החסידות
סיכום לקראת הבגרות, תשס"ה
מתפרסם לראשונה באתר דעת תשס"ה * 2005
תוכן המאמר:
פרעות "המבול"- מהן?
תוצאות המבול
האלוקים בעולם - דרכה של החסידות לעומת הקבלה
דבקות - מהי וכיצד אפשר להגיע אליה?
היחס לאחר - לחברה
מיהו הצדיק ומדוע יש להדבק בו?
הקשר בין הצדיק לעם, כצינור וכקשר אורגני
הצדיק והרב, מה ההבדל?
שני טיפוסי צדיק
המשכיות וירושת הצדיק
העדה החסידית, ההוויי בה
איך החזיקו את החצר החסידית?
החיים החברתיים בעדה, השפעת העדה על הקהילה
ההתנגדות לחסידות
תפיסת העולם המתנגדית, ביטוייה, רבי חיים מוולוז'ין
תקציר: סיכום קצר של תולדות החסידות
מילות מפתח: צדיק, מתנגדים, דבקות
|
מצב היהודים בפולין היה בד"כ טוב, אך לקראת המחצית השניה של המאה ה-17 המצב נהיה רע מאוד. האצולה בפולין נהגה להעביד בפרך את האיכרים על מנת להרוויח עד כמה שניתן, ובין האצולה לבין האיכרים תיווכו היהודים (איסוף מיסים, סחורות, נתנו עונשים). לכן היהודים היו מושא שנאתם של אותם איכרים. לסיבה כלכלית זו הצטרפה סיבה דתית עתיקה- שנאת היהודים כשנאה בין הנצרות ליהדות. לכן כשפרץ באוקרינה מרד קוזקים בשלטון הפולני, הקוזקים קראו לאיכרים להצטרף למרד ביהודים- אך הפולנים הצליחו לדכא את המרד ביהודים. בעתיד, בהנהגה בוגדאן חמלניצקי- המרד יהיה קשה יותר ולכן גם היהודים סבלו מהאיכרים והשלטון לא יכל להגן עליהם, אלא אפילו במקרים מסוימים על מנת להציל את עצמם הם הסגירו יהודים. נוצר מצב שבכל מקום שבו עברו קוזקים- חרבו קהילות יהודיות במוות קשה ואכזרי. מדובר במאות אלפי הרוגים- חיסול יהדות אוקראינה. מעטים ניצלו- חלק נשבו ע"י הטאטרים ונמכרו בכסף רב ליהודים במזרח-התיכון, חלקם ברחו לקהילות אחרות שנותרו שלמות. פרעות נוספות ביהודים אירעו כאשר הצבא הרוסי תקף את הקוזקים באזור רוסיה הלבנה וליטא. איכשהו, נכבשו כתוצאה מהמלחמה שטחים פולניים ע"י השוודים, וכתוצאה מהתאגדות פולנית חוזרת - הפולנים כבשו שטחים חזרה מהשוודים ובכל שטח חדש שכבשו- הם חיסלו את היהודים שהיו שם.
