שער שביעי
הסוף

האצ"ל באירופה

לאחר תום מלחמת-העולם השנייה, החליטה מפקדת האצ"ל לחדש את הפעילות באירופה ולפתוח בה "חזית שנייה". התפקיד הוטל על יעקב תבין, שהוברח לשם כך מן הארץ במכלית-נפט איטלקית. הבסיס הראשון הוקם באיטליה, שם היו מצויים אותה שעה קרוב לאלף בית"רים מאורגנים שהגיעו בין הפליטים היהודים שזרמו ממזרח אירופה, גרמניה ואוסטריה. בין הבית"רים היו גם כמה מחברי ה"תאים" שהקים האצ"ל בסוף שנות השלושים בפולין ובליטא, והם היוו את הבסיס לארגון הסניף האיטלקי של האצ"ל.

לאחר התארגנות והתבססות הוחלט להתחיל בפעולות המבצעיות, וב-31 באוקטובר 1946 פוצצה יחידה של האצ"ל את השגרירות הבריטית ברומא. בעקבות לחץ בריטי, ערכה משטרת איטליה מעצרים נרחבים בקרב ראשי בית"ר ומפקדי האצ"ל. חלקם שוחררו לאחר חקירה קצרה, אולם היו כאלה שנשארו במעצר חודשים רבים.

בעקבות המעצרים באיטליה, הועבר מטה האצ"ל באירופה לפריס. המטה עסק בגיוס חברים, רכישת נשק, איסוף כספים, העפלה ותכנון התקפות על מטרות בריטיות באירופה.
בינואר 1947 הגיע לפריס אליהו לנקין, שהצליח לברוח ממחנה המעצר באפריקה, לשם נשלח על-ידי הבולשת הבריטית בתחילת 1945. לנקין היה חבר מפקדת האצ"ל לפני מעצרו, ועם הגיעו לפריס נתמנה מפקד האצ"ל באירופה. באותה תקופה שימשה ציפורה קסל כמזכירת המטה בפריס.

ציפורה קסל ("יעל")1
ציפורה לבית לוי נולדה בירושלים ובשנת 1933, בהיותה בת 13, הצטרפה לבית"ר. שנתיים לאחר מכן התגייסה לאצ"ל, שהיה אז בראשית דרכו. בשנת 1938 נסעה, יחד עם משפחתה, לארצות-הברית וכעבור זמן היתה למזכירת הקבוצה שבראשה עמד הלל קוק (פיטר ברגסון). לאחר הכרזת המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל, נתגלעו חילוקי דעות בין הקבוצה האמריקאית לבין מפקדת האצ"ל בארץ, וביולי 1946 הגיעה ארצה משלחת מארצות-הברית כדי לנסות ולישר את ההדורים. ציפורה קסל השתתפה במשלחת זו ואף שימשה כמתורגמנית לאלה מבין חבריה שלא שלטו בשפה העברית. בארץ הם נפגשו עם חיים לנדאו (ראש המטה) ועם מנחם בגין ולאחר דיונים ממצים חזרו חברי המשלחת לארצות-הברית, אולם ציפורה לא נלוותה אליהם, כי החליטה להישאר בארץ. היא צורפה לעבודת המזכירות של המטה, הרבתה לבקר בבית משפחת בגין ועד מהרה הפכה שם לבת-בית.
בינתיים פתח הלל קוק משרד בפריס והזמין את ציפורה להצטרף אליו כדי לנהל את המשרד. בנובמבר 1946 הגיעה ציפורה לפריס, ובנוסף לעבודתה עם הלל קוק, היא עמדה בקשר הדוק עם מטה האצ"ל במקום. כעבור זמן קצר, הושאלה ציפורה למטה האצ"ל בפריס ושימשה כמזכירת המטה עד אוגוסט 1947, מועד שובה לארץ-ישראל.
מאחר והיה ברשותה של ציפורה דרכון אמריקאי, היא שימשה כצינור להעברת כספים מארצות-הברית לפריס. סכומי הכסף שהועברו על-שם ציפורה היו גדולים וכשנחקרה במשטרה, סיפרה כי הוריה הם ששלחו לה את הכסף מארצות-הברית. לפני עוזבה את פריס למדה קוד מיוחד שאמור היה לשמש את הקשר האלחוטי בין פריס ותל-אביב.


