בכל יום קבע ללמוד עם התלמידים שיעורין דאורייתא, עם אלה מסכת זו ועם אלה מסכת אחרת, עם אלה שולחן ערוך זה ועם אלה שולחן ערוך אחר...".

ובהספד אחר מעיד עליו תלמידו הנ"ל:

"מה דמות תערכו ואל מי תדמוהו. אם תמצאו גדול בתורה חריף ובקי כוותיה לא תמצאו גדול ביראה כוותיה. עד שהגיע לימי הזקנה לא שכב על המיטה, רק ראשו במיטה על גבי כרים ורובו חוץ למיטה על גבי כסאות. עד זה חודש ימים לא פשט מלבושו מעליו אף בלילה. עד שהגיע לימי השיבה לבש שק על בשרו. מעולם לא עבר טבילת ב"ק בקיץ ובחורף. עד שהגיע לימי הזקנה למד עם התלמידים בעמידה, אף בבית הכנסת לא ישב. אם תמצאו בתורה וביראה כוותיה - ראש לכל הדרשנים, ראש לכל המוכיחים, ראש המדברים בכל מקום. איה שוקל ואיה סופר כוותיה. חכמתו ובינתו אף לעיני העמים. ומי יוכל לספר תהילותיו. עניו מאוד מאוד. דעתו מעורבת עם הבריות ועם כל האדם..."

אלה הם תכונותיו של האדם הגדול, מופת הדור, שחונן מאת ההשגחה העליונה בכל המעלות והסגולות המשובחות שמנו בהם חכמים ובמשנתם. כגדולתו בתורה כך גדולתו במידות ובדעות. בעולם היהדות היו רווחות דעות ושמועות שונות על התנגדותו הנמרצת של רבינו לתנועת החסידות שהייתה אז בתחילת יצירתה והתהוותה. בייחוד לא יכלו החסידים לסלוח לו על הפגישה שהתקיימה בינו ובין הבעש"ט, ולפי גרסת החסידים פגע רבי יחזקאל בבעש"ט פגיעה חמורה בכבודו. וכך הווה גופא דעובדא. שניהם נזדמנו לפונדק אחד וסעדו ביחד על השולחן. בעלת הבית, כשנודע לה שכאן יושבים רבנים סיפרה לפניהם מה שקרה לה באותו יום שאלה בעניין מליחת התרנגולת. אחרי שהציעה השאלה פסק רבי יחזקאל להיתרא והכשיר את בשר התרנגולת.

כששמע הבעש"ט את ההיתר, העיר שהוא ידע מראש שהשאלה אינה שאלה כלל, ומותר לאכול הבשר מפני שלא ראה שום השראת רוח טומאה...

רבי יחזקאל השיב לבעש"ט, שבזה מצא תירוץ מספיק על הגמרא במסכת שבת דף קל"ח:

"כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ומפרשת הגמרא: מאי ישוטטו - עתידה אישה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא".
ונשאלת השאלה למה לה לאישה לקחת אתה את הככר, בעוד ששאלות כאלה אפשר לשאול בלי גוף הככר? ובכלל קשה הדבר שהגמרא מביאה מכאן סמך שעתידה תורה שתשתכח מישראל ולא נתבאר איך מוכח מזה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לדעת אם טמא הוא או טהור הוא?

אמנם, סיים בעל הנודע ביהודה, שתי הקושיות האלה מתורצות אחת בחברתה, כשתשתכח התורה מישראל לא ידעו לפסוק על פי דין תורה ויהיה צורך לפסוק על פי הרגשת השראת רוח טומאה או טהרה, לפיכך מן ההכרח יהיה להביא את גוף הככר לראות אם שורה עליו רוח טומאה או לא...

אם כי מפורסמת היא העובדה שבעל הנודע ביהודה התייחס בשלילה אל הזרמים והנוסחאות החדשים, והשקפה שלילית זאת הבליט והדגיש בכמה מתשובותיו, ואף על פי כן אפשר לפקפק באמיתותם של שמועות וסיפורים כאלה שחוגים מסוימים הפיצו נגדו, מפני שלפי תכונתו הנפשית האצילית היה נזהר למאוד בלשונו, לא לפגוע במי שהוא, ולא לזלזל בכבוד הזולת, ובייחוד בכבוד הבעש"ט שלפי האגדה היו ביחסים טובים.