בחברה הכללית הממשל לגמרי התרופף, כמוהו גם הכלכלה וערים ועיירות התרוקנו מיושביהן. אנרכיה גמורה בארץ, רעב סבל ומגפות מהן סבלו גם היהודים. בסה"כ נחרבו כ-700 קהילות יהודיות, דבר שעורר את הכמיהה לגאולה. היהודים בחרו להימלט מחוץ לגבולות פולין או להישאר בפולין. בעיירות ובערים החורבות כמעט ולא נשארו רבנים ומלמדים משום שכולם היגרו לערים הגדולות כמו גרמניה, אוסטריה והולנד. הקהילות קיבלו כל אחד, (למרות שבעבר היו הגבלות שונות על כך) משום שמדובר בשעת משבר. היהודים סייעו בשיקום פולין משום שדווקא בהם בחרו האצילים לעזור להם בתהליכי השיקום ולכן התמנו היהודים למשרות חשובות- ויהודים שהגדילו את הונם של האצילים זכו לביטחון, הגנה וקורת גג. היות והשלטון הפולני התרופף לגמרי הקהילות היו די מופקרות ונאלצו לדאוג בעצמם לביטחון ולסוג של "פרוטקשין" מהרבה אצילים וערים. הקהילות היו צריכות לשלם סכומים רציניים שלא ממש היו להם. המהגרים העשירים שהיגרו לקהילות- לא עשו חשבון ודאגו רק לעצמם. בעושם כך הם לא פעלו למען הקהילה ורצונותיה אלא רק עבור עצמם, ולכן הם פגעו בארנדה (=הסכם בע"פ בקהילות היהודיות שבא להלחם בעובדה שהאציל שהציע מכרז עבור חוזה חכירה מסוים וציפה להצעה הגבוהה ביותר, ייאלץ בעקבות ההסכם הפנימי בתוך הקהילה להעניק את החכירה לחוכר הוותיק. בסה"כ ההסכמים מנעו מחלוקות ותחרותיות בתוך הקהילה). הקהילות שנקלעו למשברים כלכליים רציניים נאלצו לפנות ליהודים עשירים, שמתוקף עשירותם נתנו כסף לקהילות אבל מתוך כך דאגו להשפיע על הקהילות, למנות מקורבים לתפקידי מפתח, להשפיע על החיים בקהילה, להשתלט על מוסד הרבנות וכו'. הרבנים כבר לא מונו עפ"י אישיותם וחוכמתם אלא עפ"י עושרם, משום שרב עשיר לא זקוק לכספי הקהילה ויכול אף לתרום לה, ורב אחר זקוק למשכורת ולא יכול לתרום לקהילה. לאחר המבול נוצרו פערים חברתיים- היו שהתעשרו מאוד מהתקופה ע"י קידומם ועיסוקים חדשים שנפתחו להם, והיו שכלכלתם נתמוטטה והפכו לעניים מאוד. העשירים התקיפים ותלמידי החכמים נהגו בעושר ובכבוד כבני אצולה בעוד רוב העם מצוי במשבר כלכלי. שכבה של רבנים, למדנים ודיינים מצאה עצמה ללא פרנסה. רבים הידרדרו לקבצנות. כמו כן נוצרה שכבה של יהודים בעלי מלאכה שהתאגדו בחבורות על מנת לעזור אחד לרעהו ולפקח על ההכנסות והתחרותיות. בעקבות כל אלו נוצר מתח רב וניכור בין ההנהגה הפוליטית לבין העם, ה"עמך", דבר שהוביל למרידות, תליית כרוזים, שליחת מכתבים ואפילו פנייה לבתי משפט של גויים. נוצר מצב, עגום, בו אפילו תלמידי חכמים התנשאו ולא הושיטו יד לאחיהם בעת צרתם.
תפיסת החסידות בנוגע לזה שאלוקים נמצא בכל מקום בעולם ואין מקום פנוי ממנו, מושתת על הקבלה. הקבלה קבעה שכל התופעות בעולם נובעות מהתפשטות האלוקים בעולם. לעומת החסידות, הקבלה אמרה שהאלוקים מתגלה בעולם ב"סולם", יש דברים יותר קדושים ויש דברים יותר גשמיים וארציים. החסידות טענה שכל תופעה גשמית היא משהו אלוקי, בלי שום סולם. לכן הקבלה שאפה לעלות מעלה מעלה בסולם ואילו החסידות טענה 'שהאלוקים נמצא גם בדברים הקטנים'- ולא פסלה אותם. החסידות טענה שהעולם הוא אלוקי, לכן יש לגלות את האלוקים בעולם ולחשוף אותו.