ציפורה קסל

בארץ, חזרה ציפורה לשמש מזכירתו של בגין. היא הרבתה לבקר בביתו לשם קבלת כתב היד של מאמריו לעיתון "חרות" וכן למסירת הודעות לחברי המפקדה. ציפורה התיידדה עם אַלָה בגין ועזרה לה ככל יכולתה. במוצאי שבת אחר חצות, ה-22 בפברואר 1948, שמעה ציפורה נקישות על חלון חדרה. מעבר לחלון עמד מנחם בגין שפתח ואמר:
"יעל, אַלָה כורעת ללדת. בבקשה ממך לכי לקרוא לרופאה".
ציפורה מילאה מיד את בקשתו ולמחרת היום ילדה אַלה את בִּתם לאה. יש לזכור שבגין לא יצא עדיין מן המחתרת והקפיד שלא להיחשף שלא לצורך.
כשהיה מישהו נוסע לחוץ-לארץ היו מנצלים את נסיעתו כדי להעביר מכתבים למטה בגולה. את המכתבים היו מחביאים בעקב הנעל והיה זה תפקידה של ציפורה ללכת עם נעלי הנוסע אל הסנדלר שהיה מוריד את העקב, מכניס את המכתב ומחזיר את העקב למקומו.
לאחר כיבוש יפו ערך בגין מסיבת עיתונאים וביניהם היו גם עיתונאים זרים. בגין דיבר עברית וביקש מציפורה לתרגם את דבריו לאנגלית. במסיבת העיתונאים השתתף גם העיתונאי שלום רוזנפלד ובסיום העיר לציפורה:
"התרגום שלך היה יפה מאוד, אבל היכן הפתוס?"

לאחר שציפורה חזרה ארצה, מילאה את מקומה בפריס שושנה רזיאל שהגיעה לשם מארצות-הברית.
על עבודתה של שושנה במטה האצ"ל בפריס, מספרת דוריס לנקין: 2
בפריס לא שיחק לשושנה מזלה והיא נתמנתה כגזברית - תפקיד שמילאה בקפדנות רבה. תפקיד זה לא היה עשוי לחבבה על הפעילים שהיה עליהם לעמוד בפני חקירותיה ודרישותיה "למה" ו"לשם מה" בטרם יקבלו את אשר ביקשו. אבל אין ספק שהיא חסכה גם חסכה מכספי האצ"ל אלפי פרנקים רבים.

מוסיף על כך איתן לבני, שהגיע לפריס לאחר ששוחרר מבית-הסוהר על-ידי חבריו בפריצת כלא עכו:3
[...] כשחצינו עיירה קטנה בגרמניה בשם טירשנרויט, עצר אותנו שוטר גרמני והוביל אותנו לחדר המעצר... למחרת היום כששוחררתי מהמעצר, נאמר לי: "דע לך שנעצרת בגלל 20 הדולרים המזויפים שנמצאו בארנקך" (באותם ימים נחשבה החזקת דולרים מזויפים לעבירה חמורה)... את הדולרים שהפלילו אותי קיבלתי משושנה רזיאל וכששמעה מפי על התקרית, לפתה את ראשה בידיה ואמרה: "אוי ואבוי, הרי את הכסף הזה קיבלתי מאחד היהודים המקומיים, שנתן לי כמה אלפי דולרים כתרומה לאצ"ל!"

עליזה בגין
עליזה (אַלה) לבית ארנולד נולדה בשנת 1920 בפולין להורים אמידים (האב היה שותף לבארות נפט בגליציה). ההורים היו ציונים ובבית נהגו לבקר מנהיגים ציונים רבים.
בארוחת ערב אחת, פגש הבית"רי מנחם בגין את בִתם אליציה [עליזה] בת ה-17. היא שתקה כל הערב, מן הסיבה הפשוטה שבביתה לא נהגו הנערות לדבר ליד השולחן כל עוד לא פנו אליהן ראשונה. אבל למחרת שלח אליה האורח פתק: "ראיתיך, גבירתי, בפעם הראשונה, אך נדמה לי כי היכרתיך כל ימי חיי".4

בגיל 7 למדה עליזה עברית, ובשנת 1938 סיימה את בית-הספר התיכון. שנה לאחר מכן, ב-29 במאי 1939, נִשאה למנחם בגין, נציב בית"ר בפולין. שלושה חודשים לאחר הנישואין, פלשו הגרמנים לפולין והזוג הצעיר נאלץ לעזוב את וורשה. לאחר צעידה, שנמשכה שבועיים, הגיעו לוילנה - בירת ליטא החופשית, שם התקבצו בית"רים רבים ויחד חיפשו דרכים לעלות לארץ-ישראל. אולם בקיץ 1940 נכנס הצבא הסובייטי לוילנה ובגין נאשם "בפעילות ציונית" (שהיתה אסורה ברחבי ברית-המועצות). על מעצרו כותב בגין:5


