סיפר כבוד אדוני אבי מור"ר הרב הגדול, חסידא ופרישא, מוהר"ר מרדכי זאב זצוק"ל האבד"ק קאליביעל, בעל המחבר קול הרמ"ז, כי בימי הרב ר' אלימלך קרה מקרה אשר הקיסר של מדינת עסטרייך (אוסטריה) גזר גזירה רעה, אשר מי שיש לו בת המגיעה לפרקה פרק 'בתולה נישאת', ורוצה להשיא אותה לאיש, איננו רשאי כי אם שיתן קודם לאוצר המלך ארבע מאות זהובים. וזאת ידוע, כי בימים ההם היו ארבע מאות זהובים נחשבים לסכום גדול מאוד, עד מי שעלה מזלו והצליח להיות לו סכום כזה לאיש אמיד נחשב. לזאת, כאשר נתפשט הגזירה רעה הזו על פני המדינה, נהייתה רעה גדולה אשר הרבה בתולות נשארו וישבו עגונות וגלמודות ולא יכלו לישא לאיש, מחמת הסכום מעות הזה שלא היה לאביה לתן כנ"ל. ותהיה צעקה גדולה ומרה בהארץ הזאת ותעל שוועתם השמיימה.

ובכפר אחד סמוך לליזענסק היה דר שם איש אחד הגון וירא אלקים. והיה עני וגם לו היה בת אחת בוגרת שהגיעה מכבר לפרקה, פרק 'בתולה נשאת'. וקרה לו עבורה שידוך טוב והגון, אשר היה ביכולתו להשיא אותה, כי המשודך לא רצה ממנו שום מוהר ומתן. אולם הדבר הזה היה לו למניעה מחמת שלא היה לו ליתן הסכום הנ"ל לאוצר המלך. והיה לו מזה צער גדול ועגמת נפש הרבה, כי ידע כי עוד לא יעברו שנים כבירים לא ירצה שום אדם לישא אותה, מחמת רוב שניה [!] ורוב עניותה. וכעת הזמין ה' לפניו שידוך הגון ורוצים לישא אותה בלי שום מעות. והגזירה רעה הלזו עומד לשטן לו. ויהי פעם אחת ישב האיש הנ"ל במר נפשו וברוב יגון ואנחה על דבר הזה, עד שמעט נעשה חסר לב. ורץ במרת נפשו לליזענסק להרבי ר' אלימלך. וכאשר דרך על מפתן קדשו אמר מחמת צערו בבהלה בזה הלשון: "רבי, יש לי דין תורה עם השי"ת". וכאשר אמר הדברים האלה התיישב תיכף: "מה זה שדיברתי כל כך בעזות ובחוצפה כלפי שמיא. ולפני מי דיברתי זאת?!" והתחרט מאוד על הדיבורים האלה, וחשב שבודאי הרבי ידבר אתו קשות ויענישהו על ככה ח"ו וידחפהו בשתי ידיו מביתו. ורצה תיכף לרוץ בחיפזון מבית הרבי. אולם קול דממה דקה נשמע מפי הרבי ר' אלימלך: "עמוד, בני, עמוד! אתה, בני, אמרת שרצונך לדון בדין עם הש"ית. טוב הדבר! אולם ידוע מה שאמרו חז"ל: 'אל תהי דן יחידי'. לזאת לך אל שני הדיינים שלי ואמור להם בשמי שיבואו אלי לישב עמי בדין". אז נתפחד האיש ההוא מאוד. אולם מה יעשה? דברי הרבי אין להשיב. כי אז בימים ההם היו יראים כל העולם מהרבי ר' אלימלך ומכל מה שאמר לא נפל ארצה אף כצרור. לזאת הלך האיש בעל כרחו במר נפשו אל הדיינים. ואמר להם בשם הרבי שתיכף יבואו אליו, כי צריך להם לישב עמו בדין תורה. וכן עשו. והלכו תיכף עם האיש להרבי וישבו שם. אחרי זה אמר הרבי להאיש: "סדר טענתך ודבר ונשמעה". אז התחיל האיש לטעון: "הנה השי"ת נתן לנו תורה הקדושה ובה יש תרי"ג מצות אשר צוה לנו השי"ת לשמור ולקיים אותם. והנה המצוה הראשונה מהתרי"ג מצות היא שצוה לנו השי"ת על פריה ורביה, כדכתיב: 'ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו וגו' ועתה גזר הקיסר על מדינתנו שלא להשיא איש את בתו הבתולה עד אשר יתן ארבע מאות דינרים לאוצר המלך. ומי נמצא בדורותינו אשר ביכלתו ליתן סך עצום כזה? ולזאת ישבו הרבה בתולות עגונות וגלמודות בבית אביהן. וגם לי יש בת בוגרת להשיא אותה לאיש. וכעת הזמין השי"ת לפני שידוך טוב והגון והדבר הזה מונע ואם כן כביכול אתה עושה תורתך פלסתר וחס ושלום יבוטל מצות עשה זו הראשונה. לזאת יעשה השי"ת שיבוטל הגזירה רעה הזאת".

