|
נגד ראשוני הרפורמה היהודית הוטחה ביקורת חריפה. כחוט השני עובר בה הקטרוג העיקרי שהרפורמה הלכה בדרך ההתנגדות הקלה וחיבלה בדת ובמסורת הדורות מטעמי נוחות. ואכן, אפשר לומר שהרפורמה הלכה בדרך ההתנגדות הקלה, שדרכה הייתה נוחה וקלה יותר מדרכם של שאר הזרמים הדתיים בין יהודי אמריקה, הזרמים שרצו - ברב או במעט - לעמוד על בסיס המסורת המקובלת. אלא שנוחות זו הייתה יותר תוצאה מאשר סיבה. גישתם העקרונית של אנשי הרפורמה לשאלת התיקונים בדת נבעה בעיקר מתוך המגמה להתאים את הדת לצורכי החיים האמריקאניים, ומתוך הנחה שבסופו של דבר ייאלצו כל המדברים על ייחוד יהודי מקיף יותר להיכנע אף הם למציאות, ולקבל עליהם את דין הרפורמה. ראשי תנועה זו האמינו, כי הם מצאו את אבן-החכמים לשאלת הקיום היהודי באמריקה, וכי סופם של שאר היהודים להצטרף אליהם. כיוון שבנקודה מכרעת זו הם לא הצליחו להזדיין בסבלנות היסטורית וביקשו להחיש את התהליך, הם היו נאלצים להשלים עם המציאות ולהתייחד בתוך מסגרת רפורמית עצמאית מצומצמת. "מנהג אמריקה" לא נתקבל על ידי רובם המכריע של יהודי אמריקה, והפך מנהגה של חטיבה אחת בלבד. ניסיונותיהם של ראשי הרפורמה, ויצחק-מאיר ווייז בראשם, להשפיע ולשכנע באמצעות וויתורים ופשרות זמניים לא הצליחו, ומקוצר-רוח וחוסר סבלנות השלימה הרפורמה עם העובדה של צמצום המסגרת, ועם העובדה שהיא תצטרך להיאבק מרות על מקום והשפעה בחיים היהודיים באמריקה. ההליכה בדרך ההתנגדות הקלה ובקשת הנוחות סייעו בהרבה להתפשטותה של הרפורמה. הוסיפה על כך העובדה שהרפורמה, עם שהיו לה מוסדות וארגונים מרכזיים, הייתה גמישה ביותר, והשאירה חופש עשייה ליחידותיה - הקהילות. סייעה לה אף העובדה, שהציבור האמריקאני הכללי, אם כי מעולם לא התערב בחילוקי הדעות הדתיים הפנימיים בין היהודים, החל בכל זאת מגלה הבנה יתירה לרוחם של היהודים הרפורמיים, מאשר לצורות-ייחודם הדתי-הלאומי של שאר יהודי המדינה. מבחינה פסיכולוגית הייתה לגורם זה השפעה כלשהי. הרפורמה, מעצם טיבה, הייתה מסוגלת יותר לקשור קשרים עם העולם הדתי הלא-יהודי, ואף לייצג כלפי חוץ את הדת היהודית בכלל. הדיו של הפולמוס הדתי הפנים-יהודי נשמעו לא פעם מחוץ לתחום היהודי - בעיתונות הכללית והאנגלו-יהודית, ומתוך הדים אלה השתמע באופן ברור, שהרפורמה היהודית היא אמריקאנית יותר ומודרנית יותר מאשר יריביה ברחוב היהודי. אלא שיותר מאשר כלפי חוץ הצליחה הרפורמה היהודית להתקבל ברחוב היהודי כתנועה המזדהה עם אמריקאניות ומציאות אמריקאנית, כתנועה הקשורה בקדמה. בראשית התפשטותה הייתה הרפורמה נועדת כאילו לאכספאנסיה מהירה. המוני היהודים, שהגיעו לאמריקה כמהגרים והיו פזורים ברחבי הארץ נעים ונדים, מוטרדים בדאגות לפרנסה ולהשתרשות באקלים חדש, מנותקים מיהודים ומהווי יהודי, נתונים בסביבה זרה מלאה דינאמיות ומרץ, סברו כי על ידי הרפורמה הם יכולים לקבל מעין ריהאביליטאציה ושיקום יהודי. לא בכדי טענו יצחק-מאיר ווייז וחבריו, כי הרפורמה לא באה לחבל, אלא להציל את היהדות. הם הסבירו כי היא עשויה להציל ליהדות - ולו תהא זו רק "יהדות מינימום" - יהודים רבים, שבלעדיה הם עלולים להיטמע לחלוטין בתוך סביבה זרה, עד שלא יישאר אצלם סימן היכר יהודי כלשהו. ועובדה היא, כי יהודים רבים נאחזו ברפורמה כבעוגן הצלה, מבחינה יהדותית. הם הבינו, כי זוהי "יהדות נוחה". אולם בעיניהם טובה הייתה יהדות "נוחה" ומקוצצת מאשר לא-יהדות בכלל. אמנם בנקודה זו התפתח פולמוס חריף וממושך. יריבי הרפורמה טענו, ששכר ה"הצלה" בדרך זו יוצא בהפסד הגדול של חבלה וקיצוץ בנטיעות הדת והמסורת, וכי יותר משהיא תצליח לקרב יהודים ליהדות, היא תרחיק אותם ממנה. הרפורמה - אמרו המתנגדים - מחלישה באופן ברור את יצר המלחמה להמשך הקיום היהודי בחיים האמריקאניים. אלא, עובדה היסטורית היא, שסיסמות הרפורמה מצאו אוזניים קשובות רבות. סייעה לתהליך זה לא מעט העובדה, שמלכתחילה הייתה הרפורמה מזדהית בפסיכולוגיה של ההמון עם עלייה בסולם החברתי. בהיכל הרפורמי החלה מתרכזת העלית החברתית היהודית, חוגי העשירים והנדיבים, יהודים שהספיקו לבצר לעצם מעמד כלכלי ויד ושם בעולם הכלכלי, המדיני והתרבותי האמריקאני. יהודים אלה, אף על פי שנהגו ברפורמה ובהתבוללות, לא נהגו מנהג של התבוללות מוחלטת מהעדה היהודית בכלל. אולי הסתייגו בהרבה מובנים משאר היהודים, אולם לא הסתגרו בפניהם. עובדה היא, שבתוך ההיכלים נמשכה מסורת הפילנתרופיה היהודית במובנה הנאצל ביותר. יהודי הרפורמה בנו לעצמם היכלות ובניינים מפוארים לצורכי הציבור שלהם, אולם תמיד נתנו ידם למפעלי-עזרה פילנתרופיים ליהודים שמעבר לימים ולמהגרים יהודיים במקום. גדולי העסקנים הרפורמיים כיעקב שיף, הנרי מורגנטאו - האב - לואיס מארשאל, אוסקאר שטראוס ואחרים הרימו את קולם והפעילו את השפעתם המדינית לטובת היהודים לעת הצורך. הייתה, אמנם, קיימת מחיצה ברורה בין ה"יהודים" העשירים-השועים הרפורמיים ובין יהודי "עמך", שהגיעו באלפיהם מרוסיה ופולין. אולם עם זה נוצר יחס של הדרת כבוד כלפי השועים הנדיבים. למהגר