כתב בספר רחמי אב, סי' נ, וז"ל: ספרו מעשה נפלאה מרבי אליעזר, אבי-הבעש"ט, שהיה דר בכפר והיה מכניס אורח גדול. והושיב שומרים בקצה הכפר וצוה להשומרים מיד שיבא איזה אורח יאמרו לו שילך אצלו, ושם יהיה לו טוב, כדי שלא ידאג האורח אנה יפנה במקום שאין לו מכירין.

ואחר שבא האורח אליו נתן לו נדבה הגונה מיד קודם שאכל, כדי שיאכל בשמחה וידע מה פעל כאן. כי העני עיקר מגמתו להשיג פרוטות ויביא טרף לביתו.

ופעם אחת שבחו מאד בשמים הנהגות טובות שלו, והסכימו בשמים לנסותו באיזה דבר. ואמרו: "מי ילך לנסותו?" ואמר הס"מ (השטן, המקטרג): "אני אלך". ויאמר אליו אליהו הנביא זכור לטוב: "לא טוב שתלך אתה, רק אני אלך". והלך אליהו ז"ל אליו בשבת אחר חצות, בדמות עני במקלו ותרמילו. ובא ואמר: "שבתא טבא" כנהוג. ומהראוי היה לגרשו לחוץ כמחלל שבת, אבל ר' אליעזר הנ"ל היה סבלן, ולא רצה לביישו. ונתן לו מיד לאכול סעודה שלישית בכבוד. וכמו כן סעודת מלוה מלכה. וכן ביום א' בבוקר נתן לו גם כן נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל מענין חילול שבת שלא לביישו. וכאשר ראה אליהו ז"ל את מנהגו הטוב בזה גילה את עצמו אליו. ואמר לו: "דע לך שאני אליהו הנביא, ובאתי לנסותך. ובשכר זה תזכה לבן שיאיר עיני בני ישראל". וזכה להבעל שם טוב.
בימי בחרותי שמעתי מזקן אחד ממדינת עסטרייך כי כשבא הרב הקדוש ר' ישראל מרוזין זצוק"ל למדינה הנ"ל, בברחו לשם כידוע, אז תיכף בבואו שמה שאל ודרש אם נמצא שם איזה אדם שראה את הבעל שם טוב. כידוע, כי הבעל שם טוב היה מקודם במדינה הנ"ל, ושם התבודד כמה זמנים ואחר כך נתפרסם בעולם. ויחפשו ולא מצאו שום אדם כזה. ויאמר להם הרב הקדוש הנ"ל: "אולי ימצאו על כל פנים איזה נכרי שראה את הבעל שם טוב, יביאו אותו אליו". ויחפשו וימצאו נכרי אחד זקן, אשר בנערותו ראה הבעל שם טוב. ויביאו אותו להרב הקדוש הנ"ל. וישאל אם יודע איזה ענין מהבעל שם טוב ויספר לו הנכרי הנ"ל, כי בנערותו היה רועה צאן במקום שהיה מתבודד שם הבעל שם טוב. ופעם אחת בערב שבת לפנות ערב היה רץ הבעל שם טוב אנה ואנה, והיה מרחש בשפתיו. וכשהגיע לקרוב להבהמות הגביהו כל הבהמות רגליהם הראשונים למעלה ועמדו רק על רגליהם האחרונים. והנכרי הנ"ל הכה אותם שיציגו גם רגליהם הראשונים על הארץ, ולא הועיל לו כלל עד שעבר הבעל שם טוב מעליהם, אז הציגו רגליהם על הארץ. וכשבא הבעל שם טוב בפעם השני אצלם הגביהו עוד הפעם רגליהם כן היה כמה פעמים. כן שמעתי מהזקן הנ"ל.