הרבצת לימוד התורה והעמקת האמונה בתורה שבעל פה, היסודות הללו מהווים ומעצבים את דמותו הרוחנית של הנודע ביהודה. מהם פינה ומהם יתד לחיי עם ישראל וקיומו. בלי תורה שבעל פה אין תוכן ואין טעם לחיינו.

בפתיחה לספרו הצל"ח, הוא מבאר ומסביר את כללות תורה שבעל פה ומבסס אותם על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:

א) כשם שפתח הקב"ה במעמד הר סיני, כאשר עליו נגלה להורות לעמו תורה ומצוות, ראש דבריו היו אנוכי ה' אלקיך כדי להודיע אדנותו שהוא אדון ולכן אנחנו מחויבים לקבל מצוות, כן רבינו הקדוש בהתחילו להודיע תורה שבעל פה, שגם הקב"ה הוא אשר צווה אותנו כל המשפטים והתרה שבעל פה, התחיל בדיני קריאת שמע להודיע שאנחנו מקבלים עלינו עול יחודו והוא אלוקינו והוא אחד.

ב) כדי שלא תחשוב כאשר תשמע שיש תורה שבעל פה, ונמצא שיש לנו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ופן חס וחלילה יהיה דבר עם לבבך בלייעל, כשם שיש לנו שתי תורת כך חלילה יש לנו שתי רשויות, זה נתן תורה שבכתב וזה נתן תורה שבעל פה, ולכן התחיל במצוות ק"ש להודיע אחדותו, וכולם מרועה אחד ניתנו, והכל נאמרו למשה מסיני.

ג) נלע"ד כוונת רבינו הקדוש בתחילת החיבור להראות כי בתורה שבכתב עצמה מפורש שעיקר תורה נאמר בעל פה, וזה מפורש בפ' קריאת שמע שהזהיר אותנו שיהיו דברי תורה תמיד על לבבנו ולשננם לבנינו ולדבר בם בשבתנו בבית ובלכתנו בדרך ובשכבנו ובקומנו. ואם לא נצטווינו כי אם תורה שבכתב, מה כל הרעש הזה. הלא היא כתובה על ספרו, איך תשכח ממנו ואם יזדמן שיפול איזה דבר מהזיכרון, הלא ניתי ספר ונחזה... כל עיקר האזהרות שהזהיר הקב"ה אותנו להגות ולעסוק בתורה כל ימי חיינו, הכל הוא בשביל תורה שבעל פה, ועל פי הדברים האלה שבעל פה כרת ה' ברית עמנו, ולכן רבינו הקדוש, שסידר לנו תורה שבעל פה, הקדים והתחיל בק"ש לכוונה הנזכרת.

על יסוד דברי הרמב"ם הנזכרים, מוסיף בעל הצל"ח כמה נפכים מחשבתיים משלו, כדי לחזק את הקשר בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה ולהוכיח "שאי אפשר לתורה שבכתב כלל בלי תורה שבעל פה", והוא מביא אסמכתא מאברבנאל פ' בא בפרשת החודש הזה לכם:

"הוכחה על תורה שבעל פה, דאם לא כן בטלו כל מועדי וזמני החגים, כי לא נתבאר בתורה שבכתב כמה ימים יש בחודש ולא כמה חודשים יש בשנה... ועל כורחנו צריכים אנו למה שמקובלים חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וכשם שאנו חייבים לסמוך עליהם בזה, כך אנו חייבים לסמוך לכל אשר יאמרו לנו פירושי כל תורה שבכתב, ככל התורה אשר יורוך...".

