שער רביעי
פירוק תנועת המרי

- המשך הפרק -


ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים

ב-29 באוקטובר 1946, בשעות הערב, הגיע יצחק אבינועם בחברת עמיחי פגלין ("גידי") לדירתו של היינריך ריינהולד ("ינאי") ברחוב רשב"א בשכונת רחביה. באותו ערב היה עוצר בירושלים, אולם מספר שכונות היו מחוץ לאזור העוצר - ביניהן שכונת רחביה. ינאי נתמנה למפקד ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, שהיתה אמורה להתבצע למחרת היום, ומטרת הביקור היתה לעדכן אותו בכמה פרטים אחרונים הקשורים לפעולה. השניים עלו לקומה השנייה, ומה רבה היתה הפתעתם כאשר התברר להם שינאי אינו בבית.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחם היתה שינאי נחטף על-ידי ההגנה, או אולי נאסר על-ידי הבולשת הבריטית. בכל מקרה הוא עלול להיחקר על פעילותו ואבינועם החליט לנקוט אמצעי זהירות מחשש שמא לא יעמוד ינאי בחקירה ויגלה את דבר ההתקפה על תחנת הרכבת.

למחרת היום, ב-30 באוקטובר, הגיעו אבינועם וגידי אל חדר "אדיסון" בשכונת "סוכת שלום", ששימש כמקום היציאה לפעולה. החל משעה שבע בבוקר הסתננו פנימה, בזה אחר זה, לוחמי הח"ק. בין הבאים היה גם אליהו לוי ("אביאל"), מבכירי המפקדים בירושלים, אשר שותף בהכנות וידע את פרטי התכנית. אבינועם מינה את אביאל כמפקד הפעולה (במקומו של ינאי), אולם החליט לעכב את היציאה ולברר תחילה מה קורה בשטח. בשעה 10 נשלח סלומון, אחד הלוחמים, לסייר באזור תחנת-הרכבת. סלומון יצא רכוב על אופנועו, וכעבור זמן קצר חזר והודיע כי לא ראה כל דבר חשוד. אבינועם לא הסתפק בכך וביקש להמתין להתפתחויות. כעבור שעה, שלח את סלומון לסיור נוסף. סלומון חזר מן הסיור השני, ושוב הודיע לאבינועם שלא ראה כל דבר חשוד. בעוד אבינועם מתלבט כיצד לנהוג, קיבלו הבחורים הסבר מלא על הפעולה מפי "גידי" (עמיחי פאגלין) וכל אחד שינן לעצמו את תפקידו. אבינועם לא שיתף אותם בהתלבטויותיו ושלח את סלומון בשלישית לסייר באזור תחנת הרכבת. כאשר חזר, פגש תחילה את אביאל, שכבר ישב עם הבחורים בתוך המונית וחיכה לאות כדי לצאת לדרך.
"מה נשמע?", שאל אביאל.
"הכל בסדר", ענה סלומון.
היה זה לפני שסלומון הספיק לדווח לאבינועם על תוצאות הסיור. נוצרה אי-הבנה. אביאל חשב לתומו כי תשובתו של סלומון היא על דעת אבינועם, והורה לנהג לנסוע. כאשר נכנס סלומון לחדר, סיפר לאבינועם כי לא ראה כל דבר חשוד וכן שפגש את אביאל ואמר לו שהכל בסדר. אבינועם וגידי נזפו בסלומון והורו לו לצאת מיד לדרך ולעצור את אביאל וחבריו, אולם הוא לא הצליח להדביק אותם. הם יצאו בשתי מוניות ונסעו לכיוון תחנת הרכבת. במונית הראשונה היו יוסף לוי ("כושי") ומסעוד בוטון, מחופשים לסבלים ערביים. במונית השנייה ישבה סימה הויזמן לבושה שמלה חגיגית ולידה אליהו לוי לבוש חליפה ועניבה. השניים היו צריכים להיראות כזוג מאושר היוצא לירח דבש. איתם במכונית היו גם משה הורביץ, דניאל אזולאי ואריה אפשטין, ששימשו באבטחה. במכונית נהג מאיר פיינשטין. בתא המטען היו שלוש מזוודות מלאות חומר נפץ ובהן שני סוגים של מנגנוני הפעלה; המנגנון הראשון היה מיועד להפעיל את המטענים לאחר חצי שעה, והשני אמור היה למנוע את סילוק המזוודות מן המקום (כל תזוזה של המזוודה אמורה היתה לגרום לפיצוץ המטען).
המונית עם ששת הלוחמים ושלוש המזוודות, הגיעה לתחנת הרכבת. שני "הסבלים" שהגיעו במונית הראשונה כבר היו בתחנה וחיכו ל"לקוחות" שלהם. סימה ואביאל ירדו מן המונית, וקבוצת סבלים ערביים הציעו את שירותם, אולם אביאל בחר בכושי ובבוטון, למורת רוחם של יתר הסבלים. כושי ובוטון הוציאו את המזוודות מן המונית והניחום בחדר הקבלה, ליד הקופה. אביאל הוציא את הניצרות מן המזוודות ועשה דרכו בחזרה למונית, בעוד סימה ניגשת לקופה לקנות כרטיסים. עד כאן הכול הלך כשורה ואיש לא חשד בזוג המאושר ובשלוש מזוודותיו. לאחר שהכרטיסים היו בידה, פרסה סימה יריעת בד והניחה אותה על המזוודות. על הבד היה כתוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) "סכנה מוקשים" ובצד היה מצויר סמל האצ"ל. שוטר ערבי שעמד בקרבת מקום, ניגש אל סימה, אחז בשמלתה ושאל: "מה זה?" סימה לא איבדה את עשתונותיה, הלמה בפרצופו והשתחררה ממנו. הורוביץ, שהיה בעמדת האבטחה, ראה את המתרחש וירה בשוטר הערבי בתת-המקלע שבידו. הלוחמים רצו לעבר המונית שחיכתה בפתח התחנה ונדחסו פנימה. אחרון הלוחמים היה כושי; הסבלים הערביים, שכעסו מאוד על ה"סבל" החדש שקיבל את העבודה למרות שלא השתייך לקבוצתם, התנפלו עליו ורצו להכותו. כושי לא התבלבל, שלף את אקדחו וירה באחד מהם. כך השתחרר מן החבורה והספיק לקפוץ אל תוך המונית שהחלה כבר בנסיעתה. לפתע ניתך על המכונית מטר כדורים, שנורו מכל הכיוונים. פיינשטין, שישב ליד ההגה, נפצע קשה בידו השמאלית, אולם המשיך בנהיגה. סימה, שישבה לצדו, קרעה את חולצתו וחבשה את ידו הפצועה. אש התופת לא פסקה, ונוסף לפיינשטין נפצע אזולאי בבטנו וברגלו והורביץ נפצע מכדור שפגע בצווארו. פיינשטין הפצוע המשיך בנהיגה מהירה והצליח להתחמק ממשוריין בריטי שרדף אחריהם. המכונית הגיעה לוואדי ונעצרה בכניסה לשכונת ימין-משה, שם חיכו מספר בנות שאספו את הנשק והבחורים התפזרו לכיוונים שונים. בעוד הורביץ ובוטון הולכים לכיוון המרכז המסחרי, ליוותה סימה את פיינשטין לשכונת ימין-משה. הם פרצו לאחת הדירות, שהתגוררו בה זוג זקנים. סימה השכיבה את הפצוע על אחת המיטות, פתחה את החבישה שעשתה לו במונית וקשרה את היד בחוסם עורקים. בעודה מטפלת בפיינשטין, נכנס לחדר נער כבן 14 ואמר לה שהמשטרה הגיעה לשכונה והשוטרים הולכים בעקבות סימני הדם. סימה ביקשה מן הילד לכסות את הדם בעפר והיא עצמה יצאה החוצה לראות במו עיניה את המתרחש. התברר כי השוטרים הספיקו להגיע עד לבית בו שכב פיינשטין וסימה חששה שיאסרו גם אותה. היא התכופפה כאילו לשרוך את נעליה וכך הסתירה את שמלתה שנקרעה במאבק עם השוטר הערבי. היא התרחקה מן המקום בזהירות, הסתירה את האקדח שהיה ברשותה מתחת לסלע ויצאה את אזור ימין-משה (היא לא הספיקה למסור את האקדח לבנות, כפי שעשו יתר הלוחמים, כי טיפלה בפיינשטין הפצוע). סימה צעדה לעבר המרכז המסחרי, שם עלתה על אוטובוס מספר 3 ונסעה לביתה, להחליף את שמלתה. בעודה נוסעת באוטובוס נשמעה התפוצצות חזקה - שלוש המזוודות הרסו את תחנת הרכבת של ירושלים. כעבור מספר ימים חזרה לימין-משה, כדי לקחת את האקדח שהטמינה מתחת לסלע. 15