היהודי שבא מאירופה המזרחית, קסמה יותר אישיותו של יעקב שיף מאישיותו של גוהן רוקפלר. האידיאל שלו היה, להגיע למדרגה של יעקב שיף. ברבות הימים אף נקבעה בפסיכולוגיה ההמונית, כי בעצם ההצטרפות לתנועת הרפורמה נעוצה עדות חותכת, שהמצטרף התעשר וטורח להתחבר לעילית החברתית היהודית. הרפורמה היהודית באמריקה הייתה ללא ספק מכשיר אדיר ויעיל בתהליך האמריקאניזציה של המוני המהגרים. יהודי, שמתוך איזו שהן סיבות לא יכול היה להמשיך ביהדותו המסורתית, עם זה לא רצה להתבולל לחלוטין, ראה עצמו מועמד מתאים לתנועה זו. מבחינה לאומית הייתה הרפורמה, לפחות בשלבה הראשון, תריס ומגן חזק מפני מגמות ההתבוללות המוחלטת. היא אפשרה למעשה גם התבוללות וגם קיום יהודי מיוחד. היא החזירה ליהודים רבים את כבודם העצמי. הם יכלו לעבוד את אלוקיהם לפי דרכם, בפרהסיה. גדולה מזו: הם יכלו להידמות אל שכניהם הלא-יהודיים, שזיקתם לדתותיהם הייתה בולטת לעולם. עד היום הזה אתה מוצא יהודים רפורמיים רבים, המסבירים בגלוי כי השתייכותם לקהילה היהודית באה מתוך שנאה להשתייך ל"כנסייה" דתית, מפני שכך מקובל באמריקה בכללה. אגב: מעניינת ואופיינית העובדה, שבאופן יחסי נמצאים במדינות הדרום יותר בתי כנסת מבשאר חלקי המדינה. בעוד שבכל אמריקה נמצא בממוצע בית כנסת אחד לכל 1300 יהודים, הרי בדרום יש בית כנסת אחד לכל 600 יהודים. פרשנים סוציולוגיים מסבירים עובדה זו בכך, שבמדינות הדרום האוכלוסים הלא-יהודיים הם בדרך כלל אדוקים יותר בדת ודבר זה משפיע באופן פסיכולוגי גם על היהודים שם. השתייכות לקהילה הרפורמית הייתה במקרים רבים תופעה אמריקאנית במהותה, מנהג המקום, חובה חברתית. באופן כזה נמצאו באמריקה כל הנתונים לגידול המהיר של התנועה הרפורמית והיא החלה להקיף חוגים גדלים והולכים. תחילה נמשכו אליה יהודי גרמניה, שהיו מושרשים בארץ, אחר כך הצטרפו אליהם חוגי האריסטוקראטיה העשירה והמצליחה. לא עברו ימים מרובים והתחילו נוהרים לתנועה זו אף המהגרים החדשים ביותר שהגיעו מפולין ורוסיה. זמן רב היו הרפורמים עסוקים בפולמוס החריף, שהתלקח בינם ובין היהודים האורתודוכסיים, שראו בדרכי הרפורמה ובתופעת התפשטותה המהירה סכנה מרובה ליהדות וערעורו המוחלט של הקיום היהודי העצמאי באמריקה. כן התלקחה מלחמת דעות חריפה בין הרפורמה ובין הזרם השמרני, שהיה בדרך כלל נוטה לקבל תיקונים דתיים קלים, בייחוד בשטח המודרניזציה של בית-הכנסת והפולחן הדתי, אולם לא היה מוכן להקריב על מזבח האמריקאניזציה עיקרי אמונה ויסודות מסורת ופולחן. בתוך מערכה כבדה זו הצליחה התנועה הרפורמית לקבוע את צביונה ודמותה, לגבש את הטיפוס הכולל של היהודי הרפורמי האמריקאני, להכניס קצת סדר במשנתה הרעיונית, לקבוע עמדה עקרונית ותכסיסית לגבי בעיות קונקרטיות של הקיום היהודי באמריקה ובעולם כולו. סייעה לתהליך זה לא מעט העובדה, שמההתחלה הבינו ראשי תנועה זו, כי כדי להצליח הכרח הוא לגשת באופן שיטתי ומתוכנן לחינוכם של מנהיגים רפורמיים צעירים, שיישאו בעול ההנהגה בכל יישובי היהודים. כבר בשנת 1875 מניח יצחק-מאיר ווייז את היסוד לקולג' הרפורמי בסינסינאטי, עיר מגוריו ומקום רבנותו. תפקידיו של הקולג' היה להכשיר "רבנים" רפורמיים, מבין ילידי אמריקה, או מבין הצעירים שהיגרו למדינה. הרבה מאמצים השקיע י. מ. ווייז בקולג' זה, עד שהפכו במשך הזמן למוסדה הרוחני המרכזי של היהדות הרפורמית במדינה. מתוכו יצאו במשך השנים מאות "רבנים" רפורמיים, שחינוכם היה באווירה רפורמית מובהקת. המוסד היה נאה בחיצוניותו ובסידוריו הפנמיים. סביבו התרכזו מורים מלומדים מובהקים ברובם מהגרים מגרמניה. מרדכי זאב רייזין מוסר ב"זיכרונותיו של ראביי רפורמי" תיאורים מעניינים על ההווי שהיה שורר במוסד זה על טיבם של המורים והתלמידים, דרכי הלימוד וכדומה. רמת הלימודים היהדותיים הייתה נמוכה, למרות שבין המורים היו מלומדים גדולים בחכמת היהדות. מלכתחילה צמצם הקולג' את תביעותיו הלימודיות בשטח היהדות. לשון הקודש נדחקה כאן לקרן זווית, והתלמידים שאבו את ידיעותיהם ממקורות תרגום. לעומת זאת הונח הדגש החזק בלימודים הכלליים צחות האנגלית, שיטות הטפה, הליכות-נועם חברתיות, פיתוח כשרונות ארגוניים וכדומה. הרפורמה לא דרשה מה"ראביי" ידענות מרובה, כי אם הטפה נאה ונימוסים נאים. ה"ראביי" היה צריך לשמש סמל לתנועה כולה. מובן אפוא, שהקולג' בסינסינאטי הצליח למשוך עשרות צעירים יהודיים, שמצאו כי במוסד זה ניתנת להם הזדמנות להתפתח ולעלות בסולם החברתי-הציבורי. נמשכו לכאן צעירים מהגרים, שבאו מעולם החדרים והישיבות באירופה. בסינסינאטי הם נתקבלו בזרועות פתוחות. כאן ניתנה להם האפשרות ללמוד מתוך הרווחה וביטחון כלכלי, מ"בית מדרש" זה יצאו הטיפוסים המתאימים להפצת הרפורמה. |
|