עליזה ומנחם בגין ובנם זאב בנימין
בשעה שבאו לאסור אותי עמדו אשתי וד"ר ישראל שייב ורעייתו, שעמם חיינו תחת קורת גג אחת... בתיה שייב החלה לבכות. ביקשתיה להירגע. אשתי לא בכתה. היא מוכנה היתה - לא פחות ממני...

לאחר מעצרו של בעלה, החלה עליזה במסע מלא הרפתקאות בדרכה לארץ-ישראל. עם הגיעה ארצה נעצרה בידי הבריטים ובילתה מספר שבועות במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורה נרשמה ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
מנחם בגין נשפט ל-8 שנות מאסר ונשלח למחנה המעצר "פיצ'ורה" שבסיביר, בו החורף נמשך תשעה חודשים והקור מגיע ל-60 מעלות מתחת לאפס. אולם ב-1 באפריל 1941 נתבשר כי הוחלט לשחררו וזאת בעקבות ההסכם שנחתם בין ברית-המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. בגין הצטרף לצבא פולין החופשית בראשותו של הגנרל אנדרס, ובאמצעותו הגיע ארצה במאי 1942, שם התאחד עם אשתו עליזה. כאשר הוצע למנחם בגין לעמוד בראש האצ"ל, פנה אל אשתו ושאלה: "אני הרי רגיל לעבודה ציבורית גלויה, איך אפקד על ארגון מחתרת?" עליזה, שכבר היתה אם צעירה, ענתה בפשטות: "תשתמש בשכל-הישר", תשובה מתחמקת המשתמעת לשתי פנים. יש להניח שעליזה לא התלהבה מהרעיון, שעלול היה להעמיד את משפחתה הקטנה בסכנה רבה, אולם לא רצתה לעמוד בדרכו של בעלה. ואכן, מאז קיבל בגין את הפיקוד על האצ"ל, השתנו כל אורח חייה ובמשך ארבע וחצי שנים נאלצה עליזה לחיות חיים כפולים, כאשר רוב הזמן לא עזבה את ביתה והיה עליה להיזהר מכל עלה נידף.
עליזה שינתה שמות לפרקים, וכאשר היתה "גברת ססובר", נולדה הבת חסיה - אחות לזאב בנימין הבכור. על הבעיות שהתעוררו כאשר אמורה היתה ללכת לבית-החולים, מספר מנחם בגין:6
לא זו בלבד שלא יכולתי לתת לה את שמי הנכון, אלא אף את שמי השאול לא יכולתי להשאיל לה. בבית-החולים אסור היה לדעת כי קיים "ססובר", וכי מקום מגוריו הוא ביהושע בן-נון... גם לבית-החולים לא יכולתי ללכת לקבל את פני בִתי. ישראל אפשטין, אחי נפשי, קיבל על עצמו את השליחות הקשה. הוא השאיל את שמו לאשתי ולבתי כאחת...

לאחר פיצוץ מלון מלך דוד, הכריז הצבא הבריטי עוצר על תל-אביב רבתי ונערכו חיפושים נרחבים ברחבי העיר. גם בבית משפחת ססובר חיפשו הבריטים, ובעוד מנחם בגין נכנס למקום המחבוא שהוכן בעוד מועד, נחקרה עליזה אשתו:7
הבריטים הוסיפו לבוא. הבוקר אור וההם באים. מתיבת הרדיו שלנו, אשר אשתי העמידה על ה"אוקטבה" העליונה כדי שגם אני אשמע, בוקע קול הקריין: העוצר יימשך ימים מספר, כל בית ייבדק, כל אזרח ייחקר... הקצין שאל את אשתי: "היכן בעלך?" ואשתי, שטענה כי אינה מבינה כלל אנגלית, השיבה בעברית: "בעלי נסע ירושליימה". אז נקראה אשתי לחקירה. לא היתה בריריה. היה עליה ללכת, ועלי היה להישאר. היא לקחה עימה את שני הילדים, את בֶני בידה ואת חסיק על ידיה וניגשה, מרחק קילומטר או יותר לשולחן החקירות. אבל היא כמעט לא נחקרה. משראה אותה השוטר הבריטי, אמר לשוטר העברי, ששימש מתורגמן בין אשתי לבין החוקר: Tel her to go home.

