הנה שמעתי מנאמני רוח אשר פעם אחת דרש לתלמידיו בענין כוונת המקווה, הנדפס כעת בסידור אדמו"ר הזקן. ותלמידיו היו גאוני ארץ בנגלה ונסתר. ואמרו לו: "רבנו, הנה בכתבי האריז"ל, כתיב הכוונות באופן אחר מכוונות אשר אדונינו מגלה לנו". וכאשר שמע דיבור זה מפיהם, תיכף השליך ראשו לאחוריו, ופניו נעשה לפיד אש, ועיניו בולטות כדרכו בהפשטות הגשם (התפשטות הגשמיות), בעת עליתו בעולמות העליונים. ונפל על תלמידיו פחד ורעדה גדולה. ובקצה השולחן ישב ר' נחמן הרעדקנער כי היה צעיר שבתלמידים. והנה על ר' נחמן הנ"ל נפל תרדימה גדולה עד שאין יכול בשום אופן להתאפק מלישן. והיצר לו מזה מאוד, כי זה באמת בזיון גדול שהבעל שם טוב עוסק בעליות נשמה וכל תלמידיו יושבים בפחד ורעדה, והוא ירדם אצל השולחן הטהור. ופתח בידיו בחוזק את עיניו, אבל כל זה לא הועיל לו, כי אם שנרדם וישן בתרדמה גדולה. ובתוך שנתו חלם לו איך שהוא הולך בחוץ, ורואה עם רב רצים במהירות גדול. ורץ גם הוא אחריהם, ושאל אותם: "מהו מרוצתם?" ואמרו לו בחפזון גדול: "וכי אינו ידוע לך שרבינו הקדוש ידרוש מיד?" ושאל אותם: "מי הוא הרב אשר בעבורו הוא החרדה הגדולה הזאת?" ומצד החפזון הגדול, לא ענהו על זה כלל. והלך אחריהם עד שבא לבית גדול ומהודר מאוד, עד שמעולם לא ראה הידור כזה. והבית מלא מפה לפה אנשים, אשר לפי ראות פניהם הם גדולי עולם. ובבית הזה הרעש יותר גדול מבחוץ. ושמע שהכל אומרים בפחד ושמחה גדולה: "תיכף ידרוש לנו רבינו הקדוש רזין דאורייתא". ובתוך כך בא הבעל שם טוב, והתחיל לדרוש הדרוש הזה בכוונות המקוה. ועמד לנגדו איש רך בשנים וסתר את דברי הבעל שם טוב. ושאל: "מי הוא זה?" ואמרו: שהוא האריז"ל. ונמשך הפילפול זמן רב עד ששמע איך שהאריז"ל הודה לדברי הבעל שם טוב. ובתוך כך הקיץ ר' נחמן משנתו. ותיכף ישב הבעל שם טוב ואמר: "נחמן אני לקחתי אותך לעד בדבר הזה. תעיד עם מי הדין, האם לא הודה לי האריז"ל?" ואחר כך סיים הדרוש והלך לו. נביטה נא האיש הקדוש הלזה לא הסתיר לפניו גשם (גשמיות) העולם הזה כי במעט רגע הפשיט את עצמו מחזוי דהאי עלמא (מראיית העולם הזה, כלומר מראייה גשמית) כי הגשם חלף הלך לו ונתעלה ברום המעלות עליונים במתיבתא דרקיע (בישיבה של מעלה) ומה שכינו לו בשם בעל שם טוב, אינו כמו שהעולם (הציבור הרחב) סוברים ששמש בשמות הקדושים רק נוראות מפעלותו היה מצד "ותגזר אומר ויקם לך "שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל ושמו הקדוש בעל שם טוב נגזר ממה שכתוב "טוב שם משמן הטוב" כי היה שמו נודף כאפרסמון טוב בכל עולמות עליונים. ודי בהערה הזאת.
ואמרו אנשי סלוצק:
"אסור לדבר ח"ו רע על האיש המופת, כי אף שאנו באמת מנגדים גדולים לדרך החסידים, אבל מה שעינינו ראו ולא זר אי אפשר להכחיש הפלא הגדול ראינו במחנינו מהרב הזה. אשר אברך אחד ממחנינו נסע במדינת וואלין לסחורה ותעה בדרך חצי יום וחצי לילה. ותעה עד שבא לקהילת קודש מעזעריטש אחר חצי הלילה, ונתקרר מאוד ורצה לחמם את עצמו. אבל כולם ישנים ולא נראה אור הנר בשום בית. ונסע ברחוב עד שבא לבית שמאיר שם אור הנר. והקיש על הדלת ופתחו לו ויבוא הביתה לחמם את עצמו. והנה האיר בחדר אחד, ושם היה מחיצת קדשו של רבינו הגדול ר' דובער. וכשמוע הרב הקדוש שיש אורח בבית הלך ונתן לו שלום. ושאל לו הרב מאין הוא, ואמר מסלוצק. אמר לו איך שתעה בדרך. אמר הרב הקדוש: "לא לחנם תעית בדרך ולבוא לביתי הלא דבר הוא". ולבש הברילין (משקפיים) על עיניו (כי כן היה דרכו בקודש כאשר היה רצונו