ויהי כאשר הפסיק האיש לטעון, פתח רבינו איש אלהים הנ"ל את פיו הקדוש ויאמר: "הנה מה שהשי"ת כביכול טוען את זה אנו יודעים בעצמנו. והנה על פי דין צריכין הבעלי דינים לילך לחוץ, בעת אשר הדיינים נושאים ונותנים בהדין. אולם השי"ת 'מלא כל הארץ כבודו' ולית אתר פנוי מניה (אין מקום ריק ממנו). וגם מי יכול להיות ולחיות אפילו רגע אחד בלי השי"ת?! וע"פ הדין אין רשאים לצות לבעל דין אחד שישאר בבית דין בעת אשר הדיינים מעיינים בדין ובעל דין אחד ילך לחוץ. לזאת גם אתה תשאר בכאן בעת עיון הדין". ויותר לא דיבר הרבי, רק ישב על כסאו בדביקות נפלא להשי"ת ובעינים סגורות. ופניו כלפיד אש בוערות. ושהה כן כמו רבע שעה. אח""ז התעורר הרבי ואמר בהתעוררות נפלא: "לכו והביאו לי גמרא גטין". והביאו לפניו ופתח הגמרא בדף מ"א וצוה להדיינים שיאמרו עמו. והתחילו עמו לאמר שם הגמרא: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' לישא שפחה אינו יכול משום צד חירות, ולישא בת חורין אינו יכול משום צד עבדות. ליבטיל מפריה ורביה? והלא כתיב: 'לא תהו בראה רק לשבת יצרה' אלא כופין את רבו ועושה אותה בן חורין". ובתוך הדברים, בעת אשר אמר 'כופין את רבו' נשא ידיו ועיניו לשמים. ותיכף אמר מרן הקדוש להאיש הנ"ל: "לך לביתך, כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה". ונסע לביתו ועדיין לא היה באמצע הדרך שמע קול ששון ושמחה מבני ביתו שהלכו לנגדו לבשרו בשורה טובה הלזו.

כן יבשרו לנו מן השמים בבשורות טובות ישועות ונחמות. אמן יהי רצון.
פעם אחת היה הרב הקדוש המפורסם הזה באיזה עיר שבת קודש וישב על הסעודה בשבת קודש עם אנשים כדרכו בקודש. ובערב שבת קודש הביא איש אחד לכבוד האורח הקדוש הזה עוף שנקרא "קראפאטווי" (עוף הנקרא על שם הזפק, המוראה) וביושבו על הסעודה בליל שבת קודש רצה המשמש ליתן לפניו לאכול העוף הזה, אולם הרב הקדוש הנ"ל צוה להמשמש להשאיר העוף הזה למחרת על סעודת שחרית. ונטל המשמש והעמיד העוף בתיבה סגורה, אשר עומדת בחדר אחד מהבית. והמפתח הביא אצלו. ואחר הסעודה הלך הרב הקדוש לישון וגם המשמש הלך לישון. וגם המשמש ישן על מטתו.

