פעם אחת בסעודת ליל שבת פתאום פתח הרב הקדוש מו"ה ברוך זצ"ל ממעזבוז את פיו הקדוש ואמר לפני כל החסידים שישבו ועמדו לפניו בזה הלשון: "כל מי שידבר רעות על הרב מברדישטוב, הנני מבטיח לו עולם הבא לשכרו בעבור זה". והיה שם בין החסידים אברך אחד שרצה תכף לגשת אל הרב הקדוש מורנו הרב רבי ברוך ז"ל ולספר דבר רע על הרה"ק מברדיטשוב זצ"ל, כי נכסף להבטחת רבו הקדוש מורנו הרב רבי ברוך ז"ל הנ"ל ולקנות לו עולמו בשעה אחת. ולא היה יכול לעצור ולהתיישב בדעתו אולי יש לרבו הקדוש איזהו כוונה עמוקה בדבר זה.

ובכל זאת הזקנים ממנו שעמדו סביביו הניאו את ליבו ומנעוהו מלגשת, באומרם אליו: "חלילה לך מעשות זאת". ושמע להם ונתעכב מלבצע זממו עד ליום מחרת בסעודת יום שבת קודש, שנתעורר אדמו"ר הקדוש מורנו הרב רבי ברוך זצ"ל עוד הפעם ואמר כדברים האלה הנזכרים, שאמר בסעודת ליל שבת קודש. והחרישו כל החסידים כבאתמול, ואין פוצה פה לדבר סרות ח"ו זולת האברך הנ"ל, אשר לא אצר כוח ולא חשש על עוון דברו סרה על קדוש ה', הרב מברדיטשוב ז"ל, מפני הבטחת רבו הקדוש מורנו הרב רבי ברוך הנ"ל. והיה נחשב לו לעוון בכלאו את רוחו מלספר את אשר יודע לרוע על הרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל. ורצה בכל עוז לגשת ולספר רעות על הרב הקדוש מברדיטשוב ז"ל לקבל שכרו כהבטחת רבו. אבל גם אז לא הניחוהו החברים מן העומדים שם, ושמע להם, בחשבו כי עדיין זמן כשר לפניו בסעודה שלישית.

ובבוא סעודה שלישית ושמע מרבו פעם שלישית כדברים הנ"ל, לא פנה עוד אל דברי החסידים שהזהירוהו על כך, אבל רץ בזריזות להתקרב אל רבו הקדוש הנ"ל. וכראות הרב הקדוש מורנו הרב רבי ברוך ז"ל את האברך הנ"ל, שמתקרב ומפרכס לספר, קרבו אליו יותר ואמר לו: "קרב, בני, קרב וספר נא לי את כל אשר אתה יודע לדבר על הרב מברדיטשוב".

והתחיל לספר ואמר:

"פעם אחת בהיותי בברדיטשוב לסחור על יומא דשוקא, הנקרא יריד, עלה על דעתי לכנוס אל הבית המדרש ששם מתפלל הרב הקדוש מברדיטשוב, ולראות איך הוא מתפלל. לפי ששמעתי בעולם שמפליאים מאוד סדר תפילתו של הרב מברדיטשוב ויגיעתו ועבודתו בשעת תפילה, שהיא משונה מאוד שלא כדרך הטבע. ולכן נכספתי גם אני לחזות בנועם עבודה תמה וקדושה כזו ולקלוט ריח טוב ממנה. והנה פניתי עצמי ולקחתי לי מועד באמצע עסקי ללכת אל הבית מדרש. ובהתקרבי אל פתח הבית מדרש ושמעתי גודל עבודתו בתפלתו, לא ערב לבי לגשת הלאה ולכנוס לפנים ונשארתי במעמדי שם אצל הפתח.

והנה פתאום בהגיע הרב מברדיטשוב אל ברכת "יוצר אור וגו'" ובאומרו "יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים וגו'" פתאום דלג וקפץ אצלי בחמה עזה. והפסיק לדבר אלי באמצע כדברים האלו בלשון אשכנז: וואס וועט דער מלאך מיכאל זאגען, וואס וועט דער מלאך גבריאל זעגען?" (מה יאמר המלאך מיכאל? מה יאמר המלאך גבריאל?) והרים ידו והכני סטירה על לחיי ורץ חזרה למקומו.

כן אשר עשה לי הרב מברדיטשוב. ואיך היה רשאי להפסיק בדיבור באמצע הפרק וכל שכן להתמלא חמה, וכל שכן יותר להכות איש ישראל? וגם מה היו פירוש דבריו הנ"ל? ומה רצה בזה באמצע תפילתו? הלא כל העניין נראה כשיגעון ח"ו".