הרפורמה היהודית באמריקה לא נשארה סטאטית וקפואה. אמנם, ראשוניה טרחו לשוות לה צורה רוחנית מגובשת ודפוסים ארגוניים יציבים. הם כינסו אסיפות ו"סינודים" במגמה לייצב את המאחד והאחיד. הם טרחו לשוות לקולג' בסינסינאטי אופי של מוסד רוחני מרכזי לתנועה כולה. אלא שלא הצליחו בדבר. הרפורמה לא הייתה מעולם תנועה אחידה, וחרף עבודתם הרבה של יצחק-מאיר ווייז וחבריו היו קיימות בתוך התנועה משיכות לצדדים שונים וחילוקי דעות פנימיים. היו בתוכה קיצוניים ומתונים. ווייז השתדל להיות מקשר ומגשר בין הקצוות, והצליח בכך במידה מסוימת. אולם לא בכל. התסיסה הפנימית בתוך הרפורמה מצאה את ביטוייה בהמון רב של שינויי נוסחות ומנהגים, שנקבעו על ידי כל "ראביי" ועל ידי כל קהילה בהתאם לתנאי המקום, הזמן והאישים. אבות התנועה לא שיערו כנראה, שהרעיון הרפורמי ביסודו ובמהותו נוגד את הסטאטיות והקיפאון. הרפורמה, במידה שאין היא מתכוונת להיקרע לחלוטין מגוף האומה, סופה לתהות על קנקנה ולעסוק בלי הרף ברפורמה נוספת. אמנם, עבר זמן רב עד שהרפורמים היהודיים באמריקה למדו את הלקח הזה והחלו להסיק ממנו מסקנות למעשה. היה צורך, כנראה, בחומר רב מהניסיון, כדי שאפשר יהא לזוז מעמדות דוגמאטיות שנקבעו בהתחלה; היה צורך בשינויים כבירים בחייה ובמעמדה של יהדות אמריקה ובחייהם של יהודי העולם; היה צורך בכך, שתנועה זו תראה במו עיניה את תוצאותיו של חינוכה אצל בני הדור השני והשלישי, כדי להיווכח שיש צורך בביקורת וברפורמה נוספת. והואיל והרפורמה היהודית באמריקה לא ניתקה מעולם את קשריה עם בית ישראל - היא לא נכנסה לקיפאון, שאין ממנו מוצא. סייעה בכך לא מעט העובדה, שעם התגברות ההגירה היהודית מאירופה המזרחית חדרו קימעא קימעא לתנועה אלמנטים יהודיים עממיים. יהודים אלה, עם שטרחו להתאים עצמם לרפורמה האמריקאנית, לא יכלו להשתחרר מעבותות הקשר לכלל ישראל ומהזיקה הריגשית לנוסח העבר. בצורה בלתי מאורגנת ובלתי מכוונת הם השפיעו עליה מבפנים. תהליך זה אפשר להדגים באופן בולט ביותר ביחסה של זו אל התנועה הציונית. הרפורמה בדמותה האמריקאנית הקלאסית התנגדה באופן עקרוני לכל מגמה המייחסת לעם ישראל סימן-לאומי. בנידון זה לא הבדילו אנשיה בין היהודים באמריקה ובין היהודים בשאר הגלויות. הם שללו את הייחוד הלאומי בכל מקום ובכל התנאים, אף על פי שהסכימו והניחו, כי ייחוד דתי אפשרי הוא, ואינו נוגד את צרכי ההתבוללות, בייחוד באמריקה שבה נפרדה הדת מהמדינה. משום כך עקרו מתוך סידורי-התפילות, את כל הקטעים המדברים על אמונת המשיח, שיבת ציון וקיבוץ גלויות. מבחינה לאומית הם ראו את עצמם אמריקאנים לכל דבר. ממילא מובן, שהרפורמה יצאה באיבה גלויה נגד כל מאמץ לארגן תנועה ציונית באמריקה. לאחר הקונגרס הציוני הראשון פסק יצחק-מאיר ווייז, כי: |
"זה לא היה קונגרס והוא לא היה יהודי".
|
| בוועידת "הרבנים" הרפורמיים במונטריאול - 1897 - עמד ווייז בראש הסיעה האנטי-ציונית, והחרו החזיקו אחריו האריות שבחבורה הד"ר איינהורן, ד"ר קופמאן קוהלר ואחרים. דויד פיליפסון, מחבריו ותלמידיו של ווייז, נתן ביטוי לעמדתם כלפי התנועה הציונית במילים אלו: |
"אנו מתנגדים ללא-רתיעה לציונות הפוליטית. היהודים אינם אומה, כי אם קהילה דתית".
|
|
ההתנגדות ללא-רתיעה לתנועה הציונית לא הצטמצמה לשטח התיאורטי בלבד, כי אם עברה לתחום המעשי. די לומר, כי בקולג' בסינסינאטי היה שורר בגלוי יחס עוין לציונות, וכי ראש המוסד - אחרי ווייז - ד"ר קופמאן קוהלר פיטר ממשרותיהם כמה מורים מלומדים, שנמצאו אוהדים לרעיון הציוני. הקולג' הרפורמי והתנועה הרפורמית בכללה הפכו למעשה למרכזי-התעמולה האנטי-ציונים באמריקה, ולא צמצמו את התנגדותם בתחום היהודי הפנימי, אלא הוציאו לחוץ - לעיתונות האנגלית והאנגלו-יהודית. הם לא נרתעו אף בשעה, שאישיות דגולה כלואיס בראנדייס העמיד עצמו בראש התנועה הציונית. דבר ידוע הוא, כי כמה מנהיגים בתנועת הרפורמה סבלו מרדיפות על היותם ציונים. כזה היה גורלם של י"ל מאגנס ושל סטיפן ווייז. אלא שבמרוצת הזמן זז הקרח הדוגמאטי והעיקרון הרפורמי המקודש של אנטי-לאומיות ואנטי-ציונות עבר אף הוא תהליך של רפורמה בכיוון של התקרבות לציונות. אפשר, כמובן, להסביר שינוי יסודי זה בהשפעתם של כמה מנהיגים - מאגנס, ווייז, ר. גוטהיל סילבר וכדומה - ואישים רפורמיים שהתקרבו להשקפה הלאומית - מארשאל, ווארבורג - אולם ההסבר ההיסטורי הנכון ביותר הוא, שהמחשבה הרפורמית לא יכלה בשום אופן להתעלם מעובדת הייחוד הלאומי, הקיים למעשה בהכרתם ובהרגשתם האינטואיטיבית של המוני היהודים בעולם ובאמריקה גופה, לרבות רבים מהיהודים הרפורמיים עצמם. היהדות הרפורמית באמריקה לא יכלה להישאר זמן רב בעמדתה השלילית, הנוקשה, לנוכח הצלחתה המדינית והמעשית של התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולנוכח ההתלהבות הרבה שעוררה הצלחה זו בין יהודי אמריקה. אך לא רק ההצלחה הציונית בארץ ישראל ובאמריקה חוללה את המהפכה האידיאולוגית בתוך הרפורמה, אלא גורמי-לווי אובייקטיביים אחרים. האידיאולוגיה האנטי-לאומית והאנטי-ציונית של יהודי הרפורמה התגבשה בתקופה, בה נמצא היישוב היהודי באמריקה בתהליך של התהוות. רובם המכריע של היהודים עדיין לא היו מושרשים בחיים האמריקאניים. חובת האמריקניזאציה המהירה של היהודים המהגרים נראתה אותה שעה כתפקיד החשוב והדחוף