ויהי בחצי הלילה קם הרב הקדוש ממשכבו וקרא בחיפזון להמשמש והקיצו משנתו. ונטל את ידיו וצוה עליו להביא לפניו תיכף העוף הנ"ל. והתפלא המשמש מזה מאוד: למה לו העוף כעת בחצות הלילה? הלא לא עת זמן אכילה עתה? וחשב שהצדיק חושש: אולי אינו עומד העוף במקום מוצנע ומוסגר, ויכולים לגנבו. לזאת השיב לו המשמש: "הלא אנכי בעצמי סגרתי התיבה ויש בידי המפתח, וגם הבית סגור ומסוגר והדלתות הם שלמים". אז צעק עליו הרב הקדוש בקול רם: "לא העת היא לדבר! רוץ מהרה, חושה אל תעמוד, והביא לפני תיכף את העוף בלי שום תירוץ". אז נבהל המשמש ורץ במהירות להחדר אשר שם עומד בתיבה, אשר בתוכה מונח העוף הנ"ל. וכבואו שם להתיבה עמד נבהל ומשתומם ברואו חתול עומדת בהתיבה והדלתות פתוחים. והחתול התחילה לאכול מהעוף. אז גרש המשמש את החתול ונטל העוף והביא בזריזות להרב הקדוש. ותיכף נטל הרבי את העוף והתחיל תיכף לאכול אותו ביושבו על מטתו. ואכל גם העצמות של העוף עד גמירא, ולא השאיר מאומה. וראה הרבי שהמשמש עומד ומשתאה מאוד בהתפלאו על דבר הזה הזר, אשר עדין לא ראה מעשה כזאת אצל רבו הקדוש. לזאת אמר לו הרב הקדוש: "אספר לך גופא דעובדא ותדע למה עשיתי כל זאת:

הנה אנכי צויתיך להשאיר העוף הזה על סעודת שחרית, כי היה בהעוף הזה נשמה של איזה איש חסיד (אשר לא ניתן שמו להגלות) אשר היה צריך תיקון. ובא אלי וביקש אותי שאוכל מאותו העוף לתקן אותו. לזאת, יען כי בלילה הייתי יגע מעט, לא היה בכוחי אז לתקן הנשמה, לזאת צויתיך להשאיר העוף על סעודת הבוקר, כי אנוח מעט מיגיעתי ואז אוכל לתקן הנשמה. אולם בחצות הלילה בא אלי נשמת אותו האיש וצעק אלי בקול מרה: 'איך לא תחוס עלי? הלא כמה יסורין ויגיעות סבלתי עד שזכיתי לבוא לעוף טהור וזכיתי שתבוא העוף לידיכם. ואיך לא תרחמו עלי כי אבוא עתה לפני דבר טמא, כי חתול עומדת ואוכלת מבשרו ועוד מעט ותאכל כולה, ואנא אני בא?" אז קמתי בזריזות והכרחתי לאכול כל העוף ביושבי על מטתי, כי לא הספקתי ללבוש את עצמי, כי אולי בין כך ובין כך חלילה תאכל החתול כל העוף. ולזאת אכלתי תיכף כל העוף, אפילו העצמות היבשים, יען כי החתול באוכלה מעט ממנו קלקלה הרבה, והכרחתי לתקן זאת בשני דברים האלו: במה שאכלתי תיכף ביושבי על מטתי, ובמה שאכלתי אף דברים שאינם נאכלים".

אתה, קורא נעים, מוסר השכל יעלה על לבך ברואך איך צריכים לתקן את דרכינו בעולם הזה. וצא וראה כמה גדולים מעשה צדיקים לשם שמים. ודי לחכימא (ודי למבין. הרמ"י זצ"ל בשם חותנו הנ"ל)

מעשה נורא מהרב איש אלקים קדוש ונרא הרבי ר' זושא מהאניפלע זצוק"ל.