וכשמעו הרב הקדוש מורנו הרב רבי ברוך ז"ל את כל הסיפור הנ"ל החריש עד בוש לספר הכל, ואחר כך התחיל להשיב לו. ואמר לו בפני כולם בזה הלשון:

"תדע שהרב הקדוש מברדיטשוב הוא מליץ טוב לפני פמליא של מעלה בעד כל ישראל ומלמד עליהם סניגוריה תמיד, לשכך חמת הדין העליון מעליהם ולמצוא להם זכות גם על העבירות שעשו ח"ו. והנה בשעה שמתפללים ומברכים ברכת "יוצר אור וכו'" ומגיעים אל 'יוצר משרתים וגו'' 'כולם עומדים וגו'' 'ומשמיעים וגו'', אז הוא הזמן שמלאכי מעלה, שרי צבאות ה', כמיכאל וגבריאל וכו', מתאספים ללמד זכות על ישראל כמה שנאמר: 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וגו', ובכל יכולתם הם רואים ומשתדלים למצוא זכות על כל נפש ישראל, להצילו מחמת הדין השורה עליו על ידי העונות שעשה, ולהשפיע עליו שפע חסדים עליונים, לטהרו ולנקותו מכובד אשמיו. ולכן כשמגיע הרב מברדיטשוב אצל 'יוצר משרתים וגו' הוא נכנס בגבול ומצב השרים העליונים והמלאכים להשתתף עימהם בלימוד סנגוריה על נפשות ישראל. וכן אז, בשעה שעמדת שם ושמעת אותו מתפלל ומברך ברכת 'יוצר וגו', כשהגיע ל'יוצר משרתים כו' נתעלה במדרגתו למדרגת המלאכים המלאכים הנ"ל בלימוד סנגוריה כנ"ל, וכשראה אותך פתאום עומד לפניו עם העבירה שעשית באותו היום באכסניה שלך, שגנבת בשעת סעודתך כף של כסף, נתמלא חמה מאוד עליך, שלא מצא שום לימוד זכות עליך בדבר הזה. כי לפעמים גונב אדם למלאות נפשו כי ירעב, ויש ללמד עליו זכות לפני המקום ב"ה, שלא לעבור על דין תורה עשה, וגם לא לבקש מותרות ולחמוד מה שאינו שלו, כי אם להשקיע רעבון נפשו שלא יסבול ייסורים ועד פיקוח נפש הוא בא בגניבתו.
אבל אתה, הסוחר, שלא חסר לך למחיית נפשך, כי עשיר אתה, למה גנבת כף כסף? ולא מצא הרב מברדיטשוב לך שום סניגוריה על זה, וזהו אשר צעק אליך: 'מה יאמר המלאך מיכאל ומה יאמר המלאך גבריאל נגד העון שעשית?"

וכשמוע האברך את דברי הרב הקדוש רבו זצ"ל נתמרמר מאוד על מעשהו ובקש מחילה. והשיב לו הרב הקדוש מורנו הרב רבי ברוך ז"ל שאין לו כפרה עד שילך אל הרב הקדוש מברדיטשוב ויבקש ממנו שיתן לו תשובה על עונו ויסלח לו.
פעם אחת היה איש אחד אצל הרב הקדוש המפורסם ר' דוד מלעלוב שיברכהו. וברכו ואמר לו בשעה שברכו: "אמנם זה האיש צריך לברכה, והנני מברכו".

והנה זה האיש נפטר מאתו לשלום ובא לביתו. ואחר איזה ימים נחלה ר"ל עד שהיה גוסס. ובני החבורה - (חברא קדישא) היו אצלו להיות בשעת יציאת נשמתו ולומר עליו הפסוקים כנהוג. והנה פתאום ראוהו שהקיץ ופניו צהובות ושב לאיתנו במעט רגעים. ואחת אחת נתרפא וקם ממיטתו.