להסתכל בדבר פרטי, הוצרך לצמצם ראייתו הרוחנית בלבישת הברילין, כי בלא זה נראה לו כל פרטי דברים שבעולם כאחד. והיה קשה לו להסתכל דוקא בפרט זה) והסתכל בפני האדם, אמר לו: "בעת נסיעתך מביתך היה בנך חולה גדול". "כן הוא". אמר לו הרב הקדוש: "אל תדאג מאומה, כי הוא ב"ה בריא בתכלית". ואמר להאברך: "כשתבא בשלום לביתך, תמצא רעש גדול בעיר, כי בנים קטנים מתים עד אין מספר. ובנך הוא ב"ה בקו הבריאה והרב ודייני צדק מחפשים וחוקרים אחר חטאים אשר מסיבה זה הוא באמת מיתת הילדים. וליום המחר יהיה ברית מילה אצל נגיד אחד. ויעשה הנגיד סעודת ברית מילה. וגם אתם תהיו מהקרואים וכל נכבדי העיר יהיו על הסעודה. וידברו שם מענין מיתת הילדים ויתנו עיניהם על אברך אחד שהוא החוטא. ובאמת הוא סך ונקי מחטאים, ח"ו. רק בראש הקרואים יהיה שם גביר אחד ממנהיגי העיר, והוא באמת חוטא גדול, ובסיבתו הוא מיתת הילדים. וכאשר יעמדו כולם ויכו את האברך שיתן הודעה מחטאיו, וירים הגביר את ידו בהכות את האברך ויאמר: "רשע תן תודה" וכשירים את ידו להכות את האברך, תאחז אתה בידו, ותאמר להגביר: "רשע תן תודה , כי אתה החוטא, ובסיבתך הוא מיתת הילדים". ותיכף יודה על כל חטאיו. ואחר כך ישקט אי"ה מיתת הילדים". ואמר לו: "ואם לא תעשה כאשר ציויתיך ידוע תדע שתיכף ומיד ימות בנך מיתה חטופה". ונסע האברך לביתו ומצא הכל כדברי קדשו, לא נפל מדברים ארצה. ותיהום כל העיר מהפלאות המעשה. ואמר: "הנמצא כזה איש האלקים אשר רוח השם דיבר בו. את זה ראינו ואי אפשר להכחיש".

כה שמעתי מפיהם שהשיחו לפי תומם. הנה באיש הקדוש הזה האהוב להשם ואנשים, בו יתפאר ה' הנותן התורה ובו יתברכו ויתפללו כל שבטי ישורון.
ר' זושא ובעל התשובה
ועתה אסיים אל מלאכת הקודש לרשום בכתב ולשון הנוראות וגודל הצדקות מאיש אלקים הרב הגדול עמוד הימיני, אשר רבים השיב מעון ותיקן כמה נשמות, הצדיק מורנו הרב זיסמאן מאניפאלע.

הנה נודע לכל שכל ימיו היה משוטט בארץ כדי להשיב נשמות הנדחים בעמקי הקליפות לשרשם ומקורם. ודרכו בקודש היה כאשר נראה אדם למראה עיניו הקדושים נודע לו כל מעלליו מיום הולדו. הנה פעם לן במלון וראה פני הבעל בית שהוא מלא עונות. ובלילה כשהלך בעל הבית לישן, ישב הרב הקדוש על הארץ וזמר שבחי תהלים בדביקות נפלאה. וצווח בקול מר מפנים עומק הלב "זוסע! תן לבך לשוב. עון כזה עשית ביום פלוני ובמקום פלוני, וכזה עשית ביום פלוני ובמקום פלוני ואשה פלונית". ופרט כל החטאים ועוונות שעשה הבעל הבית. וכשמוע הבעל בית כל זה נפל ממשכבו ארצה וצעק מעומק הלב: "רבינו הקדוש, זך ונקי מעלת קדושתו מחטאים ועוונות כאלו, רק אני הוא העוכר ישראל בחטאי. ואמת הוא שכזה וכזה עשיתי". ובכה כל הלילה וביום המחר נסע אחר הרב הקדוש כמה ימים, עד שנעשה בעל תשובה גדול.
ופעם בא אצל כפרי א' וראה על פניו שעבר עבירה עם כותית הנושאת מים ומסקת התנור. ומקום העבירה היה על האשפה. הנה בלילה זמר הרב הקדוש בשבחי תהלים, עד שבא לפסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו". ובכה בקול מר ואמר" "כי הלל רשע". הרשע נעשה עניו כהילל על תאות נפשו. ומצד שיצרו בוער בקרבו למלאות תאות היצר, ולא יתבייש לעבור עבירה עם כותית הנושאת מים ומסקת התנור, ובמקום בזוי כזה על האשפה, מקום החזירים. וזהו באמת עניוות גדולה והוא רק כדי למלאות תאות היצר נעשה עניו כהילל". וכשמוע הבעל הבית מפיו הקדוש פשט הפסוק, צווח בקול מר: "רבינו הקדוש, אמת שאני הוא החוטא וכזה עשיתי" ונעשה גם כן בעל תשובה גדול.