סיפר אדוני אבי מו"ר הרב הגדול, חסידא ופרישא, מוהר"ר מרדכי זאב זצוק"ל, האבד"ק קעלביעל, בעהמ"ס קול הרמ"ז, כי פעם אחת היה סביבות העיר הנ"ל לימוד מלחמה בין האנשי חיל, שקורין "מנעורי" (תרגיל צבאי). והמנהג הוא שהולכים ב' מחנות אנשי חיל זו לנגד זו, והן עושין כעין מלחמה, והמחנה הזאת שמנצחת את חברתה ישיגו מתנות וברכות תודה מהשרים הגדולים שלהם. וקרה אז שהמחנה המנצחת הלכו לדרכם בחזרה מהמנעוורי דרך עיר האניפלא הנ"ל. וכפי המובן באו להעיר בקול רנה, שמחים וטובי לב עד אין לשער. והלכו לבית מזיגה אחת גדולה, שקורין "קרעטשמי" (בית מרזח) ושתו שם כל המשקאות שהיו שם, ולא רצו לשלם. ועוד רצו לשתות, אולם לא היה שם עוד כלום. לזאת נתרגזו ועשו שם היזקות והפסידות גדולות. ושברו כל הכלים שהיו שם בבית. ועוד לא שככה חמתם והתחילו להכות את אנשי הבית ואת כל מי שראו, עד שאמרו שיכו אותם עד מות ר"ל. והאנשי בית ראו שלא טוב הוא, רצו תיכף להרב הקדוש ונורא הרבי ר' זושא הנ"ל, והקבילו לפניו על המעשה הנוראה הזאת. והרב הקדוש לא התמהמה מאומה, רק רץ תיכף לבית המזיגה הנ"ל ועמד שם אצל החלון והביט בפני האנשי חיל. וצעק בהתלבות גדול: "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מה שבראת".

ויהי כאשר צעק כן ג' פעמים נפל פחד ואימה גדולה על האנשי חיל, עד שרצו כולם מבית המזיגה וגם מחמת הפחד והאימה שהיה הולך וגדל עליהם לא יכלו כולם לרוץ דרך הפתח עד ששברו החלונות ורצו דרך החלונות, ועזבו כל החפצים שהיה להם בבית המזיגה. ורצו כך בהרחוב מבוהלים ודחופים כמשוגעים לא ידעו אנה. עד שפגע בהם השר הראשי שלהם, ולא השגיחו בו כלל, ולא נתנו לו אותות הכבוד השייך לו, רק רצו הלאה. וצעק עליהם השר הראשי בקול רעש גדול: "מה הדבר הזה?" עד שהוכרחו לעמוד ולהודות לו האמת מה שעשו בבית המזיגה. ואמרו שבא אליהם איש אחד יהודי זקן, וצעק עליהם 'פחדך' פחדך', עד שנפל עליהם פחד גדול ולא יכלו עוד לעמוד על רגליהם והכרחו לרוץ משם. ועדיין הפחד הולך וגדל עליהם ולא ידעו מה הוא. ובעל כרחם הוכרחו לחזור עם הראש שלהם לבית המזיגה ושלמו בעד כל היזקות והפסדות שעשו שם. וגם הראש שלהם העניש אותם עונש המגיע להם ונטלו החפצים והלכו לדרכם.
זכות הקדוש עמוד עלינו עעוסא"ס.
