המאמר עוסק בשימוש בייחודים אצל רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין (תקס"ו-תרל"ד), צדיק חסידי בקומרנא שבגליציה. בספרו "נתיב מצוותיך" מוקדש דיון רחב לנושא ה"ייחוד", שהוא אחד ממושגי היסוד בקבלה ובחסידות. בדברינו להלן נעמוד על אופיו של הייחוד הקבלי והחסידי, ונעסוק במספר סוגיות בהגותו של רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין שיש עניין וחידוש: הייחודים לשם השגת חזיונות, הייחודים בהתקנת האוכל והשימוש בייחודים כגורם להתנגדות.

רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין [להלן: ריי"י] היה צדיק חסידי בקומרנא שבגליציה.¹ את תורתו קיבל מכמה מצדיקי דורו, ביניהם ר' אברהם יהושע השל מאפטא ודודו ר' צבי הירש מזידיטשוב. מלבד גדולתו בתורה היה מפורסם גם כבעל מופתים וקהל חסידיו היה רב. דרכו התאפיינה בעיסוק אינטנסיבי בקבלה ובפרשנות ה"זוהר", וכל זאת מתוך השתייכות למסורת החסידית על דמויותיה² ומתוך נאמנות לקווי היסוד הרעיוניים שלה. בספרו של ריי"י, "נתיב מצוותיך" (לעמברג תרי"ח),³ מוקדש דיון רחב לנושא הייחוד והייחודים, אף ניתנו לכך כותרות כגון: "נתיב היחוד", "נתיב היחודים". אך קודם שנציג את השימוש בייחודים אצל ריי"י נבאר בקצרה את המושג "ייחודים".

הייחודים

המילה "ייחוד" משמשת במחשבה היהודית במשמעויות אחדות.⁴ נציג את העיקריות שבהם:

[א] אחדות הא-ל - הדגשת אחדותו של הא-ל כניגוד לתפיסה הסוברת שיש בו ריבוי. רעיון זה מצוי בהגות רציונליסטית כשל הרמב"ם ור' בחיי אבן פקודה.

[ב] חיבור ואיחוד- משמע זה יוצא לשלושה שימושים: (1) חיבור בין שתי ספירות - שימוש זה נמצא בכל ענף בקבלה המאמץ את רעיון הספירות. מקורו במתח המתמיד בין רעיון אחדות הא-ל לבין קיום הספירות, המהווה לכאורה ריבוי באלוהות; (2) ייחוד של שמות קדושים, כגון צירוף באותיות שם הויה; (3) התקשרות עם הא-ל, במשמעות דבקות בו.

[ג] ייחודיות - במשמעות של הבדל יסודי בין הא-ל והעולם.

[ד] יחידות - הייחוד כמבטא את יחידותו של הא-ל, במובן זה שהא-ל הוא ה"יש" היחיד הקיים, "אין עוד מלבדו" (דב' ד, לה).

[ה] ריכוז וכיוון התודעה לא-ל, כמו בדבריו של ר' בחיי: "יחוד המעשה לאלוהים", "ליחד המעשים לאלוהים לבדו" (חובות הלבבות, שער הכניעה, א). הביטוי מתייחס לעבודת האדם ואינו מתייחס לא-ל, ורווח בהגות הפילוסופית בקבלה ובחסידות.

הייחודים הבאים אצל ריי"י הם במשמעות של חיבור ואיחוד (כהגדרה ב), וזאת על פי השימוש המצוי בקבלה כצירוף שמות, ספירות ואותיות. את הייחוד פועל המקובל במחשבתו על ידי התכוונות.

משמתבוננים במונחים "ייחוד" או "ייחודים", המצויים אין ספור פעמים בקבלה ובחסידות, מתעוררת השאלה: מה הביא את המקובלים לעסוק בייחוד ספירות או בצירוף שמות? מהם ההסברים והמניעים המסתתרים מאחורי עשיות אלו? להלן נציג אחדים מן ההסברים שניתנו לכך במחקר, ונתייחס לצירופי שמות וגם לייחוד הספירות.

