החסידות לא חידשה את נושא הזמרה. הוא היה מפותח מאוד בעם ישראל בעודו בארצו. בכל התקופות הצטיין עמנו בכוח שירתו וברגש המוסיקלי המפותח שלו, שכבה והודחק בצוק העיתים של הגלות.

הבעש"ט שחי בשנותיו הראשונות בטבע בין ההרים, בעמקים ובשדות חש את זמרת כל היקום. הוא התענג על כל עשב, על כל עלה שזמרתם נשמעה כתווי נגינה אשר כתב אלוקים. אם כל העולם מזמר לבורא שאל הבעש"ט מדוע לא יעשה זאת גם היהודי? שהרי נשמתו עשויה להתעורר באופן טבעי אל בוראה. כך פתח הבעש"ט פתח כנקבו של מחט בעולם הנגינה והבאים אחריו הרחיבוהו כפתחו של אולם.¹

הוא הפיח רוח חיים בתפילה בצרפו אליה את הזמרה וציווה על הש"ץ להאריך בניגונים. הניגון שימש לו אמצעי פסיכולוגי לחדור לנפש השר ולהכירה. בחדירתו למהות הניגון הוא זיהה את מעשי המנגן מיום היוולדו.²

איכרי אוקראינה ספרו שהבעש"ט היה מתפלל תחת כיפת השמים ביערות ובשדות וקולו היה כל כך ערב עד שבשעת שירתו היו ציפורי היער מתכנסות סיעות סיעות וחגות מעל ראשו ושרות אתו.

הוא פנה לפשוטי העם לחזק את רוחם ולהציע להם דרך אחרת בעבודת ה'. כל אדם אפילו הפשוט שלא למד דפי גמרא עשוי להגיע לדבקות בקב"ה תוך כדי תפילתו. התפילה היא עבודת ה' "ורחמנא ליבא בעי" כלומר, הקב"ה רוצה את לבו ואת כוונתו של האדם. השירה והזמרה הם האמצעים להרעדת נשמתו ונימי לבו של המתפלל. זוהי הדרך להשתפכות הנפש. השירה מזככת, מטהרת ומשפרת את הנשמה ומעלה אותה לספירות עליונות ויוצרת בשמים ריחות ערבים ורעננים מלאי נועם ורוך.

הזמרה היתה לנשמת החסידות. על ידה מדבק החסיד אל קונו ומגיע לדבקות עד כדי ביטול הגשמיות.

מקור הזמרה הוא בחובת השמחה. על היהודי "להיות תמיד בשמחה" כפי שאומר ר' נחמן מברסלב. הניגון לדברי החסידים הוא המתנה היפה ביותר שניתנה לאדם מידי הבורא להביע את הגות לבו ואת רחשי הגיוניו.

כך חדרה הזמרה לעם ישראל ועוררה את כוחותיו הרדומים בגלות המרה והפיחה בו רוח של חיים ושל תקווה.

על פי החסידות כל הניגונים שבעולם מקורם מן הקדושה. כל ניגון הוא קדוש וטהור משורשו, אולם פעמים הוא נופל לידי ערלים שמשתמשים בו במקומות של טומאה. חובה אם כן להציל את הניגונים הללו מידיים מסואבות ויש לפדותם ולצרפם ולהשיבם למקורם הקדוש. זוהי הסיבה שניתן לשמוע במנגינות חסידיות הד למקורות שאינם יהודיים.

הבעש"ט מתקשר לתקופה הראשונה של חיפוש מנגינות וגאולתם.

ר' מיכל מזלוצו'ב שידע את כל ניגוני הבעש"ט השתדל להפיצם ולשננם לתלמידיו ולחבריו.

צדיקי החסידות ידועים בקולם הערב ובדגש הרב שייחסו לעולם הניגון כחלק מעבודת ה'.

למשל: רבי דב בער ממזריטש חונן בקול יפה והרבה לשיר. הוא סובר ששירת עם ישראל גורמת להרבה שירים בעולם העליון, ואז יש למלאכים כוח לומר גם כן שירה.³

ניגונו היפה ל"אדיר מלוכה" של פסח עבר לצדיק מקאלוב. לדברי הצדיק מקאלוב, המגיד קבל את הניגון מרועה שבשדה, והוא השיר שהלווים היו שרים בבית המקדש.

