על מסעות ומשאות נפש

עיון פסיכודינמי במסעו של הבעש"ט לא"י
ובמקצת סיפורים אחרים

מתפרסם באתר דעת • תשס"ז • 2007

תנועת החסידות בהמשך לדרך הקבלה, העמידה את א"י במרכז החשיבה וההוויה שלה: " ציון היא מעיקרו של עולם והיא החיות של כל העולם"¹. בהתאם לכך, צדיקי החסידות ובראשם מייסדה- רבי ישראל בן אליעזר (1700-1760), הידוע בשמו הבעל שם טוב (להלן: "הבעש"ט"), השקיעו מאמץ רב בניסיונות לממש את משאת הנפש ולעלות לא"י. במאמר זה אעסוק בהרחבה "בנסיעה הידועה", כפי שכונתה נסיעתו העלומה ורצופת הקשיים של הבעש"ט לא"י, וזאת מתוך כוונה לעיין במשמעויות הסימבוליות של המסע, לעמוד על המניעים התוך נפשיים של גיבורו - הבעש"ט, התועה במרחב שבין משאת הנפש -הפנטזיה, לבין מימושה, וכן לדון בהקשרים ובהשלכות המסע על דרכו בחסידות ובתורת הנפש.

ומכאן נעבור תחילה לעיין בדברי האגדה הנזכרים בשבחי הבעש"ט:

"פעם אחת באו גזלנים ואמרו: הנה אנחנו יודעים דרך קצרה לילך לא"י, דרך מערות ומחילות אם רצונך לך נא אתנו ואנחנו נהיה מורים לפניך את הדרך אשר תלך בה. ויואל ללכת אתם והנה בלכתם בדרך וגיא אחד עמוק מלא מים ורפש וטיט... וכשרצה הבעש"ט לילך ראה שבכאן הוא להט החרב המתהפכת וחזר לאחוריו כי הייתה לו סכנה גדולה אם היה עובר במעבר זה."

הנה כי כן, ניסיון ראשון הנגדע באיבו, ואולם אין זה מקרי, הבעש"ט בוחר "בקיצור דרך", מתחבר לגזלנים והולך בחושך בסתר, במקומות מלאי רפש וזוהמה- לא זו הדרך להגיע אל א"י המסמלת את הנקודה הפנימית ביותר בנפש- העצמי. מי שנענה לקריאתם של "הגזלנים" שבנפשו, של אותם יסודות השואבים ומכלים את כוחותיו, אלו שעושים עבודתם ותחבולותיהם בחושך ובסתר, במחוזות הנפש הנידחים, אינו יכול להיכנס בשעריה של א"י -של מרכז ההוויה הנפשית.

מאידך, הגזלנים מסמלים גם את פעולתו הנפשית של ארכיטיפ האל הרמס, הידוע גם כתעלולן ותחבולן וכאל הגנבים והרמאים. במובן זה ניתן לראות בגזלנים כמי שמעמתים את הבעש"ט עם כוחות הצל שבנפשו ודורשים ממנו להכיר בהם ולהכלילם. מנקודת מבט זו, הגזלנים הופכים באמת למורי הדרך של הבעש"ט, הם מורים לו להביא אור ומודעות אל חלקי נפש האפלים והמפוצלים ולצרפם אל חלקי הנפש המוארים, הם מלמדים כיצד להשתמש בחלקי הנפש היצרים והנחותים- המתגלים במחילות ובעולם הנסתר והאפל של הלא מודע, לתכלית התפתחותית².

בשולי הדברים נוסיף, שניסיון החיים מלמד אותנו שאין קיצורי דרך, הדרך הקצרה הופכת בסופו של דבר לדרך ארוכה יותר, אלו המחפשים הארה והבשלה "אינסטנט", מסתכנים באינפלציה של האגו, בפסיכוזה ועוד..., והבעש"ט המשכיל לראות ברגע האחרון את להט החרב המתהפכת, העומדת להכרית ולפצל את שלמותו הנפשית, נסוג לאחור.
על כוונתו של הבעש"ט לעלות לא"י, ועל ניסיונו הממשי להגיע לא"י בניגוד לאזהרות שקיבל ובניגוד לאינטואיציה שלו עצמו, אנו מוצאים קטעי עדויות באיגרת שכתב לגיסו ובכתבי תלמידיו, ולהלן נביא את עיקרי הדברים כפי שקובצו ע"י אלפסי³ ועל ידי פנחס שדה⁴:

כותב הבעש"ט לגיסו רבי אברהם גרשון מקיטוב: "כי לא דבר ריק הוא מה שאמרתי לך, כי השם יודע שאין אני מייאש עצמי מנסיעה לא"י, אם יהיה רצון השם ולהיות יחד עמך, אך אין הזמן מסכים לזה"

ובמקום אחר מסופר כי על אף שאמרו לו מן השמים שלא ייסע, מסר נפשו ונסע בימי החורף. וכן כי הבעש"ט ידע על המאבק של הס"מ נגד הנסיעה כדי שלא יקרב את הגאולה אבל לא נרתע.