גישה אחת טוענת שהדבר נעוץ בתפיסה התיאורגית של תורת הספירות. כפי שהסביר ישעיה תשבי, אמונתם של המקובלים בספירות נתפסה בעיני מתנגדיהם ככפירה באמונת הייחוד וכאמונה בריבוי רשויות. המתיחות הזו בין אחדות הא-ל לבין ריבוי הספירות שהטרידה את המקובלים, הביאה לתפיסה שהא-לוהות ואחדותה הם עניין דינמי, משתנה בהתמדה. בזוהר נקרא תהליך זה "רזא דיחודא" - "סוד הייחוד". מתיחות זו ניכרת בספרי הזוהר בריבוי הנוסחאות כמו "יחודא" "וכולא חד" באופנים שונים. "סוד הייחוד" בזוהר הוא עיקר הפעולה ותכליתו של האדם בעבודת ה', ובעזרת כוונות התפילה והמצוות האדם פועל להרמוניה וחידוש האחדות בכוחות האלוהות, הן הספירות (תשבי, תשכ"ה, א, עמ' קא-קז). "סוד הייחוד" כולל שני עניינים מרכזיים: הראשון - יצירת הרמוניה בין הספירות, והשני - השבת הספירות למקורן באין סוף. רעיונות אלו עומדים בבסיס ייחוד הספירות. באשר לצירופי השמות, מאחר שתורת הספירות הקבלית מקבילה את שמות הא-ל לשמות הספירות, טוענת הקבלה שצירופי השמות מקבילים לצירופי הספירות. כך, למשל, הצירוף המפורסם ביותר של השם "יהוה" עם השם "אדני", מקביל לצירוף של ספירת תפארת ומלכות.

הסבר אחר קשור בתפיסות תיאורגיות של שם ה'. כפי שהראתה חביבה פדיה העיסוק בשם המפורש בולט במאה הי"ב ובתחילת המאה הי"ג אצל מקובלי פרובנס וחסידי אשכנז (פדיה, תשס"א, עמ' 76-73). פדיה הראתה, שבהגותו של ר' יצחק סגי נהור הייתה קיימת תפיסה תיאורגית שלפיה היה פגם באלוהות בגלל שר של רוע והמקובל נדרש לסייע בתיקון זה. פעולה תיאורגית זו קשורה ליחוד שם ה' באותיותיו ולייחוד הספירות בו (שם, עמ' 164-161).

סיבה נוספת לייחוד הספירות קשורה לשאיפה המיסטית של המקובל לדבקות בא"ס [באין סוף], שבה המקובל המייחד את הספירות מתעלה לאין סוף,⁵ או לתפיסה דומה, שבה אנו מוצאים זיקה בין דבקות ותיאורגיה.⁶ לפי תפיסה זו, כמוה ניתן למצוא בפרובנס וקטלוניה או בקבלת יצחק דמן עכו ואילך, קיימת זיקה בין הדבקות לייחוד הספירות, כאשר הדבקות משמשת כאמצעי לפעולה התיאורגית ולהפך. כמו כן יש להצביע על התיקון התיאורגי של הספירות הגורם להורדת שפע, כפי שנזכר ב"זוהר" (שם, עמ' 184).⁷

תורתו של ר' יצחק בן שלמה לוריא (רצ"ה-של"ב), המוכר יותר בכינוי "האר"י" ("האלהי רבי יצחק"), נתנה דחיפה עצומה לעיסוק בייחודים. הגותו של האר"י הייתה בעלת השפעה עצומה על התפתחות הקבלה ממחצית המאה השש-עשרה ואילך. על כן יש חשיבות רבה לעובדה שזו הפעם הראשונה בתולדות הקבלה שמוקדש ספר לעיסוק בייחודים המשמשים למטרות מגוונות - כוונתנו לספרים "שער היחודים ותיקוני עוונות", שנערך על ידי ר' מאיר פופרש ונדפס לראשונה בקארעץ תקמ"ג; וכן ל"שער רוח הקודש", בעריכת ר' שמואל ויטל, אשר נדפס לראשונה בירושלים תרכ"ח. ספרים אלו העוסקים בייחודים כנושא מרכזי, מגדירים לראשונה את הייחודים כסוג וכענף בקבלה העומד בפני עצמו. בכך נבדלים ספרים אלו משאר הספרים הלוריאניים, כמו למשל "שער ההקדמות" העוסק בתיאוסופיה, "שער הגלגולים" העוסק בגלגולי נשמות או אפילו "שער הכונות" שענינו כוונת התפילה והמצוות.