ר' יצחק אייזיק מקאלוב אכן טיפל במסירות בגאולת הניגונים השבויים בטומאה וממנו קבלו תלמידיו.

התקופה השנייה של חיבור נגינות מיוחסת ל"בעל התנייא" ולחבריו. זוהי תקופה של עיון והתעמקות בזמרה ויצירה מתמדת של זמרה יהודית.

גם בליז'נסק בבית מדרשו של ר' אלימלך היה מרכז לנגינת חסידים שפארו בצליליהם את השבתות ואת המועדים בבית הצדיק. רוב הניגונים אשר נשארו מר' אלימלך עברו מדור לדור ומושרים עד היום בזמירות שבת ובמוצאי שבת.

עם עלייתם של החסידים לארץ עם ר' מנחם מנדל מוויטבסק שהיה מתלמידי המגיד ממזריטש נטעו בארץ הניגונים החסידיים. ר' מנחם מנדל השתדל להפיץ את תורת החסידות בין האשכנזים והספרדים. בשבת ובסעודה שלישית אמר לפניהם דברי תורה ושינן בפניהם את הניגונים ששרו בבית הבעש"ט ובבית המגיד ממזריטש.

כיום ישנם בחצרות של חסידויות בארץ מלחינים מיוחדים שנמצאים בחצר הרבי והם אחראים לחיבור מנגינות. כמו כן ישנן מקהלות המכונות "קפלה" שמלוות את התפילה בימים נוראים.

ניתן לומר שהניגון החסידי בן כשלוש מאות שנה, שראה אור על גדות הדניסטר והמולדבה הצליח להכות גלים בכל תפוצות ישראל והפך לאור גדול שמילא את לבבות שומעיו שמחה. הניגון החסידי המתיק את מרירות הגלות המר, גֵרש את העצב והמרה השחורה שהיו כבושים בלב היהודי ועורר אותו לחיים ולתקווה, לאמונה ולחדוות היצירה.

סיפורים חסידיים רבים קשורים לעולם הניגון ולתיאור העוצמה הרבה שבו. מבין הסיפורים הרבים נדגים את הסיפור על הילד מאשקע והגוי איוון.

הילד מאשקע והגוי איוון⁴

מעשה בעשיר אחד שהיה נוסע בכל פעם להבעש"ט ז"ל והיה לו בן יחיד עלם טוב, וביקש העשיר מהבעש"ט ז"ל אשר הילד בן יחידו יהא אצלו שלוש שנים ללמוד ממידותיו. ונתן עבור זה הרבה מעות להבעש"ט ז"ל והתנה עמו אם בעת שיסע הבעש"ט לאיזה מקום יקח עמו גם את הילד שלו.