ביותר. בעלי הרפורמה ראו עצמם זרועה החזקה של האמריקאניזציה ולא הסתירו כלל דבר זה. נדמה היה להם, כי הם עושים שירות חשוב מבחינה אמריקאנית ויהודית כאחת. אולם שיקולים אלה שוב לא היו כה אקטואליים וכה מכריעים בשנות העשרים של המאה שלנו. אותה שעה כבר עשתה האמריקניזציה את חלק הארי מעבודתה בציבור היהודי. רובם הגדול של היהודים באמריקה הגיעו לכלל השתרשות עמוקה בחיי המדינה. מעמדם היה איתן יותר מאשר בעבר וחייהם הציבוריים קיבלו צורה קבועה ויציבה. למעשה נקבע בחיים היהודים מעין "מנהג אמריקה" כללי ומקיף, שדבר לא היה לו עם "מנהג אמריקה" שחלמו עליו יצחק-מאיר ווייז וחבריו, ראשוני הרפורמים. מתוך כך אי-אפשר היה, שהדור הצעיר של הרפורמים היהודיים יוסיף לאטום את אוזניו ולהעלים את עיניו מההתפתחות החדשה. לאט לאט חדרה ההכרה, שהרפורמה הקלאסית-המקורית טעתה בהערכותיה, הואיל ורפורמה דתית צרופה איננה מחייבת מבחינה אידיאולוגית יחס של שלילה גמורה ועוינת לזיקה לאומית יהודית. קמה, אפוא, סיעה שלימה של "רבנים" צעירים ועסקנים ציבוריים, שפיתחו את המחשבה כי הרפורמה צריכה להתרכז בתחומים הדתיים בלבד, ולא לחייב לעמדה אחידה בעניינים יהודיים. הנמצאים מחוץ לתחומים מדויקים אלה. סיעה זו לא ראתה מלכתחילה סתירה כלשהי בין הרפורמה הדתית ובין הרעיון הציוני. דבר המוטל בספק הוא, אם אנשי הרפורמה הציונים שיערו באותם הימים, כי במשך כמה עשרות שנים עתידה התנועה הציונית להצמיח את מדינת ישראל, ולעורר על ידי כך שלל של בעיות יסודיות חדשות בעניין האחדות הלאומית של יהודי העולם ויחסם של יהודי התפוצות למדינת ישראל. מסתבר, שלא היה עיסוק רב בבעיות אלו. אם כי יש לומר שדווקא ראשוני הרפורמים, שהתנגדו חריפות לרעיון הציוני, היו מעלים בתוך נימוקם האנטי-ציוני את הסבר שההגשמה הציונית עתידה להביא לתוך סבך אותם מיהודי אמריקה, הרואים את עתידם באמריקה. הרביזיה של העמדה האנטי-ציונית בתנועת הרפורמה היא אחד הגילויים המרנינים ביותר בחייה של יהדות אמריקה בדור אחרון. אם הסנוניות הראשונות היו צריכות לעשות מלאכתן בסתר, הרי במשך זמן קצר בוצע שידוד מערכות גלוי. הסיעה הציונית בין "רבני" הרפורמה הגיעה להשפעה מכרעת ועזרה בכך למאבק הציוני ובליכודה של יהדות אמריקה סביבו. מבין "רבני" הרפורמה יצאו מנהיגים ציוניים נודעים כסטיפן ווייז, אבא הלל סילבר, פיליפ ברנשטין, ג'יימס הלר וכדומה. הרעיון הציוני חדר לתוך ההיכלים והוכר כגורם לגיטימי, שאינו סותר את עקרונות הרפורמה הדתית. אפילו אותם העסקנים ו"הרבנים" הרפורמיים, שלא הסכימו להזדהות מוחלטת עם התנועה הציונית ונשארו "לא ציונים", התקרבו אף הם לעבודה לאומית ופרו-ציונית. יהודים כלואיס מארשאל וג'יימס ווארבורג נמנים עם סוג זה. בוועידות ה"רבנים" והעסקנים הרפורמיים בתקופה האחרונה לא זו בלבד שנשמעות בהן הרצאות על נושאים של בניין הארץ, ולא זו בלבד שמתקבלות החלטות פרו-לאומיות - כדאי להזכיר, כי עבודת המגביות היהודיות לטובת בניין הארץ קיבלה תנופה רבה משעה שהיהודים הרפורמיים שינוי את יחסם לרעיון הלאומי-ציוני - אלא שאף שגרירה הרשמי של מדינת ישראל מוזמן לשאת בהן את דברו. בוועידות אחרונות אף הונף ברמה דגלה של מדינת ישראל - הדגל הציוני. דבר המובן מאליו הוא, שלא כל הקהילות הרפורמיות נגרפו עם הגל האדיר של ההתעוררות הלאומית. האידיבידואליזם הקהילתי עדיין חזק הוא בתנועה זו והוא בולט בנקודה הציונית, כשם שהוא בולט בשטחים רבים אחרים. הציונות עדיין לא כבשה את כל הקהילות האלו, ולא הצליחה להכניס תחת כנפיה את כל "הרבנים" והעסקנים הרפורמיים. לא בכל קהילה רפורמית חוגגים את חג-העצמאות של מדינת ישראל. לפי שנמסר בוועידת-היובל של ברית הקהילות הרפורמיות - במלאות שמונים שנה לייסוד הברית הזו, הרי למעלה מחמישים אחוז של ההיכלים הרפורמיים מציינים את חג העצמאות בתפילות מיוחדות בשבת הקרובה לחג זה. ישנן קהילות רבות, המסתייגות לחלוטין מכל זהות שהיא עם מגמה לאומית ופעילות ציונית. תופעה זו אתה מוצא אף בקהילות שבהן משמשים "רבנים" ציוניים, ומכל שכן - בקהילות שבהן ה"רבנים" דבקים בהשקפה האנטי-ציונית מיסודה של הרפורמה הקלאסית. מספר של "רבנים" רפורמיים הצטרפו בפועל אל ה"קאנסיל פור דזשודאיזם" האנטי-ציוני, מיסודו של לסינג רוזנבאלד. "רבנים" רפורמיים כלזארון ואלמר ברגר העוסקים בהסתה אנטי-ציונית בפומבי. אלא שהתנועה הרפורמית כתנועה חדלה מלהופיע כגורם אנטי-ציוני מאורגן. מעניינים הם דבריו של ד"ר יוליאן מורגנשטרן, לשעבר נשיא הקולג' הרפורמי בסינסינאטי, הואיל ובדברים אלה הוא נותן ביטוי ממצה לעמדתה העיונית של תנועת הרפורמה לגבי הציונות ומדינת ישראל: |
"אנו, הזרם הרפורמי, סבורים כי ישראל היא אומה, עם סגולה, עם דתי - - - אכן, לשעבר היה ישראל עם מדיני, ואין זה כלל מן הנמנע, בייחוד לאחר האירועים בחודשים האחרונים, שחלק מעמנו יהא מחדש מעין עם מדיני בארץ, שבה שכן ישראל בראשונה. אלא שאנו סבורים, שקיום לאומי-מדינה, בעבר כבעתיד, אינו אלא מקרה בקיומו ההיסטורי של ישראל".