פעם אחת נשא הצדיק רגליו לקבץ מעות עבור פדיון שבויים, ובא למלון אחד והבעל הבית לא היה בביתו. וראה הצדיק שם קן ציפורים, איך שהם ניצודים, ומגמתם הוא לפרוח באויר העולם כטבעם להיות צפור דרור. ונכמרו רחמיו עליהם ואמר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הצפרים ממאסרם". ועשה כן ופתח פתח הקן וברחו הצפורים לדרכם. ואחר כך בא הבעל הבית לביתו וראה שהקן פתוח והצפרים אינם. והיצר לו מאוד מזה, ואמר לבני ביתו: "מי הוא זה שעשה לי הרעה הגדולה?" ואמרו לו: "יש כאן איש אשר למראה עינינו הוא משוגע, הוא עשה המעשה הרע". אמר הבעל הבית להצדיק: "אתה המשוגע, איך מלאך לבך לעשות המעשה הרע, להבריח את הצפרים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם". אמר לו הצדיק: "כתיב 'ורחמיו על כל מעשיו' ונכמרו רחמי להוציאם ממסגרותם". והכה הבעל הבית להצדיק מכות אכזריות. ואחר כך אמר הצדיק ר' זוסא להבעל הבית: "תדע שאני הולך מעיר לעיר לקבץ מעות לפדיון שבויים, והנה משכורתך יהיה שלימה מאת ה', שאתה תהיה מחוסר לחם". והלך הצדיק לדרכו, וכאשר בא לביתו סיפר לאחיו הרב הקדוש הגודל מוה' אלימלך המעשה הזה. וברבות הימים ישבו שני אחים הצדיקים בסעודה, ונטל ידיו הצדיק ר' זוסע קודם אחיו הצדיק ר' אלימלך ובעת שנגב ידיו ר' זוסע קודם ברכת המוציא בא עני ועמד אצל הפתח. ורמז ר' זוסע לר' אלימלך על העני. ואחר ברכת המוציא, שאל ר' אלימלך לאחיו ר' זוסע מהו הרמז שרמז על העני? אמר לו: "זהו הבעל הבית מהמלון שהכני מכות אכזריות". ושאל ר' זוסע את האיש: "הנה ידוע לי שהיית איש עשיר, ואיך הוא הסיבה שאתה מחזיר על הפתחים?" ואמר לו ש"נשרף כל אשר לי ונשארתי ריקם מכל".
עוד שמעתי מהרב ר' דוד הנ"ל, שפעם היה בקאזעניץ וראה דבר פלא שבכל בוקר אחר התפילה לומד הרב הקדוש, הגאון ר' ישראל, משנה משניות. ובחור אחד אומר קדיש אחרי הלימוד. והיה זה לפלא בעיני, וגם שמעתי אומר להבחור: "למה אתה משחק, כי הרוח יכנוס בך עוד הפעם". ושאלתי אותם מהו הענין הזה. וסיפרו לי כי הבחור הזה היה חולה גדול שנכנס בו רוח. והיה להבחור מרוח יסורים קשים ומרים. וריחמו עליו אנשי העיר והוליכו אותו להרב הקדוש הנ"ל. וכאשר בא הבחור סמוך לפתח הרב, צווח הבחור בקול מר ואמר: "אני איני רוצה בשום אופן לראות פני הרב המגיד, כי אם אראה את פניו - חיי אינם חיים כלל" ונתחזק הרוח מאוד עד שכמה וכמה אנשים הוליכו אותו בקושי גדול לבית הרב המגיד וכשבא במחיצת קדשו, פנה הבחור עורף, ולא רצה בשום אופן להסתכל בפני קדושת הרב ואמר הרב: "אני גוזר עליך שתחזיר אלי את פניך". וצווח הרוח בקול מר ואמר: "אתה הוא הרב בקאזעניץ, מה אתה רוצה ממני? אין אני שומע כלל לגזירתך, ידוע תדע כאשר אני הייתי בן י"ג שנה הייתי מופלא בתורה יותר מפלאתך כעת". ואמר לו הרב: "החזיר את פניך ואם לא אכה אותך במטה אשר בידי". וצווח הרוח בקולי קולות: "רוצח, מה אתה רוצה להרגני, לא אחזיר פני בשום אופן". והניח הרב את המטה על הבחור, נפל הבחור לארץ וצווח בקול יללה ואמר: "הרב המגיד הרג אותי". ואמר עוד הרב: "תחזיר פניך אלי, ואם לא אני אכה אותך שנית". ועמד הבחור והחזיר פניו להרב רק נתן עיניו למטה, ולא רצה בשום אופן לראות פני הרב. אמר הרב: "אני גוזר עליך שתגביה עיניך ותסתכל בפני". אמר הבחור: "זהו הדבר שאי אפשר ואף אם תהרוג אותי לא אוכל ראות פניך". אמר: "אני אכה אותך עוד". ופחד הרוח והגביה את עיניו, והסתכל בעל כרחו בפני קדושתי. ושאל אותו: "מי אתה?" אמר לו הבחור: "למה זה תשאל לשמי, כי אני איני מדורות הללו". אמר לו: "מאיזה דור אתה?" ושתק הרוח. אמר לו הרב הקדוש: אני אכה אותך עוד הפעם". והתחיל הרוח לבכות. אמר: "הלהרגני אתה אומר?" הניח הקדוש המטה על הבחור. וצעק הבחור בקולות משונות, עד שנפחדו כל העומדים, ואמר: "אגיד מי אני, אני הוא הראשון שזרק האבן על זכריה הנביא בבית המדרש וגם אותי הרג נבוזרדן ראשון. ומעת חורבן הבית אין לי מנוחה אף רגע מהמשחיתים ולא זכיתי אף לגיהנם" ושאל אותו הרב הקדוש: "מי נתן לך רשות לכנוס בגוף של הבחור?" והתחיל לבכות ולהתחנן מכ"ק שלא יגרש אותו מהבחור. ואמר כי בגוף הבחור יש לי קצת מנוחה מהמשחיתים. אמר לו הרב הקדוש: "זהו דבר שאי אפשר, אני גוזר עליך שתלך מגוף הבחור, ולא תזיק אותו בשום אבר". והתחיל הרוח לבכות ולקונן עד שבכו כל העומדים שם. אמר לו הרב הקדוש: "אני אזכה את נשמתך שתבוא לגיהנום, אני אלמוד בכל יום אחר התפילה משנה משניות עבור נשמתך והבחור יאמר קדיש". ונתרצה הרוח לילך מהבחור בלא שום נזק.