אמנם הבעש"ט ז"ל לא נסע לשום מקום בתוך אותו הזמן, אולם מקודם כלות המשך שלוש שנים הנ"ל ציווה הבעש"ט לאסור את המרכבה ונסע הבעש"ט ז"ל ואמר להעלם הנ"ל שישב את עצמו גם כן על העגלה, ונסעו במוצאי שבת קודש, וכמו קודם חצי הלילה באו לאיזה קרעטשמי ושאלו להרינדאר אם יש לו חדר מיוחד עבור הבעש"ט ז"ל והיה מרחק רב עד אשר הרינדאר לא שמע מהבעש"ט ז"ל ונתן להם חדר מיוחד והילד הנ"ל הלך לקרעטשמי ועמד את עצמו תחת השולחן והתחיל לנגן ניגון נאה בחשאי. וראה אותו ערל אחד והוטב הילד בעיניו.
אמר הערל להרינדאר:
"אבקש ממך אשר הילד הלז ינגן ואני רוצה לרקוד, ואקנה יי"ש בעד כל הערלים".
אמר הרינדאר להעלם:
"אבקש אותך שתנגן ומה תפסיד מזה, וגם תעשה לי טובה שהערל יקנה יי"ש הרבה וארוויח על ידך".
אמר הילד:
"אם יסכים הזקן שלי אזי אנגן".
הרינדאר הלך להבעש"ט ז"ל וביקש ממנו שינגן הילד, והסכים הבעש"ט ז"ל ולקח אותו הרינדאר והעמיד את הילד על השולחן, והערל שאל את הילד:
"מה שמך"?
אמר לו:"מאשקע".
העלם התחיל לנגן ניגון נאה, והערל רקד וצעק:
"טע מאשקע א יא איוואן", וקנה יי"ש הרבה ,ונתן לכל הערלים שהיו שם. הערל רקד כמו שעה ויותר. אחר כך ציווה הבעש"ט ז"ל להמשמש שלו לאסור את המרכבה שיחזרו לביתם, ובאו לביתם.
והעלם הנ"ל נסע לאביו ואחר שעברו איזה שנים נתגדל העלם הנ"ל ונשא אשה, ונעשה סוחר גדול.
ופעם אחת נסע להדרך ופגעו בו גזלנים ולקחו את כל אשר לו ורצו להרוג אותו, והתחיל להתחנן לפניהם, והשיבו לו:
"אנחנו ניקח אותך להראש שלנו והוא יעשה עמך מה שיחפוץ".
ולקחו אותו לשם ובבואו הכיר אותו הראש מהגזלנים ואמר לו:
"האתה שמך מאשקע?"
השיב לו: "הן".
אמר לו הראש: "האתה מכיר אותי?"
אמר לו:"לא".
אמר לו הראש:"האם שכחת שאתה היית מנגן ואני רקדתי?"
השיב לו: "אמת שאתה רקדת וצעקת טע מאשקע א יא איוואן ועתה הזכרתי".
אמר לו הגזלן: "אם אתה מוצלח שלא הרגו אותך האנשים שלי ובאת לידי הנה מה טוב".
ותיכף החזיר לו המעות שלו ועוד נתן לו מעות הרבה ומתנה טובה ואמר להגזלנים:
"הנני מצווה אתכם שהוליכו את האיש הלז להדרך שלו ואל יתעקם לו שער אחת, ולא תוכלו להונות אותי". ולקחו הגזלנים אותו, והליכו אותו על הדרך שלו, ובאו לשלום לביתו. והבעש"ט ז"ל ראה את הכל עוד מקודם כמה שנים. עד כאן שמעתי.

מבנה הסיפור

ניתן לחלק את הסיפור לארבעה חלקים:

אקספוזיציה -
הנסיעה וההגעה לבית המרזח
המפגש בין הילד לאיוון- הניגון והריקוד
הפגישה הגורלית ותוצאותיה
אפילוג

האקספוזיציה

האקספוזיציה מפגישה את הקורא עם אדם עשיר שנסע בכל פעם אל הבעש"ט. יש להניח שבנסיעותיו הרבות הוא התרשם מאישיותו של הצדיק עד כדי כך שהיה מוכן לשלוח אליו את בנו יחידו⁵ שישהה בביתו שלוש שנים וילמד ממידותיו. שימוש בלשון "בנו יחידו" הוא ארמז ללשון התורה המאפיינת את יצחק בנו היחיד של אברהם אותו עליו לעקוד. לשון זו מעצימה את יחסו של האב לבנו היחיד שמוכן למסור אותו לבעש"ט כדי שילמד ממידותיו. עבור חינוכו של הבן האב משלם לבעש"ט סכום גדול והוא מתנה עם הבעש"ט שלכל נסיעה שלו יקח עמו את בנו.

הנסיעה והמפגש עם הרינדאר

בחלק השני של הסיפור נמסר לקורא מידע שניתן להכניסו לסוגריים והוא: הבעש"ט לא נסע באותו זמן. אולם לפני שהסתיימו שלוש השנים ציווה הבעש"ט לאסור את המרכבה ולעלם הוא אומר שיעלה עמו לעגלה. הם נוסעים במוצאי שבת לאחר שהוטענו בכוחות רוחניים של שבת המלכה, ולפני חצות הם מגיעים לבית מרזח. הם מתעניינים אצל החוכר רינדאר היהודי אם יש לו חדר פנוי. החוכר לא שמע על הבעש"ט בגלל המרחק הגיאוגרפי הגדול ביניהם, ובכל זאת מציין המלקט הוא נותן להם חדר מיוחד. מעשה זה מעצים את החוכר שמתייחס בכבוד למבקרים היהודיים. אישיותו של הבעש"ט הקרינה כנראה הוד וקדושה ואותם הוא רצה לכבד.