ועוד במקום אחר מסופר כי הבעש"ט לקח עימו לנסיעה את סופרו רבי צבי הירש סופר ואת ביתו האהובה אדל וכי לכשלא מצאו ספינה באיסטנבול אמר הבעש"ט לרבי צבי: " אם רצונך אפרוש את מטפחתי על הים רק שתיזהר לחשוב בשם פלוני אשר אני מוסר לך, ולא תניח ממחשבתך אפילו לרגע כי אם חלילה תניח מחשבתך נאבד, אני אתה ובתי יחד ואנכי רוצה לנסוע במסירות נפש ואתה התחזק בדעתך וניסע תיכף. ולא רצה רבי צבי לסכן את נפש הבעש"ט..."
רבי אייזיק מקומרנא מספר על הנסיעה

" הבעש"ט מסר נפשו ונסע בימי החורף ובחג הפסח היה בעיר סטמבול (איסטנבול) ושם עשה נוראות ונפלאות... והוצרך לברוח בספינה ואמרו לו מן השמיים שיחזור ולא רצה ולקחו ממנו כל המדרגות, אף תורתו ותפילתו, עד לא ידע למור ברוך בתוך הסידור, שלא הבין את האותיות... וקיבל הכל, עד שנישברה ספינתו וביתו הצדקת אדל טבעה בים ותצעק: אב הרחמן היכן אתה שאתה רואה בצרתי?.... וכשראה שצרתו גדולה שבאה נפשו עד שאול אמר שמע ישראל וכו' אני חוזר לביתי. ותיכף בא רבו המובהק אחיה השילוני והראה לו היכן הוא והביאו חזרה...."

מקור אחר מספר על נסיעה זו מרובת הניסים:

" לאחר שעלו לספינה קם רוח סערה ונשא את הספינה בלא דרך...וייצר להם מאוד ויחלו פני ה' וביום השלישי הורם הסערה לדממה. האניה עגנה סמוך לאי אחד. הבעש"ט וסופרו רבי צבי עלו לאי אולם הם הרחיקו ללכת ולא יכלו לחזור ובתוך כך נפלו עליהם גזלנים ויאחזו בהם ויאסרו אות בעבותים והשחיזו הסכינים... אז אמר רבי צבי לבעש"ט למה אתם מחשים? השיב לו הבעש"ט כי אינו יודע מה לעשות וכי שכח את הכל שמא הוא יודע, רבי צבי א, ב,? רבי צבי שאף הוא שכח הכל התחיל לומר א' ב' והבעש"ט עונה אחריו בקול ובהתלהבות עצומה כדרכו בקודש תמיד עד שהחזיר אליו כל כחו וכמעת שניתק מהעבותים ... ופתאום באו אנשי חיל והחרידו הגזלנים וינתקו השבויים ממאסרם והעלו אותם לספינה... אז ראה הבעש"ט בחוש שלא מניחים אותו מן השמים בשום אופן לנסוע לאה"ק ואז עשה הבעש"ט נסיעתו לביתו..."

בניגוד לנינו, רבי נחמן מברסלב (1772-1810), שידוע לנו על נטייתו לדיכאונות ולשינוים קיצוניים במצב רוחו⁵, הבעש"ט מצטייר בד"כ באגדה כאיש רב פעלים, בעל חיוניות עצומה, חוכמה ויכולת התמודדות עם אתגרים ומצבים מורכבים. והנה "בנסיעה הידועה" לא"י, אנו פוגשים בצדדים שלא הכרנו קודם באישיות הבעש"ט, כאשר גם בספינה על הים וגם כשנלקח בשבי ע"י שודדים מופיע בפנינו איש שבור, נטול כוחות וחסר אונים, כיצד יש להבין כל זאת?

אומר פנחס שדה -

"שההתקרבות אל מושא הכיסופים - א"י, גורמת דווקא להתרחקות ממנו, שההתממשות בגשמי מביאה לידי ביטול הממשות הרוחנית ומכאן להוויה של נפילה ואבדן עשתונות..."⁶.

אמנם, במסע הגשמי והנפשי שבו נתון גיבור סיפורנו- עליו לשכוח ולאבד תחילה את כל מה שרכש עד היום וככל הנראה לא הופנם מעולם: את הדיבור, הידע, הכוח והמעמד שהיו מנת חלקו של צדיק ובעל מופת שכמותו, את כל מה שהצטבר בקליפת האישיות, אבל לא היה באמת שלו, כלומר לא נבע מתוך הוויתו הפנימית - מתוך עצמיותו. ואולם בניגוד לגישתו של פנחס שדה, לטעמי, דווקא קריסתה של הפנטזיה תוך כדי המאמץ להביא למימושה, הוא גם הרגע שבו מנץ ונעור לחיים בנפש הבעש"ט גרעין עצמי אוטנטי. כלומר, "הוויית הנפילה ואובדן העשתונות", הם למעשה רק שלב מקדים להתעוררות תעצומות הנפש, נבהיר להלן במה דברים אמורים.