גם סיפר לי המופלג גדול, המלמד שעסק במלמדות בבית אדמו"ר הזקן נ"ע, שפעם נסע אדמו"ר הקדוש הרב מו"ה דובער לק"ק שקלאו ונשתהה שם ימים אחדים. והיצר לו מאוד מהביטול תורה, ונסע לביתו במהירות עד שנפל סוס מהעגלה. וכבוד קדשו לא חש לזה וציוה להעגלון שירדוף את הסוסים עד מקום שידו מגעת. והעת היה קור גדול מאוד, ולא רצה לעמוד בשום מלון לחמם מעט. וגם העגלון אמר שלא טעם כל היום כי אם זכוכית (כוס) קאווע (קפה) ובא לביתו בתחילת הלילה. ותיכף כאשר בא לביתו, לא הסיר ממנו אף הבגדים, ורץ במהירות גדול ובאהבה ולקח הגמרא.ולמד בעמידה כל הלילה בלי הפסק רגע ממש, עד שהצריכו לעוררו לתפילה. ואמר לי המלמד הנ"ל שראה כשלקח הגמרא נזדעזעו איבריו, כי אהבה רבה נראה על פני קדשו יותר ויותר מהאב אשר לא ראה את בן יחידו החביב לו מאוד, ולא ראה אותו זמן עשרים שנה. כזה שמעתי מפיו, והוא היה מפורסם ואיש אשר לא יגזם דבר מה ח"ו.
שמעתי מהחסיד המופלג ומפורסם ר' אליעזר מק"ק קאוונע, ששמע המעשה מחסיד מפורסם, שסיפר לו אשר לו בעצמו קרה. כי היה דר במלון אחד סמוך לליבאוויטש. וסיפר לו שהיה יום אחד שהיה לו יארצייט (יום זכרון) אחר אמו. ובלילה למד המשניות עבור נשמתה, ובתוך הלמוד נרדם, ושמע קול קורא אותו בשמו מהחוץ. ותיכף יצא וראה שני מתים עומדים בבגדים לבנים. ומת א' הכיר שזו היה אמו, והשני לא הכיר. ואמרה: "אני אמך והשנית הוא אמך הזקנה שהיא אמי." ואמרה: "בני, באנו להודיעך שבבי"ד (שבבית דין) של מעלה יש עליך קטרוגים גדולים, עד שפסקו מיתה עליך. וכל בני משפחתינו המליצו טוב עבורך ולא הועיל כלום, לכן, בני, ראה מה תעשה לזה." ואמרה האם הזקנה שלי: "אין לי כי אם תרופה אחת, כי הרב הקדוש ר' דובער מליבאוויטש חשוב מאוד למעלה, וכאשר מזכירים שמו למעלה מזדעזעים הב"ד (הבית דין) של מעלה. לכן עצתי שתסע לכ"ק (לכבוד קדושתו) ובוודאי יהיה פעולה". ואחר זה נעלמו ממני. והלכתי לביתי, וישבתי כמשתומם עד אור הבוקר. ותיכף נסעתי לליבאוויטש, ובאתי למחיצת קדשו, וסיפרתי לו כל הסיפור הנורא. ושחק כ"ק ואמר: "לא תירא ולא תמות." ושאל אותי אם הייתי אצל אביו אדמו"ר נ"ע. ואמרתי: "הייתי כמה פעמים במחיצת קדשו." ואמר לי: "האם שמרת התיקון שנתן לך על ח"נ?" (חולי הנופל) ונזכרתי שבתוך הזמן נחליתי, ולא היה ביכולתי להשלים התעניתים שציוה לי.

ואמר: "תראה להשלים מכל וכל שציוה לך ותחיה אי"ה ולא תדאג כלל." וב"ה אני השלמתי את התיקון, ולבד מה שנשארתי בחיים, עוד ב"ה נתרומם קרני ומזלי, שהרוחתי בזה השנה לא לפי ערכי".
כה סיפר החסיד המפורסם אליעזר הנ"ל ששמע מפיו.
שמעתי מכבוד הרב החסיד מהפורסם בנו מו"ה נחום, שבנעזין יש גביר א' אשר כל ימיו מתלוצץ ומלגלג מאוהל הצדיק, באומרו שזהו דברים בדויים ושקרים. ולו היה בת יחידה נערה בת עשר שנה. פעם נחלתה, עד שכל גדולי הרופאים נתנו נואש לחיותה. ולא רצו ליתן לה שום תחבושת. אמרה לו אשתו: "עד מתי תהיה קשי עורף, ולמה לא נלך על קבר הצדיק להתפלל, אפשר שיהיה תרופה." וצעק הגביר על אשתו, ואמר: "אל תדבר אלי יותר משטותים כאלו." ואח"כ עלה ברעיון האשה "למה לי רשותו, בזה גם אני בעצמי יכול לעשות הדבר." ולקחה ח"י רו"כ (רובל כסף) ונתנה למלמד א' שיחלק המעות לצדקה ולשמן למאור על אוהל הצדיק ויתפלל עבור רפואות הנערה. וגם נתנה לו העגלה עם עבדה הנכרי. ונסע המלמד על אוהל וחלק שם המעות, כמו שציותה לו, והתפלל שם בבכיות רבות. וכה אמר: "רבינו הקדוש, יוגדל נא חסדו הטוב, ויתקדש שם השם, אשר השם ישלח רפואה להילדה, כדי שלא ילגלג הלץ יותר ממנוחתו קדוש".