והוא מסיים:

"שזה הוא כוונת הנביא: והיה אמונת עתיך - האמונה שיש לך על עתיך, שהוא עתיך וזמנים האמורים בתורה, שעל כורחך אתה צריך לדברי החכמים בתורה שבעל פה, זה יהיה לך לחוסן וישועות, לחכמה ודעת שהם דברי חכמינו בכל תורה בעל פה, שכולם הם בחכמה ודעת, ויהיה לך אמונת עתיך לחיזוק האמונה בכל דבריהם".

ההיקף הגדול והרחב בתורה שבעל פה שהיה נובע מתוך עמקות נשגבה ובקיאות עצומה בכל מכמני הבבלי וירושלמי, הראשונים והאחרונים, היה הגורם לכך ש"הנודע ביהודה" התייחס אל כל אלה המנהגים והתקנות אשר אין להם שורש ומקור בתלמוד ופוסקים, לדברים שאי אפשר לבנות עליהם בנייני אב של הלכה, או לדרוש דיני תורה אם עוברים עליהם.

ביסודו ובשורש נשמתו היה רבינו איש הגמרא, איש ההלכה ואיש הפוסקים. באחת מתשובותיו (אורח חיים, קמא, סימן י"ז) הוא מדגיש "שדרכי להקפיד מאוד על אלו אשר חדשים מקרוב באו לשנות שום נוסח בתפילה". ולא רק בתשובותיו אלא שיטה זו היה חוזר עליה גם בחידושי תורה שלו. בצל"ח (ברכות דף י"א ע"ב) בעניין הנוסחאות של אהבה רבה, אהבת עולם - הוא מתרעם על אלה שמשנים מנהג אבותינו.

והוא אומר:

"נלע"ד, נוסח שלנו של האשכנזים תורה היא, ואף על פי כן הספרדים יחזיקו במנהגם ויש להם על מה שיסמוכו, ולעולם לא ישנה אדם ממנהגי אבותיו. אבל מה שהחדשים מקרוב באו, לשנות במדינות הללו מנהג אבותינו הקדושים, המה לדעתי פוגמים בכבוד רבותינו בעלי התוספות והרא"ש ועתידין ליתן את הדין, ואין כאן אהבה אלא שנאה, ולתאווה יבקש נפרד, ועליהם אני קורא ולמשנאי אהבו מות, והמשנה ידו על התחתונה".

ובעניין שינוי נוסחאות או מנהגים מחדש הנודע ביהודה חידוש עצום. משיטתו אנו מסיקים שרק אלה המנהגים אשר יש להם שורש ומקור בתלמוד ופוסקים מחויבים אנו לשמור ולדקדק עליהם, כי רק הגמרא וההלכה מכריעים בעניינים אלה ולא המדרש והאגדה שהם נוצרו רק למוסר ולא להלכה. וזה הוא לשונו בתשובה קס"א (יורה דעה, תנינא):

"ומה שרצה לומר ללמוד הלכה למעשה מן אגדה ומן דברי המדרש במקום שאין הגמרא סותרת לזה, וכתב שבירושלמי איתא שאין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא וכו', ואמנם אני אומר דאף דהירושלמי כללינהו יחד, מכל מקום לאו בחדא מחתא מחתינהו. ומה עניין המדרש אצל התוספתא. התוספתא עיקרה להלכות ולזה היה תחילת כוונת מחברם, ור' חייא ור' אושעיא המה יסדוהו וכל מגמתם לדיני התורה, ולכן במקום שאין סתירה בדברי הגמרא סומכים על התוספתא, אבל במדרשים והאגדות עיקר כוונתם על המוסר, ועל הרמזים, ועל המשלים שבהם, והכל עיקר הדת, אבל אין עיקר כוונתם על פסק הלכות, ולכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל".

כאמור העיקר אצלו היו מקורות הגמרא. זה היה אצלו אבן הבוחן ועל כך היה מקפיד בקפידא יתירה. אם אחרי בירור וליבון יסודי מצא שהפסקים של השואלים או המשיבים היו מבוססים על ראיות והוכחות ברורות מן התלמוד היה מציית לדבריהם, ואם לאו - היה חולק עליהם בכל תוקף אפילו כשפסקים אלה נאמרו על ידי גדול שבגדולים.