נוסף לייחודים הקשורים לאיחוד העולמות ולספירות הקשורות לתיאוסופיה הלוריאנית, מוצאים בקבלת האר"י ייחודים העוסקים בתיקוני עוונות (שער רוח הקודש, עמ' לט­עד). סוגי העברות שניתן לתקן מגוונים: תיקוני שקרים, כעס, גאווה, ליצנות, אי כיבוד אב ואם, מלבין חברו, עברות בתחום האישות ועוד. תיקוני העוונות דורשים גם סיגופים ותעניות שונות. בסוג הייחודים הקשורים לתיקון הנפש, מונה ר' חיים ויטל את ההתקשרות עם נפשות צדיקים בעת השתטחות על קבריהם. מטרת ההשתטחות היא להתקשר עם נפש הנפטר, להעלות את שתי הנפשות ביחד, ומתוך כך יתקן המייחד את נפשו (שם, עמ' עה).⁸ ייחודים נוספים הקשורים לתיקון נפש עוסקים בדרכים לשיפור הזיכרון (שם, עמ' פח), הוצאת רוח רעה (שם, עמ' פח; צא)⁹ ועוד. האר"י גם פיתח ייחודים מורכבים, שמטרתם השגות עליונות, ובלשונו של ר' חיים ויטל: "להשיג נבואה קטנה" (ספר החזיונות, עמ' קז). ר' חיים ויטל מספר על ניסיונו לייחד לצורך השגה, ומתאר בגילוי לב את תוצאות הניסיון הכושל שהביאוהו כמעט לשיגעון (שם, עמ' רלז). חידוש נוסף בתורת הייחודים של האר"י הם הייחודים האישיים, כלומר: ייחודים להשגה שהתאים האר"י לכל אחד מתלמידיו. ניתן לראות שפעולת הייחודים התרחבה אצל האר"י לתחומים רבים בעבודת ה'.

כעת נפנה להתבונן בדרכי הייחודים אצל ריי"י.

השימוש בייחודים לצורך חזיונות

אצל ריי"י מצאנו ניסיון לשמר ולחדש את רוח החסידות המוקדמת, גם של מסורת הזוהר והאר"י¹⁰ וגם של הבעש"ט וחוגו.¹¹ עיקר הדבר נעוץ בראייה העצמית של ריי"י, שראה עצמו כשורש נפשו של האר"י.¹² לענייננו מעניין במיוחד ניסיונו לחדש את הייחודים כפי שהיה במסורת הלוריאנית ובזיקה עצמית ישירה להנחיות של האר"י ביחס לייחודים. כך למשל החזרה לשימוש המעשי בייחודים על קברי צדיקים שמצוי בקבלת האר"י, דבר שלא מצאנו כדוגמתו בספרות החסידית, עד דורו של ריי"י.¹³ פיתוח הייחודים אצל ריי"י לא היה תאורטי בלבד, הוא יושם מתוך רצון להתקשר עם נשמת האר"י ושולב עם חלומות וחזיונות:

שנת תר"ה טי"ת אדר שני, נטלתי את ידי וברכתי [איזה] שבח ולא יכולתי לקום עדיין מחולשת כוחי. ועשיתי וייחדתי יחוד והתקשרתי בנפש מרן האלוקי האר"י ומהדבקות נפלה עלי תרדמה וראיתי כמה נפשות" (מגילת סתרים, עמ' טו).

חזיונות וחלומות אינם דבר חדש במסורת הקבלית, ולדוגמה ניתן להביא את "ספר החזיונות" לר' חיים ויטל, שניתן למצוא זיקה עמוקה בינו לבין "מגילת סתרים" של ריי"י. הבעש"ט הלומד מאחיה השילוני הוא דוגמה טובה למיסטיקן הלומד ממורים שקיומם אינו מותנה בגבולות הזמן. ריי"י מקבל את תורתו ואת סמכותו¹⁴ מרשב"י, האר"י והבעש"ט, וכדי להתקשר עמם הוא משתמש בייחודים. את השגותיו של ריי"י ניתן לזקוף גם לשימוש בייחודים להשגה:¹⁵

אלף מיתות טעמתי בעולם הזה וצרות רבות ועניות ודחקות ודלות ובזיונות רבות [...] עד שנפתחו לי מן השמים והשגה עצומה ביחודים הקדושים וברזי התורה לבאר רזי התורה ומצוותיה על פי דרך הסוד [...] והגורם לזה השפעה היה מורי ורבי דודי רבינו צבי [הירש מזידיטשוב] (מגילת סתרים, עמ' מט).