וכה הרבה בהפצרות ובדמעות שליש מעומק הלב ונסע לביתו. ותיכף ברגע זו ראו כולם בחוש שנפקח עיני הילדה ובקשה לאכול. ומעט מעט חזרה לאיתנה, עד שאחר ד' ימים היתה בריאה בתכלית, ובלי שום תחבושת מהרופאים. והיה זה לפלא בעיני כל. ובעיני הרופאים היה זה להפלא ופלא. ואמר הגביר לאשתו: "שוטה, אם הייתי שומע לדברי שטותך לנסוע על קבר הצדיק ואח"כ כשנתרפא הילדה אמרתי שזהו בודאי זכות הצדיק". וסיפרה לו המעשה ואמרה, שקודם שבא המלמד לביתה שהיה עדיין על אוהל הצדיק, פתחה הילדה פתאום עיניה ובקשה לאכול. אמר לה הגביר: "אני איני מאמינך, כי שקר אתה דובר". אמרה לו: "יש לי עד בדבר, המלמד יספר לך המעשה שכן הוא". אמר: "נקרא לו". וקראו להמלמד וסיפר לו המעשה כאשר אשתו אמרה. ואמר הגביר: "גם אתה דובר שקר כאשתי". ואמרה לו אשתו: "הנה יש לי עד כשר אשר אי אפשר להכחישו, כי הוא אינו מעדת החסידים". ואמר: "מי הוא זה?" ואמר לו: "עבדך הנכרי גריגאר". ותיכף בא העבד, ושאל אותו הגביר שיספר לו איך היה המעשה. וסיפר לו איך שנסע עם המלמד והיה שם על קבר הרב, ובכה שם בכיות רבות. ואח"כ ראינו שהילדה חזרה לאיתנה ובריאותה. וראה הגביר שאי אפשר להכחיש שנכרי המסיח לפי תומו, והיצר לו מזה מאוד ואמר בזה הלשון. "א"כ טוב טוב היה לי אם מתה הילדה".
עוד סיפר לי הרב הנ"ל, פעם בא לנעזין איש המחזיר על הפתחים והוא מעיר ווילאזין. והאיש היה כילי וקמצן גדול. וכשבא לנעזין היה תחת ידו מזומן שמונים רובל כסף מה שקיבץ על יד ובנעזין נאבד לו הכיס עם המעות שמונים רובל כסף והלך האיש ברחובות, וצעק בקול מר, ואמר "אם לא אמצא המעות מוכרח אני למות, כי איך אראה עיני לאשתי ובניי, אשר אמצא אותם בעוני ובחוסר כל. "ויעצו אותו אנשי העיר שילך להתפלל על אוהל כ"ק. ואף שהוא מאנשי ווילאזין, שאינו מאמין לדברים כאלו, אך הדחק לחצו, עד שהלך על אוהל כ"ק. וצעק שם כמו שצעק ברחוב העיר, ונדר שאם ימצא המעות יתן חמשה רובל כסף ללחם עניים בווילאזין, וחמשה רובל כסף יתן לאוהל כ"ק לשמן למאור. ואחרי זה הלך ברחוב העיר, וראה מרחוק איך איש מוציא מצדו ברחוב הכיס שלו עם המעות. והלך אצל האיש ואמר לו סמנים, והחזיר לו האיש את המעות בשלימות. וסיפר הרב הנ"ל שהוא לא ידע כלל, רק האיש בא אל ביתו וסיפר לו. ואמר לו הרב: "ומה בקשתו עוד?" ואמר האיש: "זהו בקשתי כי אני חוזר מנדרי שנדרתי שאתן חמשה רובל כסף ללחם עניים, מזה אני חוזר לגמרי כי לא אתן אף פרוטה, והחמשה רובל כסף שנדרתי לקדושת כ"ק לשמן למאור לא אתן כי אם רובל כסף". ושחק הרב ואמר: "ואם גם הרובל כסף לא יתן לשמן למאור, יאיר לאבי ז"ל בלא השמן שלו".
ובעת שהייתי בנעזין היה עת התגברות חולי קדחת בעיר. והיה חולי הזה בעיני אנשי העיר כשחוק, כי זהו דבר פשוט ומפורסם בדוק ומנוסה, שמי שנחלה בחולי זה, ונטל מעפר הקרקע, אשר על גבי הגוף הקדוש, וצורר בחלוקו, נתרפא מחולי זה תיכף ומיד. והנה זהו מפלאות הבורא, שגם בגשם העפר יש השתנות למהות רוחנית מצד גשם עצמות הטהורות הגנוזות בגשם המקום.
שמעתי מפי השמש דבית המדרש אשר בחדר בית המדרש הוא האוהל אשר שם גנוז הצדיק. ובאוהל יש לוח אשר בו נרשם המאמרי זוהר והקאפיטליך תהילים ומאמרי המעבר יבוק שאומרים. ואמר השמש שפעם שכח לתלות את הלוח על המסמר, ונשאר עומד על הספסל אצל הקיר. ולמחר מצא שהוא תולה על המסמר. ובחן עוד הפעם, והעמידו על הספסל. נמצא למחר תלוי על הקיר. והבית המדרש נעול במנעול תמיד, לבד כאשר צריך מי להשתטח על הקבר הצדיק יפתח. או בכל חודש אלול ותשרי, לומדים שם כל היום ומתפללים. ולבד זמן הזה הוא נעול תמיד.