תחנת הרכבת בירושלים לאחר הפיצוץ

אזולאי, שנפצע בבטנו וברגלו, נישא על כתפו של אפשטין אל אחד מבתי ימין-משה. פיינשטין ואזולאי נתפסו בידי הבריטים והועברו, תחת משמר כבד, לבית-החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים.
אבינועם שהה כל אותה עת באחד מחדרי הארגון וחיכה בקוצר רוח לשובם של הבחורים. בעודו מחכה, הגיעו אליו הידיעות על המארב ששמו הבריטים ללוחמי הח"ק וכן על תפיסת מחסן נשק בידי המשטרה. אבינועם נזכר כי מחסן הנשק שנתפס בגבעת-שאול היה ידוע גם לינאי. הוא פנה אל הקשרית שלו, עדינה ניסן ("תחיה"), וביקש ממנה לנסוע מיד לתל-אביב כדי להעביר פתק לחיים לנדאו ("אברהם"), ראש המטה. בפתק היו כתובות שתי מלים:
"ינאי סרח".
ואכן התברר כי ינאי בגד והסגיר את חבריו לבריטים. הוא הוברח מן הארץ על-ידי הבולשת.
ממסמך הבולשת הבריטית שהתפרסם לאחרונה 16 אנו למדים שינאי מסר לבריטים שורה של שמות אנשים החברים באצ"ל וכן מקומות מפגש. בין היתר, מופיעות ברשימה שתי בנות. על אחת מהן הוא כותב:
לפני כחודש נעצר בגבעת-שאול יהודי דתי בעל שער מתולתל, יחד עם בחורה. השניים שוחררו, אולם שניהם חברים ביחידת הקרב של האצ"ל. הבחורה גרה ברחוב המלך ג'ורג' ליד תחנת האוטובוס מספר 5א (התחנה הראשונה כשבאים מרחוב יפו). [כוונתו היתה למינה יליף].

מינה יליף17
מינה לבית כהן נולדה בתל-אביב ובשנת 1934, בהיותה בת 8, עברה המשפחה לירושלים. אבי המשפחה היה רביזיוניסט וזו כנראה הסיבה שבגיל צעיר הצטרפה מינה לבית"ר, למרות שהחברוּת בבית"ר היתה אסורה בבית-הספר "מעלה" בו למדה. עם סיום בית-הספר התיכון, התגייסה מינה לפלמ"ח ונשלחה לקיבוץ יגור. (באותה תקופה חובה היתה על כל בוגר תיכון לצאת לשנת שירות בקיבוץ, אם לעבודה או במסגרת הפלמ"ח). במהלך האימונים נפצעה מינה ונשלחה בחזרה לירושלים, ולאחר החלמתה נשארה בירושלים והצטרפה לאצ"ל. לא עבר זמן רב והיא נשלחה לקורס "סגנים" שהתנהל בירושלים. אחד המדריכים בקורס היה "ינאי" ומינה מספרת שהיא העריצה את המיומנות הצבאית שלו. באחד הערבים, בהיותם בשדה הפתוח ליד גבעת-שאול, הופיעו לפתע שוטרים בריטיים. הבחורים פתחו בריצה והצליחו להימלט, אולם מינה ודוד כהן נתפסו והובאו לחקירה במשרדי הבולשת. הם הכחישו כל קשר לפעולת המחתרת וכעבור מספר ימים שוחררו מן המעצר. על מינה הוטל מעצר בית ולאחר ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים היא נעצרה ונשלחה לבית-הסוהר בבית-לחם. מינה שוחררה במרס 1948, סמוך לצאת הבריטים את הארץ.


מינה יליף (מימין) שרה מדליון (משמאל) במחנה המעצר בעתלית

הבת השנייה שהוזכרה במסמך שהגיש "ינאי" לבולשת היתה שרה קאלך-מדליון:
ברחוב החלוץ 48 בחיפה, מתגוררת בחורה מצפת בשם קאלך. הכניסה לחדר באמצעות מדרגות המובילות מסביב לבית.