מסופר על אומן לחימה שלאחר שנים רבות של אימון ותרגול, במהלכם התקדם מחגורה לבנה ועד לחגורה שחורה וזכה להישגים נכבדים, שואל את מורהו "ומה עכשיו"? עכשיו משיב המורה עליך לשכוח את כל מה שאתה יודע ולהלבין את החגורה מחדש. נראה שבמקרה של הבעש"ט מקבל מוטיב "ההלבנה" משמעות קונקרטית וסמלית כאחת, שכן רק "הלבנת הפנים" ממש, כזו הכרוכה באובדן כל המדרגות, הנפילה בשבי הגזלנים, התלות וחוסר האונים המוחלט המשתק אותו כליל בפני זעקת בתו הטובעת לנגד עיניו, היא היא הסוללת לו את הדרך "להלבנת החגורה", קרי למפגש עם חלקי נפש ראשוניים, לגילוי עצמי ולצמיחה רגשית.

מנקודת המבט הפסיכולוגית, הרגרסיה הכרוכה באיבוד כל המדרגות והכוחות שצבר ובהשלת "הפרסונה" של בעל שם "יודע כל", צדיק הדור, רב מג וסופרלטיבים אחרים שנקשרו במשך השנים באישיותו של הבעש"ט', הנה ללא ספק חוויה מעצבת, המאפשרת לבעש"ט לשוב אל הנביעה הפנימית ולהתחיל מבראשית, ממש כמו עולל המתחיל לראשונה את תלמודו בחדר ומשנן אחרי המלמד א,ב,ג..., רק ממקום בתולי וראשוני זה מצטרפים ומתלבנים חלקי נפשו לכדי אחדות, וכל הידע והעוצמה חוזרים אליו כחלק מעצמיותו. אנו למדים אם כן, שמימוש הפנטזיה הכרוך באובדן הדרך ואיבוד א"י בגשמיות, סוללים למעשה את הדרך למציאותה של א"י הפנים נפשית, המהדהדת את "האנימה"- היסוד הנקבי המפעם בפנימיות הנפש הגברית, כמו גם את גרעין העצמי הממתין בסבלנות ובגעגוע להתגלות ולהתממשות כמרכז הוויה נפשי בפועל. במובן מסוים ניתן לומר שארץ ישראל- האנימה, (או בהקבלה - בת המלך שנחטפה בסיפורו של רבי נחמן "מעשה באבדת בת מלך"), מחפשת אותנו ומבקשת להיגאל, לא פחות משאנו מחפשים אותה. ובסופו של דבר, משנמצאה הדרך אל נקודת הנפש הפנימית, אין עוד צורך בהמשך המסע לא"י הגשמית וניתן לשוב הביתה למז'יבוז.
הבת האהובה הטובעת לעיני אביה, בעוד הוא אומר "שמע ישראל" וחולם על א"י, הוא לטעמי שיאו הדרמטי והטראגי של הנראטיב. הסיפור ממחיש את מתח הניגודים הבלתי נסבל לעיתים, בין שני הקטבים בניהם מתנהלים חייו של הצדיק החסידי - מחד הנאמנות המוחלטת לצו הרוחני, שבסיפורנו - מנחה את דרכו של הבעש"ט לנסוע לא"י ויהי מה, ומאידך, המחויבות המוסרית לצאן מרעיתו, משפחתו וכו' ובסיפורנו, לבת אדל הטובעת בים ומשוועת לעזרה. קריאתה של הבת "אב הרחמן היכן אתה שאתה רואה בצרתי", חודרת לנשמה ממש, הקריאה מהדהדת קריאה מיתית ונואשת לא פחות, זו של ישוע שנשמתו יוצאת על הצלב והוא קורא לאביו שבשמיים: "אלי אלי למה עזבתני". ואולם מה שמעצים לטעמי את זעקתה של אדל דווקא, הוא העובדה שאביה בשר ודם נמצא שם ממש לידה וכפל המשמעות המהדהד בזעקתה, לא יכול להותיר אותנו אדישים. אדל שלנו קוראת בעצם לאביה ואומרת: אבא רחמן היכן אתה שאתה רואה בצרתי ולא עושה כלום...?, פירוש-או שאתה רואה בצרתי אבל אינך אבא רחמן באמת ואז איזה מין אבא אתה? או שאתה כל כך נזקק למרחב הקסום והמכיל, אך בו בזמן המסנוור של א"י- אמא אדמה, שאינך רואה כלל בצרתי, ואז איזה מן בן אדם אתה?