ונתפלאו כולם, כי כמוהו לא נהייתה. ושאלוהו, וסיפר להם גופא דעובדא היכי הוה שבשעה שהיה גוסס ר"ל נדמה לו שהוא ברקיע לפני הפמליא של מעלה במשפט לפניהם. ופתאום, בשעת הוויכוח ביניהם אודותיו הרגיש שבא לו מאחוריו איש אחד ולוקחו בזרועותיו סביבו, ואומר לפני הפמליא של מעלה בזה הלשון: "זה האיש הוא שלי, ולא תעשו לו מאומה ותנוהו לי!" והחזיר פניו לאחוריו וראה כי הוא הרב הקדוש רבי דוד מלעלוב ז"ל. ונדמה לו אז שנוטלו ומשכיבו חזרה למיטתו ובאותו הרגע שנדמה לו כך, שמשכיבו למיטתו, התחילו פניו לצהוב ולחזור לאיתנו.
סיפר הרב הגאון החסיד המפורסם מהו' יחיאל מיכל נ"י אב בית דין קהילת שעפס, שהיה מלפנים רב בעיר אסטראלענקי. והיה שם איש חסיד אחד, רבי חיים ליב, שהיה בילדותו משמש להרב הקדוש מורנו הרב רבי שמואל מקארוב ז"ל. וסיפר מה שאירע לו שם, כי היה מנהג סדר שלחנו הקדוש של הרב ז"ל בשבת קודש לקחת ב' בקבוקים יין אצל מוכר יין אחד שהיה בעיר, לכל סעודה, להיות לברכת המזון. והוא היה השליח לזה, כי היה מסוגל לכל עניין לעשות בזריזות.

והנה זה המוכר יין הנ"ל היה מתנגד גדול להרב הקדוש הנ"ל והיה מכחיש כל העניינים הגדולים שסיפרו החסידים מהרב הקדוש הנ"ל. ועלה בדעתו לנסות את הרב הקדוש הנ"ל, ונתן להשליח הנ"ל ב' בקבוקים של סתם יינם, (יין נוכרים האסור בשתייה), לראות אם הוא באמת איש קדוש, כי בהיות כן הוא צריך להרגיש ברוח קדשו קודם שתייתו, או שישמרוהו מן השמים שלא יאונה לו און, כמו שנאמר: "לא יאונה לצדיק וגו'" וכמו שאמרו גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין ה' ו'): "השתא בהמתן של צדיקים וכו' צדיקים עצמם לא כל שכן".

והשליח הנ"ל לא חל ולא הרגיש מה שנתן לו, כי איך יעלה על הדעת דבר כזה? ובתום לבו נזדרז לשוב אל שלחנו של הרב הקדוש ז"ל. והנה פתאום, באמצע הילוכו, נפלו מידו הבקבוקים האלו ונשברו. והיה הדבר לפלא גדול בעיניו, כי ידע את עצמו לזריז ומתוקן לכל דבר, שמעולם לא שיבר שום כלי ולא נשחת שום דבר על ידו. וגם עתה הלך במתינות ובכל זאת לא עלה על דעתו דבר כזה שעשה המוכר יין הנ"ל. ושקל בדעתו מה לעשות: אם ללכת אל שלחן הרב ז"ל ולספר מה שקרהו, או אם לשוב להמוכר יין לקחת בקבוקים אחרים, ולומר שנצרך לסעודה עוד ב' בקבוקים.

והיה צר לו מב' צדדים: לשוב להמוכר יין חשש, פן לא יאמין לו המוכר שנשברו ויחשוש על התשלומים. וללכת לבית הרב ז"ל ולספר גם כן היה בוש וירא, כי החזיקוהו לזריז ומוכשר לתקן ולא לעוות, ומעתה יהיה בעיניהם כמתעתע וכמתרפה בשימושו. והוסכם בדעתו שיותר טוב לשוב להמוכר ולקחת בקבוקים אחרים תחתיהם, כי אמר

"בין כך ובין כך צריכים שם יין לברכת המזון, מוטב לבלי להטריד שם את השולחן הקדוש, ואביא יין לברכת המזון. ומה שיהיה אחר כך בתשלומי המחיר, אין לי לחקור עתה מאומה. יהיה מה שיהיה, אך שיהיה עתה יין אל השולחן".

ושב להמוכר יין ואמר לו: "נצרך עוד ב' בקבוקים יין". המוכר תמה ואמר: "מה זאת? הלא ידעתי כי עוד לא קרה כזאת שיצטרכו יותר". והפציר בו שיספר לו האמת, ולא רצה כי היה מתיירא שיחשוש על תשלומי מחירם ולא יחפוץ ליתן אחרים. אבל המוכר יין הלזה, אשר ידע בלבו מה שעשה, לא רצה ליתן לו, עד שהיה נאלץ לספר לו האמת.