החסידות קבעה שיש להדבק באלוקים- וזו מטרת היהדות והאמונה. על פיה- העולם הוא אלוקי, וכמו שאמרנו יש רק לחשוף ולגלות אותו בעולם. ההתקשרות והדבקות באל באה ע"י חשיפת האלוקים בעולם. מצד אחד, החסידות טענה שיש לאדם לבטל את עצמו בכלל כלפי אלוקים וקראה לכך "התאיינות", כלומר להגיע לענווה ולהפרד מהגאווה ומרדיפת הכבוד ובכלל מכל החשבה עצמית כלשהיא. ומדוע? מפני שאותם דברים שהזכרנו הם למעשה גדר בין האדם לאלוקים, ועל מנת לדבוק באלוקים יש להסיר את הגדר. האדם בעצם מבטל עצמו לגמרי, ומגלה שכל קיומו נובע מאלוקים שמחיה אותו- ומכאן מגיע לדבקות. בנוסף האדם צריך להמשיך ולעסוק בתפילה ותלמוד תורה- שע"י תפילה ותלמוד תורה בכוונה אמיתית, הוא מגלה וחושף את האלוקים בעולם (וכמו שאמרנו זהו תנאי לדבקות) המתבטאת בכך שאדם מכוון לאותיות, למילים וצורותיהן- שעפ"י החסידות הן אינן סתמיות כלל ובבחירתן יש כוונה אלוקית אותה יש לחשוף. היא קבעה שתפילה פשוטה שבאה מהלב, לא פחות חשובה מתפילה חשובה ומסודרת ואולי אפילו יותר. לעומת היהדות המוסרתית החסידות טענה שמעבר ממילוי רצון האלוקים בקיום המצוות האדם גם מגלה על ידיהן את האלוקים בעולם. החסידות הפכה את קיום המצוות מערך העומד בפני עצמו לאמצעי להגיע לדביקות (בדומה למה שנעשה בתלמוד תורה ותפילה, למשל). מכך צמצמה החסידות את הרעיון של קיום מצוות בדקדוק רב. החסידות גם טענה שניתן לעבוד את ה' בדרכים גשמיות, בטבע, ממש בפעולות הפשוטות ביותר כשם שהוא עובד אותו בפעולות חשובות וקדושות יותר. היות ויש לדעת את האלוקים בכל הדרכים אפשר לגלות אותו גם בהתבוננות בטבע ובשיחת חולין של ממש. אפילו לגבי האכילה והשתייה טענה החסידות שהם אמצעי להגיע לדבקות, היות ולהן אין מטרה בסיפוק התאוות אלא בזיכוך האדם והאמינו שגם מאחריהן יש אלוקים שיש לגלותו. ההתיחסות הייתה שאין ממש הבדל בין אכילה ושתייה לבין קיום מצוות שאר המצוות! היות ואמרנו שאסור שיהיה "גדר", הבדל כלשהוא בין אלוקים לבין האדם- על מנת שהאדם יוכל להגיע לדביקות, יש להסיר גדרות כמו עצבות ודכאון. איך מסירים? ע"י שמחה. החסידות הגדילה בחשיבות השמחה, ביטלה את רעיון התעניות והסיגופים וקבעה שתיית יין משותפת, ריקודים שמחים, וסעודות משותפות (יש לציין שלפני כן טענה היהדות המסורתית שדווקא בסגפנות יש לעבוד את האלוקים). לכן על האדם יש מצווה של ממש לשמוח תמיד. החסידות אולי שברה את כל הכלים כשטענה שאפשר לעבוד את האלוקים גם באמצעות המידות הרעות באדם. היא לא גינתה אדם על שהוא רוצה לחטוא- היא רצתה 'להפוך לו כיוון' כמו במגנט, ולהפוך את הכוח החזק והשלילי מאוד- לכיוון חיובי של דביקות באל. כאשר האדם, כך טענה החסידות, הופך את התאווה לדרך בה הוא מתבונן במידות האלוקים כדרך לדביקות באלוקים- הוא משנה את היחס לאותה תאווה והוא כבר לא חושב ותאוו אליה. למעשה יש למצוא את המידות האלוקיות הגנוזות אפילו בתאוות ובחטאים! כנ"ל גם לגבי ייסורים שבאים על האדם וגם בהם הוא צריך לרדת לשורשם ולחפש גם שם את התגלות האלוקים. אומנם הרעיון של להפוך את הרע לטוב הפך לבעייתי מפני שהוא קשה מאוד ורבים (ככל הנראה) לא ממש הצליחו והמשיכו ליפול בו, לכן לא כל הצדיקים החסידיים תמכו ברעיון זה.
כמו שהבנו, היות והאלוקים נמצא בכל מקום והוא ממש קרוב קרוב לבני האדם- מרחק הושטת יד, יש לאדם 'להושיט יד', לעשות מאמץ ולהגיע אל האלוקים. המאמץ הוא למעשה הדרכים שפורטו למעלה- והן ההגעה לדביקות.