בשני המקרים אנו חשים שהבעש"ט אינו פנוי באמת לראות במצוקת זולתו, ושעוד רגע, אם לא יתעורר משיתוקו, מעיוורונו, הוא עלול להינתק כליל מהאנושי שבקרבו ולהיבלע בקוטב הדמוני והצלי של א"י -האם הגדולה והארכיטיפית, המושכת את נשמתו בכשפיה ללא רחם וללא הבחנה... ואולם כמו בסיפור הראשון על הבעש"ט והגזלנים, הוא מתעשת ברגע האחרון, וכך מציל את חייה של בתו, כמו גם את שלמות ושפיות עולמו הנפשי-רוחני.

במקביל ניתן להתבונן בדמוית ובתכנים בנרטיב, כייצוג אינטראפסיכי לאינטראקציה בין חלקי נפש קונפליקטואלית - במובן זה, א"י מסמלת את העצמי - כוליותו הנפשית הפוטנציאלית של האדם הממתינה להתממשות ולגאולה בפועל. דמות הבעש"ט מסמלת את פעולתו של היסוד הגברי - האנימוס בנפש הגיבור - האדם היוצא למסע התפתחות נפשי - רב סכנות, קשיים וסבל. הים הסוער הוא סמל ללא מודע הארכיטיפי הגועש ועומד לבלוע ולהציף את הנפש האינדיבידואלית. השבר בספינה הוא ביטוי לשבר נפשי, פיצול או נתק של חלקי נפש ואולי אף דיכאון שבו נתון הגיבור שלנו. הבת הטובעת-אדל היא סמל לאנימה היסוד הנקבי בנפש הגיבור שכמעט ואובד לעד במצולות הלא מודע הכאוטיים, בעטיו של אגו יהיר מדי, המתעקש להגשים ולממש בעצמו ובדרכו ההרסנית, את משאת הנפש, גם אם במחיר איבוד צלם אנוש.... ובעניין זה נרחיב להלן בעניין חטא ההיבריס.
הבעש"ט כותב באיגרת לגיסו רבי אברהם גרשון מקיטוב על רצונו לנסוע לא"י, אך הוא מוסיף כי " אין הזמן מסכים לזה", ובמקום אחר מסופר שידע שמן השמים עיכבו, מאחר והשטן ידע שאם יעלה הבעש"ט לא"י, הרי שיקרב את הגאולה ועל כן עשה הכל על מנת שהנסיעה לא תצא לפועל. ואף על פי כן, למרות הסימנים והאזהרות מלמעלה, ובניגוד להגיון ליבו והבנתו הרוחנית שהוא מנוע מלנסוע בעת הזו,הבעש"ט אינו מוותר, מתעקש ונוסע, לא זו אף את, הוא נוסע דווקא בימי החורף ומסופר כי מאחר ורצה לנסוע "במסירות נפש", התכוון לפרוש את מטפחתו על פני המים כתחליף לאוניה, אך רבי צבי מנע זאת ממנו.... כיצד עלינו להבין כל זאת?

נראה שהחלטה יומרנית שכזו, לנסוע כנגד כל הסיכויים ולסכן הכל, את עצמו, את בני לווייתו, את בתו וכו', היא מסוג ההחלטות שמקבל אדם בעל תחושת יעוד ושליחות, השוגה באשליה של כל יכולות, בעודו למעשה שבוי בידי אגו גרנדיוזי, המעוור את עינו מלראות נכוחה ומובילו אל סף פי התהום.

עסקינן אם כן בחטא ההיבריס- גאוות היתר, המצב בו האדם שוכח את גבולותיו האנושיים והמוסריים, האני מתנפח ומזהה עצמו עם הדימוי הארכיטיפי של הבורא או הגואל, האדם סובר שהוא הבעלים והיוצר של כוחו, בעודו נשלט למעשה על ידי כוחות לא מודעים הפולשים לנפשו וסופם פירוק וכאוס⁷.

סיפור "הנסיעה הגדולה" מהדהד בי את סיפור "הנפילה הגדולה" של החוזה מלובלין ( ר' יעקב יצחק הורוויץ,1815-1745), מסכת האירועים הטראגית, שתחילתה בנפילתו תמוהה של הצדיק מחלון חדרו, המשכה בהתמוטטות נפשית ורוחנית, וסופה בפטירתו 9 חודשים מאוחר יותר של החוזה, שהיה אחת מדמויות המופת של חסידות פולין. האם אך מקרה הוא ששני הסיפורים עוסקים בדמויות מרכזיות בחסידות "שנפלו" בעודם מנסים לקרב את הגאולה שלא בזמנה, כפי שמעיד על עצמו החוזה: שניסה "לדחוק את הקץ" ופסקו בשמיים להשליכו לארץ ומשום כך נפל מחלון חדרו בליל שמחת תורה. כשנשאל כיצד נפל ענה: "כל הסטרא אחרא התנפלה עלי" ( ומתנגדים סיפרו כי היה שיכור מיין ולכן נפל מהחלון)⁸.