ושמח המוכר ונתפלא מאוד וקידש שם שמים, ומאז החל המוכר הלזה לידבק גם הוא בהרב הקדוש ז"ל.
פעם אחת ישב הרב הקדוש מורנו הרב רבי זעליג הנ"ל אצל רבו הקדוש מורנו הרב רבי שמואל מקארוב ז"ל בעת שהיה רבו מושכב על מיטתו ומתנמנם. והוא המתין לו וישב לפניו בדד ודום כדרכו. פתאום בא חסיד אחד נגיד, והביא מתנה אחת עבור בנו. והיתה המתנה קראדענץ (מזנון, כלי אוכל) אחד של כלים יפים ושונים להציג על השולחן בשעת מסיבה של שמחה. ולאשר קנה שני קראדענצען, אחת לעצמו ואחת לרבו, הניח על השולחן שני הקראדענצען, לתת הברירה לרבו, לברור לו איזהו שיחפוץ. והגם שבאמת כיון בשעת קניין איזה שיהיה לעצמו ואיזהו לרבו, בכל זאת נתיישב בבית להעמיד שתיהן על השולחן. והלך לו אחר כך לדרכו משם וביקש מאת הרב מורנו הרב רבי זעליג משרענצק הנ"ל, שאחרי שיעור משנתו יציע לפניו העניין, כי ידע שהוא חשוב גדול בעיניו ויפנה לו בדבר המתנה לקחתה ממנו.

וכך הוה. שאחרי נערו סיפר לו מורנו הרב רבי זעליג ז"ל והראה לפניו שתיהן. וראה שרבו הקדוש לוקח את זו שקנה בעדו שהיא שלו, דהיינו מה שכיון הנגיד בשעת קניה לקנותו עבור רבו הקדוש ז"ל. והבין הרב הקדוש ז"ל כי הדבר לפלא בעיני מורנו הרב רבי זעליג הנ"ל מה שכיון אל האמת, ונחשב בעיניו לרוח הקדוש.

ופתח את פיו הקדוש ואמר לו בזה הלשון:

"לא תטעה כי זהו רוח הקודש. לא כן, אין זה רוח הקודש! אבל אספר לך מעשה, מה שאירע לי מכבר עם אחי שהיה רב גדול והיה מן כת המתנגדים לחסידים. וביקשני פעם אחת לבוא אל יום שמחת לבו, יום חתונת בנו, עם נגיד גדול אחד. וכשהייתי שם על החתונה, הקדים מקודם להראות לפני יקרת הבגדים אשר הכין מחותנו הנגיד עבור בתו הכלה, בדרך רחבה מאוד. והיה בין הבגדים היקרים והמטולאים עוד מלבוש אחד יקר מאוד מרוקם בזהב כולו מראשו ועד שוליו ומעולף ספירים.
והנה תכף בגשתו אצלי עם המלבוש להראותו, נתרחקתי ולא יכולתי ליקרב אליו, באמרי כי נותן לפני ריח נבאש. ואחי הרב, התחיל לצחוק ממני ולעג לי. וכראותי כי צחוק עושה לי נתאמצתי להראותו לדעת האמת ולא יצחק עוד. וציויתי לשלוח אחר מחותנו הנגיד ויחקור וידרוש מאתו היטב הדק מקור מוצא הבגד ההוא מאין הוא בא לידו. וכן עשה. ושלח אחריו ודרש וחקר היטב והנה אמת נכון הדבר אשר השיג. ונודע לו כי הבגד ההוא השיג הנגיד מחותנו משר גדול במתנה בשכר שהרוויח לו סך שנים עשר אלף זהובים על ידי שהפסיד לישראל אחר כסף הזה. וכשמוע הרב אחי את זאת נתפלא מאוד. ואין זה רוח הקודש כלל, רק מי שהוא נזהר מגניבה וגזלה מאוד מאוד, אזי אותו דבר שבא מכוח זה נמאס בעיניו ומרוחק ממנו מאוד עד שאינו יכול ליקרב אליו. ואף שאינו-יהודי מקורו הוא מרגיש בחושיו. וכן כל כיוצא בזה".

סיפרו אנשים נאמנים, חסידים ואנשי מעשה, מה שבדידהו הוא עובדא (בו היה מעשה; עמו קרה הדבר) בישבם יחד עם הרב הקדוש ר' זעליג ז"ל יחד במסבה לסעוד יחד, עין בעין ראו מחזה נוראה ממנו, שראה עתידות ממש.