היות ואלוקים, כפי שכבר אמרנו, מצוי בכל הבריאה, הוא גם מצוי בכל בריה ובריה (אדם ואדם). לכן על אדם לאהוב את רעהו כפי שהוא אוהב את האלוקים. לכן גם האדם מצווה באהבת הרשעים, משום שגם בם יסוד אלוקי- ומכן שק"ו שיש לאהוב את כל בני האדם שאינם רשעים. לכן החסידות הגבירה את המעורבות החברתית וניסתה להקל את מצוקת העניים שבחברה. החסידות טענה שיש לבטל את כל הגדרות בחברה, את כל המעמדות- גם הכלכליים ועם החברתיים. היא יצאה נגד דירוג אנשים עפ"י עושר\למדנות, בגלל ששוב עניין זה יוצר ריחוק ומחיצות בין בני אדם. באנשים הפשוטים לפעמים טמונות מידות טובות יותר מבגדולים ובמלומדים (יש לציין שאין החסידות מהללת עוני או בורות, אלא היא טוענת שאם אין יהודי יכול להגיע לכך, אין זה אומר שהוא פחות טוב מאחרים ושאין בו תכונות טובות).
לאדם הפשוט יש דאגות רבות והוא שקוע בעולם חומרי ומסובך, לכן ישנה דרך נוספת להגיע לדבקות והיא להתקרב ולהדבק אל האנשים שהם במעלה רוחנית גבוה- כלומר בצדיקים. הדיבוק בין חסיד לצדיק מתבטאת בזה שהחסיד ידבק בצדיק שנדבק באל. הצדיק למעשה מבני את בני עדתו להתעלות רוחנית ע"י דברי תוכחה ומוסר. הצדיק למעשה מעלה את האדם למצב של דבקות באל. גם את החוטא הצדיק יכול להעלות למצב של דבקות היות ובסיוע הצדיק הצדיק עושה סוג של 'היפוך מגנט' בראשו של החסיד (ע"י שהוא מדבק בו, קרוב אליו ולמד ממנו). הצדיק חש את תשוקותיו ותאוותיו של הרשע, ומחזיר את הכוחות והמידות האלוקיות הטמונות בהן- אל האלוקים. הוא מפנה את האנרגיה השלילית אל הכיוון החיובי.
הדרך הטובה ביותר לחסיד להגיע אל הצדיק היא לנסוע אל חצרו, ביתו של הצדיק ולהתחבר אליו. לא תמיד חסיד היה בקשר עם הצדיק- לפעמים הם היו גרים מרחקי קילומטר אחד מהשני. לכן נוצר מצב שחסיד "מאמין" שצדיק ומתחבר אליו אפילו ממקום רחוק. החסיד משתתף בדביקות בצדיק- אפילו עם הוא עומד במרחק ממנו. לכן הנסיעות אל הצדיק חשובות כיוון ששם הוא מחדש את אמונתו בצדיק ובעולמו. צדיקים אמרו: התדבקו בנו, ואנו נדבק באלוקים- וייצא בסופו של דבר שאתם דבקים יחד איתנו באלוקים (למרות מרחקים). הצדיק היה כמעין צינור והשפיע שפע לעדתו. הוא נתן לחסידיו ברכת בריאות ואריכות ימים, פרנסה ובנים. כתמורה נתנו חסידיו תרומה לבית הצדיק. הצדיקים היו למעשה האיברים החשובים והגדולים שבאדם:ראש, עיניים, לב. החסידים, לאיברים המעשיים והגשמיים: ידיים, רגליים. הנחה זו מדגישה כי יש סדר- הצדיק בראש וחסידיו יונקים שניים תחתיו.