בשאלה חמורה (יורה דעה, קמא, סימן מ"ו) הדנה באישה אחת אם לאוסרה או להתירה לבעלה, לא נשא פנים אפילו למורו ורבו בקבלה רבי חיים צאנזר, מפני שלדעתו הפריז על מידותיו להחמיר יותר מדי, והוא מסיק להלכה אחרי בירורים ושיקולים יסודיים במקורות הגמרא "שמצוות לטהר אישה זו לבעלה אם יסכימו מופלגי בראד לכך", ומוסיף בתשובתו:

"ואומר אני על ידידי מהורר"ח כדרך שאמר הרא"ש על הראב"ד ז"ל אם אדם חשוב מרוב ענוותנותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה, ינהוג מנהג פרישותו לעצמו, אבל לא ניתן לכתוב להורות בו לאחרים, כי מצינו הרבה בתלמוד שחששו חכמים לתקנות עגונות והקילו מאוד, כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן התלמוד".

בתפיסת עולמו של הנודע ביהודה עמדה נקודה מרכזית אחת - תורה שבעל פה וכל המסתעף ממנה. התלמוד היה אור לנתיבתו וכל פסקיו ואורחותיו בחיים היו מוטבעים רק בחותם זה. ולא לפלא הוא, אפוא, אם הוא מזהיר לתלמידיו (אבן העזר, תנינא, סימן ע"ט):

"דע תלמידי החביב ויהיו דברים אלה חקוקים על לוח לבך לזיכרון הכלל הגדול, שאין לנו חכמים אחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו של יוד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל".

ורבינו לשיטתו הולך בכל העניינים הנוגעים לחיים הפנימיים של הקהילות והנהגותיהם. כשהאלופים התורניים הרבנים בי דינא דק"ק טריטש פונים אליו בשאלתם, (אורח חיים, תנינא, שאלה ק"ח) כשהיו בעת צרה גדולה של עצירת גשמים:

"אם טוב ללכת לבית הקברות לבקש רחמים ולקחת עימהם ספר תורה ויש ביניהם דעות חלוקות. הרוצים לעשות כן מביאים ראיה מספר הזוהר פ' אחרי שעל ידי כן מתעוררים נפשות המתים הקבורים ומודיעים להקבורים בחברון ומעוררים רחמים, והממאנים אומרים שאינו נכון על פי הגמרא והפוסקים שילך אדם לבית הקברות וספר תורה בידו".

על זה משיב רבינו:

"שמדברי התלמוד והפוסקים אין שום צד מפורש לא לאיסור ולא להיתר אלא שלשונו של הרמב"ם בהלכות ספר תורה משמע לאיסור. אבל מה שפשוט אצלכם שמצד הזוהר נכון לעשות כן, לא כן הוא, והאמת שאני אין לי עסק בנסתרות והלוואי שאוכל לצאת ידי חובתי בתלמוד ופוסקים הנחוצים למעשה והם חיינו ובהם נהגה אבל כיוון שראיתם דברי הזוהר שם, הלא מבואר שאם ח"ו הספר ההוא חסר אות אחת גורמים רעה גדולה, ואם כן, אפוא, איה אצלנו ספר תורה שיהיה בדוק בחסירות ויתרות, ועיין בא"ח סימן קמ"ג סעיף צ"ו בהגה"ה. והא בזוהר שם שבספר התורה ההוא לא היה יתיר רק ו' אחת בקרא ושסעת שסע שתי פרסות, וכמעט שגרמו חורבן גדול, ולכן חלילה לעשות כן ותוכלו להרבות תפילות ובקשות בבכי ושברון לב, ורחמנא לבא בעי ויציל נפשותינו מכל צרות ויחיש לשוועתנו בקרוב, ובזה שלום".

תורה שבעל פה, בבלי וירושלמי והפוסקים הינם המושכלות הראשונים שעמדו כל ימי חייו במרכז מחשבותיו. מצווה וחובה להשריש ולהפיץ היסוד והעיקר הגדול גם בימינו אלה כשחוגים ידועים חותרים בכל כוחם לעקור תורה שבעל פה ומבססים את היהדות החדשה שלהם על פרקים מקוטעים בתנ"ך, שגרוע יותר משיטת הקראות, וחורבן והרס גדול צפוי חלילה מזה ליהדות המקובלת.