|
|
כדברים האלה הוא אמר בשנת 1945. בוועידתם של הרבנים הרפורמיים. בשנת 1947 טיפל שוב ד"ר מורגנשטרן בשאלה זו ואמר: |
"הרי זו עובדה שאין להכחישה, כי רובו המכריע של עם ישראל בעולם הוא כיום ציוני במחשבה, באמונה ובתכנית. - - - הציונות היא תגובתה הטבעית של נשמת העם היהודי".
|
|
הנואם הוסיף ודיבר על כך, שכל היהודים בעולם מאוחדים בדעה, שבארץ ישראל יש בהחלט צורך בטיפוס חדש של מדינה. |
"אולם הכינוי "אומה עברית" - דזשואיש ניישון - יהא חל - לדברי ד"ר מורגנשטרן - על יהודי ארץ ישראל בלבד" (מצוטט לפי א. דוקר, איווא בלעטער, כרך 33, 1949).
|
|
ממש אותה התפתחות מעניינת, שמצאנו בתנועת הרפורמה ביחס לשאלות הלאומיות והתנועה הציונית, אפשר למצוא אף בשטחים אחרים, שיש להם קשר אינטימי יותר לחייה הפנימיים של הקהילה הרפורמית. אף בעניין זה נוכחו הרפורמים, כי אבות התנועה טעו בהערכתם ולא הצליחו לשער בדיוק ההתפתחות העתידה לבוא. בעוד שאבות התנועה חתרו לאמריקאניזאציה גמורה של יהודי אמריקה מצד אחד ולהצלת היהדות למענם מצד שני, אירע שהאמריקאניזאציה התקדמה בצעדי ענק והשיגה אף את גבולותיו של הייחוד היהודי וכל הכרוך בו. במידה רבה שימש ההיכל הרפורמי תחנת מעבר להתבוללות גמורה. מתוך שהוא טרח לחקות את הפולחן הדתי הלא-יהודי, הוא גיבש מעין יהדות מאובנת וקפואה, שלא היה כלל ביכולתה לקיים זיקה יהודית-מתמדת. בעוד אשר ראשוני הרפורמים באמריקה מצאו בהיכל מקום מקלט יהודי-דתי, נהנו מסדרי הפולחן והתפילות, ומצאו עניין בסידורי התפילה המתוקנים והמתורגמים לאנגלית ובטכסים הדתיים המודרניים, הרי בני הדור השני והשלישי לא יכלו כבר להסתפק בכך. כיוון שבני הדור הצעיר, ילידי אמריקה וחניכי תרבותה, היו כבר משוחררים לגמרי מכל אותו מכלול של רגשות סנטימנטאליים לנכסיה של הדת היהודית, לנוסח העבר, ומכיוון שלא הייתה להם עוד כל זיקה נפשית לכלל ישראל יכלו הם ביתר קלות להשתחרר אף ממצוות הזיקה לקהילה ולהיכל עצמו. ההיכל נראה היה בעיני הדור הצעיר כמשהו המכיל בקרבו את העבר החנוט, שאין לו מגע עם המציאות האמריקאנית היום יומית, ואין לו משמעות רבה לגבי צרכי ההווה. הרפורמה טרחה למעט ככל האפשר את הניגודים שבין היהודי והלא יהודי באמריקה, ומשום כך השתדלה לא רק לחקות את הפולחן הלא-יהודי ולהידמות לכנסיות הפרוטסטאנטיות, אלא אף לצמצם את שטח הניגודים העקרוניים. התנועה לאחווה הבין-דתית, שבאה בעיקר להוכיח את המשותף והדומה שבתות השונות,מצאה אחיזה חזקה בתנועה הרפורמית היהודית. אולם ככל שטרחו הרפורמים להעמיד את ההיכל על בסיס של קרבה ודמיון לכנסייה הפרוטסטנטית, כן גרמו לטשטוש הכרתו הדתית היהודית של היהודי הרפורמי, וכן היא חיזקה אצלו למעשה את ההכרה, כי ההיכל והכרוך בו טפלים הם ובלתי הכרחיים במציאות. היהודי הרפורמי הצעיר שוב לא הבין על שום מה בעצם הוא צריך להתבדל והתייחד אף מבחינה דתית משכניו הלא יהודים; על שום מה הוא צריך לקיים חגים ומועדים יהודיים נפרדים, והוא אסור להשתתף בחגיהם הדתיים של שכניו הלא יהודיים. היהודי הרפורמי הצעיר עמד בפני מציאות, שנוצרה - מצד אחד - כתוצאה מצמצומה המקסימאלי של מצוות הייחוד היהודי-הדתי על ידי הרפורמה, ומצד שני - כתוצאה מהרפורמה החריפה, שחלה ברובן של הנסיות הנוצריות באמריקה - פרט לכנסייה הקתולית. - היהודי הרפורמי בין לא יכול על שום מה אין הוא יכול להסתפק בפולחן הדתי בכנסיות היוניטארנים, הקווייקרים, או קריסטיאן סיינס, בעוד שכנסיות אלו הספיקו לטשטש ולצמצם בהרבה את האמונה ב"אותו איש" והן מוכנות לקבל את היהודי בזרועות פתוחות. כן הוא לא הבין על שום מה אין הוא יכול להיות שותף ומשתתף בחגים נוצריים מובהקים כחג המולד, בעוד שרבים מהנוצרים עצמם רוקנו את החג הזה מתוכנו הדתי המקורי והפכוהו לחג עממי כללי, בעל משיכה רבה. כן התגבש במשך השנים הטיפוס של היהודי הרפורמי באמריקה ועוצב הווי של יהדות זו. אי-אפשר כמובן לדבר על אחידות גמורה בטיפוס ובהווי זה. אולם אפשר לשרטט את הממוצע והכולל. היהודי הרפורמי ראה עצמו אמריקאני לכל דבר, בחיים ובחברה הוא טרח לטשטש ככל האפשר סימני היכר יהודיים. הוא לא הקפיד על חברה יהודית והיה אדיש לחלוטין לבעיות יהודיות. הוא טרח לחדור למסדרי האחווה האמריקאניים, לאגודות המאסונים ולחברות פילנתרופיות כלליות; לקלובים חברתיים ולהנהלות לשכות המסחר, ארגוני הצלב האדום וחברות פטריוטיות. יהודי טרח למלא את חובתו כלפי ההיכל, אולם לא נמנע מהליכה אל הכנסייה היוניטאריאנית או לאסיפת הקווייקרים. במקרים רבים תרם היהודי מכספו לצורכי הקמת בניינים לכנסיות הנוצריות, ויהודים אף נמנו עם וועדות הבניין של הכנסיות הללו. בתוך אקלים דתי חופשי וליבראלי ביותר לא ראה היהודי הרפורמי צורך להמיר את דתו דווקא. הסביבה הנוצרית לא עמדה על כך, וממילא מנע עצמו מהתלבטות יתירה בשטח זה, אולם שאלת נשואי התערובת הטרידה יהודים אלה בלי הרף. ה"רבנים" הרפורמיים, אמנם, לא ראו בעין יפה תופעה זו, ואף התנגדו לה בכל החריפות בהחלטות הסינודיות ה"רבניות", במאמרים בעיתונות שלהם ובהטפות בהיכלים. אפילו הקיצונים שביניהם ראו בנשואי תערובת סכנה חמורה לקיומה של היהדות הרפורמית עצמה. ד"ר איינהורן הנ"ל אמר אי פעם, כי נשואי התערובת הם: |
"המסמר האחרון בארון היהודי של גזע יהודי קטן זה עם תעודתו הנעלה".