הרב הצדיק, בוצינא קדישא, המפורסם מרן ר' יחזקאל מקאזמיר זצוקללה"ה ישב פעם אחת בסעודה עם אנשי שלומיו ביומא הלולא של רבינו הגאון הקדוש זצוק"ל מבארדיטשוב הנ"ל ושאל הרה"ק ר' יחזקאל לאנ"ש אם יש בכאן איש שהכיר את הקדוש מבארדיטשוב הנ"ל? וחיפשו ולא מצאו, רק איש זקן אחד עני מזעליחאוו. וצוה הרבי מקאזמיר הנ"ל להביאו אליו. וכאשר בא העני שאל אותו הרה"ק: "אם הכרתם את הקדוש מבארדיטשוב, אשר היה מקודם רב אב"ד בעירכם זעליחאוו?" והשיב העני: "רבי, בטח אתם סבורים את הרב ר' לוי יצחק. אני הכרתי היטב את ר' לוי יצחקיל. ואני אספר לכם מעשה נפלאה שעשה עמי בעצמי, בעת שהיה אב"ד בזעליחאוו. דרכו בקודש היה לסבב על הכפרים לקבץ מעות בהשבוע של חנוכה. ואני הייתי דר אז בכפר סמוך לזעליחאוו. ובא הרב ר' לוי יצחקיל אצלי לעת ערב ונתתי לו הנדבה. ורצה לילך לביתו, אולם החושך כסה את פני הארץ וגם קור גדול היה אז. לזאת בקש לי מקום ללון בביתי. והשבתי לו שאני מרוצה לזה, רק שאין לי שום מקום, כי אם באופן שיישן עמי במטה אחת. וגם זאת באופן שהוא יישן אצל הכותל, כי בשום אופן איני יכול להניח אצל הכותל, רק אל פני הבית". והשיב לי הרב שהוא מרוצה לזה. והניח לי לישון אצל הכותל. ועששית קטנה היתה דולקת כל הלילה. וכאשר הרגיש הרב שנרדמתי קצת, תיכף יצא מהמטה והלביש עצמו. והלך בבית כל הלילה, אחת הנה ואחת הנה, ודיבר ונהם כדבורה. ואני לא הייתי יכול לישון כל הלילה מחמת נהמותיו. ונתתי תודה כאשר בא הבוקר והרב ר' לוי יצחק נסע לביתו.

ויהי אחר זה בין פסח לשבועות הייתי אצל האדון שלי. ואמר לי שלא ישכיר לי עוד הפאקט (חכירה) מחמת שאיני משלם הראטעס (דמי חכירה) בזמן הראוי, וגם החוב שאני חייב לו, איזה מאות זהובים, אראה ליתן לו תיכף, ואעזוב את דירתי משם וישכיר לאיש אחר. ואם לא אעשה כן - ישים אותי במשמר. וראיתי שלא טוב הדבר. התישבתי בדעתי: אני עשיתי טובה להרב ר' לוי יצחק שהנחתי לו לישון עמי במטה אחת, וגם הנחתי לו להיות אצלי כל הלילה, ואני יודע שר' לוי יצחק הוא צדיק, לזאת אלך אליו, אפשר יעשה לי טובה בזה.

וכן עשיתי. ובאתי אליו וסיפרתי לו כל הנ"ל. וצוה לי להביא בוגין (גיליון) נייר חדש וחלק. והוא היה דר בדירה אחת, וגם פתח היה נפתח מהדירה לקאמיר (חדרון). ונטל הרב אצלי הנייר והלך להקאמיר, ושהה שם כמו רבע שעה. ויצא מהקאמיר ונתן לי הנייר בחזרה, רק שנתן לי מכופל [!] כמו מכתב . ואמר לי: "לך להאדון ותתן לו הפתקא הזו". וכן עשיתי והלכתי אל האדון. ובדרך התישבתי בדעתי: הלא לא ראיתי אצלו שום דיו וקולמוס. וגם בהקאמיר חושך הוא, כי בקאמיר איננו עשוי שום חלון. ואם כן איך כתב? ואפשר שלא כתוב בה כלום, לזאת אראה מה בתוכו? ונטלתי הנייר ופתחתי אותו וראיתי שהוא חלק כמקדם ואין בו שום כתב. ונשתוממתי על המראה. ורציתי לילך אל הרב בחזרה ולאמר לו: "מה עשיתם? הלא כאשר אתן הנייר החלק הזה להאדון יראה שאני מהתל בו, ויהרוג אותי תיכף בקנה