הרב בד"כ פירש עבור האדם את התורה וההלכה, הדריך אותו בקיום מצוות. בסופו של דבר האדם לומד תורה והלכה, ומקיים מצוות- כמו הרב. לעומתו, הצדיק, הוא צינור ממש. מכאן שאין החסיד מקיים ומתחבר אל האלוקים בלעדי הצדיק, בלעדי המגע איתו. כמו כן לרבנים הייתה האפשרות להסתגר בבתיהם בעת משבר, להתנתק מקהילתם. לצדיקים אין אפשרות משום שהם צינור מחבר בין האלוקים לעם לכן הם אינם יכולים להתקפל ולברוח פתאום אל אוהלה של תורה. הצדיק והעם מושפעים זה מזה וזה לזה- לטוב ולרע. אצל הצדיקים ידוע שמעלתם היא לא משהו פרטי שלהם אלא משהו שניתן להם על מנת להעלות את כל העדה. הרבנים סיגלו לעצמם את תורתיהם, לדוגמא את הפלפול התלמודי- ולעיתים הסתגרו ב"מגדל השן" והיו רחוקים מהעם.
החסידות חילקה בין שני טיפוסים של צדיקים כנגד שני אבות האומה. נח היה דוגמא לצדיק בודד שלא התקשר עם אחרים והציל רק את משפחתו. הוא לא התפלל עבור בני דורו. הוא כמייצג של צדיקים שלומדים תורה לעצמם, מתבודדים ואינם מתקרבים לפשוטי העם. אברהם היה דוגמא לצדיק מחובר לעם, שמבקש רחמים על סביבתו, שעוסק בגיור, שנודד ומפיץ תורה- הוא כמייצג של צדיק שעובר ממקום למקום ומתקרב לפשוטי העם (החסרון בצדיק כזה היא העובדה שקרבתו להמון העם עלולה להרחיקו מהדבקות באל ולפגוע בה). בחסידות אימצו והחליטו לשלב בין שני הטיפוסים, בין התבודדות מהקהילה ולבין התחברות אליה- פעם ככה ופעם ככה, והבחירה ניתנה בידי הצדיק.
בד"כ ניתנה הירושה וההמשך לצדיק לתלמידו המובהק והקרוב ביותר או לבנו או לקרוב משפחתו הקרוב ביותר- מתוך ההנחה שהם הקרובים ביותר לדביקות כמו הצדיק. לאחר פטירת הצדיק קרו והיו חיכוכים חריפים בין יורשיו.
חסיד שהיה חלק מעדה חסידית היה דבק בו, פנה אליו תמיד, ניהל את חייו לפי הדרכתו ופנה אליו בבקשה עזרה רוחנית וגשמית. החסידים הניחו שההשתתפות בעדה כזו גורמת להם לגאולה אישית. ההשתתפות בעדה חסידית איננה מוגבלת לשטח אלא היא חובקת ומחברת את כל הקהילות ביחד. החסידים שהיו רחוקים מהרבי היו נאספים במקום מושבם, מתפללים יחד במנין "ספרד" (=נוסח החסידים), התכנסו לסעודות "שלישית" ו"מלווה מלכה". העלו סיפורים של הרבי והזכירו דברי תורה שלו. כך התחברו אליו ממקום מושבם. מדי פעם נסעו לחצרו. שיא הביקור בחצר הרבי- סעודת ה"טיש" (בשבתות ובחגים) והתפילות. בטיש היה מברך הרבי על הלחם, כולם ישבו סביב שולחן אחד, לוקח מעט לעצמו ומחלק לחסידים. החסידים אכלו משיירי הרבי וראו בהשתתפות זו התעלות רוחנית והגעה אולי לדביקות ממש. הם שתו יי"ש ביחד, אכלו סעודת שלישית וכו'. את בקשות החסידים לצדיק הם כתבו על "קוויטל", ובד"כ צורף "פדיון" (=תרומה לרבי) שהיווה סמל לכך שהחסיד פודה עצמו מצרותיו ע"י כך.
בחגים באו רבים לרבי והאירוח בביתו עולה הרבה. לכן כל חסיד נהג להפריש לרבי צדקה בביקוריו, כהשתתפות ביחד עימו. הצדיקות איננה משרה שמקבלים עליה משכורת לכן הרבי למעשה "חי" מאותן צדקות, שגם בחלקן חולקו בסופו של דבר כצדקה לעניים. הכל בגדר רשות. לפעמים התייחסו למעות כפדיון, כמו שציינו למעלה- ככפרת עוונות למניעת עונש מעל החסיד ומשפחתו. הצדקה סימלה קשר בין החסיד לצדיק. הצדיקים חיו חיים דלים וצנועים. אך אומנם חלק (קטן מאוד) מהחצרות היו מפוארות בהם חיו חיי פאר והדר- תשמישי קדושה מפוארים, מרכבה לצדיק, ארמון פאר למגוריו וכו'.