שמעתי מהרב הגדול הגביר ר' פנחס רייזעס משקלאו, שפעם נסע עם קדושת אדמו"ר בדרך. ובפתע פתאום התקדרו פני השמים, ונעשה מטר סוחף ואמר כבוד קדשו, שפעם נסע הבעל שם טוב ונעשה ג"כ מטר סוחף. ואמר פסוק אחד ונפסק הגשם. ואמר לנו הפסוק שאמר, וגם כוונת הפסוק דרש לנו. וקודם שסיים הדרוש ראינו פלא נפלאה. היינו דבב' צדי העגלות הגשם סוחף, ועל העגלה הוא חורב ממש שאינו במציאות אף טיפה א', והיה ממש כמו בגדעון, שעל הגיזה היה חורב. וכאשר באנו למלון, ונשא כף רגלי קדשו מהעגלה, תיכף נתמלא העגלה מהגשמים.
אחי ורעי, שימו לבכם לסיפור הנפלא. הנה בסביבות ללאדי היה אברך מופלג, סמוך על שולחן חמיו, והיה עוסק בתמידות בתורת השם. עד שברבות הימים נפל חמיו ממעמדו, עד שהוכרח האברך להתחיל בעניני מסחור. פעם נסע על היריד וקנה שם סחורה. ובחזירתו נשבר העגלון שלו, ונשאר במלון אחד, ונסע האברך בעצמו. והזמן היה ערב שבועות. ודרכו היה כל ימיו לנסוע על חג שבועות לאדמו"ר ללאדי. ונסע ביער הסמוך ללאדי. ועלה בזכרונו, שדרכו להיות אצל אדמו"ר. ונתמרמר מזה מאוד, עד שמסר נפשו והשליך את העגלה עם הסחורה בתוך העיר. והוא הלך ברגליו עד שבא ללאדי סמוך למנחה ובא לבית המדרש. אמר אדמו"ר נ"ע לבנו הנחמד הרב הגדול מו"ה דובער: "האברך הזה הוא נקרא בשם חסיד במסירת נפש עצומה". והיה לפלא בעיני בנו הרב, כי ידוע לו שלא ידבר עם האברך אף דיבור א'. והלך הרב הנ"ל, ודיבר עם האברך עד שנודע לו המסירת נפש שלו. ואחר יום טוב, נכנס האברך למחיצת קדשו, אמר לו אדמו"ר "העגלה והסחורה יהיו אי"ה בשלימות" אמר לו האברך: "אבל מה אעשה שהמסחור טורדני מתורה ועבודה?!" אמר לו אדמו"ר: "עצתי לך נאמנה שתראה להשיג איזה מלון אצל כפר, ופרנסה זו אינו טורדת, כי זוגתך יעסוק במכירות הי"ש, ואתה תוכל ללמוד ולהתפלל". ואחר זה הלך לדרכו, עד שבא למקום שעמד העגלה. וראה מרחוק שב"ה העגלה עם הסחורה הם בשלימות. ובצד אחר מהיער נסע שר גדול, וראה מרחוק איך העגלה עם הסחורה עומדת ואין שם איש. ואחר זה ראה, איך שבא האברך אל העגלה. וכשבא השר סמוך אל עגלה קרא להאברך, ושאל אותו: "מה זה שראיתי מרחוק זמן רב אשר העגלה עומדת לבדה ביער בלא איש?" וישחק האברך ואמר להשר: "אדוני, העגלה עמדה כך בלא איש זה שלשה ימים". וסיפר לו השר: "אני רואה בך, שאתה איש כשר וישר. הנה בארצי יש לי מלון טוב, מקום פרנסה. והנה אם רצונך - שכור אותה". אמר להשר: "הנה איש עני אני ואין לי מעות על מלון ושכר ומספוא". אמר לו השר: "אני אתן לך מעות על כל הצריך במלון י"ב י"ג חדשים, בוודאי תסלק אותו, כי המלון מקום פרנסה". נתרצה האברך, ואמר לו השר מקום החצר ושמו. ונסע האברך לביתו ומכר את הסחורה. ונסע להשר, ושכר ממנו המלון. והיהודים הדרים סביבות השר הזה אמרו להאברך שלא ישכור את המלון, אף שהוא מקום פרנסה, אבל מי שדר במלון זה אינו מוציא את שנתו, או הוא, או זוגתו, או בניו. כי בצד המלון דר נכרי אחד, העוסק בחצר במלאכת הריחיים, והוא ואשתו הם מכשפים גדולים. "לכן בורחים אנו ממלון זה". אמר: "אני אין לי יראה מהמכשפים, כי רבי הקדוש צוה לי שפרנסתי יהיה מזה. וכי רבינו הקדוש יתן לי פרנסה שאמות על ידו? מאתו לא תצא הרעות חס וחלילה". ולא שמע לדבריהם, ולקח המלון מהשר ומעות נתן לו השר די סיפוקו. ואחר כמה חדשים החזיר המעות להשר בשלימות, כי היה לו פרנסה גדולה וברכה והצלחה בכל אשר יפנה. ונתעשר במלון הזה. ואחר חצי שנה התחיל להרגיש שהוא חולה. וברבות הימים נתחזק המחלה עד שנעשה חלש גדול, עד שכמעט אינו יכול להלוך ברגליו. והבין שזהו מעשה המכשף. ומיהר את עצמו לדרכו אצל אדמו"ר ללאדי. ובא בערב שבת פרשת בלק. ובשבת אחר תפילת ערבית דרש רבינו, ולא הלך לשמוע הדרוש, כי היה חלש מאוד. רק למחר בעת התפילה החזיק את עצמו והלך לבית הכנסת אשר אדמו"ר מתפלל שם. ואדמו"ר לא ראה פני האברך ולא ידע ממנו כלל. ודרכו של אדמו"ר היה להיות בעצמו הקורא בתורה וכשבא לפרשת חמשה, צוה שיעלה לתורה דוקא האברך הזה. והיה