ומעשה שהיה כך היה: כשהסבו יחד והחלו לשתות יי"ש (יין שרף) קודם הסעודה, ואמרו 'לחיים', היה ביניהם אברך אחד וכשהגיע הכוס אליו ואמר 'לחיים' להרב מ' זעליג שישב בראשם, וענה לו כמנהג, הוסיף לו עוד בזה הלשון: "לך מכאן לביתך ותעתיק את העריסה ממקומה". והיה הדבר לפלא בעיני האברך, כי לא הבין כלל פירוש הדברים; אם כוונתו בפשיטות או דרך צחות ומליצה כדרכו בקודש, ולהוכיחו בשבט שפתיו על איזהו עניין אחר שמרגיש בו - כי היה דרכו של הרב הקדוש מורנו הרב ר' זאב לדבר בלשון חכמה ודרך חידה - ולכן לא שת לבו להבין דבריו כמשמען ופשוטן, רק דרך חכמה ורמז לעניין אחר, כדרכו. והנה, אחרי איזהו מינוטין (דקות) ששהו בינתיים, ועסק מורנו הרב רבי ר' זאב זצ"ל בדיבורים אחרים, הלכו ליטול ידיהם לסעודה. ואחרי הבליעה של כל אחד ואחר שתו עוד הפעם, כמנהג, וכשהגיע הכוס להאברך הנ"ל אמר עוד הפעם 'לחיים' למורנו הרב רבי זעליג וענה לו גם כן כנ"ל עם הדיבורים הנ"ל שהוסיף לו, והיו הדיבורים קצת באזהרה יותר ובלשון שאלה ותמיה בזה הלשון: "הלא כבר אמרתי לך פעם אחת שתלך לביתך מהרה ותעתיק את העריסה ממקומה". ובשמעם כך הפצירו בו האנשים אצלו שיעשה כן בפשיטות, בלא שום חכמה, באמרם: "הלא דבר הוא, ומה לנו לחקור חכמות? מוטב שתעשה ותקיים דבריו כפשוטן". אבל הוא לא שת לבו גם לזאת באומרו: "אי אפשר שיכוון רבי זעליג כפשוטו בזה, כי מה נ"מ (ההבדל) לו בזה שהעריסה שבביתי עומדת כאן או כאן?"

והנה, אחרי שאכלו כל אחד חתיכת דג מלוח, קודם שסעדו מאכלי בשר, היו מוכרחים לשתות עוד הפעם כל אחד מעט יי"ש, ואמרו עוד הפעם "לחיים", וכשהגיע האברך הנ"ל לומר אליו ז"ל "לחיים" ענה לו, ואמר לו בהקפדה בזה הלשון: "זנב אתה שאינך שומע! הלא אמרתי לך שתלך לביתך להעתיק העריסה ממקומה, ואתה מתמהמה לך! לך מהרה ואל תאחר".

וכששמע כך לא אחר האברך הנ"ל מלעשות כן תכף ומיד, ורץ לביתו, ולא ידע מה לעשות יותר רק לקחת את העריסה ממקום שעמדה ולהעמידה במקום אחר באותו החדר - כאשר אמר לו מורנו הרב רבי זעליג ז"ל, ושב לסעודתו אצל מורנו הרב רבי זעליג ז"ל, ולא ידע על מה ולמה רומזים הדברים, אך מפני חשיבותו של מורנו הרב רבי זעליג ז"ל בעיניהם - שהחזיקוהו לבעל מדרגה (כוח רוחני גדול) היה מוכרח לקיים מצוותו.

והנה, אחר כך, כאשר עבר איזהו זמן קצר (כמו רבע שעה לערך), בא המבשר מביתו של האברך הנ"ל אליו לבשרו כי הצלחה גדולה ונס גדול היה מן השמים שלא עמדה העריסה עם התינוק על מקומה הראשון, כי פתאום נתקה המנורה של נחושת קלל ממוסרותיה שהיתה תלויה למעלה ממעל לעריסה, ונפלה ארצה.
כן יעשה ה' יתברך נסים ונפלאות סלה.
הנה פעם אחת ישבו החבריא הקדושה אצל הרב הקדוש הרבי ר' בונם ז"ל מפרשיסא בחדר החיצוני כדרכם, שמחדר זה נכנסו לחדר הפנימי ששם ישב הרב הקדוש רבם, ולא היה אז הרב הקדוש בחדר, כי יצא החוצה על איזה זמן מועט.
ובתוך כך בא אצלם איש בתואר איש שחץ (דייטשל - גרמני). בתוך כל הבאים, ורצה גם הוא לכנוס בקודש פנימה לרבם הקדוש לצורך ענייניו. וביקש מהם שירשוהו לכנוס. והשיבו לו כי איננו עתה בחדרו. ולאשר לא היו מורגלים אז באנשים כאלו שיבואו ביניהם ולהאמין בצדיקיהם ובחסידיהם, היה אצלם הדבר הזה לפלא גדול. ותמהו בלבם: מה עניין זה האיש שהכרת פניו עתה בו שאינו מן החסידים לבוא הלם אל רבנו ז"ל ולהאמין בו ובתשובותיו ועצותיו. כי היה לבוש בלבושי הדייטשין (הגרמנים) מכנסיים ארוכים ממעל למנעליו ומלבוש עליון קצר, ובתי ידים (כפפות), וקצוץ פאות ושער זקנו מושחת מסביב במספריים. ושאר כל סדרי הלבשתם שלא היה העולם (הציבור) מורגל אז בהלבשה כזו, ותואר כזה, בקרב ישראל כמו עתה. והאיש שהיה אז בתואר כזה - חשבוהו אז בטח לעובר על דת ח"ו. ולכן היה הדבר אצלם לפלא גדול, ועל ידי זה הרחיקוהו ודחוהו מאצלם, כי חשבו בטח שבא לגרום איזה צער ועגמת נפש לרבם ח"ו.