מיתוס יהודי נוסף המדגים את "חטא ההיבריס עונשו", הוא סיפורו הטראגי על רבי יוסף דילה רינה, תלמיד חכם גדול מצפת של המאה ה-13, שהאגדה מספרת כי ניסה לאסור ולהכניע את השטן בכבודו ובעצמו על מנת להביא את הגאולה במו ידיו, אך סופו שכשל, גלה לצידון וכפר באלוהי ישראל⁹.

מכלול הסיפורים מלמד כי מי שבוחר "להתעסק" עם השטן, המגלם את כוחו הבולעני והכאוטי של הלא מודע, מי שמנסה להכניע "הצל" הדמוני והמפוצל שבנפשו, (במקום לצרפו ולהכלילו בכוליות הנפש), סופו שהצל מסיג את גבולו של האני ומכניע אותו.

מנקודת המבט הפסיכולוגית, ניתן להוסיף ולומר שהפונקציה האינטגרטיבית והמפצה בנפש גורמת לכך, שנטייה לעמדה רגשית קיצונית, מעוררת בד"כ את הקוטב המנוגד לעמדה זו. וכך דווקא הניסיון לקרב את הגאולה מחזק את כוחו "המתנגד" של "השטן", כשם שדווקא הנסיעה לא"י המסמלת את מימוש משאת הנפש העליונה ביותר ואולי אף חזון משיחי, גוררת עמה ייאוש, אבדן דרך והתפרקות נפשית. ואולם למזלו של הבעש"ט בניגוד לרבי יוסף, ולחוזה מלובלין, הוא מתעשת ברגע האחרון שומע לאזהרות ונסוג לאחור ובכך שומר על שלמותו הנפשית ומקבל בחזרה את מדרגותיו. במובן זה, דווקא הויתור על א"י והחזרה לביתו מלמדת אולי על סוג של השלמה עם מוגבלותו האנושית וחזרה לשיווי משקל נפשי, כמו גם לכוחותיו תוך כדי הותרת חיות הגעגוע ומשאת הנפש הטמון בסמל הארכיטיפי של א"י להמשיך ולהרוות את נפשו הכמהה.

סיפור "הנסיעה הידועה", מעורר בי זכרון מהמיתוס היווני הקדום - סיפורו של אורפיאוס העולה מתוך האדמה עם איורדיקה אהובת נפשו הצועדת מאחוריו. אורפיאוס מסתובב ברגע האחרון ומביט לאחור ובמעשו זה מותיר את אהובתו במעמקי האדמה וחוזר לבד אל עולם האור שמעל לאדמה כשהוא נושא בלבו לעד את ייסורי געגועיו לאהובה החקוקים בזגוגית מבטו האחרון, שהותירו את איורידיקה לעד כזיכרון, כאהבה לא ממומשת. שתמשיך ותשמש כמניע את ליצירתו.

גם במקרה של הבעש"ט, א"י - משאת הנפש הלא ממומשת, תמשיך לפעום במעמקי הנפש, לייסר ולהזין כאחת את נשמתו במשך כל חייו ואנו פוגשים בה פעם בפעם מופיעה באיגרות, חלומות, ועליות נשמה של הבעש"ט.

ועתה ברצוני להביא סיפור חסידי נוסף העוסק בניסיון של חסיד מתלמידי הבעש"ט לזרז את הגאולה, המשקף ומאיר באופן ייחודי את מסעו של הבעש"ט לא"י, ולהלן נביאו ( בתרגום חופשי לעברית) כפי שהוא מופיע אצל בובר¹⁰.

תלמידו של הבעש"ט דוד פירקס רצה בכל מאודו לקרב את הגאולה ואת ביאת המשיח, למרות שידע בתוכו שטרם הגיע השעה לכך. לקראת יום כיפור הוא צם,היטהר, סיגף וכיוון עצמו על מנת שבזמן תפילת המוסף כאשר יעמוד בבית הכנסת של הבעש"ט ויתפלל לפי הציבור, יעלה בכוחו לרומם את תפילת הציבור עד להיכל המשיח, להודיעו כי הדור מוכן ולהכריחו לרדת מטה.

ביום הכיפורים הקדוש כל הציבור נאסף כבר בבית הכנסת ורק הבעש"ט שלא כמנהגו התעכב זמן רב ולבסוף כשהגיע, שעל מי יעלה להוביל את תפלת המוסף. כולם נדהמו מעצם השאלה שכן מקובל שתפלת המוסף הייתה מאז ומתמיד שמורה לתלמידו הצדיק- רבי דוד פירקס, שעמד כבר מוכן לפני התיבה.