הילד, שעדיין איננו יודעים שמו, הולך לבית המרזח ומתיישב מתחת לשולחן ומתחיל לנגן ניגון נאה בחשאי. הישיבה מתחת לשולחן מבליטה את ההנהגות שקלט הילד אצל הבעש"ט, היינו צניעות וענווה. במקום ציבורי בו נמצאים גם גויים מוטב ליהודי להצטנע ולא להבליט את כישרונותיו. אלא שמישהו בכל זאת צד אותו בעיניו.

המפגש עם איוון

ערל אחד רואה את הילד מתרשם ממראהו הטוב, וכנראה אף שומע את נגינתו למרות שהיתה חרישית. הוא פונה אל הרינדאר ומבקש ממנו בנימוס, שהילד ינגן כי ברצונו לרקוד. הוא מנסה לשכנע את הרינדאר בהבטחה, שיקנה ממנו יי"ש עבור כל הערלים שנמצאים בבית המרזח. ההצעה מאוד מפתה, ומיד הרינדאר מבקש מהילד לנגן. הוא מוסיף את מעורבותו האישית בעניין. אם אתה תנגן אתה לא תפסיד ולי תעשה טובה, כי אוכל להרוויח מהיי"ש שיקנה ממני הערל.

גם כאן מעידה תגובתו של הילד על מידת דרך ארץ שהפנים בביתו של הבעש"ט, והוא עונה: "אם יסכים הזקן שלי אזי אנגן". הוא מוכן למלא את בקשתו של החוכר רק אם זקנו יאשר לו את הדבר. הביטוי "הזקן שלי" מציינת את מידת הקשר הנפשי שלו אל הבעש"ט. הוא לא ימרה את פיו, שכן הוא המחנך ומורה הדרך שלו בכל השנים הללו.

הרינדאר מבקש את רשותו של הבעש"ט. הבעש"ט, שבכוח ראייתו עתידו של הילד גלוי בפניו, מסכים.

הרינדאר מעמידו על השולחן.⁶ כעת הוא גלוי ומורם מעל פני האדמה וגורלו עשוי להיחרץ מנגינה זו.⁷

"מה שמך"? שואלו הערל, והילד משיב "מאשקע" כלומר, משה. לכאורה אין קשר בין שמו של הילד לרצונו של הערל שינגן, אלא הדבר מדגים שנית את נימוסו של הערל שעומד בסתירה לכל ההתפתחויות בהמשך הסיפור. הוא פותח בשיחה עם הילד ושואל בשמו. שמו של הילד יחרת בתודעתו של הערל וירשם כחוויה מכוננת שתציל את הילד בבגרותו.⁸

הילד התחיל לשיר ניגון נאה והערל רקד וצעק "טע מאשקע א יא איוון", אתה מאשקע ואני איוון. הסיפור משמר את ההיגוי המקורי הדיגלוסי.⁹

איוון מקיים את הבטחתו לחוכר וקונה ממנו יי"ש רב ומחלקו ברוחב לב לכל הערלים ששהו שם בבית המרזח. זו הפעם השלישית שדרכי התנהגות חיוביים

מאפיינים את הערל. איוון הערל מגיע להתרגשות נעלה והוא רוקד זמן רב יותר משעה.

אחר כך ציווה הבעש"ט על שמשו לאסור את המרכבה כדי להחזירם לביתם.

הפגישה הגורלית

החלק הרביעי של הסיפור מתרחש לאחר שנים רבות. הזמן מתכווץ בסיפור ובמשפט אחד הקורא מתוודע למאשקע שחזר לאביו נתגדל לעלם, נשא אשה ונעשה סוחר גדול. יש להניח שהיו לו קשרי מסחר גם עם ערלים והוא ידע כיצד לדבר עמם.