לאחר סיום העוצר הגדול, יצא מנחם בגין ממחבואו ואז שאל אותו בנו בן השלוש:
אבא, איפוא היית כל הזמן?
בירושלים, בני.
בירושלים? ומה הבאת לי?
אשתי מצילה את המצב: אבא קנה לך עגלה גדולה, אבל דוד שמעון (הוא בצלאל עמיצור) יביא אותה.

עליזה בגין היתה אישה צנועה וגם כאשת ראש הממשלה, שמרה על פרטיותה ונמנעה מלהתראיין לכלי התקשורת. למרות היותה אישה חולנית, נהגה להשתמש בתחבורה ציבורית ונמנעה מלהשתמש ברכב ממשלתי.


האנייה "אלטלנה" נרכשה על-ידי אנשי אצ"ל בגולה ולפי התכנון המקורי, הייתה אמורה להגיע ארצה ב-15 במאי 1948 עמוסה לוחמים וציוד מלחמתי. אלא שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, וההפלגה נדחתה במספר שבועות. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולות עצמאיות של רכישת נשק. לפיכך נמסר לנציגי ממשלת ישראל על-אודות האנייה. מפקדת האצ"ל בפאריס השתדלה ככל יכולתה לשמור בסוד את ההכנות להפלגתה של "אלטלנה", אלא שקשה היה להעלים תנועה של 940 לוחמים והעמסת האנייה בכמות כה גדולה של נשק ותחמושת. החשש היה שאם יתגלה מסע "אלטלנה", ינסו כוחות עוינים לפגוע בה בהיותה בלב ים. זו הייתה הסיבה, שכאשר ב-11 ביוני הרימה האנייה עוגן, לא נשלח אפילו מברק למפקדת האצ"ל בארץ, שמא יתגלגל המברק לידיים לא רצויות ויביא לגילוי הפלגת האנייה. אך אמצעי הזהירות לא הועילו, ולמחרת היום פרסם רדיו לונדון שהאנייה "אלטלנה" הפליגה מנמל דה-בוק בכיוון ישראל כשעל סיפונה כאלף מתנדבים יהודים ומטען גדול של נשק. אותו יום החלה בארץ ההפוגה הראשונה. מפקדת האצ"ל בארץ, שדבר הפלגת האנייה נודע לה מן השידור, חששה מאוד מפני גילוי הפרת תנאי ההפוגה, לפיהם אסורה הבאת ציוד צבאי ולוחמים ארצה. לכן, מיד לאחר שבגין שמע במוצאי שבת ה-12 ביוני את הודעת הבי.בי.סי., זימן אליו את ציפורה קסל ("יעל") והורה לה לשדר לאנייה להתרחק מחופי הארץ. השעה היתה קרובה לחצות כאשר ציפורה ישבה ליד המשדר ושלחה את ההודעה:

STAY AWAY

אולם מרוב התרגשות השתמשה ציפורה בקוד שגוי וההודעה לא נקלטה. במשך שעתיים ניסתה ציפורה שוב ושוב ומאומה לא עזר, עד שהחליטה ללכת הביתה. רק לפנות בוקר הבינה ששגתה בקוד והלכה לביתו של בגין כדי לספר לו את אשר קרה. תגובתו היתה:
"חמור מאוד, אסור שזה יקרה".