כפוסק וכמשיב עלה רבינו על רוב חכמי דורו, המכשירים הרוחניים שלו היו הבהירות והפשטות. מעולם לא הכניס את ראשו בסבך הפלפולים או החילוקים אשר לדעתו המה הבל ורעות רוח, המבלבלים את מוחות התלמידים והמה בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אלא כאדריכל מומחה, בנה באמצעות ההגיון והשכל את הבניינים הרוחניים, בנייני אב לתורה ולהלכה, עלה בסולם הסברות הישרות והברורות, "לא הרבה ביופי המליצה אשר אין בהם צורך להבנת דבריו" (הערכת בנו הרב ר' שמואל), הוסיף נדבך על גבי נדבך, סברה על גבי סברה, עד שהגיע אל השיא המכוון, להסיק את המסקנות לחומרא או לקולא, לאיסור או להיתר, ולא לפלפולא או לחידודי בעלמא, אלא להלכה למעשה לאמיתה של תורה.

וכשם שהייתה דרכו סלולה וברורה בהלכה כך הייתה דרכו סלולה וברורה במוסר ובתוכחה. הוא ידע לאשורו האיך להוכיח את העם. דרשותיו המצוינות במחשבה ובהרגשה (עיין אהבת ציון, דרושים נעימים בתוכחת מוסר) מעוררות זעזועים נפשיים וחרדות כבוד אל האדם הנפלא שהיה גדול בדורו מכל הבחינות התורניות והמוסריות.

כתוצאה מן השריפה הגדולה שפרצה בפראג בשנת תקט"ז שהרסה בתים רבים והמיטה שואה וחורבן בעיר, נתהוו סכסוכים רציניים בין התושבים היהודים. העשירים התקיפים התנהגו שלא כדין על ידי הסגת גבול שכניהם העניים, ובעל "הנודע ביהודה" יצא בתוכחת מוסר קשה נגד עיוות הדין וגזלת העניים.

אנו מצטטים רק משפט קצר (אהבת ציון, דרוש ראשון):

"ישעיה הנביא אמר: על מה תוכו, עוד תוסיפו סרה, כל ראש לחולי וכל לבב דווי... הפירוש שהנביא הוכיח אותם, כי באותה מכה אשר הקדוש ברוך הוא מעניש אותם, באותה מידה בעצמה הם מוסיפים סרה... וכן הוא בעונש השרפה שבער ה' במחנה העברים ונשרפו הבתים, בזה עצמו אנו מוסיפים סרה בהסגת גבול זה לזה, בבניין הבתים, ויתר הגזלות והחמס הנעשים בבניינים. דור המבול נתחייבו בעוון הגזל יותר משאר עבירות. וידעתי כי כל איש יצדיק את עצמו, אבל אם יחפש הדק היטב כל עצמו, יראה הנגע בקירות ביתו, וליום הדין אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יענה, וקורות ביתו של אדם מעידים עליו, אם לא ישוב בתשובה קודם יום הדין ויפייס את הנגזל במה שיתפייס, וגם הנגזל ראוי להיות כך להירצות ולהתפייס, כי קשה גזל הנאכל, ורבותינו עשו תקנת שבים..."

גאון ההלכה מופיע כאן כגאון המוסר. שר התורה הולך ונגלה כשר התוכחה. מוחו הגדול מרקיע שחקים ודבוק בעולם ההלכה ולבו הרחב כפתחו של אולם, מלא צדק ויושר, אהבה ורחמים. בימים טרופים אלה, ימי הכפירה והבעיטה בערכים הדתיים והרוחניים, מן הראוי והרצוי להבליט דמויות נפלאות מטיפוסו של "הנודע ביהודה". נושא דגל תורה שבעל פה, שהאיר את אופק שמינו ונתקבל לפוסק ולמורה דרך האומה כולה.