השרפה (אקדח). אולם אחרי שובי נחמתי: בודאי איש ירא אלקים וצדיק כזה בודאי לא יסכן אותי, ומסתמא יודע הוא מה עושה. והלכתי בכח אמונה זו להאדון. וכאשר באתי להאדון נתתי אליו הנייר. ונטל האדון הנייר ופתח אותו. והתחיל לקרות בו כאדם שקורא באיגרת ואני לא ידעתי מה קורא, כי לא שמעתי חיתוך אותיות, רק קול קריאה בעלמא. וכאשר הפסיק מלקרות, אמר לי האדון: 'תדע, שישבתי בדעתי: הלא כל הפאקטערס (חוכרים) אינם אנשים נאמנים, ולמה לי ליקח אצלי אנשים חדשים, אולי יהיו גרועים ממך? טוב וישר אצלי שאתה תשאר אצלי. והמעות המגיע אצלך - אני נותן לך במתנה, רק שמהיום והלאה תשלם לי הרטעס בזמן הראוי'. ופטרני לשלום והלכתי לביתי בשמחה. ונטלתי גבינה וחמאה והלכתי להרב ר' לוי יצחקיל ליתן לו מתנה ותשואות חן עבור זה. וכאשר הלכתי אליו פגעתי אותו שעומד בפרשת דרכים וממתין ומצפה על ביאתי. סיפרתי לו כל המאורע. וכאשר שמע זאת אמר לי בהתלהבות בזה הלשון: 'סערצי (כינוי חיבה) אמור לי האמת: מה עשית בהמכתב קודם שהגיע ליד האדון?' אמרתי לו שפתחתי אותו בהדרך כנ"ל. אז השיב לי באנחה רבה: "אוי, מה עשית? הלא היה יכול להיות הפאקט אצלך לאחוזת עולם, לך ולבניך ולבני בניך, על ידי מכתב הזה. ובמה שפתחת אותו על הדרך, והבטת בו, קלקלת דבר הזה".
כן סיפר האיש הזקן הזה לפני מרן הרב הקדוש ר' יחזקאל, הרבי מקאזמיר.

ואתה, הקורא נעים, הבט וראה עד כמה צריכים להתחזק באמונת הצדיקים. זי"ע.
סיפר לי רב אחד ששמע מאיש חסיד ונאמן, מנכדי רבינו ה'מגיד' הקדוש מקאזניץ זצוק"ל, איך שהרב הקדוש והנורא ר' פנחס מגניוושאוו זצוק"ל השתוקק מאוד לספר תנא דבי אליהו עם הפירוש הקדוש ספר זקוקין דנורא. אולם לאשר היה עני, לא היה לאל ידו לקנותו. פעם אחת בערב שבת קודש אחר חצות, בא אליו איש אחד, ועל כתיפו היה שק מלא ספרים. ובתוכם היה גם כן התנא דבי אליהו עם הזקוקין. ואמר להרב הקדוש ר' פנחס הנ"ל: "שמעתי שמעלת כבוד תורתו רוצה לקנות התנא דבי אליהו עם הזקוקים. ובכן יוכל לקנות אצלי". אמר לו הרב הקדוש ר' פנחס כי אין לו מעות לעת עתה. והשיב לו האיש: "הלא תוכלו לעיין בו עד אחר שבת קודש שאסע לדרכי. ואז אם יהיה לכם מעות תוכלו ליתן לי, ובאם לאו תתנו לי הספר בחזרה". ולא רצה הרב הקדוש ר' פנחס ליקח, והפציר בו האיש מאוד ולקח הספר מידו ולמד בו. ואחר שבת קודש רצה הרב הקדוש ר' פנחס להשיב התנא דבי אליהו ליד האיש הנ"ל, או לשלם בעדו. וחיפש להאיש הנ"ל בכל העיר ולא מצאו. וגם כל בני העיר אמרו שלא ראו בפה שום איש זר עם ספרים. ויהי כאשר בא הרב הקדוש ר' פנחס הנ"ל למורו רבינו הקדוש ה'מגיד' מקאזניץ, כדרכו בקודש, אז תיכף כאשר נתן לו ה'מגיד' שלום, אמר לו בזה הלשון: "תדעו, כי אליהו, זכור לטוב, הטריח את עצמו להביא לכם את ספרו תנא דבי אליהו עם הפירוש הזקוקין, מחמת רוב השתוקקות שלכם". ענה הרב הקדוש ר' פנחס זצוק"ל לרבינו ה'מגיד' הנ"ל: "אם ככה הוא אני נותן לכם הספר במתנה".