שרה מדליון
שרה לבית קאלך נולדה בשנת 1928 בצפת למשפחה צפתית ותיקה. בעקבות אחיה שלמה, הצטרפה אף היא בגיל צעיר לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. בשנת 1945 עברה להתגורר בחיפה ושם המשיכה בפעילותה המחתרתית. כאשר היה חשש שהמשטרה עלתה על עקבותיה, הועברה לתל-אביב, שם צורפה ל"דלק" (שירות המודיעין של האצ"ל). עיקר עיסוקה היה במיון החומר הרב שזרם ל"דלק" ותיוקו. כעבור שנה הוחלט להחזירה לחיפה, כדי לחזק את הסניף שנחלש עקב מאסרים רבים, אולם לרוע מזלה, נפלה קורבן לבגידתו של הנס ריינהולד ("ינאי"). בליל ה-29 באוקטובר 1946 הופיעה המשטרה בביתה ועצרה אותה, יחד עם אחיה שלמה, יצחק פרידמן, ופנחס בן-חורין וכן עוד חברה שלא היתה קשורה לאצ"ל ורק במקרה היתה בחדר. תחילה הועברה שרה ל"קישלה" בחיפה ולאחר מכן - לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. לאחר החלטת עצרת האו"ם בדבר חלוקתה של ארץ-ישראל, הועברה שרה למחנה המעצר בעתלית יחד עם יתר העצירות והאסירות וב-18 במרס 1948 שוחררה וחזרה לחיפה.
האח שלמה, שהיה מבוקש בידי המשטרה, נשלח למחנה המעצר באפריקה וחזר משם רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל.


חטיפתו של מייג'ור קולינס

ב-1 בינואר 1947 נפתח בירושלים משפטו של דב גרונר, ששבעה חודשים קודם לכן נתפס לאחר שנפצע קשה בלסתו בשעה שהשתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן. דב גרונר לא הכיר בסמכותו של בית-הדין לשפוט אותו והודיע שלא ישתתף במהלך המשפט. לאחר דיון קצר, דן בית-הדין את גרונר למוות בתלייה. כעבור שלושה שבועות אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות והביצוע נקבע ל-28 בינואר 1947.
בשנודע אישור גזר-הדין, החליטה המפקדה הראשית של האצ"ל לתפוס קצינים בריטיים כבני ערובה בניסיון להציל את חייו של דב גרונר. עוד באותו יום הגיע יהושע גולדשמידט ("גל") לביתה של דבורה שמחון ("חביבה") וביקש אותה להתלוות אליו. הם הלכו יחד לרחוב ממילא (היום רחוב אגרון) והגיעו לבית בו התגורר המייג'ור קולינס. דבורה עלתה לקומה השנייה כדי לוודא שהמייג'ור נמצא בדירתו ואכן כאשר הציצה מבעד לחלון, ראתה אותו נח על הספה. לאחר שדיווחה לגל את אשר ראתה, עזבו השניים את המקום. למחרת, ב-26 בינואר 1947, בסביבות השעה חמש אחר-צהריים, עלתה דבורה לקומה השנייה וצלצלה בדלת דירתו של המייג'ור קולינס. הוא פתח לה את הדלת ודבורה שאלה אותו באנגלית רהוטה אם הוא המייג'ור קולינס. לאחר שהשיב בחיוב, אמרה דבורה שהביאה לו מכתב. היא חיטטה בתיק-היד שלה והוציאה מעטפה, עליה נכתב באנגלית: לכבוד המייג'ור קולינס (את המעטפה הכינה דבורה בעוד מועד, ולתוכה הכניסה דף נייר ריק). דבורה מסרה את המעטפה למייג'ור, ותוך כדי כך נכנסה פנימה, והקפידה להשאיר את הדלת פתוחה. בעוד המייג'ור מטפל במעטפה שקיבל מדבורה, נכנסו לדירה שלושה בחורים, בפיקודו של דב סלומון ("ישי"), ואקדחים שלופים בידיהם. קולינס ניסה לגשת לארון כדי להוציא את האקדח שהחזיק שם, אולם יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") ונעים עובדיה התנפלו עליו. קולינס, שהיה גדל ממדים, נאבק אתם ובלית ברירה היכוהו על ראשו כדי להממו. לאחר מכן הרדימוהו, הכניסוהו לשק גדול במיוחד שהוכן לפי ממדי גופו ואלימלך נשא אותו על כתפיו אל המכונית שחיכתה למטה. כל זה התרחש לעיניה של אישה בשם בלה, ששהתה בחברתו של המייג'ור קולינס. לאחר שקולינס הורד למטה, נשארו דבורה ונעים עובדיה כדי "לטפל" בבלה. באיומי אקדח ציוו עליה להרים אל ידיה ולהסתובב כשפניה אל הקיר, ומנעו ממנה לטלפן למשטרה. לאחר כעשר דקות עזבו דבורה ועובדיה את המקום ולא עבר זמן רב ובירושלים הופעלו צופרי האזעקה. אלא שאז כבר היה קולינס במקום המסתור שהוכן עבורו בגבעת-שאול. היה זה בור מים ישן וריק, שהיה גדול דיו כדי לשכן בתוכו מספר אנשים. לבור הוכנסו שני מזרנים (האחד עבור קולינס והאחר עבור שומרו) וליד פתח הבור הכינו אוהל של מחלקת עבודות ציבוריות, ששימש להסוואה. המשטרה הבריטית אכן ערכה חיפושים מדוקדקים בשכונת גבעת שאול, אולם אל מקום המחבוא לא הגיעה. זמן קצר לאחר שקולינס הוכנס למקום המסתור, הגיעה לשם דבורה בלוויית ד"ר הפנר, אשר חבש את ראשו של קולינס. בזמן שהותו של קולינס בגבעת-שאול, בישלה לו הגב' אסתר גולדשמידט (אימם של יהושע ושרה) את ארוחותיו ושומריו ניסו להנעים עליו את שהותו עד כמה שאפשר.
למחרת היום נחטף בתל-אביב השופט ראלף וינדהם, נשיא בית-הדין המחוזי.
באותו ערב נתפרסמה הודעה מטעם ממשלת המנדט הבריטי, לפיה דחה מפקד הצבא את ביצוע גזר-דין המוות שהוטל על דב גרונר לזמן בלתי מוגבל. האצ"ל ראה בדחיית ההוצאה לפועל של גזר-הדין הישג חשוב, שנבע במישרין מחטיפת שני בריטים. התעוררה שוב התקווה כי באמצעות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם יחונו הבריטים בסופו של דבר את דב גרונר, שהיה ניצול שואה ורק הוא ואחותו שרדו ממשפחתם הגדולה. על-כן הוחלט לשחרר את שני החטופים, במיוחד בגלל החשש כי השלטונות יגלו את מקום מחבואו של השופט וינדהם.