נשים לב שפתיחת השמים חידשה לו את היכולת להשתמש בייחודים, אך ניתן לראות בכך מעגליות. הייחודים להשגה מאפשרים את ההתגלות של דרכי הייחודים ובעזרת הייחודים נפתחים השמים. מתוך העדיות של בנו ר' אליעזר צבי ספרין ניתן ללמוד על מקומם של הייחודים ושימושם אצל ריי"י:

כשהיה קם בשחרית בין בקיץ בין בחורף [...] ובין ברכה לברכה היה שוהה בה כמעט שעה, כי בין 'ברוך' ל'אתה' עמד וכוון כל הכונות והיחודים של האר"י זלה"ה, וחוץ מזה היה בעצמו מחדש יחודים ושמות קדושים בכל עת ורגע אין לשער ואין לספר (מגילת סתרים, עמ' נה-נו).¹⁶

נראה שאת עיסוקו של ריי"י יש לתלות בסיפור הולדתו, שנתאפשרה בעקבות השימוש בייחודים, על פי הוראתו של החוזה מלובלין. אביו של ריי"י, ר' אלכסנדר מקומרנא, חיכה זמן רב לבן והיה בגיל ארבעים כשהחליט לגשת אל החוזה מלובלין. כך מספר ריי"י את המעשה ביומנו:

וכשהיה אבי אצל מורנו ורבינו הקדוש האלקי ישראל מלובלין, ויפצר בו, שיבקש עליו רחמים, שיהיה לו בן זכר, והשיב לו שבהכרח אם אגזור שיהיה לך בן זכר כן יהיה. אבל, לא תאריך ימים, כי לא יהיה לך ישיבה אחת בעולם. וקבל אבי על עצמו ומסר לו שם אחד נורא [גרסה אחרת: יחוד נורא ושמות קדושים לכוין בעת היחוד להוריד נשמתי - מגילת סתרים, עמ' ח, הערה 10]. ואמר לו שיהיה לך בן אור גדול. ונולדתי בשנת משיח בן יוסף (מגילת סתרים, עמ' ח).

גם בנו של ריי"י ר' אליעזר חזר לספר סיפור זה בשם אביו, ללמדך על החשיבות שראה בסיפור:

והבטיח לי ומסר לי כמה יחודים ושמות קדושים לדבר זה [...] ואמר: רואה אני שיהי לך בן זכר והנשמה שלו תהיה גדולה מאוד אין לשער. והרבה שנים יש שלא היה בזה עולם נשמה גדולה כזו, לזה אני מוכרח למסור לך לנשמה כזו יחודים ושמות קדושים לכוין בעת היחוד (מגילת סתרים, עמ' נח).

ממעשה זה ניתן ללמוד על חשיבותו ומרכזיותו של השימוש המאגי של הייחוד אצל החוזה מלובלין ובקומרנא. ריי"י גדל עם הידיעה שזכה להיוולד בזכות שימוש בייחודים. ניתן להניח שדבר זה השפיע עליו, והוא ראה את ייעודו כמשתמש בייחודים לסוגיהם, כמלמדם וכמפיצם.

תיקוני האוכל והכנתו אצל הצדיקים

דודו של ריי"י, ר' צבי הירש מזידיטשוב, כתב ש"איש שלא היה לו ידיעה בכתבי האר"י ז"ל אינו יודע שום דבר ואינו מבין תורת שום צדיק, המיחדים ביחודי צינורות דקים ודקה מן הדקה קולעים אל השערה" (פרי קודש הלולים, עמ' פב­פג). כממשיך דרכו של דודו, מפרט לנו ריי"י באריכות את דרכי הנהגת הצדיקים וכיצד ישמו למעשה עניין זה. מתברר שאליבא דריי"י אין דברי ר' צבי הירש דברי שבח ומטפורה בעלמא, אלא הנהגה חסידית מעשית. כך מספר ריי"י על החוזה מלובלין ותלמידו ר' צבי הירש מזידיטשוב:

ואמר רבינו הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק לתלמידו, מורי דודי רבינו צבי הירש: 'הירש בני, בוא ואמר לך היחוד של מליחת דגים לכבוד שבת, כי הדג סודו עתיקא קדישא כמבואר באידרא,¹⁷ ועיין בפרי עץ חיים (פ"ג) בסוד הנטילה, כי בחינת עתיקא מרוב העלמו לא נתגלה בו לא זרועות ולא ירכים אבל נגנזו ונעלם בהם, בסוד אות וא"ו בחינת דגים, ומבואר באידרא 'כלא בהאי מזלא תליא' [זוהר, אדרא זוטא, רפט, ע"א ] בסוד נו"ן רבתי של 'נוצר חסד' [נזכר גם שם] מזל עליון, בסוד מזלא ולחם כנודע. וכשנצטרף אליו המלח, סוד מזל ונקה, ועיין באכילות ערב יום הכפורים שסוד ע"ב נצר חסד,¹⁸ הוא לבדו חסד מתוק, שכן מתוק 'ורב חסד' מטה כלפי חסד, וכשהמלכות עולה עד מזלא עלאה ששם שורשה, ימתקו מרירות דיניה על ידי תרין מזלין של נו"ן, עם מלח שמבטשין זה עם זה. ודי בזה, כי יש כאן סוד עמוק ביותר (נתיב מצוותיך, עמ' סא).