סיפר הרב הגדול, חסידא ופרישא, ר' מאיר יהושע זצ"ל, האבד"ק קלימנטוב, כי פעם אחת ביום הושענא רבה בא השוחט לבית חותנו הרב הקדוש המפורסם הרבי ר' ליביש מאפלע ומאוזראוו זצוק"ל לשחוט העופות על יום טוב שמיני עצרת ושמחת תורה. והיה שם לערך שלשים אוזות. כי על יום טוב האחרון של חג היו תמיד מתאספים איזה מאות חסידים, אנשי מעשה, להיות שמה. וגם ביום הושענא רבא היה שם באמת מה לראות, דברים נפלאים ומלהיבים עיני הרואים, עבודתו הגדולה בהתלהבות נמרץ ובדביקות נפלאה נענועיו בהארבעה מינים ובעת אמירת ההלל ובעת הקפתו סביב הבימה באמרו ההושענות. גם מי שלא ראה דביקותו והשמחה הנפלאה אשר הראה לעין כל בעת ההקפות בליל שמיני עצרת ובשמחת תורה, וגם הרקודין, ממש לא ראה שמחה כזאת בעבודת השי"ת מימיו. לזאת נהרו חסידים הרבה על יום טוב הקדוש הזה לראות כל זאת. "אשרי עין ראתה כל זאת".

וכאשר בא השוחט לבית הרב הקדוש הנ"ל לשחוט האוזות בהושענא רבא בבוקר, אז קרא הרב להמשמש וצוה לו שישאיר אוזא אחת שלא ישחוט אותה השוחט היום, רק ביום שמחת תורה. וכששמע המשמש את דבריו חשב שבטח כוונת הרב הקדוש הוא למען יהיה לו על שמחת תורה רוטב חדשה מבשר הנשחט ביומו. וגם הבשר יהיה רטוב וטעמו עוד יהיה בו וריחו לא יהיה נמר. כן חשב המשמש אשר מפני טעם הפשוט הזה צוה הרב הקדוש להשאיר אוזא אחת. לזאת התרשל המשמש ואמר בלבו: הכל אוכל עוד ליתן להרבי רוטב ובשר חדש מאיזה עוף יפה, אשר עוד תזדמן לידו וישחטו בשמחת תורה. לזאת לא השאיר כלום והשוחט שחט את כל האוזות. וכאשר גמר שחיטת כל האוזות נתהוה באיזה אוזא שאלה, דהיינו שמצאו גמי בוושט. והשוחט שאל שאלה להרב המורה צדק היה שמה קבוע בבית הרב הקדוש. וכאשר לא היה יכול בעצמו לדון בדעתו בשאלה הנ"ל, כי הוא דבר חומרא, אז נכנס אל הקודש לשאול את הרב הקדוש דבר ה' - זו הלכה.