פעם אחת נסע לדרכו וגזלנים פגעו בו, לא הסתפקו ברכוש ששדדו ממנו אלא אף רצו להורגו. הוא מתחנן בפניהם, וראו זה פלא הם מוכנים להביאו לראש הגזלנים כדי שיחליט הוא מה לעשות עמו. כשהגיע לראש הגזלנים הוא הכירו מיד ושאלו "האם שמך מאשקע?" כן הוא עונה. ראש הגזלנים ממשיך בשאלותיו: "האתה מכיר אותי?" תשובתו של הסוחר היתה שלילית. ההפתעה הגדולה מתרחשת כשאומר לו השודד:"האם שכחת שאתה היית מנגן ואני רקדתי?" מאשקע ההמום מאמת את ההיזכרות וחוזר על הדברים שאמר הערל תוך כדי ריקוד. "אמת שאתה רקדת וצעקת טע מאשקע א יא איוואן ועתה הזכרתי". ההיכרות במילים אלו ואמירתן מחזירה את היהודי ואת הגוי לאותה סיטואציה מיוחדת שהתרחשה לפני שנים רבות, ואשר נחרתה בנשמתו של הערל. עיסוקו היום מעיד שאותה התרגשות רוחנית שחש בשמיעת הניגונים ובשעת ריקודו בעבר היו רגעיים. היום הוא מלסטם את הבריות, מתאכזר אליהם ומהווה איום ממשי עבורם.

אולם המפגש עם האדם המבוגר וזיהויו המיידי מחזיר אותו לאותה חוויה נפשית עילאית והוא מתרכך. הוא נותן לו ציון טוב בהישרדות, שכן העובדה שבאת אלי ולא הרגו אותך אנשי זה סימן שאתה מוצלח. תגובותיו הבאות מזכירות את רוחב לבו במפגש הראשון ביניהם. הוא מחזיר לו את כספו שנגזל ומוסיף לו הרבה מעות ומתנה טובה, ומצווה על אנשיו להחזירו לדרכו תוך שהוא מאיים עליהם שלא תתעקם שערה אחת ושלא יונו אותו. הגזלנים מקיימים את מצוותו ומוליכים את מאשקע לדרכו. הוא חוזר בשלום לביתו.

אפילוג

הסיפור מסתיים בהערת המספר, שהבעש"ט ראה את כל ההתפתחויות הללו שנים רבות לפני כן. הערה זו מחזירה את הקורא לראשית הסיפור וכך נוצר מבנה מעגלי. האב הביא את ילדו לבעש"ט, כדי שהבן ילמד מדרכיו ומאישיותו. הבעש"ט בגודל אישיותו מצליח להשפיע על חינוכו של הילד ואף דאג להצלתו ממוות בטוח. הנסיעה לאותו בית מרזח והסכמתו של הבעש"ט שהילד ינגן יצרה חיבור נפשי בין הילד לגוי. לרגע נדמה היה שהגוי עשוי להמשיך ולחיות באותה התעלות רגשית שחש בשעת הריקוד ובהאזנה לנגינת הילד. הריקוד והמוסיקה כוחם רב בבניין אישיותו של האדם ובזיכוך נשמתו, אך הם אינם מספיקים. יש צורך בהכוונה רוחנית על ידי דמות חינוכית. האב ידע לבחור בדמות הצדיק ששמעו יצא ברחבי הפזורה היהודית. אישיותו הנעלה של הבעש"ט והשפעתו על הסובבים אותו תרמה לעיצוב דמותם של הקשורים עמו לאורך חייהם. כך הופך הילד ששהה בביתו שלוש שנים לאדם מן היישוב, מקים משפחה, עובד כסוחר ומרוויח את לחמו ביושר ובהגינות. לא כך הערל ומרעיו. כל מאוויהם הם אלימות, שוד והרג. מעניינת השפעתו של הסוחר עליהם בשעת תחנוניו. אפילו איוון השודד חש שמשהו באישיותו של הסוחר מיגנט את אנשיו, אשר אינם רגילים לעשות מחוות אנושיות ולהשאיר את קורבנם בחיים.

המבנה המעגלי נוצר גם על ידי איזכור המרחב. הסיפור החל בהבאת הילד לביתו של הבעש"ט. מביתו של הבעש"ט אנו עוברים לבית המרזח מקום המאופיין ברדידות ובסיאוב רוחני. אך דווקא במקום זה מתרחש מהפך רגשי ונדיבות לב המציינים את פעילות האנשים שהיו שם. נדיבות הלב קשורה בהבטחותיו של הערל לפצות את הרינדאר בקניית יי"ש לכולם, בנדיבות הלב של הבעש"ט ובהסכמתו שמאשקע ינגן בפני הערל. לשיא ההתעלות רגשית הגיע הערל בריקודו הממושך.