רעיון הההמתקה של הדינים בעת האכילה מצוי בכוונות האכילה של האר"י.¹⁹ ניתן לראות בהדרכה זו של החוזה לר' צבי הירש יישום עקרוני של הכוונה הלוריאנית של האכילה. עם זאת, יישום כוונת האכילה למליחת הדגים והכנתם, כמובא בדברי ריי"י, לא נמצא בדברי האר"י. הרעיון עצמו הולם יותר את גישת רמ"ק שהדגיש את הרחבת הייחודים על כל תחומי העשייה.²⁰ לצד הייחודים למליחת הדגים יש ייחודים למילוי דגים בבצלים וחיתוך הדגים:

וכן שממלאין הדגים עם בצלים, יכון כי בצלים הם אהי"ה אלהי"ם אדנ"י [...] ותכון להמשיך אור מן 'נצר חסד' מזלא קדישא [...] ובזה נמתקין הדינם של אהי"ה אלהי"ם אדנ"י הנקראים 'מצולות ים' [...] וזהו עצמו הכונה שאנחנו עושין בערב שבת במילוי הדגים עם בצלים ועם מלח, ומחתכין אותו עם הדגים דק דק, עד שלא ניכר הבצלים. וזהו הכנה גדולה לשבת כמו נר שבת, שהוא שלשה הוי"ת, מזלא עם אהי"ה אלהי"ם אדנ"י וכן כל מאכל וכל עשיות ומנהגי ישראל בגשמיות, וכן במלבושיהם יש בהם רזין ורזי דרזין (נתיב מצוותיך, עמ' סא)

ההשוואה שעושה ריי"י בין הדלקת הנר להכנת הדג - 'וזהו הכנה גדולה לשבת כמו נר שבת [...]' - נסמכת על רעיון ההכנות לכבודה של שבת המצוי כבר בחז"ל. כך מסופר על האמוראים הטורחים בהכנותיהם: 'רב ספרא מחריך רישא - רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי' (בבלי, שבת קיט, ע"א).²¹ על סמך מאמר תלמודי זה, פירש ר' מרדכי משה ששון (נפטר תרי"ט), בספרו "דבר בעתו" את תיאור מעשי ההכנות לשבת של האמוראים על פי הקבלה:

רבא מלח שבוטא. הנה הדגים יש בהם רבוי ניצוצות כנודע [...] ולכן רבא משמחתו באותו רצון המתגלה בשבת הנרמז לעין הדג שהוא עינא פקיחא, היה מתקן הדג בעצמו ובכבודו לעורר הדברים העליונים שבזה יושפע הארת תוספת שבת במאכל הדג ההוא ויסייע לברר (שם, א, לח, ע"ב).²²

אך ניכר הבדל בין דברי ריי"י לר' מרדכי משה ששון. אצל ריי"י, כממשיך העיקרון החסידי של "עבודה בגשמיות", הכנת הדג והכנת הקרפלך הן דוגמאות ליישום רעיון זה, בעוד אצל ר' מרדכי משה ששון הן אינן חלק מאידיאולוגיה רחבה אלא פרשנות מקומית. הבדל נוסף הוא רמת הפיתוח של הכוונות - אצל ריי"י הכוונות מורכבות יותר. גם ייחוד להכנת "לביבות הנקרא קרעפלי"ך" בא בכתבי ריי"י. הייחוד מורכב למדי, ונציג אך חלק קצר ממנו:

והמאכל שעושין לביבות הנקרא קרעפלי"ך, שיש בו סלת חטים גבינה חמאה, עיין בעץ חיים (שער הירח) [...] והמיין נוקבין הוא בסוד הגבינה, והחטה כ"ב אתוון הם הכלי [...] ושם זה עולה חמא"ה, ושם זה יש לכוין באכילת חמאה עם לחם, שעל ידי זה מזלא קדישא (נתיב מצוותיך, עמ' סב-סג).