ויהי כשמוע הרב הקדוש השאלה מפי השוחט נתמלא חרדה ופחד. וצעק בקול גדול להמשמש שיבוא לפניו. ובא לפניו השמש ושאלו אם השאיר אוזא אחת, כאשר צוה? והמשמש אחזוהו צירים כיולדה. וירא מאוד לנפשו לאמר לרבו, כי לא עשה כדבריו, על כן נשאר עומד על עמדו כאלם לא יפתח פיו ואין משיב דבר. אז צעק עליו הרב הקדוש בחרי אף: "אמור לי האמת אם עשית כאשר ציויתיך?" והוכרח להודות לו על האמת, כי שכח, או נאנס, ולא מילא את דבריו הקדושים. אז התחיל הרב הקדוש להתמרמר בקול יגון ואנחה: "איך ימצא איש כזה און בנפשו להמר את ציווי ולעבור על דברי?" אח"ז קרא הרב הקדוש לכל המופלגי תורה מכל חסידיו אשר היו שמה אצלו, ושאל לכל אחד ואחד: "אולי יודע מי מכם איזה קולא להשאלה הנ"ל, להכשיר את זו האוזה, כי מאוד צר לי לאסור את האוזא זו". אולם לא מצאו כולם שום סניף וצד היתר. אולם הרב הקדוש לא נח ולא שקט, והיה טרוד בזה כל היום ההוא הושענא רבה עד ערב. ואולי ימצא בהם איש, אשר שמע או ידע איזה צד היתר להאוזא הזו. אולם גם בתוכם לא היה מי שיכשיר והוכרחו לאסור את האוזא. ועשה על זה כמה בכיות וצעקות, עד שהלך להתפלל ערבית ביו"ט שמיני עצרת בהתלהבות כדרכו בקודש, ועשה הקפות כנהוג. וכאשר ישב על השולחן, אחר הקידוש, אמר הרב הקדוש להחסידים: "עתה אספר לכם מה היה הדבר ומה כל הרעש הגדול הזה, אשר הרעשתי בשביל האוזא הזאת:
הנה ידוע תדעו, בני, כי בדבר טהור לפעמים נמצא שם איזה נשמה הצריכה תיקון. וכשיזדמן הדבר להאיש יהודי האוכלה בברכה, או על סעודת שבת, ושאר סעודת מצוה, אז נתקנה כראוי. ואם תטרף העוף, או הבהמה, הוא מחמת כי בבית דין של מעלה דנין על הנשמה ההיא, אם הגיע זמנה לתיקון ולבוא על מכונה, ואם, חלילה, תצא מבית דין של מעלה חייבת - אז נטרפת הדבר ההוא. ואם יוצאה מבית דין של מעלה זכאה - אז ממילא נעשה פה איזה צד קולא ומכשירין הבהמה, או העוף. ואם נתהוה שנטרף איזה עוף מפני גמי בוושט, זה הוא מפני אשר באמת הנשמה היא זכאה, אולם עדיין לא הגיע זמנה לתקן, צריכה עוד איזה זמן מועט. כי באמת העוף הוא כשרה ובריאה, רק נתעכב על איזה זמן קצר. ובאם שוחטין אותו בזמן מועט מאוחר אז נבלעה הגמי במעיה והעוף כשר וישר. לזאת הרגשתי בתוך האוזות, אשר באוזא אחת נמצא נשמה אחת זכאית, אולם עדיין היתה צריכה להמתין עוד מעט. לזאת ציויתי להמשמש שישאיר אוזא אחת, וממילא בין כך ובין כך היתה בולעת הגמי במעיה והיתה כשרה. ואם תשאלו אותי מהיכן היה יודע המשמש איזה אוזא להשאיר, את זה הייתי בטוח ומקובל שבאם היה הרצון המשמש לעשות כמו שצויתי ולהשאיר אוזא אחת, היה בודאי אותה האוזא, אשר נשמה הלזו בקרבה, משמטת מתחת ידי השוחט, והיתה נשארת לבסוף. וזה השוטה עיוות במה שעבר על ציווי. לזאת היה לי יגיעות גדולות והוכרחתי לעשות הרבה פעולות, עד שעזרני השי"ת שנתקנה הנשמה הנ"ל".

ואתה, קורא נעים, אם בעל נפש אתה תסמר שערות ראשך ומוסר השכל יעלה בלבך ברואך איך שצריכין לתקן דרכו בעולם הזה. וגם תתבונן מאוד על כח פעולות הצדיקים, וגם תדע איה דרך ישכון אור ותחי נפשך לנצח. וד"ל אכי"ר.