דבורה שמחון ("חביבה")18
דבורה לבית לדרברג נולדה בירושלים. בתקופת לימודיה בבית-הספר התיכון אליאנס, הצטרפה לארגון ההגנה ופעלה שם במשך שנתיים. האווירה בבית היתה לאומית וכאשר שמע יהושע גולדשמידט (שהיה קרוב משפחה) את דעותיה הלאומיות של דבורה, המליץ על גיוסה לאצ"ל, ובסוף שנת 1944, בגיל 19, היתה דבורה לחברת האצ"ל מן השורה. לא עבר זמן רב ודבורה עברה לשרת בח"ק (חיל הקרב) בירושלים. כאמור, השתתפה בחטיפתו של מייג'ור קולינס. לאחר מכן הצטרפה דבורה אל אבשלום חביב ויהודה גוטנברג, כשיצאו להניח מוקשים בכביש המוביל מירושלים לבית-לחם. נוכחותה של דבורה היתה אמורה לשוות לקבוצה אופי רומנטי. לאחר הפעולה פיזרה דבורה פלפל שחור, כדי למנוע מכלבי הגישוש לעלות על עקבותיהם, אולם בגלל הרוח החזקה שנשבה, עף הפלפל לתוך עיניה ודבק בבגדים. לכן, כשחזרו העירה מיהרו דבורה ואבשלום לביתו כדי לשטוף את עיניהם ולנקות את הפלפל מבגדיהם.


דבורה שמחון

דבורה נשלחה לקורס מורס שהתקיים בתל-אביב כדי שתוכל להפעיל קשר אלחוטי בין ירושלים לתל-אביב, והמשדר הראשון בירושלים הותקן באוגוסט 1947. היה זה משדר קטן, שלשם הסוואה הוכנס לתוך קופסה של מקלט רדיו, והוא הופעל מדירת הגג של אהרון סדובניק בשכונת רוממה. הימים ימי "הסזון הקטן" בהם התנכלה ההגנה לאצ"ל, וביום השבת, 13 בספטמבר 1947, נשמעו דפיקות על דלת חדרו של אהרון סדובניק. אהרון פתח את הדלת ולחדר פרצו שישה צעירים מזוינים. הם ערכו חיפוש בחדר, קשרו את עיניו של אהרון, הדביקו פלסטר על פיו והורידוהו למטה אל המכונית שהסיעה אותו למקום מעצרו. בחדרו של אהרון נשארה יחידה של ההגנה, בפיקודו של מאיר גרוסמן, כדי לתפוס אנשי אצ"ל נוספים שיגיעו למקום. במפקדת המחוז של האצ"ל היו מודאגים מאוד מחטיפתו של אהרון סדובניק, במיוחד משום שבחדרו היה מוסתר משדר בתוך מקלט הרדיו. הוחלט לפרוץ לחדר של אהרון והמשימה הוטלה על גל, אשר הזעיק את דבורה כדי לצרפה ליחידת הפורצים. דבורה עלתה במדרגות הבית ברוממה ודפקה על דלת החדר. כאשר ראו אנשי ההגנה דרך העינית כי בחורה עומדת בפתח, פתחו את הדלת ושאלו לרצונה. בעוד דבורה משוחחת עם אנשי ההגנה, פרצו אנשי חוליית האצ"ל, בפיקודו של יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך"), אל תוך החדר והשתלטו במהירות על אנשי ההגנה. בחדר נמצא אותה שעה מאיר גרוסמן ושלושה צעירים שהיו נתונים לפקודתו. אנשי האצ"ל מצאו את מקלט הרדיו ומסרוהו לדבורה, שהעבירה אותו למקום מבטחים בסביבת שכונת מחנה יהודה. מאיר גרוסמן נתבקש להתלוות אל אנשי האצ"ל. יתר הצעירים נצטוו על-ידי אלימלך להתפשט ובגדיהם נלקחו מהם וזאת כדי שלא יוכלו לצאת החוצה ולהזעיק עזרה. גרוסמן הוחזק כבן ערובה ושוחרר רק לאחר שההגנה שחררה את סדובניק.

דבורה דוסט
בנובמבר 1947 הגיע מתל-אביב אריה מולצ'נובסקי ("אליהו") והתקין בירושלים משדר נוסף, אשר היה מיועד לשידורים לציבור הרחב. משדר זה היה בתוך מזוודה, ובכל יום הוא הועבר למקום אחר (כדי שהבולשת לא תוכל לאתר את מקום השידור), ודבורה היתה אחראית על שני המשדרים. תחילה שידרו מדירתו של אליאל דרור-פריימן ברחוב עזה, ואחר עברו לשדר מדירתה של גב' דבורה דוסט ברחוב מלאכי 14. כינוי הצופן של הדירה היה משפחת "דובק", על שום העובדה שאבי המשפחה, עזריה דוסט, עסק בשיווק סיגריות שיוצרו על-ידי חברת "דובק" וחברת "מספרו". הדירה שימשה גם מקום מפגש לפיקוד הבכיר, והגב' דבורה דוסט (שכונתה "גב' דובק") עזרה לארגון ככל יכולתה. באחד הערבים נכנס מפקד המחוז (מרדכי רענן) ופניו נפולים.
"מה קרה?" שאלה גב' דוסט.
"הקופה ריקה והדבר מכביד על הפעילות השוטפת של הארגון" ענה.
עוד באותו יום מִשכנה גב' דוסט את תכשיטיה ואת התמורה העבירה לרענן. בשלב מאוחר יותר שימש הבית גם כמקום מקלט לפצועי הארגון; לבית זה העבירו את אורי כהן, שנפצע בהתקפת הטלת חבית-הנפץ בשער יפו (בינואר 1948). בדירת משפחת דוסט היו שני חדרים; האחד היה מיועד לארבעת הילדים והאחר שימש חדר מגורים וכן חדר שינה להורים (כנהוג באותם ימים). כל הפעילות של הארגון: הפגישות, שידורי הרדיו והטיפול בפצועים, התקיימו בחדר המגורים. המשדר הוסווה בתוך מכשיר פטיפון שלא עורר כל חשד, ובשעה שהרימו את התקליט, הפך הפטיפון למשדר לכול דבר. הילדים הבינו את המתרחש בבית, ובשעה שנערכו השידורים, הם נשלחו לשמור בחוץ. מספרת הבת הבכורה שושנה דוסט-סנדלר: 19
אימא אמרה לנו, שכל מה שאנחנו רואים בבית אסור לספר לאף אחד. אני זוכרת שפעם, לאחר ששידרו מביתנו, ניסו הילדים בכיתה לנחש את המקום ממנו נערך השידור. ילד אחד אמר כי לדעתו משדרים מבית-הספר לֶמֶל (ששכן בקרבת מקום), ילד אחר הציע כתובת אחרת כמקום השידור. אני עמדתי כל הזמן בשקט וכל-כך רציתי לספר להם שהשידור נערך מהבית שלנו, אבל כמובן לא אמרתי דבר.