ובראות האיש הלז שמרחיקים אותו, הלך לו לדרכו. וענה להם בענווה גדולה: "מה אני יכול לעשות ומכרחני ללכת מכאן אל מקום אחר". והמה שמרו את הדבר בלבם לספר לפני רבם הקדוש. אחרי שובו הביתה במשך זמן קצר ספרו לפניו את כל העניין שהיה להם מקודם עם הדייטשל הלז הנ"ל. ובשמעו כך אחזו רעדה, ובקול רעש עליהם, על אשר עזבוהו מאצלם, וגזר אומר שילכו אחריו תכף ומיד לרדפו ולהשיגו ולהשיבו חזרה אליו.

וכן עשו. וידבקוהו בהחילו לצאת על הדרך, והשיבוהו באמרם אליו: "נשלחנו מאת רבנו הקדוש ז"ל להשיבכם אליו". ושב עימהם תכף ובא לחדר הרב הקדוש ז"ל. והמה מגודל תימהון לבבם על העניין הנפלא הלז, לא נחו ולא הפנו עיניהם מלהשקיף על כל מעשה הדייטשיל הלזה לפני רבם הקדוש, ועל כל דיבוריו וענייניו אצלו. ושמעו שאומר לרבם הקדוש בזה הלשון:

"באתי לשאול עצה מכם: היות שמזמן לפני ב' שידוכים בעד עצמי: שידוך אחד עם יפת תואר מאוד, אבל אינה מיוחסת, ושידוך הב' עם מיוחסת גדולה, אך אינה יפת תואר. ואיני יודע מה לעשות, באיזה משתיהן אבחר לי לקחת?"

וכשמעם הדברים האלו מפי הדייטשיל הזה בשאלתו מפי רבם הקדוש הרע להם מאוד עליו, כי מטריד את רבם בעצה כזו אשר לא לו. אבל היה בעיניהם יותר פלא מה שרבם הקדוש שומע את כל דבריו, ומחריש ושוקל בדעתו מה להשיבו ומקבלו באהבה כמו לכל חסידיו. וזאת הביאם להתפלא עוד יותר ולהחריש לדעת תשובתו של רבם הקדוש מה ישיבהו על שאלה זו. והיו עומדים משוממים בכיליון עיניים לשמוע מה תהיה תשובתו של רבם הקדוש.

ושמעו שמשיב לו בזה הלשון: "וואש שיין איז טעקע שיין". (מה שיפה הוא אכן יפה) וראו שלא התמהמה הדייטשיל הזה עוד מאומה אחר התשובה הזו, רק נפטר מאתו בשלום תכף והלך לו לדרכו בתשובה ברורה. ונתפלאו על התשובה יותר מעל השאלה ונבהלו מאוד. וכשהלך ופנה הדייטשיל מאצלו אמר להם הרב הקדוש ז"ל בזה הלשון:

"הידעתם מה ששאל ממני הדייטשיל הזה? אני אומר לכם שאלתו ששאל ממני: אם ילמד חכמת הקבלה על פי קבלת הרמ"ק ז"ל או על פי קבלת הארי ז"ל? והשבתי לו שמוטב שילמד קבלת האר"י ז"ל.