|
|
אולם הרפורמים לא יכלו לעצור בעד התפשטות המגיפה, ונאלצו במשך הזמן להסתגל אליה ולאשר אותה בהסתייגויות מסוימות. "רבנים" שלהם שמשו בעצמם "מסדרי קידושין" בטכסים של נישואין כאלה ועמדו רק על כך, שהצד הנוצרי יתחייב בכתב, כי ילדי הזוג המתחתן יתחנכו ברוח היהדות. במציאות האמריקאנית לא היה ערך רב לתנאים אלה, ונשואי תערובת פשטו ברחבי המדינה, בייחוד ביישובים יהודיים קטנים ובמדינות הדרום. נשואי תערובת אף לא היו כרוכים בטרגדיות משפחתיות וקהילתיות. יהודי הרפורמה הסתגלו למציאות, אף על פי שלא ראוה בעין יפה ולא אישרוה להלכה. הם החלו מרגישים, כי אין כלל ביכולתם לעצור את תהליכי ההתבוללות הגמורה, וכי קצרה ידם להשפיע על הדור הצעיר שיבקר לעיתים תכופות בהיכל, או להניע את הילדים הצעירים לבקר בקביעות את בתי הספר ביום א' - סאנדי סקולס, - כדי לקבל חינוך יהודי כלשהו. הדור הצעיר לא גילה עניין בהיכל, שהיה חסר אווירה דתית אינטנסיבית, והילד הצעיר לא מצא עניין רב בשיעורים שניתנו בבית הספר ליום א'. כעבור עשרות שנים הספיקו, אפוא, כדי שהרפורמה היהודית תתחיל לתהות באופן רציני על קנקנה ולבדוק את ביתה הרוחני. כל עוד נשמעה ביקורת על דרכיה מצד חוגים יהודיים אנטי-רפורמיים, לא הייתה הקרקע כשרה לרביזיה. אולם משנצטבר חומר ניסיוני רב בתוכה גופה, החל התהליך הרציני של חיפוש דרכים חדשות. השפיעו כמובן, בנידון זה גורמים רבים, ובראש וראשונה אותם גורמים ממש, שהשפיעו לשינוי העמדה לגבי השאלה הלאומית-הציונית. בינתיים תם ונאסף לעמו הדור הראשון של הרפורמים, דור המהגרים מגרמניה, ולתוך הקהילות הרפורמיות חדרו יותר ויותר שכבות מהגרים מאירופה המזרחית. עדיין נשאר ההיכל במעמדו האריסטוקרטי המיוחס, מקום ריכוזה של העלית החברתית העשירה, אלא שבכל זאת החלו מתבלטים סימני היכר של השפעה עממית. יותר ויותר נמצאו יהודים ו"רבנים" רפורמיים, שנסתגלו למחשבה כי תנועתם הרחיקה לכת בהתבוללותה, ובהתנכרותה לכלל ישראל ולהווי החיים שלו. יותר ויותר הם החלו מרגישים, כי אין הרפורמה יכולה להמשיך בעמדותיה הנוקשות והדוגמטיות, וכי היא חייבת להתאים את עצמה למציאות. עלו וגאו סנטימנטים יהודיים טמירים, ונעו נימות שבלב. גברה ההרגשה, כי יש להגביר את הסולידאריות הכלל-ישראלית. בשנות העשרים טען סטיפן ווייז, כי: "ניטל סם החיים מיהדות הטמפל", וכי כוחה של היהדות הרפורמית היה רק בהתנגדותה ליהדות האורתודכסית". בהזדמנות אחרת הביעה הנ"ל את הדעה, כי: |
"אחרי מלחמה ארוכה באורתודוכסיה הפכה הרפורמה עצמה פורמלית וחסרת חיים"
|
| וכי |
"בסינסנאטי היה יותר רצון לעסוק בהמשך היהודי של העבר מאשר בחזון העתיד".
|
|
הזכרנו את סטיפן ווייז, משום שהוא היה אחד הראשונים, מהאישים שעמדו בשתי רגליהם בתחומי הרפורמה שהיגיע למחשבות של רביזיה ושטרח לתת לה צורה מעשית על ידי יצירת תת זרם רפורמי - "פרי סינאגוג". ניסיונו היה מכוון נגד השעמום הרפורמי ונגד התנאים המשפילים ש"ברבנות הרפורמית". אגב: בעניין "ההשפלה שברבנות הרפורמית" הוא מספר פרטים מעניינים בזיכרונותיו. בזמנו הוא הוזמן לשמש ברבנות ב"היכל עימנואל" בניו יורק, אולם גבאי ההיכל, ובייחוד לואיס מרשאל, לא ניאותו לתנאיו. סטיפן ווייז דרש, כי יינתן לו חופש ביטוי גמור מעל דוכן ההיכל. ואילו גבאי הקהילה השיבו על כך, כי אין הם מוכנים לזוז מהמנהג המקובל, שה"רב" הרפורמי מוכרח להיות כפוף לגבאים בכל, לרבו פיקוח וביקורת על תוכן הטפותיו. "סוף-סוף יש הבדל בין כומר לראביי" - אמר יעקב שיף, מראשי ההיכל. הגבאים לא וויתרו על התנאי, שבכל מקרה של חילוקי-דעות יסודיים בין הגבאים והרב - החובה על ה"רב" להיכנע או להתפטר והוא סירב לקבל את "הרבנות המשפילה", אשר כלפי חוץ הייתה מקובלת כשיא של קריירה ברבנות הרפורמית. ניסיונו של ווייז, להכניס מתינות בשיטת הרפורמה נכשלה בחיים, בספר זיכרונותיו הוא מודה בכמה מטעויותיו, כגון פעולתו לקבוע תפילות ביום ראשון בשבוע במקום יום השבת - אם כי הוא מדגיש שלא היה ברצונו להמיר חלילה את השבת ביום ראשון - קריאת התורה באנגלית וכדומה. דבריו מובאים בזה כדוגמא לדעות ולדברי-ביקורת, שהחלו להיות רווחים בתוך התנועה הרפורמית. ובעקבות אלה החלה בכל זאת התפתחות הדרגתית ומתמדת, שאפשר לראות בה מעין מגמה לשוב לדרך ולצורת-חיים יותר יהודית. |
|