אותה התעלות כפי שאמרנו צריכה יד מכוונת, ועל כן מצווה הבעש"ט לאסור את המרכבה ולהחזירם לביתם. "לית אתר פנוי מינה" הוא אחד מיסודות החסידות, היינו, הקב"ה נמצא בכל מקום אפילו בבית המרזח. גם שם הנגינה הטהורה והאמיתית שיצאה מפיו של הילד הצליחה להשפיע על בני אנוש לרקוד, להתעלות ולהרגיש נעלה יותר. אולם מיד צריך לחזור הביתה, להתחזק ולמלא מצברים.

הסוחר שקיבל יסודות ערכיים באופן ישיר מהבעש"ט ממשיך לבנות את ביתו על פי ערכים אלו. אולם איוון שאצלו הייתה זו התפרצות רגעית של רגשות והשתפכות הנפש ללא יסודות ושורשים הוא מגיע לדרך פרוצה לכל עבר והופך לראש הגזלנים.

אף שעברו שנים רבות וראש הגזלנים היה בוודאי שקוע עמוק במקצועו, המפגש עם הסוחר מטלטלו רגשית. למרבה הפלא האדם האכזר הזה מתרפק על זיכרון העבר במפגש הבלתי אמצעי עם הילד המנגן, ששמו עדיין צרוב בתודעתו.

הוא מצווה אותם להוליכו "להדרך שלו". הם ממלאים את הציווי ומוליכים אותו "על הדרך שלו" והוא חוזר לביתו לשלום. הדרך היא מטונימיה לאורח החיים ולמערכת הערכים של מאשקע. המפגש המחודש בין השניים חושף בפעם השנייה את נדיבות לבו של השודד, שדרכו נווטה לאפיק מנוגד לדרכו של היהודי. הוא מצווה להחזירו לביתו למבצרו הרוחני. שוב יצר המפגש בין השניים התנהגות אנושית ומחווה של רצון טוב ותקווה לגישור בין אישי עלי אדמות.

עיצוב לשוני

דיאלוגים -
הדיאלוג הראשון הוא בן הערל לרינדאר
הדיאלוג השני הוא בן הרינדאר לבן הילד
הדיאלוג השלישי הוא בן איוון ראש הגזלנים למאשקע הסוחר.

הדיאלוגים תורמים לאיפיון הגיבורים. כך מתוודע הקורא בדיאלוג הראשון לנימוסיו של איוון ולנדיבות לבו. בדיאלוג השני מנסה החוכר לשכנע את הילד שיסכים לנגן. אתה לא תפסיד ועבורי זו טובה גדולה יהיה לי רווח כלכלי. תשובת הילד בדיאלוג מדגישה את נאמנותו למורו ולמחנכו. הוא לא יעשה דבר ללא רשותו. הדיאלוג השלישי שמתקיים כעבור הרבה שנים מעצים את זכרונו החזותי של ראש הגזלנים. מראהו של הסוחר מעלה בזכרונו מחדש את חוויותיו הרוחניות מהריקוד והניגון בבית המרזח ובאופן מידי חל שינוי באישיותו. הוא מתרכך ונדיבות לבו הישנה צפה ועולה.

אסוננסים כמו: בן יחידו- אצלו- עמו- שלו (חלק ראשון, באקספוזיציה)

ביטויי לשון- ללמוד ממידותיו המקור הוא בדברי חז"ל : ""מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".¹⁰

קודם חצי הלילה- ביטוי זמן לפני חצות. "חצי הלילה" הוא ארמז למכת בכורות¹¹. לשימוש לשוני זה גם תפקיד ס פרותי . הוא משמש כרמז אפי לנס שיתרחש בהמשך הסיפור בזכות התערבותו של הבעש"ט.