החסידות דיברה על אהבת האחר, על ביטול המעמדות והסרת המחיצות. לכן לא הבדילה בין תלמידי חכמים, בורים, עשירים, עניים- ודרשה מכל חסיד לכנות את רעהו בשמו הפרטי או בכינויו. החסידים אכלו ביחד מצלחות משותפות. החסיד ידע, שללא כל פרוטקציה אין לו הבדל בין עשיר לעני, חכם ובור- כולם זקוקים לצדיק באותה מידה. הנסיעה לרבי, הלינה המשותפת, האכילה המשותפת- עודדו והוסיפו לפירוק הגדרות המעמדתיות.
בקהילה החסידים כבר לא התייחסו לרב כאל מנהיג גדול, אלא רק כמורה הלכה ודינים- כאל מומחה לדין תורה. המנהיג הבלתי מעורער הוא החסיד- והוא האידיאל הדתי. הקהילה הפכה בעיני החסידים ככלי ארגוני בלבד. הצדיקים התערבו בדברים שונים בקהילות, למשל סידרו מחדש את נושא הארנדות שכמו שהזכרנו בתחילה היה מאוד רעוע (בעקבות חדירה המהגרים העשירים החדשים) ויצאו נגד מסיגי גבול בנושא הזה. היא התערבה בנושא פדיון שבויים ואספה כספים לפדיונם. חוכר שלא עמד בהתחייבות לאציל נשלח למאסר. החסידות דאגה לחוכרים מפני לחץ הפריצים. בנוסף התערבה החסידות בנושא השחיטה, היות והחסידות טענה שיש לשחוט בסכין מלוטשת שהייתה נפרדת מהשחיטה הרגילה בקהילה. השחיטה החסידית מוטטה את מעמדו של השוחט הקהילתי. השלטון הכללי היה בעד השתלטות העדה החסידית, מפני שטען שברצון החסידות לפצל את הקהילות היהודים, דבר זה יחליש את מוסדות הקהילה וזה יביא לטמיעת היהודים באוכלוסיה הכללית מהר יותר, לטענתם.
(סיכום זה עוסק מתחילת ההתנגדות המאורגנת לחסידות, להרחבה בקשר להתנגדות קודם לכן תוכלו לעיין בספר הלימוד "תנועת החסידות והחברה היהודית במזרח אירופה", עמודים 139-140).
כשהגאון מוילנא שמע על החסידים, מנהגיהם ופירושיהם- עוררו את עוינותו כלפיהם. ויכוח שהתקיים בשקאלוב בין שני מנהיגי הגדולים של החסידות ר' שניאור זלמן ור' מנחם מנדל מויטבסק. בוויכוח הועלו האשמות כלפי החסידים, והם סינגרו על עצמם. הגר"א ששמע על הוויכוח שמע על ביזוי תלמידי חכמים. ייתכן והגר"א קבע שהם מינים ויש לרדוף אותם בעקבות הויכוח וייתכן שסבר כך גם קודם לכן אלא שניצל את הוויכוח ואת התמיכה הציבורית ויצא בקביעתו מאוחר יותר. ראשי החסידים בעיר ווילנא הועלו למשפט בו נקבע בין השאר שכתיבהם יישרפו, הם יתנצלו ויתוודו בפומבי וכל הקהילות יתבשרו על פסק הדין- ובינתיים ישב אחד מהם במאסר. בעקבות כך הוכרז חרם על החסידים, המניינים של החסידים פורקו, והחסידים התמעטו והתחבאו. מאוחר יותר התאוששו ושבו להתגבש מחדש. מאוחר יותר נתקנו תקנות נגד החסידים והוטל עליהם "חרם גדול ונורא". פורסמו כרוזים בנושא, ואת החוברות שכללו את הכרוזים והאיגרות- קנו החסידים ושרפו. בהמשך ענו החסידים למתנגדים בספרים שפרסמו, ובעקבותיהם קבעו המתנגדים שיש להכריז חרם