לא קל הוא למנות את פרטי הגילויים הרבים, המסמנים את תשובתה ההדרגתית של יהדות הרפורמה לצורות-חיים יהודיות. הואיל ותשובה זו אינה מודרכת ומכוונת על ידי מוסדותיה הארציים של התנועה, אלא מופיעה בצורה ספונטאנית וללא אחידות כלשהי. כשם שהתרחקותה הראשונה מהיהדות הייתה מושפעת מתנאי המקום, הזמן והאישים, כך מושפעת התשובה ליהדות מגורמים אלה. המדובר הוא לא בתהליך של שינוי-ערכים יסודי ועקרוני בתיאולוגיה הרפורמית, אלא בגיאותה של כמיהה ספונטנית לצורות חיים יהודיות, למנהגים מסורתיים, לפולחן יהודי מקורי יותר. בדיוניו של "המכון לבעיות תיאולוגיה יהודית-רפורמית" - מרץ 1950, בסינסינאטי - הוקדשה תשומת-לב מרובה לבעיות האחידות והסמכות בתנועה הרפורמית. באותה הזדמנות נשמעה הרצאתו של ה"ראביי" ל. סילברמאן על "שאלת שולחן ערוך בשביל היהדות הרפורמית". המרצה הוכיח, כי הגיע הזמן שיהדות זו תקבע לעצמה "שולחן ערוך", שיכניס אחידות בהווי שלה. בדיוניו של אותו מכון הוכח, כי בעוד שה"רבנים" הרפורמיים לא יכלו להגיע לכלל דעה אחידה בבעיות תיאולוגיות המטרידות אותם, הם היו בדעה אחת שרצוי ביותר סיגולם של נוהגים מעשיים אחידים בפולחן, בטכס ובדין. ברוב קולות מכריע נתקבלה החלטה, לבקש את הוועדה הארצית של ה"רבנים" הרפורמיים לחבר "מדריך לפראקטיקה הרפורמית היהודית". הרפורמה בימינו היא יותר עניין של נוסח-חיים והווי מאשר מערכה תיאולוגית-עקרונית. ספק רב, אם ה"רבנים" שלה ייגשו למלאכת חיבורו של "שולחן ערוך". עניין זה הוא מסוכן ביותר לגבי שלומה הפנימי ואחדותה של התנועה, בייחוד בזמן שיותר ויותר מסתמן בה תהליך של ריבוי-גוונים, שינוי מנהגים וחילופי נוסחות-חיים. "הפדראציה הארצית של מסדרי הגברים בהיכלים הרפורמיים" הגישה לוועידה ה- 41 של ארגון הקהילות הרפורמיות - נובמבר 1950 - תוצאות משאל, שהועבר בין 277 קהילות שלהן ברחבי המדינה. המשאל התכוון לבדוק את המצב בנוגע לטכס ונוהג אצל יהודים אלה בהיכלים ובבתיהם הפרטיים. והוא הוכיח, שיהדות הרפורמה עסוקה בימינו פחות בשאלות מופשטות מאשר בעבר, וכי היא שקועה יותר בבעיות מעשיות של צורות-חיים ונוהג. הוכח, שיהדות זו נכונה לקבל בברכה החזרתם של טכסים רבים, שבעבר הייתה מזלזלת בהם ומבטלת אותם. תשעים אחוז מבין הנשאלים מקיימים טכסי ה"בר מצווה", שעוד לפני זמן קצר היו בבל ייראה בקהילות אלו. ארבעים אחוז מרשים לחתני ה"בר מצווה" להתעטף בטלית. שליש מה"רבנים" שלהם מאשרים את חבישת הכיפה בשעת התפילה. אחד מסימניה של הרפורמה היה האיסור של חבישת כובע או כיפה בתוך ההיכל. אנשיה היו עקביים ורגישים בנקודה זו. על ה"ראביי" הרפורמי הקיצוני אדווארד קאליש מסופר, שהוא סירב לחבוש כיפה בהיכנסו לבית-כנסת אורתודוכסי. שמונים אחוז מה"רבנים" הרפורמיים מרשים את מנהג החופה בעת טכס הנישואין. מנהג התפילות ביום ראשון בשבוע נעלם למעשה מהאופק. רק שבעה מבין כל ההיכלים המסונפים לארגון זה עדיין מקיימים תפילות כאלו, ורק אחד מהשבעה אינו מקיים תפילות בציבור ביום השבת. הנוהג המקובל כעת ברוב ההיכלים הרפורמיים הוא, לקיים תפילות קבועות בשבת, היינו: תפילות ליל-שבת "מאוחרת" - כזה הוא הנוהג גם בהרבה בתי-כנסת שמרניים. התפילה נערכת אצלם בשעה שמונה בערב, כדי למשוך קהל יותר מבין אלה שאינם מקפידים על הפסקת העבודה עם כניסת השבת - ותפילה בשבת בבוקר. רבות משמעות הן תוצאות המשאל ביחס לנוהג בנשואי תערובת. מתברר, שרק חלק רביעי מכל ה"רבנים" שהשתתפו במשאל מוכן להיות "מסדר קידושין" ללא תנאי בנישואים כאלה. שליש מה"רבנים" מסכים לכך, רק בתנאי שהצד הלא יהודי יתחייב לחנך את הילדים שייוולדו מזיווג זה כיהודים. תוצאות המשאל בנקודה זו מוכיחות, שמשהו זז בין יהודים אלה. ניתן לשער, כי סירובם של "רבנים" רפורמיים לשמש "מסדרי נישואין" אינו מקטין את שיעורם של נשואי-תערובת. אולם העובדה, שמספר גדל והולך של "רבנים" מסרב לתת אישור קהילתי יהודי רשמי לנישואים כאלה, היא מעודדת. ל"העזה" כזו לא היו "רבנים" רפורמיים מגיעים לפני דור אחד. והוא הדין ביחס לענייני גירושין. יהדות זו אינה עומדת על התביעה של גירושין דתיים - גט, - אולם לא פחות משישים אחוז של ה"רבנים" הרפורמיים מסייעים בימינו לזוגות מתגרשים להשיג גיטין אצל רבנים אורתודוכסיים. פרט קטן זה על ה"רב" הרפורמי, המסתייע בשירותו של הרב האורתודוכסי, הוא אופייני ביותר לגבי הלכי הרוחות בין הרפורמים. בעוד שלפני כמה עשרות שנים היה ה"ראביי" הרפורמי מתייחס בלעג וזלזול גלוי לרב האורתודוכסי, הרי כהיום הוא נוטה לכבדו ולשתף פעולה עמו. אם שיתוף זה אינו עדיין מקיף והדוק, הרי המניעה לכך באה לא פעם מצד הרב האורתודוכסי עצמו. "רבנים" רפורמיים ישתתפו, לכשיוזמנו, לחגיגות בבתי-כנסת אורתודוכסיים. ובכמה יישובים יהודיים אירע, שהיכלים רפורמיים הואילו לייחד מקום מיוחד בבנייניהם ל"מניינים" אורתודוכסיים באופן קבוע, או עד אשר תקים הקהילה המסורתית את בניינה היא. סידור התפילה המקובל כעת בכל ההיכלים הרפורמיים - יוניון פרייער בוק - מכיל יותר קטעי תפילה בעברית מאשר בעבר, תנועה זו החזירה לפולחנה את תקיעת-השופר בראש השנה - לפי המשאל הנ"ל נוהגים כך יותר מתשעים אחוז מההיכלים, - בעוד שלפני זמן קצר היו הקולות התקיעה מושמעים מעל גבי עוגב. כך הוחזרו ליושנם טקס