גלי רדיו אינם כאלה שקשה לגלות את מקורם, ולכן היה צורך לנדוד עם המשדר. עוד מקום שממנו נהגו לשדר היה ביתו של דוד גולדשמיד (אחיו של "גל") , שגר ברחוב עמוס. הדירה שכנה בקומה השלישית והשידורים מדירה זו נקלטו היטב. כן נהגו לשדר מדירתה של גב' זייץ ברחוב בצלאל מספר 14. בין השדרניות, בלטה רייצה בר-יוסף לבית הנדלר ("אלינוער"), שהיתה בעלת קול נעים והיגוי ברור. פעם אחת שידרה גם רחל לפידות לבית ברנדויין ("נורית"), אולם מיד זיהו את קולה וכאשר הלכה למחרת היום לבית-הספר (היא היתה תלמידה בבית-הספר בית-הכרם), חיקו חבריה את קולה באומרם "לד"ר וייצמן יש זמן" (זה היה קטע מן השידור שרחל שידרה בהטעמה מיוחדת). היה זה השידור הראשון והאחרון של "נורית". כמו-כן שימשה כקריינית אסתר הורן ("צוריה").


דבורה דוסט

בינואר 1948, הצליחו להעביר אל העיר העתיקה משדר נוסף ובאמצעותו נוצר קשר רצוף בין הרובע היהודי למטה האצ"ל בירושלים החדשה. מלכה נתנזון היתה האחראית על המשדר בעיר העתיקה והיא שידרה משם במשך כל תקופת המצור.

אך נשוב אל דבורה, שבנוסף לטיפולה במשדרים, עברה קורס בעזרה ראשונה ובאפריל 1948 השתתפה בהתקפה על הכפר הערבי דיר-יאסין. היא נפצעה בידה בשעה שחשה להגיש עזרה רפואית לפצועים וחולצה בשלום מן המקום. לאחר שהחלימה, נתמנתה למזכירת מטה האצ"ל בירושלים.


בריחתו של אליעזר סודיט-שרון ("קבצן")

אליעזר סודיט-שרון ("קבצן") נתפס בשעה שהשתתף בפריצה לבנק עותומן ביפו ב-13 בספטמבר 1946 ונידון ל-15 שנות מאסר. בעת שנתפס לבש בגדי חאקי ולאחר מתן פסק-הדין הוא נדרש להחליף את בגדיו במדי אסיר. אך אליעזר הצליח, בעזרת חבריו, לבלבל את המחסנאי הערבי ולהשאיר אצלו את בגדי החאקי אותם החביא בתוך המזרן.

מיום שנעצר, לא פסק אליעזר לתכנן תוכניות לברוח מבית-הסוהר, עד אשר עלה בדעתו לצאת מבין החומות באמצעות בגדי שוטר. הוא החליט שיום שישי הוא היום הנוח ביותר לבריחה, כי באותו יום היתה הביקורת רופפת יותר עקב יציאת מרבית השוטרים היהודים לחופשת השבת. אולם חסרו לו מספר פריטים שהיו דרושים לתחפושת השוטר, אותם אסף אחד לאחד. באחד הימים נודע לו כי במחסן המזון נמצא כובע שוטרים ("קולפאק") ישן. לא עבר זמן רב והקולפאק היה חבוי במזרנו של אליעזר, יחד עם בגדי החאקי שלו. את מספר השוטר הוא הכין מפיסת פח דקה (המכסה העליון של קופסת סיגריות "פליירס"). החלק הקשה ביותר היה בהכנת תעודת השוטר. על בעיה זו התגברו על-ידי כתיבת מכתב מתאים, חתום בחותמת בית-הסוהר (החותמת נמצאה במשרדו של סמל האספקה והשימוש בה נעשה בידי עוזרו האסיר). קושי נוסף היה בעובדה שאליעזר היה תל-אביבי ולא הכיר את מגרש הרוסים ואת רחובות ירושלים. לעזרתו בא אבשלום חביב, שנתפס בפריצת כלא-עכו ונידון למוות ב-16 ביוני 1947, יחד עם שני חבריו מאיר נקר ויעקב וייס. אבשלום, שהיה ירושלמי, שירטט בפני אליעזר את מבנה מגרש הרוסים והסביר לו לאן עליו לפנות לאחר שיצליח לצאת מתחום בית-הסוהר.

ביום שישי 21 ביוני 1947 לבש אליעזר סודיט את בגדי השוטר שלו ועליהם לבש את בגדי האסיר. הוא צעד לעבר המטבח, הסיר את בגדי האסיר ויצא את בניין בית-הסוהר. בהיותו במגרש הרוסים, צעד בביטחה מעושה לעבר בניין הבולשת המרכזית, שם היה עליו לעבור את המחסום הראשי בכניסה למגרש הרוסים. כאשר הגיע למחסום, נכנס אחד הבלשים ושוחח עם השומר. אליעזר ניצל את שיחתם, ומבלי ששמו לב אליו, חמק דרך המחסום אל החופש. שתי כתובות חלופיות היו בידיו והוא החליט לנסות תחילה את ביתה של משפחת ברנדויין, ברחוב יעבץ (אז סמטת קופת עם), סמוך לרחוב יפו. הבית שימש מקום מפגש של מפקדת האצ"ל בירושלים ואכסניה לחברי הארגון שבאו מחוץ לעיר.