לבסוף פנה הבעש"ט ישירות לרבי דוד שעמד חיוור כמו מת ודיבר אליו בקול חמור ומבזה:" האתה דוד, אתה רוצה להוביל את תפלת מוסף? אתה שאינך יודע דבר ובכל זאת הנך רוצה להוביל את תפלת המוסף ביום כיפור?" הס הושלך בבית הכנסת, דממה מעיקה ואיש לא ידע מה פשר המחזה שמתרחש לנגד עיניהם.הכיצד יתכן שהרבי ילבין פני אדם ברבים ובפרט צדיק כרבי דוד ועוד ביום הכיפורים- יום הדין? רבי דוד עמד דומם ולא ידע את נפשו ואז אמר הבעש"ט "אם אין איש שמוכן להוביל את המוסף אז בו רבי דוד ותוביל בכל זאת אתה את התפילה...."
ואז פרצו הדמעות מעיני רבי דוד והוא התייפח מרה ומתוך הדמעות התחל להתפלל בלב שבור והדמעות נשאו ממנו והלאה את הכוונה והמשימה אליה התכונן ימים רבים שנעלמה והתמוססה בתוכם. הוא פנה אל האל מתוך לב מתייסר ובתפילתו נשא עמו מעלה מעלה את סבלותיהם של בני ישראל....

בתום תפילת הנעילה, עם צאת יום הכיפורים קרב רבי דוד לבעש"ט כשראשו מושפל, בזהירות הרים את עיניו ושאל את הבעש"ט רבי, איזו אשמה מצאת בי?

כל הקהל עמד והאזין לתשובת הבעש"ט: הניח הבעש"ט את ידיו על כתפי רבי דוד ואמר ברכות:
לא מצאתי בך כל עוולה. הו רבי דוד אתה הכנת ומרקת את נשמתך וכוונת את נשמתך כמו מיתר מתוח של קשת שעמדה לשלח את תפילתך עד להיכלו של משיח על מנת לזמנו לכאן, האם באמת חשבת שבכוחך לתפוס את הבלתי נתן לתפיסה? ואפילו עלה בידך להגיע עד להיכל המשיח, האם יעלה בדעתך שתוכל להחזיק בו בהחזק ידי עכשיו בכתפיך? אתה דוד בלא ידיעתך כמעט והשלכת את עצמך ואת עם ישראל אל החשכה הגדולה ושחקת לידיו של הסטרא אחרה שעקב את הכנותיך ותכנן ללכוד את תפילתך ויחד עמה את תפילותיהם של עם ישראל . השכם בבוקר נאבקתי עמו אך משראיתי כי אינני יכול לו נאלצתי לבייש אותך כך שתאלץ לוותר על כוונתך הנעלה. כאשר פרצת בבכי, רק אז עלתה התפילה באופן חופשי אל אלהים ועמה כל התפילות כולם.

אז אסף הבעש"ט את רבי דוד אליו בחום והוסיף, כאשר פרצת בבכי חסר שליטה הפכו קלונך וייסוריך כלי שרומם את סבלם של כל בני ישראל לשמים."

עיון השוואתי בשני הסיפורים, מגלה כיצד העקרונות המפעילים את הבעש"ט בסיפור "הנסיעה הידועה", חוזרים ומשתקפים בסיפורו של תלמידו רבי דוד. אינני יודע אם "הנסיעה הידועה" קדמה לסיפור תפילת המוסף של רבי דוד, אם לאו. במידה וכן, אזי נוכל לומר "שאין חכם כבעל ניסיון". כלומר הבעש"ט למוד הניסיון, ידע לזהות את "אינפלציית האגו" המנחה ושולטת בספינת נפשו של רבי דוד והצילו ברגע האחרון על ידי "שמיטת השטיח מתחת לרגלי האגו", וזאת באמצעות הלבנת פנים חסרת פשרות.

מאידך, במידה וסיפורו של רבי דוד קדם "לנסיעה הידועה", אזי ניתן לראות כיצד אנו יודעים לזהות אצל זולתנו את הנקודות העיוורות שלנו. בכל אופן נדמה לי שעלינו להסב את פניו של הבעש"ט כלפי עצמו, כלומר להפנות אליו את השאלות שהפנה לתלמידו: האם באמת חשבת שהנסיעה לא"י תקרב את הגאולה? האם חשבת כי תוכל להחזיק במשיח, לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה, האם לא ראית כיצד שיחקת לידיו של הסטרא אחרא וכו'.

הבעש"ט בשאיפתו לעלות לא"י ורבי דוד, שניהם בקשו כל אחד בדרכו לזרז את הגאולה, שניהם גם ידעו כי השעה לא בשלה לכך ואף על פי כן בחרו להמשיך בדרכם כאשר הם נשלטים על ידי אגו מנופח ומסנוור, הלוקה במאור עיניים רוחני ומוסרי.