אחר כך הדפיסו ספר בית אהרן מהרב הקדוש ר' אהרן מקארלין זצוק"ל וראיתי שם בפ' בא שכתב וז"ל: שמעתי אומרים בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ועל כל ישראל אשר פעם אחת קיבל שבת על השדה. והיו שם צאן רועים על פני השדה. והגביהו בשעת מעשה את רגליהם הראשונים למעלה ועמדו רק על שני רגלים האחרונים כעמידת איש. ואומרים בשם צדיקים טעמו ונימוקו עמו מחמת שקידש את כל העולם, והעלה בשעת מעשה את כל העולם למקורו הראשון, אזי ממילא גם כל הברואים שהיו עומדים אצלו הגם שאין בהם דעת, מכל מקום כיון שמעט החיות המלובש בהם נתעלה למקורו הראשון - ממילא הגביהו את עצמם, והלא אינם מדברים, רק הם בעלי חיים, ואין בהם שום דעת, והשיגו השגה גדולה כך כך מרוב קדושתו ואורו שהכניס הצדיק בזה העולם.
סיפר הרב החסיד המפורסם ר' ברוך מאיוועניץ ז"ל, שהיה נכד הרב הקדוש ר' ברוך ממעזבוז זצוק"ל, והיה חתנו של הרב הקדוש ר' משה מקאראסטשוב זצוק"ל, ששמע מפי זקנתו הצדקת מרת אדיל, שהיא שמעה מפי אביה הרב הקדוש ר' ברוך ממעזבוז הנ"ל, נכד הבעל שם טוב, כי האחים הקדושים הרב הקדוש ר' יוסף מקאמינקע והרב הקדוש ר' יצחק סופר ממעזיריטש זצוק"ל, בני האשה הצדקת המפורסמת בשמה (די פרומע ריבעלע) מעיר סאטינוב, אשר האחים הקדושים הנ"ל היו מתלמידי הבעל שם טוב, היה להם עוד אח אחד צדיק גדול, שהיה שמו ר' שמואל, שלא היה מאמין בהבעל שם טוב. והבעל שם טוב רצה למשוך אותו אליו. ויבקש כמה פעמים מהאחים הקדושים הנ"ל שידברו על לב אחיהם שיתקרב להבעל שם טוב. והם עשו כדבריו ולא פעלו מאומה. ולימים חלה הרב הקדוש ר' שמואל הנ"ל מאד, עד שנטה למות רחמנא ליצלן, והרופאים חתרו למצוא רפואה למחלתו ולא מצאו, ותבקש אמם הקדושה מבניה הקדושים שיבקשו מרבם הבעל שם טוב שיתפלל עבורו, שישלח לו השם יתברך רפואה. ויאמרו לאמם, כי הם יראים להזכירו לפני הבעל שם טוב, כי הוא מתנגד גדול להבעל שם טוב. ולא ידעו לשית עצה בנפשם. והבעל שם טוב הרגיש בזה ויבא לעיר קאמינקע, אשר שם היה החולה הנ"ל, ותבא אמו של החולה לפני הבעל שם טוב ותבך לפניו מאד שיעורר רחמים על בנה. ויאמר לה הבעל שם טוב: "אמור לבנך שיקבל על עצמו להתקרב אלי - ואז יתרפא מיד". ותלך ותאמר לבנה החולה דברי הבעל שם טוב. אז חגר החולה ר' שמואל הנ"ל את שארית כחו, ויבך בכיה רבה לפני השם יתברך. ויאמר: "רבונו של עולם. חזקני ואמצני, שלא אתפתה אחריו, להתקרב אליו". כי חשב בדעתו שאין בו ממש ח"ו בהבעל שם טוב, או שהוא משתמש בשמות המלאכים ח"ו. ויאמר הבעל שם טוב עוד הפעם לאמו הקדושה של החולה: "תדע, כי בנך מבקש עתה מהשם יתברך שיעזור לו שלא יתפתה להתקרב אלי, והוא ירא להתפלל בדבור במוצא שפתים, כדי שלא ידעו המלאכים מזה ויודיעו לי, על כן הוא מתפלל רק במחשבה, ומסר תפלתו ביד השם יתברך לבדו. לכן אמור לו כי גם זאת אני יודע ברוך ה'. ואם יקבל על עצמו להתקרב אלי יתרפא רפואה שלמה וישיג השגה גדולה בעזרת ה'". אז הודה הרב הקדוש ר' שמואל לדברי הבעל שם טוב, ומאז נעשה מתלמידי הבעל שם טוב.
פעם אחת נסע הסבא קדישא, הנקרא בפי כל (דער שפאלער זיידע) הסבא משפולה, זצוק"ל עם זקן אחד, אשר היה מכיר היטב את הבעל שם טוב. ובנסעם בדרך אמר הסבא קדישא הנ"ל להזקן הנ"ל: "כאשר הכרתם היטב את הבעל שם טוב", על כן ספרו נא לי איזה דבר מהבעל שם טוב. ויספר לו הזקן מעשה שעלה על זכרונו, כי פעם אחת ביום הכיפור אחר תפילת שחרית קרב הבעל שם טוב אל הרב הקדוש ר' וואלף קיצעס זצוק"ל וילחש לו באזנו דבר מה. וביום הזה היה השמש מאיר מאוד. ובעת תפילת נעילה נתקדרו השמים בעבים ויתפללו וגמרו תפילת נעילה ותפלת ערבית ולא יכלו לקדש הלבנה, כי הענן היה כבד מאד. והבעל שם טוב הבדיל על הכוס ויטעום מאומה. וכן עשו תלמידיו הקדושים. וישמחו התלמידים שמחה גדולה ויעשו ריקודים כדרכם בקודש, עד שהבעל שם טוב רקד גם כן עמהם. ואחד מהתלמידים השגיח, כי הרב הקדוש ר' וואלף קיצעס איננו ביניהם. וישאל: "היכן הוא וואלף?" וירמוז לו הבעש"ט שיעשה את עצמו כאלו לא ידע. ואחר כך הלכו משם וישכיבו את עצמם כל אחד על משכבו. ויבא הרב הקדוש ר' וואלף הנ"ל וידפוק בחלון בית רבו הקדוש הבעל שם טוב. ויאמר לו: "רבי, קומו ונקדש הלבנה, כי נתפזרו העבים". ויקם הבעל שם טוב, וגם כל התלמידים שלו, ויקדשו הלבנה בשמחה רבה. ואחר קדוש הלבנה שמח הבעל שם טוב ותלמידו הרב הקדוש ר' וואלף הנ"ל שמחה גדולה וירקדו. וכל התלמידים רקדו עמהם ולא ידעו דבר, אך הבינו כי דבר פלא הוא. ויספר להם הבעל שם טוב, כדרכו בקודש בכל מוצאי יום הכפור לספר להם מה נעשה ביום זה בעולמות עליונים. ויאמר להם, כי בעת שהתפלל תפלת שחרית הודיעו לו שיש עליו קטרוג גדול ומוכרח הוא להעדר מעולם הזה בקרוב. ויתנו לו סימן, כי עת תפלת נעילה יתקדרו השמים בעבים ולא יוכלו לקדש הלבנה. ולכן לחש דבר זה באזני הרב הקדוש ר' וואלף. והרב הקדוש ר' וואלף התאמץ בתפילה עד שפעל בעד רבו לטוב.