הגב' לאה ברנדויין שכבה לנוח לאחר שסיימה את ניקוי הבית לכבוד השבת. לפתע שמעה דפיקות בדלת וכשפתחה נדהמה לראות לפניה שוטר, אשר שאל בעברית אם זהו בית ברנדויין. לאחר שענתה בחיוב, שאל השוטר האם יורם בבית ("יורם" היה כינויו של חיים רזניק, ששימש מזכיר המחוז). הגב' ברנדויין הצליחה לשמור על קור רוח ואמרה: "אין פה שום יורם". השוטר התעקש וביקש להיכנס, אולם הגב' ברנדויין מנעה זאת ממנו. בינתיים הגיעה צפורה לוי ("זמריה"), אשר באה לפגישה עם רחל ברנדויין ("נורית"), הבת, וכאשר שמעה את הדו-שיח, התערבה ואמרה "יורם אמר לי שהוא לא יבוא היום". בכך נסתיימה השיחה ואליעזר עזב את המקום נבוך ומבויש. הגב' ברנדויין, שחששה שהמקום נתגלה על-ידי המשטרה, ביקשה מצפורה לוי לרדת מיד לחצר ולהזהיר את כל מי שיבוא, שלא יעלה למעלה מחשש שייאסר. כעבור דקות מספר הופיע למקום מפקד המחוז, מרדכי רענן, וכששמע את אזהרתה של צפורה, עלה במדרגות בריצה. הגב' ברנדויין תיארה את השוטר, ורענן תפס את ראשו בידיו ואמר: "אוי וי, הרי זהו "קבצן" שזה עתה ברח מבית-הסוהר"! מסתבר כי בכל התכנון המורכב של הבריחה, שכח רענן לספר לגב' ברנדויין על הביקור המתוכנן של "השוטר", ומבלי דעת, שלחה אותו לרחוב יפו - רחובה הראשי של ירושלים, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מבית-הסוהר ממנו זה עתה ברח.

אליעזר סודיט צעד במהירות אל הכתובת השנייה שהיתה בידו - ביתה של משפחת גרינוולד, שהחזיקו בית-מלון קטן ברחוב אגן 2 במרכז העיר, לא הרחק מבית ברנדויין. את הדלת פתח יצחק גרינוולד ("בובי"), שלבש מדי חייל של הצי הבריטי. כאשר ראה את אליעזר, אמר: "אתה הוא השוטר שרינה מחכה לו"? הרטה ("רינה") ואחיה יצחק היו חברי האצ"ל וביתם שימש לא אחת בית-מחסה לפצועי המחתרת. רינה, שהיתה אחות במקצועה, שימשה מאוחר יותר כאחראית על בית-החולים "החלמה" של האצ"ל.

למחרת היום הועבר אליעזר סודיט לחדר-סתר שהותקן בבית משפחת זילברברג בסנהדריה וכעבור מספר ימים הועבר לתל-אביב כשהוא מאופר ושערו צבוע לבל יכירוהו. לימים, כאשר הגיע אליעזר סודיט לירושלים ביוני 1948 (בתקופת ההפוגה הראשונה), ביקש את הזוג לאה ולוי-יצחק ברנדויין לשמש כשושביניו כאשר נשא לאישה את חברתו דרור גוריון.

בית "גנדי"
לוי-יצחק ברנדויין ואישתו לאה לבית לורברבוים נולדו בצפת בשנת 1900, ובשלהי שנות העשרים עברו לגור בירושלים. האווירה בבית היתה לאומית ואוהדת את האצ"ל, ובמחצית שנת 1946 נעשו הזוג ברנדויין חברים מלאים בארגון. באותו זמן הצטרפה גם הבת רחל לאצ"ל, בלי קשר לגיוס ההורים. הכינוי של יצחק ברנדויין (שהיה בעל כרס) היה "גנדי", וזאת, ככל שהדבר נראה מוזר, בגלל מועדון החיילים ההודים ששירתו בצבא הוד מלכותו ושהיה ממוקם בקצה הסימטה. בית ברנדויין היה פתוח בפני אנשי הארגון, התקיימו בו פגישות של המפקדים הבכירים בירושלים, ומאוחר יותר התקיימו בו ישיבות של המטה הירושלמי. מספר לא קטן של "פליטים", חברי האצ"ל שבאו מחוץ לעיר, התאכסנו בבית "גנדי" עד שעברו ל"מגורי קבע". ואימא גנדי היתה מאכילה ומשקה בשמחה את כל באי הבית כמלוא יכולתה.

היו מקרים בהם הביאו לבית גנדי פצועים לשם קבלת טיפול ראשוני. ב-5 בדצמבר 1946 נעשה ניסיון להתקיף את מפקדת חיל האוויר המלכותי ששכנה בבניין רחב ממדים מול שער שכם. באחת המכוניות התפוצצו המוקשים לפני הזמן וכתוצאה מכך נהרגו שניים מנוסעיה (חיים גז ועובדיה צבי) ושניים אחרים נפצעו. אחד מהם, משה ברוינר, הועבר לבית גנדי ושם קיבל טיפול ראשוני. משהוטב לו הועבר לחדר בנחלת שבעה, שם טיפלה בו הרטה גרינוולד ("רינה") שהיתה, כאמור, אחות במקצועה.

מקרה אחר, קשור בפציעתו של יהושע גורודנצ'יק.


לאה ברנדויין לוי-יצחק ברנדויין

בפברואר 1948 אנסו שני חיילים בריטים צעירה יהודיה ליד גבעת-שאול. מהחקירה התברר כי החיילים השתייכו למחנה הצבאי שליד בניין הסוכנות היהודית. באצ"ל הוחלט להגיב, ויהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") נשלח עם אחד הלוחמים להוציא להורג את מפקד המחנה הבריטי. מספר גורודנצ'יק: 20
הסתובבנו שעה ארוכה ליד המחנה הצבאי וחיכינו לרגע בו נוהג היה מפקד המחנה לצאת לנוח על מרפסת ביתו, אך אותו יום בושש המפקד לצאת. כאשר נואשנו מפגישתנו עם מפקד המחנה, החלטנו לפגוע בבעלי דרגה שנפגוש ברחוב. בידי היה תת-מקלע טומיגן ובידי חברי היה אקדח. ליד מוזיאון בצלאל ראינו שני סמלים בריטיים, אולם כאשר כיוונתי את תת-המקלע לעברם, עברה לפתע אישה עם תינוק בידה וחיי שני הסמלים ניצלו. המשכנו בדרכנו, וברחוב המעלות הסמוך נִקרו לפנינו שני קצינים בריטיים. יריתי בהם והרגתים. התברר כי היו אלה מפקד המחנה הצבאי וסגנו. גם חברי ירה באקדחו, אולם אחד הכדורים החטיא ופגע בישבני. הצלחתי להגיע בכוחות עצמי לבית "גנדי" [בית ברנדויין] ומיד הושכבתי במיטה וכעבור זמן קצר הגיע ד"ר קוק, אשר קבע כי יש להעביר אותי לבית-החולים כדי להוציא את הקליע שחדר לישבני. מפקדַי חששו להעבירני לבית-החולים, שמא יתפסוני שם הבריטים, ולשאלתם אם ניתן להוציא את הקליע בבית, ענה ד"ר קוק: "לצערי אין בידי אמצעי הרדמה, אולם מאחר שהקליע לא חדר עמוק, ניתן להוציאו ללא הרדמה". וכך היה. שני בחורים החזיקו בי, האחד ברגלַי והשני בידַי, וד"ר קוק חתך באזמלו והוציא את הקליע מישבני, אלא שאת הצעקות אפשר היה לשמוע גם בקצה הרחוב.