מה שמונע משניהם להגשים את יעדם ועל ידי כך גם מציל את נפשם מקריסה והבלעות על ידי כוחות ארכיטיפים לא מודעים, הוא מנגנון של ביזוי, השפלה אובדן כוח וחוסר אונים, המכוון כלפי "הבטן הרכה" של האגו, הנאלץ לוותר על שאיפותיו היומרניות, למעט עצמו, לפנות מקום ולעמוד בשרות האינטגרציה הנפשית- האינדבידואציה.

הבחנה זו מובילה אותנו למושג חשוב בתורת הנפש החסידית- "מיעוט האני", שנעסוק בו בקצרה באמצעות סיפור חסידי שיובא להלן:
סיפורו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בבית הכנסת:¹¹
ההתמודדות עם אגו חמדן ושאפתן, המנכס לעצמו השגות רוחניות ופולש מבלי שים אל מחוזות הלא מודע, קשור לרעיון מיעוט האני בחסידות. האגו נושא בתפקיד פרדוכסלי שכן מחד, "אני" הוא המבצע והמוציא לפועל של כל התובנות הרוחניות ומשום כך תקוותינו לגאולה תלויה בפעולה נכונה ויעילה מצדו, מאידך, בסופו של דבר, הפעולה האופטימלית שנדרשת "מהאני" היא למעט את עצמו, קרי להקריב את המגמות הפרטניות שבתוכו למען כוליות הנפש (המצויה אף היא בו), להצטמצם ולוותר על "נכסי" האני על מנת להתקרב אל שורש הנשמה ולפנות מקום להופעת העצמי, וזו גם ההקרבה הגדולה ביותר, וככזו היא עשויה להיתפס אצל האדם כאיום קיומי ומשתק ממש¹².

סיפור חסידי חריף ונוקב החושף טפח מדמותו של ענק רוחני נוסף- רבי יצחק לוי מברדיטשב (1809-1740), הנוהג על פי עצת מורו בחסידות - המגיד הגדול ממזריטש, כיצד יש לומר תורה? "אל ירגיש אדם את עצמותו כלל, אלא יהיה כולו אוזן השומעת מה שעולם הדיבור מדבר בו. משיתחיל שומע את דיברי עצמו, יפסיק מיד."¹³ הסיפור שלהלן מדגים יפה את מורכבותה ודקותה של עבודת "מיעוט האני" בחסידות, ובו נסיים מאמר זה:

בשמחת תורה נתבקש החתן הצעיר לוי יצחק ע"י הגבאי (שביקש לכבד את חותנו) להקריא את הפסוק" אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו" הפותח את סדר ההקפות. התיצב הרב הצעיר לפני התיבה וכל פעם שביקש ללבוש את הטלית הניחה בחזרה על התיבה וכך עשה מספר פעמים והשתהה הרבה זמן. בינתיים, חותנו הגביר התבייש מאוד ואז ניגשו לרבי יצחק הצעיר וביקשו שלא ישתהה עוד ויאמר מיד או שילך למקומו ואז לפתע נשמע קולו של הרב הצעיר: "אם אתה למדן וחסיד אמור אתה", וראוהו עוזב והולך למקומו בבית הכנסת. כל ההתרחשות גרמה עגמת נפש רבה לחותנו ובסעודה שלאחר מכן לא עצר כוחו לשאול על הדבר שעשה והשיב לו הרב לוי יצחק כדלקמן:

"מיד כשנעמדתי לפני העמוד לקחת את הטלית השתתף עמי היצר הרע ואמר שהוא רוצה לומר עמי יחד.. ושאלתי אותו: מי אתה שתהיה ראוי והגון לכך?
ושאלני חזרה: ומי אתה שתאמר?
והשבתי לו: אני הוא למדן
והשיב לי: גם אני הוא למדן
ושאלתי אותו: איפה למדת הלכות ש"ס ופוסקים
והשיב לי חזרה- ואיפה אתה למדת?
והשבתי לו אצל הגאון פלוני ופלוני,
והשיב לי- גם שם עמך הייתי בלימודיך ולמדתי עם הגאונים הנ"ל.
והשבתי לו- אבל חסיד אני.
והשיב לי- גם אני חסיד.
ושאלתי אותו- איפה נסעת לקבל לקח טוב בחסידות?
והשיב לי- איפה אתה היית לקבל חסידות?
והשבתי לו- אצל המגיד הקדוש ממזריטש
והשיב לי- גם שם עמך הייתי.

ולכן אני רוצה לומר עמך ... ובראותי כי איני יכול לנצח בויכוח, ושהיצר הרע מחזיק בי, עזבתי את הטלית ואמרתי לו- אם אתה למדן וחסיד אז אמור אתה ..."