בסיכום דבריו הוא מתייחס גם לעניין השתייה:

וכן בכל מיני מאכל אורז ודוחן ושתיית עשב עם סוקר, דבש מתוק, יכוין להמשיך ע"ב שמות ושם ע"ב מתוק לכנסת ישראל, להמתיק דיניה וכן באורז יכוין להעלותה עד אור שבעת הימים [...] וכן כל כיוצא בזה, המשכיל יעשה כל תנועה בהשכל ויחודים, ובמתינות וקדושה, ובזה יעשה שלום, ומתקן הרע ומחזירו למלאך קדוש (שם).

השימוש בייחודים כגורם להתנגדות

עם שריי"י העמיד את תורתו על השימוש בייחודים, הוא סבר ששימוש בלתי נכון בהם עלול לגרום נזק גדול. לדעתו, ההתנגדות לבעש"ט ולחסידיו נבעה מכך שלא ידעו להסתיר את השימוש ביחודים מפני "התגרות הרשעים" ו"החיצונים":

ועוד יש ענין במחלוקת על הצדיק, שמתגרין בו הרשעים גמורים, ומלחשין עליו לשון הרע [...] וכן בעת היחודים, בודאי עיקר היחודים של השמות בלב ובכיסוי, אבל לפעמים צריך לחזור על היחודים להיות שגורים בלב ובמוחו, לבל יכשל בהם [...] ולכן יזהר בעת שהוא חוזר ולומד היחודים, כדי שיהיו שגורין במוחו ולבו, לבל יזכיר שום שילוב השמות [...] כי היחוד צריך להיות בחשאי ובלחש. אבל באמת אי אפשר כל כך בתמידות ליזהר בזה, כי לפעמים מרוב הארה וגודל השעשועים אומר שירה לפני יוצרו בכל הנפש, מלאה אהבה [...] אבל לא בעת היחודים, שלא יתאחזו החיצונים. כי בכל מקום שיש ריח יחוד הנרגש הם רודפין לינוק משם כי זה חיותן, והם רודפין אחר חיותן. ומרן הקדוש קודש קודשים חיות נפשנו רוח אפינו, אור נשמתינו משיח השם הריב"ש [ר' ישראל בעל שם] טוב, היה נזהר מאוד בענינים כאלו בדקדוק עצום ונפלא, אף על פי כן אין אפשרות לגודל ערכו ולגודל אור נשמתו לדקדק כל כך, ומזה היה עיקר המחלוקת העצומה שהיה עליו [...] ורוב המחלוקות שהיו על הצדיקים מזמן מרן הריב"ש טוב ועד היום הוא מענינים כאלו (נתיב מצוותיך, עמ' קיז).

ריי"י סבר שאמירת הייחודים בקול יש בה פגם מוסרי וחוסר שלמות המידות, שכן הייחודים, כמו התפילה, צריכים להאמר בלחש, והגבהת הקול יש בה יסוד גאוותני. אמנם, יש צדיקים, כמו הבעש"ט, שמרוב תשוקה ודבקות הם אומרים ייחודים בקול רם, אך לשם כך נשלחים ה"חיצונים" ומזיקים אחרים, גם בדמות בני אדם, שתפקידם לעורר את הצדיקים להקפיד על אמירה בלחש.

בטעמו של ריי"י מסתתר גם היבט ריאלי-היסטורי. יש להניח שבחצר שהצדיק שלה מייחד ייחודים יומם ולילה, מנסים חלק מן החסידים ללכת בדרך רבם. התהלכות יום-יומית ברחובות העיר ועשייה שבשגרה - שקולות ואמירות ייחודים נשמעים בקול רם - עלולה לעורר גיחוך ולעג אצל כל מי שאינו מבין במה מדובר. תופעה זו רצה ריי"י למנוע.

עדות המשקפת היטב את הביקורת המשכילית על השימוש המוחצן בייחודים, שממנה רצה להימנע ריי"י, היא דבריו של יוסף פרל. פרל הוא מן הדמויות המרכזיות בתנועת ההשכלה בגליציה, אף שבנעוריו נמשך לחסידות הושפע יותר מרעיונות ההשכלה והיה אחד מראשי לוחמיה.²³ ידוע מאבקו של יוסף פרל בר' צבי הירש מזידיטשוב דודו ומורו הנערץ של ריי"י.²⁴ יש להניח שריי"י הכיר היטב את דמותו של פרל ואת פעליו. כך כותב פרל בסטירה שלו "מגלה טמירין":