לאחר הניתוח לקחה רחל ("נורית"), בִתם של הזוג ברנדויין, את הבגדים המגואלים בדם ופיזרה אותם בפחי האשפה של שוק מחנה יהודה כדי להרחיק את עדותם. כעבור ימים אחדים, כאשר הפצוע היה מסוגל לרדת מן המיטה, הוא הועבר למקום אחר.

ב-20 בפברואר 1948 ברחו מבית-הסוהר המרכזי בירושלים, דרך צינור הביוב, 12 אסירים יהודים; שמונה מהם היו חברי לח"י וארבעה - חברי האצ"ל. הבורחים הגיעו בשלום לחדר שעמד לרשות לח"י ברחוב בן-יהודה 22 ומשם חולקו למקומות שונים בעיר. אחד מן הבורחים, מנחם (מנדל) מלצקי, הועבר לבית "גנדי" ונתקבל שם בחמימות רבה. כעבור יומיים התעוררו דיירי בית ברנדויין לקול פיצוץ אדיר, אשר הרס את התיקרה וכיסה את כולם באבק וסיד בעודם שוכבים במיטותיהם, אולם למרבה המזל איש לא נפגע. היה זה הפיצוץ הגדול ברחוב בן-יהודה, שבוצע על-ידי חיילים בריטים וגרם להרס רב. ארבעה בתים גדולים קרסו תחתיהם, כ-50 יהודים נהרגו ולמעלה ממאה נפצעו. חבריו של מנדל מלצקי באו לשאול לשלומו, ויחד עמלו מספר ימים בניקוי הדירה ועזרו לבעל הבית לתקן את התיקרה וחלק מן הקירות. כעבור שבוע ימים, לאחר שהשלימו את המלאכה, יצאו ארבעת הבורחים לתל-אביב.

חודש ימים לאחר מכן נכונה בבית גנדי חגיגה. רענן (מפקד המחוז) פתח חבילה גדולה, והוציא ממנה כמה עשרות סטנים חדשים מתוצרת האצ"ל שהגיעו מתל-אביב. ההתרגשות היתה רבה, לא כל כך מעצם המשלוח, כמו מן העובדה שהאצ"ל בשפלה התפתח עד כדי כך שהוא מסוגל כבר לייצר בעצמו כלי מלחמה. הלוחמים הירושלמים שחיו בצל השלטון הבריטי, התקשו להבין את אשר התחולל בשפלה, שזה מספר חודשים התנהלו בה חיים יהודיים ללא שלטון זר. מר גנדי ארגן כוסיות יין, בעוד אימא גנדי פתחה לכבוד המאורע פח מלא מלפפונים שכבשה במו ידיה. הנוכחים השיקו כוסיות "לחיים" וזללו במלוא-פה את המלפפונים הנהדרים שכמוהם לא הגיעו אל פיהם זה זמן רב.

רחל לפידות
כאמור, גם הבת רחל לבית ברנדויין היתה חברת האצ"ל וכינויה "נורית". בעדותה היא מספרת:
משום שליטתי הטובה באנגלית הפכתי קשרית לעיתונאים הזרים שהיו צמאים לכל פרור של אינפורמציה או בדל ידיעה ועוד יותר לפגישה עם אחד המפקדים. בוודאי ובוודאי שכולם רצו את "הסקופ" להפגש עם "המפקד" (מנחם בגין).


רחל לפידות
הייתי נערה גבוהה בת 16. שאלתי גרבי ניילון, נעלים גבוהות-עקב, עגילים ושפתון מאחת מדודותי. לבשתי את "הפורים" שלי בפינה בחדר המדרגות של אותו עיתונאי - וכך נפגשת אתו. נראיתי מבוגרת מגילי ועם התחפושת בוודאי שנראיתי מבוגרת יותר, שלא יחשבו ששלחו לו איזו ילדה, חלילה. הייתי צריכה להיות מאוד זהירה בדברי, כי ידעתי שאסור לי להביע את דעתי שלי, אלא רק מה שנמסר לי. השתדלתי מאוד למלא אחר הדברים, אך זה לא היה קל. אחד העיתונאים "הקבועים" שלי היה מר הפנר, נציגו של העיתון האמריקאי "הרולד טריביון". הוא היה יהודי ואף טען שהיה ביתרי בנעוריו. הוא ממש "נדנד" ברצונו ובזכויותיו לפגוש את "המפקד". באחת הפגישות כבד אותי ביין ורצה שאשתכר קצת ואספר מה שרצה לדעת ואילו עלי נאסר לספר. בפעם אחרת אף הושיט ידיים ומאז בקשתי מ"רענן" בביישנות רבה ללכת רק עם לווי. "נמרוד" מפקדי נשלח אתי - אני זוכרת בפרוש שהוא הרצה בפניו הרצאה מפורטת ומנומקת על תכניות הארגון, וכעבור כמה ימים התנצל ואסר על הפנר לפרסם מילה מכל ההרצאה, כי לא קבלנו אישור מהמפקדה (התנאי לקשרים עם עיתונאים היה שכל כתבה הנובעת מראיון שהעיתונאי מקבל, עליו למוסרה לעיון של הארגון והוא רשאי לפרסם רק לאחר קבלת אישור מיוחד).
אח"כ התחיל מפעל "המשלוחים". נהגנו לשלוח את הכרוזים של אותו שבוע כשהם בתוך מעטפה ומבוילים הן לכל אנשי הממשל הבריטים וכן לכל מיני אח"מים וגם לא אח"מים ביישוב. שלחנו למי שהוחלט לשלוח לו לפי רשימות. בילינו בעבודה זו שעות רבות - לקפל, להכניס למעטפה להדביק, אוי להדביק! הרגשנו שכל הרוק ניתן למען המולדת. חלק מהכרוזים נשלחו במעטפות רשמיות של הממשלה שאנשינו "השיגו", ואת אלה לא צריך היה לבייל, כלומר, הדבקה אחת נחסכה מאתנו, אבל זה היה רק חלק קטן.

לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 התנכלו הערבים לתחבורה היהודית והקשר עם תל-אביב הפך קשה יותר ויותר. כמה בנות ואני ביניהן עברנו קורס קשריות באלחוט והפכנו קשריות עם המפקדה בתל-אביב. הקושי היה ששידרנו בקוד ואף התשובות היו בקוד - צריך היה לזכור הרבה. לא הכל ניתן לנו לפענוח בגלל סודיות החומר, ולך שדר ב"סינית" והקפד לא לטעות. האחריות היתה גדולה.

המשדר היה במשרד ארגון הסוחרים ברחוב הסולל מס.3 ומשם תקתקנו ....- ...-...- הקשיבי, הקשיבי, הקשיבי. רות, עבור.

לאחר קום מדינת ישראל, נשאה רחל ברנדווין ליהודה לפידות, מפקדהּ בארגון.

אימהות ובנות
לא רבות היו האימהות שתרמו את בִּתן ואת בֵּיתן למחתרת. בֵיתן שימש מקום מפגש ומחסה לפצועים וללוחמים עייפים. הן לקחו על עצמן סיכון רב ותרומתן לא תסולא בפז.
על אימהות ובנות בפתח-תקוה, כותב יהושע אופיר: 21
קשה היה להסתיר מעיני האימהות את מעשי הבנים והבנות, בייחוד כאשר רבים מהם נאלצו לנטוש את בתי הוריהם ולחפש לעצמם מקום ללינת לילה, או שנגזר עליהם מעצר-בית. הן ידעו מתי יוצאים ילדיהן להדביק את כרוזי האצ"ל על קירות הבתים ולא אחת אף עזרו בהכנות ואף בישלו את דליי דבק העמילן. כשבלילות נעדרו הילדים מן הבית, הן ידעו כי אי-שם מחרפים הם את נפשם בפעולות, שעלולות להביאם לגרדום או למוות מאש השוטרים. היו שבכו בלילות, אבל שתקו. היו שהשיאו עצות לילדיהן כיצד לשמור על עצמם, כמו אמו של שלמה לב-עמי, שלימדה אותו להשתמש בהרבה פִלפל בנסיגה מפעולה, כדי לטשטש את העקבות ולמנוע מכלבי הגישוש ללכת אחריהם. אמו של שלמה נתנה לאצ"ל כל מה שהיה לה: את עשרת ילדיה, את בֵּיתה, את טוב ליבה ואף את מעט החסכונות שצברה לחתונת בנותיה.
והיתה אמו של מרדכי קופמן-רענן. ביתה היה פתוח ללוחמים לפגישות, למחסה, ללינת לילה - ותמיד ברוחב-לב ובנדיבות.
[...] אזכור את מאדאם בכר, אִמם של אברהם, יצחק ושלום. אברהם נפצע בשנת 1944 בפעולת פריצה למשטרת נוה-שאנן. הוא חזר הביתה עם רגל חבושה. "תודה לאל" - אמרה האם - "תודה לאל שחזר".

אִמו של אפרים המבורגר היא בִּתו של ראב, מראשוני פתח-תקוה. בניה אפרים ופנחס היו בבית"ר ואחר-כך באצ"ל. גם בִּתהּ שרה היתה חברת המחתרת. צרות רבות גרמו לה. הבית היה למקום מפגש והחדר הקטן בחצר שימש מחסן בזעיר-אנפין... היא היתה מכינה את הדבק ששימש להדבקת הכרוזים.
גם סוניה שפיגל, אם לבנים שכולם היו בתנועה הלאומית, היתה כזאת. בנה הבכור, ישראל, היה מפקד בכיר ב"הגנה" ותומך נלהב באצ"ל... בניה דוד וראובן היו חברי האצ"ל וכן אליעזר, כוכב כדורגל של בית"ר תל-אביב, שנלקח ללטרון ומשם הגיע לאריתריאה. היא רצתה שיקראו לה "אם הלוחמים". ראתה עצמה כחברה לכל דבר במשפחה הלוחמת.

והיתה משפחת יהודיוף; הבנים היו עצורים, ואילו שלוש הבנות: שולה, רבקה ורחל, העמידו את בֵּיתן לרשות לוחמי האצ"ל.

לחלק מן הבנות היו אחים בארגון והן היו שותפות למתח כאשר יצא האח לפעולה. אברהם, אחיהם של שרה ונחמה לוקשביץ, לדוגמא, השתייך לח"ק (חטיבת הקרב). סיפרה שרה: "אמנו ידעה עלינו והיתה בוכה בלילות כשאברהם הוזעק לפעולה". חברותיה של שרה ביחידה היו יוכבד אורלנסקי, יעל יהודאי וכוכבה בכר, מסורות בלב ונפש לארגון. הן נהגו לנסוע ללטרון כדי לבקר את אסירי המחתרת, והביאו להם חבילות מזון עם דפנות כפולות להחביא בהן את הדואר המחתרתי. 22

הערות:



1. ספר תולדות ההגנה, ג', עמוד 946.
2. מכון ז'בוטינסקי, ע"מ - 22.
3. מאיר קהאן, שא אש להצית, עמ' 93.
4. מכון ז'בוטינסקי, עדות רחל יונדוף.
5. ראיון המחבר עם נעמי חברון.
6. ראיון המחבר עם מרים גלזר.
7. מבוסס על ספרו של משה שטין, ה"קונצרט" במחתרת.
8. הם לא ישברו אותנו, סיפורם של יצחק ושרה יכין.
9. מכון ז'בוטינסקי, עדות שולמית כצנלסון.
10. ראיון המחבר עם דבורה ליפשיץ.
11. ראיון המחבר עם חנה רום.
12. ראיון המחבר עם בינה שופט.
13. עדות הבן, אלכסנדר שניידר.
14. ראיון המחבר עם זהבה פרלמוטר.
15. מכון ז'בוטינסקי, עדות סימה הויזמן (פליישהקר).
16. ארכיון ההגנה, 47/13.
17. ראיון המחבר עם מינה יליף.
18. ראיון המחבר עם דבורה שמחון.
19. ראיון המחבר עם שושנה סנדלר.
20. ראיון המחבר עם יהושע גורודנצ'יק.
21. יהושע אופיר, האצ"ל בפתח-תקוה, עמוד 133.
22. יהושע אופיר, האצ"ל בפתח-תקוה, עמוד 135.