הקידוש, קריאת המגילה ונטילת הלולב. ברוב ההיכלים בוטל מנהג הסעודה בעיצומו של יום הכיפורים, מסתבר, שרוב הרפורמים אינם צמים ביום הקדוש, אלא שהקהילה אינה נותנת גושפנקא רשמית לכך. גילויים אלה, ורבים כיוצאים בהם, שופכים אור רב על חייה הפנימיים של הקהילה הרפורמית בימינו. אלא שהם אולי אופייניים יותר להלכי הרוחות בצמרת העליונה של זרם זה, מאשר למצב העניינים בתוך רחבי הקהילה. אם על הראשונה אפשר לדון על סמך דיונים והחלטות של כינוסים, קשה יותר להגיע למסקנות ברורות בנוגע למתהווה יום יום אצל יהודי הרפורמה הבודדים. קשה לדעת באיזו מידה כשרה הקרקע לרפורמה בתוך הרפורמה; תהליך התשובה לצורת חיים יהודית, עד היכן יגיע, ומה צפוי בחיק העתיד. מנהיגי הרפורמה טורחים בכל זאת להגיע לתשובות ברורות בסוגיה זו, ואין להם ברירה אלא לערוך משאלים ולחקור את דעת הקהל. כדאי להביא כאן תוצאותיו של משאל אופייני שהעביר בקהילתו הרפורמית בלואיס וויל - קנטוקי - ה"ראביי" ווילר. הוא המציא שאלון ל- 900 איש מבני קהילתו, אולם רק מאתיים השיבו. "ראביי ווילר סבור, כי המשאל - כמות שהוא - משקף את המצב לא בקהילתו בלבד, אלא בכל הקהילות הרפורמיות. ואכן, אופייני הוא המשאל, אם כי יש להתייחס אליו בהסתייגויות שונות. והנה התוצאות: שישים אחוז מהמשיבים חוגגים את חג המולד הנוצרי, מעמידים עצי מולד בחלונות בתיהם, מחליפים אז מתנות חג, ומחייבים שיחה משותת על חג המולד וחנוכה בבתי הספר. שבעים אחוז מהם סבורים, שהילדים היהודים צריכים להשתתף במקהלות בתי הספר, השרות שירים נוצריים. חמישים אחוז חוגגים את פגרת ה"פסחא" הנוצרית. שישים ושישה אחוז משיבים, שהיהדות מספקת את צורכיהם הדתיים. שבעים אחוז רואים את תחיית היהדות כערך רצוי. שישה אחוזים סבורים, כי סופה של היהדות להיטמע. חמישים ותשעה אחוזים מרגישים, כי היהודים משולבים בחיים האמריקאנים. שלושים ושלושה אחוזים מספרים, כי נתקלו ברגשות אנטישמיים בהיותם בביה"ס. ארבעים אחוז טוענים, כי פגשו באנטישמיות בעבודה או בחיים הדתיים. שמונה אחוזים למדו עברית בבתי-ספר יומיים. שישים וארבעה אחוז למדו שמונה שנים בבתי-ספר של יום א' שליד בית-הכנסת הרפורמיים. תשעה אחוזים הם בני הורים אורתודוכסים. שישים ואחד אחוז הם בני הורים רפורמיים. עשרים ושישה אחוז מבקרים בבתי-כנסת בלילי שבתות יותר מפעם לחודש. חמישים ושניים אחוז מבקרים בבתי-כנסת לעתי נדירות יותר. שלושה עשר אחוז לא ביקרו מעולם בבית-כנסת. שמונים ושישה אחוז באים לבית-כנסת ביום הכיפורים. חמישים ושניים אחוז מאלה המבקרים לעתים בבית-הכנסת הסבירו, שהטכס מספק אותם. שלושים ושבעה אחוז מאלה המבקרים לעתים בבית-הכנסת הסבירו, שהטכס מלהיב אותם. עשרים וחמישה אחוז מאלה המבקרים לעתים בבית-הכנסת הסבירו, שהם מבקרים מתוך הרגל ומתוך הרגשת חברתיות. שלושה עשר אחוז מאלה שאינם מבקרים בבית-הכנסת השיבו, שהם עסוקים באותה ששעה. תשעה אחוז מאלה שאינם מבקרים בבית-הכנסת השיבו, שאין להם על מי להשאיר את הילדים בבית. שלושים ושניים אחוז מדליקים נרות שבת. חמישים אחוז מדליקים נרות חנוכה ומחלקים מעות חנוכה. חמישים ושישה אחוז מסובים לסדר ליל פסח חגיגי. שישים אחוז אוכלים מצות בפסח. שנים עשר אחוז נמנעים מאכילת חמץ בפסח. ארבעים ואחד אחוז אינם עובדים בראש השנה ויום הכיפורים. תשעה אחוזים מלו את בניהם אצל מוהלים. שישים ושישה אחוז מלו את בניהם אצל רופאים. עשרים אחוז חגגו חגיגות "בר-מצווה" לבניהם. שישים ושישה אחוז צרפו את בניהם בטכס ה"בר-מצווה" לקהילה. תשעה אחוזים מאמינים במסופר בתורה על בריאת העולם. ארבעים וארבעה אחוז מאמינים בהשארת הנפש. עשרים ואחד אחוז מתנגדים ללימוד עברית בכל צורה שהיא. ארבעים וחמישה אחוז מסכימים ללימוד עברית חלקי, עד כדי יכולת קריאה בסידור. עשרים וחמישה אחוז מסכימים ללימוד עברית, עד כדי קריאה חופשית בכלל. עשרה אחוזים חושבים, שיש ללמד את הילדים לדבר עברית. משאל זה אינו מקיף, והוא מערבב עניינים תיאולוגיים עם ענייני נוהג. ויש לזכור שהוא נערך בקהילה שבאחת ממדינות הדרום, בהן התמונה בדרך כלל קודרת יותר מבשאר אזורי המדינה. מותר להניח, כי באזורים אחרים יש גילויים חיוביים יותר ובהיקף גדול יותר. כן יש לזכור, שהמדובר בקהילה המורכבת בעיקר מדור שני או שלישי ברפורמה, כאן היא הגיעה לשיא הוותק והקיצוניות. כללו של דבר: במלאות שמונים שנה לייסוד הרפורמה היהודית באמריקה ניכרים סימנים מובהקים לתשובה חלקית לצורות-חיים והווי יהודיים. אין זו תשובה שלימה. אולם הרפורמה עדיין נמצאת בתוך תהליכים של חיפושים וחיטוטים פנימיים. היא עוד מגבשת את עצמה. היא הפסידה הרבה מכוח משיכתה, אולם עדיין השפעתה ניכרת. פג בהרבה הביטחון הפנימי בתנועה זו, וגבר בה במידה ניכרת הקשר לכלל ישראל. |
| חזרה לתחילת המאמר |
|---|