ובהתימו לספר המעשה הזאת אמר הסבא קדישא להזקן הנ"ל: "מהמעשה ניכר כי היא אמיתיית, כי האמת ניכר".
בפלך בעסאראביע (בסרביה, רומניה) במקום אחד שהיה הולך שם נהר בתמידות, אירע פעם אחת שנסעה כלה מאיזה כפר, קודם החופה, למקום אחר לטבול שם. ועברה דרך אותו נהר ונטבעה שם. ונודע זאת להבעל שם טוב וילך הבעל שם טוב אל הנהר ויגזור עליו כי בשביל מעשה זה יתייבש ויעשה ממנו אגם מים קצר. וכן היה. אחר כך, אחר פטירת הבעל שם טוב, פעם אחת נסע דרך שם אחד מבני הבעל שם טוב, ובעברו דרך אותו אגם נתרחב האגם הנ"ל ורצה לשטוף ולטבוע את האיש הנ"ל מבני הבעל שם טוב. ויבא הבעל שם טוב בעצמו מעולם העליון ויציל אותו וישאר בחיים. ויאמר לו הבעל שם טוב כי אם היה יודע עתה איך הוא האויר מעולם הזה לא היה בא לעולם הזה להצילו, כי קשה עליו מאד לסבול האויר מעולם הזה.
המעשה הזאת שמעתי מאיש אחד שהיה שם אצל אותו אגם מים, ושם ספרו לו המעשה הזאת.
כתב בספר משנת חכמים מהרב הגאון ר' משה חאגיז זצ"ל, סי' ר"כ, וז"ל: וכבר סופר לי מפי מגידי אמת וזקני אותו דור, דור דעה, שבימי האריז"ל היה מעשה שאחד מן האנוסים שבא מפורטיגאל לגליל העליון בהעיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה. ושמע מן הרב שבא מהקהילות הקדושות אשר שם, שדרש מענין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מידי שבת בשבתו וכפי הנראה אותו רב נאנח בדרשתו ונצטער מאד ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן". ואותו אנוס ששמע את הדבר הלך בתום לבבו לביתו, וצוה את אשתו שעל כל פנים תכין לו שתי ככרות לחם מנופה י"ג פעמים, ושיהיה נילוש בטהרה ובכל מיני יופי, ומבושל בטוב בתנור שבבית, לפי שהיה רוצה להקריבו לפני היכל ה', אולי יתעשת האלהים לו ויקבלם ויאכל את העולה ההיא.