על החסידים, ולהודיע לכולם שינהגו כך. יחד עם זאת הגבירו החסידים את תעמולתם שלהם, וניסו להפריך את טענות המתנגדים. כנגד החסידים פעלו אפילו סנקציות כלכליות. בעקבות מחלת הגר"א וסכסוך בין קהל וילנא לרב הקהילה- שככו המאבקים והחלה אפוגה מסוימת. לאחריה המאבק עלה מדרגה והגיע לדיונים בבתי דין של גויים ושיחוד פקידים ממשלתיים על מנת שימנו רב חסידי כאן, שימנו רב מתנגד שם- וכו'. החסידים בשלב מסויים אפילו השתמשו במתחזה שעבר בין הקהילות והפיץ שמועות שהגר"א חזר בו מהתנגדותו לחסידים. כשהגיעו אגרות טענו שהן מזוייפות. עליית מדרגה נוספת הובילה להסגרה של חסידים לידי השלטונות. הגר"א מת סמוך לסוכות, וכשחגגו החסידים בשמחה בחג הואשמו בשמחה לאיד. מכאן פרסמו שיש לרדוף כל חשוד בחסידות, לקפח את פרנסתו, למסור אותו לשלטונות- הוא כבר איננו ישראל. אפילו ר' שניאור זלמן נתפס לשנת מאסר בתורכיה. כשהבינו השלטונות הרוסיים שאין מדובר בבגידה אלא במחלוקת בין היהודים- הכירה בחסידות בקיומם כקבוצה נפרדת ביהדות. אפשר לומר שמות הגר"א מיתן בין הצדדים, רבנים משני הצדדים הסכימו להיפגש. לסיכומו של דבר: היו שהתנגדו לחסידות מטעמים דתיים-אידאולוגיים (ביזוי תלמידי חכמים, סדר עדיפויות שונה), והיו שהתנגדו מסיבות חברתיות (מניינים וחצרות נפרדים, פיקוח על השחיטה, מוקד סמכות חדש- הצדיק).
ר' חיים מוולוז'ין (ר' חיים) היה תלמידו של הגר"א וממשיך דרכו. הוא העמיד את השקפת העולם המתנגדית. במרכז השקפת עולמו- תלמוד תורה שהוא המוקד הכמעט יחיד של החיים הדתיים. הוא מבסס את דבריו על הקבלה (בדומה לחסידות) אך מסקנותיו שונות בתכלית. בתלמוד תורה, זיקה בין האדם לאל והבאת האדם לדביקות- ובכך העברת השפע מהעולם העליון לעולם התחתון (בדומה לחסידות שגם גרסה שמי שדבק- זוכה לשפע אלוקי בעולם). אך רעיונותיי ביטא בהקמה ישיבת "תורת החיים" בוולוז'ין. עד אז הישיבות היו שייכות לקהילות (ובעקבות המצוקה הכלכלית לא עמדו לפעמים בהחזקת ישיבה ובנוסף החל זלזול בלימוד תורה) וכעת מדובר בישיבה על-קהילתית. ר' חיים שלח מכתבים ל"אוהבי התורה" בכל רחבי ליטא וקרא להם לתמוך בישיבה. התלמידים בה אכלו ולנו בעיירה. התלמידים שילמו על כלכלתם מהקבצה שחילקה הישיבה. הם עסקו רק בלימוד תורה בישיבה. לעולם בית המדרש לא נסגר, וכשקבוצה קמה קבוצה הלכה- כל זה כביטוי לקשר בין תלמוד תורה לקיום העולם, שלא יהיה רגע בלי תורה בעולם שמא עלול הוא להחרב. לראשונה נאספו כספים בצורה על-קהילתית לצורך ישיבה בשיטת השדרי"ם. בעקבות תלמוד התורה התחזק מעמד ראש הישיבה (שסמכותו נבעה מגדלותו בתורה) שהצטייר בד"כ כמנהיג כריזמטי. הקמת ישיבת "תורת החיים" היוותה יריית הפתיחה להקמה של ישיבות רבות אחרון בדמותה ובהשפעתה.