זה לפלא גדול בעיני כולם, כי זהו דבר חדש אשר לא היה כזה מעולם, אשר הוא בעצמו צוה מי שיעלה לתורה, ובפרט שידוע שבוודאי לא ידע מביאתו כלל. כי פעם ראשון הוא אשר בא לבית המדרש. ומצד חלישתו בא בעת חצי התפילה. וכשעלה לתורה נתלהב מאוד אדמו"ר ונעשה ממש לפיד אש. וקרא הפרשה בדביקות נפלאה. וכבא לפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" החזיר ראשו לאחור ונעשה ממש לפיד איש ועיניו בולטות כדרכו בקודש בעת עליות נשמה. וקרא את הפסוק כמה וכמה פעמים בדביקות נפלא יותר. ונבהלו כל העומדים שם, כי כזה לא ראו מימיהם. ואחר השבת התחיל האברך להרגיש התחזקות בגופו, עד שנכנס למחיצת קדשו, וסיפר האברך הקורות אותו. ואמר לו אדמו"ר: "לא תדאג כלל, אי"ה תהיה בריא בשלימות, כי לא נחש ביעקב" ואמר גם כן הפסוק כמה פעמים בדביקות נפלא וברכו ואמר לו שיסע בשלום לביתו. ונסע האברך לביתו, ובעת נסיעתו הרגיש שהוא כמעט בריא בשלימות. וכשבא קרוב לביתו אמרו לו היהודים הדרים סביבות השר: "האם שמעת מהמעשה אשר היה אצל המלון שלך? הנה הנכרי הדר אצלך, אצל המלון, המחזיק בית הרחיים, בא עליו ועל אשתו מיתה חטופה ברגע אחד ולא חלו כלל וכלל מקודם". ואמר להם: "באיזה יום היה המעשה?" ואמרו: "בשבת קודש בבוקר". וסיפר להם שהוא הרגיש מזה בלאדי, בעת שעלה לתורה. וכשבא לביתו סיפר לו גם זוגתו כן. וידעו שהמעשה היה ממש בעת שרבינו הקדוש קרא את הפסוק: "ולא נחש ביעקב". וזמן מיתתם לא היה כי אם בהיות הזמן שחזר כמה פעמים את הפסוק.
והספור הנפלא הזה ידוע ומפורסם בפי כל, אך אני הייתי מקרוב בעיר דיסנע והזכרתי להם מהסיפור הזה. ואמרו שכולם זוכרים במעשה הזה, והכירו את האברך וגם את המכשף הכירו גם כן, כי החצר הוא סמוך לדיסנע. ואמרו שהאברך נעשה שם עשיר גדול ומופלג גדול מהמפורסמים, כי לא מש מאוהל תורה כל ימיו.
אספר לכם עוד מעשה נפלאה, אשר כל השומע תצלנה אזניו מחיל ורעדה, אשר ישמע מקדושת אדמו"ר הזקן נ"ע.

הנה דרכו בקודש היה לצמצם מאוד בהוצאות הבית, שאמר גם התורה חסה על ממונם של ישראל, ופרנסתו הוא מהציבור לכן צריך לצמצם בהוצאות. לכן, כאשר בניו ונכדיו היו לובשים בגד יקר לא היו מראים לכבודו. ופעם לבש נכדו אדמו"ר הרב הגאון הגדול הקדוש מרן מנחם מנעדיל זצוקלה"ה נ"ע, חגורה יקרה שמקחה היה חמשה עשר רובל כסף וכשהיה נצרך לכנוס במחיצת קדשו היה דרכו לפשוט את החגורה. ופעם אחד קרא לו אדמו"ר בחיפזון ושכח הרב הנ"ל לפשוט את החגורה ונכנס. ותיכף ראה האדמו"ר את החגורה. אמר לו: "חגורה טובה הוא, כמה מקחה?" אמר לו האמת: "חמשה עשר רובל כסף". והקפיד על זה מאוד. אמר לו: "וכי אתה עשיר גדול, שאתה לובש בגדים יקרים כאלו?" אמר לו: "כמה הוא נדן שלך?" אמר לו: "ב' אלפים רובל כסף". אמר לו: "מה אתה עושה בב' אלפים רובל כסף?" אמר לו: "אני אתן ליד עשיר נאמן וארויח מעט מזה". אמר לו "ואפשר שלא יחזיר לך לא הקרן ולא הריוח?" אמר לו: "הוא עשיר גדול ואיש נאמן מאוד". אמר לו: "ומה בכך שהוא כעת עשיר גדול, אפשר שאחר זמן יהיה עני גדול". ואמר לו: "אם כן מה אעשה במעות?" אמר לו: "עצתי נאמנה שתתן בתיבה זו ובכאן יהיה בוודאי בשלימות". והתיבה היה של מעות צדקה, והיה בדעת אדמו"ר ר' מנחם מנדל שאדמו"ר הזקן אומר זה בדרך שחוק. אמר לו אדמו"ר הזקן: "רצוני באמת שתתן המעות לצדקה, ויהיה בשלימות הקרן והריוח. וכאשר תתן בדי עשיר א' יופסד גם הקרן". וכשראה אדמו"ר הר' מנחם מנדל, שאדמו"ר הזקן דעתו כן האמת, השמיט את עצמו ממחיצת קדשו, כי לא רצה לפזר כל מעותיו לצדקה. ואחר כך נתן המעות ליד איש עשיר גדול ומופלג גדול ואיש נאמן מאוד. ואחר כמה חודשים נשרף ונעשה עני גדול מחזיר על הפתחים. וברבות הימים אמר אדמו"ר הזקן לנכדו אדמו"ר ר' מנחם מנדל הנ"ל: "אמור לי, ההרוחת מה ממעותיך?" סיפר לו האמת, איך שהעשיר נשרף. אמר: "ולמה לא שמעת לדברי, שתתן המעות לצדקה והיה הקרן והרוח בשלימות? ולמה אין לכם אמונה ברבותיכם כמו אנשי וואלין שהם מאמינים גדולים?"