וכאשר דימה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום הששי היה מוליך אותם שתי הלחם לפני היכל ה', ומתפלל ומתחנן לפניו יתברך שיקבלם ברצון טוב ויאכל אותם ויערב לו ויבושם לו. וכיוצא מדברים הללו היה מדבר ומתחנן כבן המתחטא על אביו ומניח הלחמניות והולך לו. והמשמש היה בא ולקח שתי הלחם מבלי דרישה וחקירה מהיכן באו, ומי הביאם, ואוכל ושמח בהם כשמחה בקציר. ובשעת מעריב היה רץ אותו האיש ירא ה' אל היכל ה', וכיון שלא היה מוצא שם הלחמניות, היה שמח שמחה רבה בלבו. והולך ואומר לאשתו: "השבח והודאה לאל יתברך כי לא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואכלו חם. למען השם יתברך אל תתרשלי בעשייתם והזהרי מאד, כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואים דלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם". והיה הולך ומתמיד בזה זמן מה.

ויהי היום ויקר מקרה דאותו רב של הקהילה קדושה; שהיה מביא זה האיש הלחמניות על פי דרשתו ששמע, היה ביום הששי בבית הכנסת עומד על הבימה וחוזר הדרש שהיה לו לדרוש למחרת בשבת קודש. והנה האיש ההוא בא כמנהגו הטוב עם הלחמניות וקרב אל היכל הקודש. והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו כנהוג, מבלי הרגש שהרב היה עומד על הבימה, מרוב התלהבות והשמחה שהיה לו בעת שהיה מביא דורון זה לפני המקום. והרב החריש לו והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דבר ועשה. וחרה לו מאד, וקראו וגער בו, ואמר לו: "שוטה, וכי האלוה שלנו הוא אוכל ושותה? ודאי השמש לוקח זה. ואתה סבור שהאלוה הוא המקבלם. וזה עון גדול לייחס שום גשמיות בהאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף". וכיוצא מדברי מוסר השמיע לאזניו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. והרב כשראה אותו, קראו, ואמר לו: "תן תודה לפני האיש על מה באת, ומי היה לוקח השתי הלחם שזה האיש מביא בכל יום ששי פה בהיכל הקודש". והשמש הודה ולא בוש. והאיש כששמע בדבר התחיל להיות בוכה ואומר בפני הרב שימחול לו, שטעה בדרוש שלו וחשב לעשות מצוה, ולא עשה אלא עבירה, כפי דבריו.