פעם אחת חלם לאיש אחד שאביו, הנפטר מכמה שנים, בא לו ותפסו בחזקה ומסית אותו ומדיחו שימיר ח"ו. ובאם לא ישמע לו - יעשה בו דין. וכשהקיץ משנתו נבהל מאוד על חלומו זה. ותלה הדבר במקרה בלתי טהור. ונתחזק בלבו לומר: דברי חלומות לא מעלין וכו' כי בא החלום ברוב עניין. והוא הבל בלבד.
והנה בשכבו בלילה השני ראה עוד הפעם את אביו המנוח - הנפטר - הנ"ל שבא אליו ומפתהו בדברים ופיוסים שיתרצה לעשות הנ"ל, ואינו מניחו בשום אופן, עד שיבטיח לעשות כן. עד שהקיץ גם כן בבהלה מאוד ולא רצה לספר לפני שום בריה. והלך בפנים זועפים ולא ידע מה לעשות, כי היה בוש לספר דבר כזה מאביו המנוח. והיה מתחזק בלבו מאליו לומר: לא יתכן בשום עניין שיהיה ממש בדברי החלום. כי איך אפשר שיבוא נפטר ישראל לפתות כזאת. יותר יתכן להפך: שיבוא נפטר ישראל למומר שישוב לאמונתו הקדושה, אבל לא באופן כזה, שהוא מן הנמנע להאמין שיהיה שום ממשות בדברי החלום.
ולכן הסיר הדבר מרעיוניו לגמרי, ולא שמהו על לבו כלל, בחשבו אך שקר בחלום הזה. עד שבא הלילה השלישי והנה אביו המנוח - הנפטר - הנ"ל עוד פעם שלישית בא אצלו ומתחטא לפניו והפחידו בעונשין באם לא יעשה רצונו.

אז ראה האיש הזה, והתבונן אל דברי החלום בבוקר השכם, כי לא דבר ריק הוא. מה עשה? לא בוש ולא אחר מאומה מליסע תכף ומיד להרב הקדוש מ' זושע מליזענסק ז"ל, שהיה נקרא ר' זושע ז"ל, אחי הרב הקדוש ר' אלימלך ז"ל, בעל ספר נועם אלימלך. וסיפר את כל מקרהו מהחל ועד כלה. והיתה תשובתו של הרב הקדוש ר' זושא הנ"ל שיחתרו ויחפרו היטב סביב קברו של אביו הנפטר עד הדופן שלו סביב, אם לא נמצא שם בין רגבות העפר איזהי חתיכה מתבנית כל סמל של עכו"ם. וכשימצאו כן ישליכוהו ויבערוהו משם. וישקוט הנפטר מזעפו הנ"ל.

וכן עשו. וכדברי הרב הקדוש הנ"ל כך הוה. שמצאו שם כנ"ל והשליכוהו ובערוהו. ומני אז והלאה שוב לא בא בעל החלומות בעניינים כאלו עוד אל האיש הזה, והכל שלום.
וכשנתפרסם מופת נפלא זה בעולם הגיע הסיפור עד הגאון מווילנא ז"ל.

ואז היה השערורייה הגדולה בעולם מהתנגדות הגר"א ז"ל וסיעתו אל החסידים ורבותיהם הצדיקים. וסיפרו מי מאנשיו לפלא לפני רבם הגר"א ז"ל העניין הנפלא הזה שהראה הרבי ר' זושע ז"ל, רבם של החסידים. וענה הגר"א ז"ל בזה הלשון:

"אצלכם הוא דבר נפלא ומופת. הלא הדבר הזה מפורש בירושלמי להדיא ואם כן לא חידש הרבי ר' זושא כלל מדעתו שום דבר ומאי מופת איכא?"

והראה לפניהם את המקום בירושלמי שמבואר שם כן כאשר גילה הרבי ר' זושא ז"ל וסיים אחר כך בזה הלשון: "אך זאת אצלי לפלא מנין היה יודע זה הרבי ר' זושא את הירושלמי הזה, להשיב להאיש ככה". כי היה אז המאמר בעולם על החסידים ורבותיהם שאינם לומדים הלכות והוויות שבש"ס, ובפרט על הרב הקדוש ר' זושא הנ"ל שהיה מוסתר במעשיו ובדרכיו בהצנע לכת, אמרו עליו שאינו בן תורה. וזה גרמה ההתנגדות מהגדולים ז"ל שבימיהם. ולכן נתפלא הגר"א ז"ל עליו כנ"ל.

וכשסיפרו תשובת הגר"א ז"ל לפני הרב הקדוש הרבי ר' זושא ז"ל, שתמה על זה שידע את העניין שבירושלמי להשיב להאיש הנ"ל, ענה ואמר בזה הלשון:

"אמנם כנים דבריו שאנכי לא ידעתי כלל מדברי הירושלמי האלו, אבל אותו המקור שהוציא הירושלמי משם דבר זה גם לי נתגלה להוציא משם דבר זה, ולהשיב להאיש הזה תשובתו".