כאשר רבינו התחיל לשאוף הטיטון²⁵ בחפזון, והתחלת לדבר עמו מהשר, לפי עניות דעתי, הגם שאין לי עסק בנסתרות, על כל זאת לפי דעתי הקלה והנבזה נראה לי, שרבינו הצדיק כאשר התחיל לשאוב הטיטון, זכר אותי ובדביקות גדול שלו עשה יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתיה, ומחמת שאתה הזכרת לו השם של אותו רשע, היינו של השר שלי אשר הוא גזלן גדול ומשוקע בתאות ממון, וגם דם נידה לשכינה בבחינת "וזהבם לנידה" [על פי יח' ז, יט], גרמת על ידי הזכרת השם ג"כ אפרושיתא [הפרדה בין שכינה לבין ספירת "תפארת"] בין קוב"ה ושכינתיה וקלקלת הכל, ואני לא אמרתי שזאת הוא ודאי, כי מי אני לבוא אחרי המלך, אני ידעתי, שאני איני יכול להשיג מה שיכול להשיג הצפורן הקטן, הגדל על אצבע הקטנה של רגל רבינו הצדיק שיחיה, אך אני אמרתי, שזאת יכול להיות חלק אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות הכונות שרבינו הקדוש היה לו לכון בזה. לכן בקשתי מאתך, שבאם יהיה לי זכייה כזו עוד פעם אחד, שלא תאמר דבור קל, ושלא תעשה אפילו שום תנועה קטנה, רק לעמוד כך באימה וביראה, ולעיין היטיב מאד מאד בתנועות המתוקים של רבינו הצדיק שיחיה (מגלה טמירין, טו, ע"א).

תיאור זה משקף את הלעג שמפנה פרל כלפי מי שמייחסים לכל פעולה פרוזאית של הצדיקים כייחודים וככוונות. לענייננו, חשוב להדגיש שפרל מתייחס לתופעה ריאלית המוכרת בחוגי הצדיקים, העסוקים בייחודים על פעולות יום-יומיות כעישון, אכילה ופדיונות.²⁶ מובן אפוא טעמו של ר' ריי"י שיצא כנגד החצנה של מעשה הייחודים כדי למנוע "התגרות הרשעים".

לא רק ביקורת חיצונית של המשכילים מצאנו כלפי שימוש בייחודים, היא מצויה גם בתוך מחנה החסידי אצל דמות חשובה בהגות החסידית קבלית - ר' צבי אלימלך מדינוב. בהגהותיו לספרו של ר' צבי הירש מזידיטשוב "סור מרע ועשה טוב" מוצא ר' צבי אלימלך מקום לבקר בחריפות את פשוטי העם המתיימרים לעסוק בייחודים על דיבור של חולין. כפי הנראה התופעה של שיחות חולין מרובות, שנעשו כביכול לצורך ייחודים, רווחה בקרב החסידים:

גם באתי להזהיר [...] שלא ידמה היתר לעצמו להרבות בדברים אין חפץ בהם, ואפילו אם ידמה בדעתו שיקיים כמו שכתב הרב לייחד קול ודיבור, אל יאמין האדם בעצמו כאשר עדיין קשור בחבק עבותות עולם הזה, ומתוק לחכו תאוותיו, הנה יונה את עצמו לעשות יחודים, והוא ביחוד ודיבוק באהבת העולם בהיתר ואיסור, ויבא בדיבור לדבר סרה [...] לא ילמדו לעצמם היתר מהצדיקים ותלמידי חכמים שמדברים לפעמים איזה דיבורים שנראים שהוא שפת יתר, לזה אמר הרב שכוונת הצדיקים לעשות יחודים בדיבוריהם [...] מה שאין כן בני האדם הפשוטים המוגשמים, ישימו מחסום לפיהם אם לא בדרך הנצרך (הוספות מהרצ"א, עמ' ס).

נמצאנו למדים, שגם גדולי החסידות ראו כטעם לפגם את הניסיון של החסידים לחקות את מעשי הצדיקים, בעיקר בנושא הדורש יכולת ריכוז גבוהה כמו הייחודים. כמו כן ביקשו להפנים את השימוש בייחודים ולא לתת לו אופי מוחצן.