ובתוך המשך כל אלה הדברים בא לו להרב שליח מיוחד מאת האריז"ל ואמר לו בשם הרב האלקי ז"ל: "לך לביתך וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש - מות תמות. וכבר הכרוז יצא על זה". הרב נבהל על השמועה אשר לא טובה, והלך אצל האריז"ל שיגיד לו מה פשעו ומה חטאתו? והשיב לו האריז"ל: "שמעתי, לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה, שמיום שחרב הבית לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה שהשי"ת קבלם ממנו. ומפני כך, שבטלת אותו מלהביאם, נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך".

והלך הרב בעל הדרוש ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו, כאשר הגיד לו איש האלהים האריז"ל. עכ"ל הספר משנת חכמים.
כתב בספר רמתיים צופים, כי הרב הקדוש ר' ליב שרה'ס זצוק"ל היה פעם אחת בקאזניץ והיה מתאכסן אצל אחד, לכל יכירו אותו. והיו סבורין שהוא סוחר מעצים אצל הנהר ווייסעל ההולך שם. והבעל הבית הבין כי הוא מהצדיקים הנסתרים. וכאשר הכין את עצמו ליסע משם, ביקש ממנו הבעל הבית שיקנה ממנו איזה סחורה מחנות שלו להביא לביתו. וכוונת הבעל הבית היה כדי שילך לחנותו. ועשה הרב הקדוש ר' ליב רצונו והלך להחנות. וראה שם כל הסחורה. ואחר שלקח כל חתיכה בידו ממש אמר על כל דבר שאין זו סחורה, רק על בתי ידים (כפפות) אמר שזה היא סחורה, רק שאין זה שייך שיקנה הוא בתי ידים. ואחר כך נסע משם לדרכו לשלום. ובשנה זאת היה מלחמה במדינה זו, ובעיר קאזניץ שללו את כל העיר, ופתחו כל האוצרות והחנויות מהעיר, והחנות הזאת, שהיה שם הצדיק הנ"ל, לא לקחו מאומה, רק הבתי ידים.
הנה ידוע, כי המנהג הוא אצל הרבה אנשים המאמינים בצדיקים, כאשר אשתו מעוברת הוא שואל ודורש אצל הרבי שלו איזה שם יקרא להוולד שתלד אשתו. ונזדמן פעם אחת שעמדתי לפני אדמו"ר מסקווירא כאשר בא לפניו שאלה כזאת. והיה משיב להשואל: "אם תלד אשתך בן זכר - תקרא שמו כך וכך, ואם נקבה תלד - תקרא שמה כך וכך". ופעמים אחדים נזדמן ששמעתי מפי קדשו שלא אמר להשואל רק שם אחד. לדוגמא שם לזכר, ואם היה השואל בר דעת לא שאל עוד מאומה לאדמו"ר, והיה מאמין שתלד אשתו בן זכר. אמנם, אם היה השואל שואל שלא מדעת ושאל לאדמו"ר: "ומה יהיה אם תלד אשתי נקבה?" אז אמר לו אדמו"ר שם לנקבה גם כן. כן נזדמן לי פעמים אחדות.

ופעם אחת דברתי מענין זה עם איש אחד שהיה נוסע לאדמו"ר הנ"ל. וסיפר לי אותו האיש, כי פעם אחת היה אצל אדמו"ר בעת שהיתה אשתו מעוברת. ושאל לאדמו"ר איזה שם יקרא להוולד שתלד אשתו. ואמר לו שם של זכר. ושאל הוא עוד לאדמו"ר: ומה יהיה אם תלד נקבה? איזה שם אקרא לה?" ואמר לו אדמו"ר שם של נקבה. ואמר האיש הנ"ל לאדמו"ר כי אמו קוראים אותה בשם זה שאמר אדמו"ר, והיא בחיים חיותה, על כן אינו יכול לקרוא לבתו בשם זה כמובן. אמר לו אדמו"ר: "אם כן בהכרח שתלד אשתך בן זכר". ויסע האיש הנ"ל לביתו ואשתו ילדה בן זכר, כאשר אמר אדמו"ר. ואחר כך עבור תשעה שנים שעמדה אשתו מלדת. ואחר התשעה שנים ילדה בת. ותיכף כשנולדה בתו מתה אמו רח"ל קראו שם כשם אמו, כאשר אמר אדמו"ר מקודם.