ציפורה שבה אל המשדר וכדי למנוע אי הבנות, החליטה לא להשתמש בקוד אלא בקולה. היא שידרה חזור ושדר את שתי המילים: STAY AWAY, אולם לא זכתה לתשובה.
ב-15 ביוני, קיימו בגין וחבריו פגישה עם נציגי הממשלה. בפגישה הודיע בגין כי האנייה הפליגה ללא ידיעתו וכי הוא מבקש לטכס עצה לגבי המשך הטיפול בה.
גלילי מסר לבגין את הסכמתו של בן-גוריון להבאת האנייה בתוספת בקשה שזה יהיה "במהירות האפשרית". צפורה קסל שידרה לאוניה "להתקדם במלוא המהירות", והפעם נקלט השידור היטב. למחרת התקיימה פגישת עבודה בין נציגי האצ"ל ונציגי משרד הביטחון. האצ"ל הציע להפנות את "אלטלנה" לחוף תל- אביב, אולם נציגי משרד הביטחון העדיפו את חוף כפר-ויתקין, בנימוק ששם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם. השדר אל האנייה היה אפוא להפליג לעבר כפר-ויתקין.
בעוד הייתה הסכמה בדבר מקום עגינתה של "אלטלנה", נתעוררו חילוקי-דעות באשר לחלוקת המטען. בגין ביקש כי 20% מן הנשק יועברו לירושלים, במטרה לחמש בו את "הגדוד הירושלמי", ובן-גוריון נתן לכך את הסכמתו. בקשתו השנייה של בגין הייתה שיתרת הנשק תועבר לצה"ל, כדי לצייד את גדודי האצ"ל שהתגייסו זה מקרוב לצבא. לבקשה זו לא ניתנה הסכמתם של נציגי הממשלה, כי הם ראו בכך דרישה לחזק "צבא בתוך צבא". הם לא הבינו כי לאחר שנים של מחסור מתמיד באמצעי לחימה, רצה בגין לתת לחייליו את ההרגשה שאינם באים "עירומים" ושלוחמי המחתרת מצטרפים לצבא "על ציודם". לגבי בגין, הייתה זו שאלה של כבוד, ולא היו לו כל כוונות להקים "צבא בתוך צבא".
בשעות אחר-הצהריים המאוחרות של יום ראשון, ה-20 ביוני, הגיעה "אלטלנה" לחופי כפר-ויתקין, כשעל סיפונה 940 לוחמים וביניהם 120 בנות. מיד החלו בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם למקומות קליטה שונים, ולאחר-מכן - פריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף היה גם מנחם בגין, אשר קיבל את פני הבאים בהתרגשות רבה. יחד עם בגין הגיעו גם ציפורה קסל, שאחיה היה בין נוסעי האנייה, וכן שולמית פולק. בנוסף לחברי האצ"ל שהתכנסו על החוף, היו שם גם חברי מושב הדייגים "מכמורת", שעזרו בפריקת הנשק הרב שהיה על האנייה. במקביל לאירועים על חוף ימה של כפר ויתקין, הייתה היערכות אחרת בתל-אביב. שם התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית, וקיימה דיון בפרשת אניית הנשק. בן-גוריון מסר דיווח על הפגישות שקדמו לבוא האנייה, והיה תקיף מאוד בדעתו לדרוש מבגין כניעה ללא תנאי ומסירת כל הנשק לצבא:
עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא - נירה! או שנחליט לפזר את הצבא שלנו.

בן-גוריון ייחס לבגין כוונות שלא היו לו כלל, ובסופו של אותו דיון, נתקבלה ההחלטה לתת לצבא סמכות להפעיל כוח, באם יהיה צורך, כדי להכניע את האצ"ל ולהחרים את האנייה על נשקה. ביצוע החלטת הממשלה הוטל על חטיבת "אלכסנדרוני", בפיקודו של דן אבן (אפשטין), ואלה כיתרו למחרת היום את כל אזור כפר ויתקין. דן אבן הוציא את כתב האולטימטום הבא:



אל: מ. בגין

בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל בתחום פיקודי לרשות ממשלת ישראל. הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי למשמרת ולהודיע כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון. אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה, אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחוף הארץ מרשות פרטית לרשות ממשלת ישראל. עלי להודיעך, כי כל השטח מוקף על-ידי יחידות-צבא בזיון מלא ושריונים, והדרכים חסומות.
אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו.
העולים - בלתי מזוינים - יורשו לנסוע אל המחנות כפי שנקבעו על ידך. ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה

(-) ד.א.
מפקד החטיבה

האולטימטום היה מעליב ומשפיל, ובמיוחד הדרישה למתן תשובה תוך 10 דקות שניתנה, לפי עדות אבן, "על מנת לא לאפשר למפקד האצ"ל שיקולים ארוכים ולזכות ביתרון ההפתעה".
בגין סירב להיענות לאולטימטום של מפקד החטיבה, וניסיונות התיווך שנעשו - עלו בתוהו. אי ההיענות של בגין פגעה ביוקרתו של דן אבן, וההתנגשות נעשתה בלתי-נמנעת. עד מהרה התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות. ההתנגשויות הלכו והתפשטו, ומספר הנפגעים הלך ורב. לאחר שכל נוסעי "אלטלנה" הורדו לחוף, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה לכיוון תל-אביב. ציפורה קסל ושולמית פולק עלו גם הן על האנייה. בגין קיווה כי בתל-אביב אפשר יהיה לקיים, באמצעות מנהיגי המפלגות האזרחיות, הידברות עם הממשלה הזמנית ולפרוק את יתרת הנשק בשלום. אלא שלא כך קרה. בן-גוריון הורה ליגאל ידין (קצין המבצעים של צה"ל) לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל-אביב ולהכניע את האנייה בכוח הזרוע. גם תותחים הועברו לאזור ובארבע אחר-הצוהריים הורה בן-גוריון להפגיז את 'אלטלנה'. אחד הפגזים פגע באנייה, אשר החלה לעלות באש. היה חשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר-נפץ, ועל-כן הורה רב-החובל לכל האנשים לנטוש את האנייה. האנשים, וביניהם ציפורה קסל, קפצו אל המים, והחברים שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה". בהגיעה לחוף נאספה ציפורה על-ידי דבורה נחושתן שהביאה אותה לביתה והלבישה אותה בבגדים יבשים.
כאמור, היתה על הספינה גם שולמית פולק ("ניצה"), שעברה טבילת אש במסגרת פעילותה בח"ק תל-אביב. על החוויות שעברה בהיותה על סיפון "אלטלנה" אל מול חוף תל-אביב מספרת שולמית:8
[...] ניתכה עלינו אש תופת שהקשתה על העברת הפצועים אל הסירות. לאחר מכן החלה ההפגזה ואחד הפגזים נפל על האנייה שהחלה לבעור. פניתי אל בגין ובדמעות בעיני התחננתי לפניו שירד לאחת הסירות. הוא כעס עלי ואמר שדווקא ממני הוא לו ציפה לשמוע את זה ושהוא יישאר על הספינה עד שאחרון האנשים ירד. כשפניתי ממנו כדי לטפל באחד הפצועים, שמעתי אותו אומר: "מדוע היא עוד נמצאת פה. תורידו אותה אל הסירה." לא עבר זמן רב ואחד הבחורים לפת אותי בחוזקה וזרק אותי למים, אולם לא יכולתי להתקרב אל הסירה בגלל האש החזקה שנורתה אל כל מי שקפץ למים. למזלי הייתי שחיינית טובה והצלחתי לשחות אל החוף, שם נאספתי על-ידי לוחמי האצ"ל שהסיעו אותי הביתה... מאוחר יותר נודע לי שאחי, נחום סלונים [אחד הלוחמים הנועזים של הארגון] הצליח לעלות על ה"אלטלנה" ורץ בין כל התאים כדי למצוא אותי. הוא נרגע רק כאשר מישהו סיפר לו שהורדתי מן ספינה ואז התפנה אל "המפקד", תפס את בגין בשתי ידיו והוריד אותו אל אחת הסירות.

למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, לא פסקה האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי-חמושים.
16 אנשי אצ"ל נהרגו בעימות עם הצבא; שישה נפלו באזור כפר-ויתקין, ועשרה נפלו בחוף תל-אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה: שניים בכפר ויתקין ואחד בתל-אביב.


הספינה "אלטלנה" עולה בלהבות

למחרת היום ניתנה הוראה לפרק את כל בסיסי האצ"ל שבתחום מדינת ישראל וכל הלוחמים נִצטוו להתגייס לצה"ל כבודדים.
בירושלים המשיך האצ"ל לשמור על עצמאות ארגונית, תוך שהוא מקבל על עצמו את מרותו הצבאית של דוד שאלתיאל, מפקד המחוז מטעם צה"ל. ההצדקה להמשך קיומו העצמאי של האצ"ל בירושלים היתה התנגדותו הנחרצת להחלטת האו"ם בדבר בינאום העיר.
ב-21 בספטמבר 1948 פורק גם גדוד האצ"ל בירושלים ובכך תם קיומו של הארגון לאחר שהצליח להגשים את מטרתו - הקמתה של מדינה עברית בארץ-ישראל.

הערות:



1. ראיון המחבר עם צפורה קסל.
2. דוריס כץ, הייתי טרוריסטית, עמוד 144.
3. איתן לבני, המעמד, עמוד 287.
4. מנחם בגין, לילות לבנים (מהדורה חדשה), עמוד 18.
5. שם, עמוד 15.
6. מנחם בגין, המרד, עמוד 180.
7. שם, עמוד 313.
8. מכון ז'בוטינסקי, עדות שולמית פולק (סלונים).