אמר לו: "אספר לך אופן אמונתם שפעם נסעתי ממעזריטש והיה קור גדול בעולם, ונתקרר רגלי מאוד, עד שהעגלון נשא אותי במלון אחד. והיה בעל הבית איש זקן ואיש כשר וישר, וישפשף את רגלי בשלג וי"ש עד שחזרתי לבריאותי. ושאלתי את הזקן כמה שנים הוא דר במלון זה. אמר לי: 'יותר מחמישים שנה'. אמרתי לו: 'היש לכם בכאן עשרה להתפלל?' אמר: 'לא, רק בימים הנוראים אני נוסע לעיר הסמוך לכאן ד' פרסה' אמרתי לו: 'וכי הדין כך, איש זקן יתפלל כל ימיו שלא בציבור ולא ישמע קדושה וברכו, ולמה לא ילך לדור בעיר?' אמר לי הזקן: 'ומאין יהיה פרנסתי בעיר?' אמרתי לו: 'כמה בעלי בתים דרים בעירה זה?' אמר הזקן: "לערך מאה'. אמרתי לו: 'עבור מאה יהודים יש להקב"ה פרנסה להזמין להם פרנסתם ובעבורו אין להקב"ה סיבה להזמין לכם פרנסתכם?' ואחרי זה אמרתי: 'תדעו שאני הוא תלמיד רבינו הגדול ר' דובער ממעזעריטש' וכשאני אמרתי לו זה הדיבור הלך מאצלי ובזמן חצי שעה ראיתי שעומדים עגלות מלאים חפצים, ושאלתי להם: 'מה זה?' ואמר לי הזקן: 'אני נוסע לדור בעיר כאשר צויתם אותי'

אמר לנכדו הנ"ל: "ראה והבין חוזק האמונה כזו, שאני הייתי אז רך בשנים. וכאשר שמע הדיבור שאני תלמיד רבינו, תיכף השליך את נפשו לעקור את דירתו, שיש לו פרנסה בהרווחה גדולה בכאן חמישים שנה. ואתה שמעתי ב' פעמים ממני שיכל להיות שיופסד הקרן והריוח ולא האמנת לדברי".
שמעתי מהרב החסיד המפורסם מו"ה צבי דיסנער, שפעם אחד היה בלאדי, ונכנס במחיצות קדשו ודיבר בענינו. ודיבר עם כבוד קדשו זמן רב. ובתוך זה הלך כבוד קדשו מחצרו לבית אחר. והחסיד ר' צבי נשאר בחדרו והמורה שעות (שעון של אדמו"ר) היה מונח על השולחן. וראה ר' צבי הנ"ל שהשעון של אדמו"ר אין מהלכו על קו הישר וסיבב אותו בערך עשר מינוט (דקות) כי לרבי צבי הנ"ל היה גם כן מורה שעות יקר ומובחר, לכן סובב אותו, כדי שיהיה תהלוכתו בשוה עם מורה השעות שלו. ואחר כך חזר אדמו"ר לחדרו, ודבר עמו עוד מענין הנ"ל, כמו ערך שעה. ואחר זה כאשר רצה ר' צבי הנ"ל ליטול רשות להפריד ממנו, הביט האדמו"ר על המורה השעות שלו והקפיד מאוד. ואמר לו אדמו"ר: "מי זה שסיבב את המורה השעות שלי עשרה מינוט?" אמר ר' צבי הנ"ל: "כי יש לי מורה שעות טוב ומובחר, לכן סיבבתי אותו שילך בשוה לו" אמר לו אדמו"ר: "מאין אתה יודע שהמורה שעות שלך מהלכו על קו הישר? פן העמדת אותו אחר מראה שעות שמהלכו אינו על קו הישר?" אמר לו: "זהו רק בדרך אפשר, אבל מאיזה סברה היא הבירור שהמורה שעות שלי אינו אמת?" השיב לו אדמו"ר: "הנה מבואר בכתבי האריז"ל שביום יש י"ב צרופי שם הויה, והשעה נחלק לששים חלקים הנקראים מינוטין. הנה בכל שעה בפרט יש ששים הוויות, ובפרטית יותר יש גם כן שם הויה מחדש בכל רגע. והיה הוא לשון התהוות שמהווה העולמות יש מאין. הנה בכל שעה הוא התהוות העולמות מחדש בכלל, בכל מינוט ורגע יש שם הויה בפרט. הנה בכל רגע ורגע היא התהוות העולמות מחדש. וזה 'ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית'. הנה כאשר ראיתי המורה שעות שלי, הכרתי שסיבב אותו עשרה מיעוט, כי ידוע לי שצרוף שם הויה כעת היא צרוף אחר, לא כמו הצרוף המובן מהמורה שעות, אשר ידוע לי שזה הצירוף היה אחר עשרה מינוט".