סיכום

ריי"י מרחיב ומפתח את השימוש בייחודים לצרכים שונים, גם מעבר למה שמצוי אצל המקובלים.²⁷ בכתביו מצויים ייחודים שונים: להכנת מאכלים, להשגות, להשתטחות על קברי צדיקים, לאהבת ישראל (דרך מצוותיך, עמ' קפא), לביטול הרהורים רעים, ובעיקר בזמן הלימוד (שם, עמ' קפב), לתיקון מקרה לילה ולהסרת גאווה (שם, עמ' קצח), ייחוד לצורך דבקות והתאיינות²⁸ ועוד. ניתן לומר, שריי"י יישם את רוב הייחודים שמצאנו אצל האר"י, אך גם הרחיב ופיתח את היחודים ב"עבודה בגשמיות", והוסיף עליהם את חידושו של הבעש"ט: הייחוד על כל דיבור ודיבור.²⁹ עוד הוא מפתח ומיישם את השימוש בייחודים מורכבים. כמו כן מדגיש את הצורך להקפיד על מימוש הייחודים במחשבה ולא באופן מוחצן, בעיקר כדי להתרחק מ"התגרות הרשעים", הלא היא תגובת הסביבה המשכילית הלעגנית לדרכם של החסידים.

מקורות

• ר' בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, ירושלים תשכ"ח.
• ר' שמעון מנחם מנדל גאווראטשאוו, בעש"ט על התורה, ירושלים תשמ"ה.
• ר' אליהו דה וידש, תוצאות חיים, בתוך: ראשית חכמה השלם, מהד' ח"י וולדמן, ירושלים תשד"מ.
• ר' חיים ויטל, ספר החזיונות, מהדורת אהרן זאב אשכולי, ירושלים תשי"ד.
• ר' חיים ויטל, שער הכונות, ירושלים תשל"ח.
• ר' חיים ויטל, שער רוח הקודש, ירושלים תרל"ד.
• ר' יצחק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא, מגילת סתרים, מהד' נפתלי בן מנחם, ירושלים תש"ד.
• ר' יצחק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא, נתיב מצוותיך, ירושלים תשמ"ב.
• פרל י', מגלה טמירין, למברג 1864.
• ר' צבי אלימלך מדינוב, הוספות מהרצ"א, בתוך: שלשה ספרים נפתחים: הקדמה ודרך לעץ חיים הנקרא סור מרע ועשה טוב, בית ישראל, פרי קודש הלולים, ירושלים תשנ"ו.
• ר' צבי הירש מזידיטשוב, פרי קודש הילולים, בתוך: שלשה ספרים נפתחים: הקדמה ודרך לעץ חיים הנקרא סור מרע ועשה טוב, בית ישראל, פרי קודש הלולים, ירושלים תשנ"ו.
• שבחי הבעש"ט, מהד' אברהם רובינשטיין, ירושלים תשנ"ב.
• ר' מרדכי משה ששון, דבר בעתו, ליוורנו תרכ"ב.
• מחקרים
• אידל מ' (תשנ"ג), קבלה: היבטים חדשים, תל אביב.
• אליאור ר' (תשנ"ה), "מציאות במבחן - הבדיון החלום במחשבה המיסטית: חירות הפירוק והצירוף", מגוון דעות והשקפות על החלום בתרבות ישראל, ה, עמ' 63­79.
• ברל ח"י (תשכ"ה), ר' יצחק אייזיק מקאמרנא, ירושלים.
• וקס ר' (תשס"ג), "רצון, הכרח ובחירה חופשית בהגותו של ר' יצחק מראדויל", מים מדליו, 14, עמ' 97­119.
• וקס ר' (תשס"ו) "ייחוד בדיבור אצל הבעש"ט וממשיכי דרכו", דעת 57-59, עמ' 164-143.
• וקס ר' (2006), בסוד היחוד: היחודים בהגותו הקבלית-חסידית של ר' חיים בן שלמה טירר מטשרנוביץ, לוס אנג'לס.
• חלמיש מ' (תש"ס), הקבלה: משה חלמיש, הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג, רמת-גן.
• ליכטנשטיין י"ש (תשס"א), "השתטחות על קברי צדיקים בתורתם של אדמור"י החסידות ובמנהגיהם", דעת 46, עמ' 97-81.
• מאהלר ר' (תשכ"א), החסידות וההשכלה, מרחביה.
• מאיר י' (תשס"ד), גלגוליו של מגלה סוד: קונטרס 'דברי צדיקים' לריב"ל ויוסף פרל - מהדורה מוערת ומבוארת עם מבוא על גלגולי כתיבתו, לוס אנג'לס.
• פדיה ח' (תשס"א), השם והמקדש במשנת ר' יצחק סגי נהור, ירושלים.
• פיינר ש' (תשנ"א), השכלה והיסטוריה, ירושלים.
• שליכטר ב' (תשכ"ה), בית קומרנא, ירושלים.
• תשבי י' (תשכ"א), משנת הזוהר א-ב, ירושלים.