הרב הצעיר מברדיטשב, העומד להתעטף בטלית ולהתייחד עם קונו בתפילה, מגלה להפתעתו שהוא לא לבד מתחת הטלית. הוא נוכח לדעת כי מאז ומעולם הוא נישא על "כנפי האגו" המוכשר, שהפך אותו ללמדן ולחסיד כל כך מוצלח ונודע. האגו שכדברי הסיפור, היה שם תמיד עמו- מתהדר בכיבודים ותארים (חסיד, למדן, עילוי וכו'), נהנה כל כך ממבטם של עיני הקהל הנשואות אליו, זה הרוצה לספק את "הגביר" שבנפשו (המבקש להתפאר ולהתגדר בחתן החדש שרכש לבתו), הוא העומד בעוד רגע לומר את הפסוק מספר דברים: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו ", וכאן מתעצם הפרדוכס של הסיפור, שהרי אם אין עוד מלבד מציאותו של האל, כלשון הפסוק או בז'רגון החסידי- "לית אתר פנוי מני", אזי גם אין קיום ממשי לאגו, שהרי ממשותו של האגו שוללת את בלבדיותו של האל, ומכאן שהדיבור- התפילה העומדת לצאת מבין שפתותיו של "אגו" מתחסד ועטוף בטלית, עומדת בסתירה אינהרנטית לממשות הפסוק. משנוכח הרב מברדיטשב באמת הפרדוכסלית של הוויתו הנפשית, במתח הניגודים והכוחות: אל (עצמי) - אגו, המתחרים כביכול על השליטה "הבלבדית בנפשו", ובהכרח האקזיסטנציאלי להכיל את שניהם כאחד, הוא בוחר בשתיקה ובדממה עמוקה, המפציעה בעד כל ההגנות הנפשיות והרקיעים השמימיים, שתיקה שעוצמתה "הבילבדית" מהדהדת עבורי את שריקת חלילו של הנער הכפרי שהבקיע את שערי השמיים כשהעלה את תפילות עם ישראל בערב יום הכיפורים בבית מדרשו של הבעש"ט, את דמעותיו של רבי דוד פירקס שבלב נשבר וכלה התפלל את תפילת המוסף ביום כיפור, כמו גם את נואשותו של הבעש"ט ששכח את עצמו לדעת בשבי הגזלנים וכל שנותר לו הוא לחזור ולשנן א' ב' אחרי רבי צבי בהתלהבות עצומה של תלמיד תמים.

ובחזרה לבעש"ט. הלב השבור, משאת הנפש-הגעגוע והכמיהה הבלתי מסופקת למציאותה של א"י, הם שימשיכו לשמש מיכל למתח הניגודים המפרה את מסעו הנפשי הסיזיפי, הנע חליפות בין האלוהי, הנשגב והמופשט- לארצי, היום יומי והקונקרטי, בין "אין" ל-"אני", בין ריבוי ופיצול חלקי נפש- "לבלבדיות" צרופה ונמזגת, "ברצוא ושוב" בלתי פוסק המאפשר היכללות, התמרה והזדככות נפשית אמיתית, שכן כדברי הרבי מקוצק, "אין שלם כמו לב שבור".

מקורות והערות:

1. י. אלפסי, החסידות פרקי תולדה ומחקר, (ציטוט מדברי המגיד ממזריטש "אור התורה"),הוצאת ציון ת"א תשכ"ט בעמ' 78.
2. ר. נצר, מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש-סמלי ומיתוסים, עמ' 258-261, מודן הוצאה לאור 2004.
3. י. אלפסי, היחיד בדורות, עמ' 186-189, הוצאת תלפיות תשנ"ז.
4. פ. שדה, סיפורי הבעש"ט, עמ' 113-114, הוצאת כרטא1987 י"ם.
5. ראה בהרחבה בספרו של מ. אנקורי, מרומי רקיעים ותחתיות שאול, מסע הנפש של רבי נחמן מברסלב הוצאת רמות 1994.
6. פ. שדה, אשתי אהובתי בואי לרקוד, בעמ' 200, הוצאת כרטא 1988.
7. ר. נצר, הערת שוליים 2 עמ' 421-423.
8. . ד. אסף, נאחז בסבך, פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, עמ' 137-164, הוצאת מרכז שזר תשס"ו.
9. . פ. שדה, ספר הדמיונות של היהודים, עמ' 232-235, הוצאת שוקן 1983
10. 1955,p195-20 M.Buber, The legend of the baal shem; princeton university pres
11. מנדל ציטרין, שבחי צדיקים, מהדורת נגאל, עמ' 20-22, הוצאת כרמל י"ם תשנ"ו .
12. מ. אנקורי, הלב והמעין, חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, עמ' 148, 225-226, הוצאת רמות 1991.
13. הסיפור מופיע אצל בובר "אור הגנוז" עמ' 114, ומצוטט אצל אנקורי הערה 12 לעיל בעמ' 148.