"אל יתעקם לו שיער אחת"- ציור לשוני המביע חרדה לגורלו של הזולת, שמקורו הוא תנ"כי.¹²

התחביר - ריבויים של המשפטים המחוברים בוו' החיבור מעניקים לעלילה ולאירועים המתרחשים רצף כרונולגי מהיר.

כרונוטופוס-¹³ היינו, הסיפור החסידי מאופיין בציוני זמן ומקום המעניקים לו אמינות של מצע ריאליסטי. ציון הזמן של "מוצאי שבת קודש" מוכיח את מקור העוצמה של הבעש"ט. מהשבת הקדושה הוא נוטל עוצמות רוחניות וקדושה שמלווה את עשיותיו ומאפשרת לו לתקן את המציאות ולהשפיע על מהלכיה. אף ציון הזמן "קודם חצי הלילה" הוא לא רק ציון ריאליסטי אלא הוא מנכיח אירועי עבר היסטוריים משמעותיים לעם ישראל בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים". בכוחו של הצדיק¹⁴ להשפיע על מהלכי שמים, ומי שדבק בו כמו הילד בסיפור, הוא ימסור את נפשו עבורו כפי שהבטיח לאביו. כדברי ר' אלימלך מליז'נסק :

דהנה הצדיק אשר מקדש ומטהר עצמו נעשה הוא בעצמו ברכה, דהיינו בריכה עליונה להשפיע לכל. אך אותם הרוצים לקבל השפע על ידי הצדיק צריכים להסכים עם הצדיק ואז הם ממילא מתברכים בשפע רב.¹⁵

אף ציוני הזמן הנוספים בהמשך הסיפור. "אחר כך", "פעם אחת", "ותיכף", מתקשרים לרצף הסיפורי הכרונולוגי. הדיאלוג האחרון בין הסוחר לאיוון יוצר נסיגה לאחור בזמן¹⁶. ישנה היזכרות באירוע משמעותי ומכונן שבכוחו להשפיע על ההווה. שלומית רמון קינן מכנה עיצוב פואטי זה בשם "נסיגה". החזרה לזמן עבר תוך כדי ההתרחשות הסיפורית מעצימה את המימד האקסטאטי של הסיפור. הגזלן כפי שנאמר לעיל, חוזר לא למקום הפשע אלא להיפך למקום ההתהוות של החוויה הבלתי נשכחת. חוויה הקשורה במוסיקה ובריקוד והמשותפת לו ולילד מאשקע. גם ביטוי הזמן "מקודם כמה שנים" מעצים את כוחו המטאפיזי של הבעש"ט שראה את הדברים שנים רבות לפני שהתרחשו בפועל. לכן הוא לוקח את הילד לאותו מקום ומסכים לחשוף את כשרונו המוסיקלי שלו בפני הערל כדי להצילו בבוא העת ממנו.

האקסטאטיות - זו התכונה הז'אנרית הדומיננטית של הסיפור החסידי.¹⁷

בסיפור שנותח החוויה האקסטאטית נמצאת מספר פעמים. היא מרומזת בציוני הזמן של נסיעת הבעש"ט. אלה זמנים שהוטענו בקדושת השבת וקדושה היסטורית לאומית. ביטויי האקסטאטיות הגלויים מועצמים פעמים בתיאור הנגינה והריקוד בבית המרזח ובפעם השנייה במפגש הגורלי בהיזכרות של איוון.

השימוש באמצעי פואטי של הנסיגה מעצים את הבחינות המטאפיזית והמוסרית של הסיפור. איוון נזכר בכל מה שקרה שם, בנדיבות לבו ובנדיבות לבם של הרינדאר והילד. כולם מוכנים לשתף פעולה, ואז מתממשת ההתעלות והאקסטאטיות. אף שזו אינה אקסטאטיות במובן היהודי היתה שם התעלות רגשית עמוקה וכינה.¹⁸ חוויה זו היתה צרובה בנפשו והיא פורצת כשרואה את היהודי. ההשפעה של חוויה רגשית זו מתבטא בהתנהגות מוסרית.

לסיכום

הטלוס¹⁹ של הסיפור מלמד שניתן ליצור חיבור בין אנשים בעולם. האב הוא הראשון בסיפור שמבין את כוחו של החיבור לצדיק. לא הלימוד העיוני חשוב היה לאב. הוא רוצה שבנו יפנים את מעלותיו של הבעש"ט.