פעם אחת עלה על דעת שני צעירים מאנשי שחץ שבעיר לאדז, שלא היו מאמינים בחסידים ורבותיהם, והיה נראה בעיניהם את כל עניין הנהגת הרבי מאלכסנדר עם חסידיו כליצנות. ונוסדו יחד על הרבי מאלכסנדר, להמתיק סוד ביניהם, ליסע שניהם לאלכסנדר ולכנוס אל הרבי, ולעשות עצמם כאלו באו אליו בתום, בקרב כל אנשי חסידיו. ולדבר לפניו בעניין איזה צורך אשר יעלה על לבם לרמותו, למען יהיה להם, אחר שובם משם, להתלוצץ יותר מהם ומהמוניהם.
וכן עשו. ולא שבו אחור מחשבתם הרעה. ובאו אל הרבי בקודש פנימה. ונתן להם שלום ולא דיבר עימהם מאומה, רק הניחם הלכו להם.

והמה היו שם שבת והתחפשו עצמם בין החסידים בלבשם גם כן בגדי חסידות. והתנהגותם בחסידות למען לא ירגישו בם. והפנו לראות את כל מנהגי החסידים ולהשגיח על הכל, למען יהיה להם דברים יותר להתלוצץ מהם. וכשבא יום א' בשבוע שאחריה, אמר האחד לחבירו:
"נסעה ונלכה לבתינו, כי ראינו מה שיש די".
ואמר השני: "נלך אל הרבי לפנים, לפטור מאתו כדרך כל הבאים".
והשיב הראשון: "למה זה הוא לנו לכנוס עוד הפעם, וכי באמת באנו אליו ככל המון החסידים שנצטרך ליקח רשות ממנו בשובינו לבתינו ולפטור מאתו בשלום?! הלא לא באנו רק לדעת מה להתלוצץ, וכבר עשינו את שלנו, ולמה צריכים עוד לכנוס אל הרבי על מגן?(לשוא)"?
אמר השני אליו: "לא טוב דברת, כי אם נכנוס אל הרבי עוד הפעם, ונראה שם עוד חדשות, והיה לנו עוד יותר מה להתלוצץ ממנו. לכן, אחי, שמע לי ונלכה נא עוד הפעם אל הרבי ככל הנכנסים לפטור ממנו".

וקיבל את דבריו והלכו שניהם לפנים אל הרבי הקדוש ז"ל. ובבואם לפני הרב הקדוש ז"ל, ואמרו אליו שרוצים לפטור מאתו לשלום לביתם.
אמר להם: "שמעו לי בני. האם למדתם חומש מעולם?" ויהיה כמצחק בעיניהם לאשר נתגאו בלבם לאמור: מי ידמה לנו בבקיאות במקרא ובדקדוק לשון הקודש? והייתה השאלה הזאת כצחוק בלבם, ששואלים אם למדו חומש, מה שהם בקיאים במקרא והרבו בהגיון (חכמת הדקדוק) מאוד, והוא לא יודע ומכיר בהם.
ובכל זאת נתאפקו בלבם והשיבו: "הן!".
ושאלום: "הכי ידעתם והכרתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו דכתיב: 'ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'".
והשיבו: "הן!"
ובקשם שיאמרו לו הפירוש. וצחקו בלבם ואמרו לו הפירוש.
ואמר להם הרב הקדוש: "אהה, לא כך הפירוש. אבל אני אפרשהו לכם: 'ולא תעלה במעלות (מיט פעלשינק - ברמאות) מלשון 'נפש כי תמעל מעל', על מזבחו של הצדיק שלי, שמכונה בשם 'מזבח ה', לפי שזובח יצרו ותאוותיו לה', והוא מקריב את ריח ניחוח מתורתו ועבודתו בקודש לה' כמו המזבח.
והענין המכוון: שלא תלך בערמימות [!] למעול מעל בהצדיק, 'אשר לא תגלה ערותך עליו', כי אם לא תשמע, רק תעלה במעילות וערמימות על הצדיק, אז 'תגלה ערוותך' (דיין שאנד - בושתך, חרפתך) על ידי הצדיק, כי הצדיק יגלה ערוותך ובושתך את אשר אתה עושה במסתרים, דברים מכוערים ומאוסים אשר תבוש מהם".

וכשמעם כך - חרדה לבשתם. ונמס לבם כדונג, כי הבינו את אשר לפניהם. ולא יכלו עוד לזוז ממקומם מגודל הבושה אשר כיסתה פניהם. והרב הקדוש ז"ל התחיל להוכיחם על מעשיהם. וגילה לפניהם את תעלומות מעשיהם המכוערים, מה שעושים בביתם בסתר. ובראותם כי כלתה אליהם הרעה, נמוגו מפני הרב הקודש וכפפו ראשם ונכנעו עד שהזילו דמעות. והרב הקדוש ניחמם על לבם לקבלם בתשובה. ולא זז משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים, וחזרו והאמינו בהרבי הקדוש וקיבלו דרך החסידות עליהם.