הבעש"ט מלמד אותנו כיצד ניתן ליצור חיבור בין בני אנוש אף במקום הנמוך והמסואב. בכוח הניגון ניתן להפיל חומות, אומר ר' נחמן נינו של הבעש"ט. אף הריקוד משחרר את כבלי האדם ומקפיצו למרום. נראה שנוכחותו של הבעש"ט משפיעה גם על אנשים שלא ידעו את סגולותיו הרבות כמו הרינדאר, שמוכן היה לתת לו חדר מיוחד. הבעש"ט הוא שעומד מאחורי הקלעים, צופה את ההתרחשויות שתהיינה בעתיד ומנסה כעת לחולל את המהפך בנפשו של הערל. עורלת הלב התעמעמה שם בבית המרזח בהשפעת כוח הניגון מפיו הטהור של הילד ותוצאותיה נחשפו לאחר שנים רבות. ראינו שגם הלשון החוזרת על מוטיב הדרך והבית יוצרת לכידות לרעיון הבסיסי בסיפור על חשיבותו של הבית היהודי בבנין אישיותו של היהודי, בית שמפנים לתוכו מידות וערכים שנלמדו בביתו של הצדיק הבעש"ט.

הערות:

1. על פי מ. ש. גשורי, לקורות הניגון החסידי, ירושלים תרצ"ו.
2. דרך האמונה ומעשה רב, ערך "מנגן" ורשה, תרנ"ח.
3. אור האמת, צ"א.
4. מעשיות ושיחות צדיקים, אברהם ניסן הלוי, תרפ"ד, עמ' 52 - 53 , הסיפור מעובד ביד חופשית על ידי מרטין בובר, אור הגנוז, עמ' 68.
הערות מתודיות לגרסתו של בובר ראה:שילובים, מדריך למורה, תל, משרד החינוך התרבות והספורט ירושלים, תשנ"ט, עמ' 101 - 103.
5. בראשית כב, ב: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".
6. ראה את הסיפור בו עומד הילד על השולחן ואומר את דרשתו, גדולים מעשי צדיקים הועתקו מהספר קבוצת יעקב, משולם נתן מרגליות, עמ' ד.
7. על כוח ראייתו של הבעש"ט לראות למרחוק ולדעת התרחשויות שיהיו בעתיד ראה בסיפור: "החזן של הבעש"ט, ר' יצחק יהודה יחיאל מקומרנו, מגילת סתרים, ירושלים (חש"ד); על הבעש"ט כקדוש רואה ראה: חביבה פדיה, "הבעל שם טוב, ר' יוסף מפולנאה והמגיד ממזריטש קווי יסוד לגישה טיפולוגית דתית",דעת,45, (קיץ תש"ס), אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, עמ' 25 - 73.
8. שמות רבה וארא, פרשה א, כח, בני ישראל זכו ליגאל ממצרים על כי לא שינו את שמם, את לבושם ואת לשונם.
9. הדיגלוסיה היא אחד ממאפייני הסיפור החסידי. בדרך כלל השימוש בשפה זרה בא לידי ביטוי בדיאלוגים, והוא ביטוי ריאליסטי לשפה המדוברת באותה תקופה.
10. שבת, קלג, ע"ב.
11. שמות יב, כט: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה ..."
12. מלכים א א, נב: "לא יפול משערתו ארצה".
13. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשנ"ח, עמ' 37.
14. הרחבה על דמות הצדיק ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת -גן, תשס"א, עמ' 22 - 34.
15. נו"א, לך לך, ה ע"ג.
16. רמון-קינן, הפואטיקה של הסיפורת בימינו, עמ' 47-49.
17. ראה.: אלשטיין, שם, עמ' 37. .ת
18. על הריקוד ועל הניגון כדרכים לעבודת ה' בחסידות ראה: דינה לוין, שם, עמ' 123 - 125.
19. הטלוס הינו מושג בהרמנויטיקה. הוא הרעיון והאידיאה העומדת בבסיס היצירה הספרותית ואשר מאחד את רכיביה הפואטיים. ראה: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, סיפור עוקב סיפור, (עורכים: יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר, רלה קושלבסקי) אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ה.

---