לא אעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, אלא באדם נשכח. באדם שכמעט שלא ידוע עליו דבר, אם כי אני מבטיח שאיננו דג רקק אלא לויתן.

מכמה טעמים - והדברים כלולים בנושא עצמו - האיש אינו ידוע, אבל מן הראוי היה לדעת עליו יותר. שני ספרים כתב איש זה בעברית ושניהם ספרים נדירים עד כדי כך, שאפשר שנשאר רק עותק אחד או שנים מהם בכל רחבי העולם היום. מכל מקום, זכיתי לעיין בהם והעיון אינו קל. הספרים נכתבו בחיפזון ונדפסו בצורה גרועה. יחד עם זאת, הם בעלי חשיבות ומן הדין היה לעסוק בהם. אני מציע בכל לשון לתלמידי, שמישהו יאות בטובו להכין עבודה סמינריונית על ר' נחמן ברלין - אך עדיין לא זכיתי לכך. גם עכשיו אני מנסה לעורר את הסקרנות כלפי האיש, בתקווה שמישהו יכתוב עליו איזו מונוגרפיה.

מי היה האיש?
הוא שייך, למעשה, לשני תחומים ובשניהם הוא אינו נמצא במקום הנכון בדיוק. קודם כל, הוא משכיל. כבר באחד הכינוסים הקודמים של המחלקה לתרבות תורנית רמזתי בקצרה לעניין שכדאי לעורר אותו, והוא שלא כל המשכילים היו בבחינת מבשרי הרפורמה בדת. הייתה בברלין קבוצה חשובה מאד של משכילים שחבריה היו, למעשה, מבשרי האורתודוכסיה הגרמנית, והם אינם פחות חשובים מאלה שמבשרים את הרפורמה. איני יכול במסגרת זו להביא הוכחות, אבל לפי עניות דעתי, האריות שבחבורה היו דווקא כאלה שלא בישרו את הרפורמה ולא הפכו חלוצים לתנועת הרפורמה בדת.

נחמן ברלין שייך לקבוצה זאת, היינו: אנשים, שכאשר השכלת ברלין מגיעה לפרשת-דרכים וחבורת המשכילים מתפוררת, הופכים להיות ראשוני האורתודוכסים. יתר-על-כן, הוא אף עוזב את ברלין ונס מנוסה עקב המצב הדתי שאינו נוח שם. אין הוא יכול לשאת את ההידרדרות הרוחנית של הקהילה שלו, קהילת מולדתו (כפי שהוא קורא לה בחיבה), והוא נודד למחוז [125] פוזנה ומתיישב שם, כדי שיוכל לחיות בקרב יהודים שעדיין שומרים אמונים למסורת.

מובן שזהו משכיל שהופך להיות אורתודוכס. ברור שהוא זכה להכרה כמשכיל רק אצל צינברג, שיכול היה לתת גם למשכילים מסוג זה מקום בספרו. לא כן יוסף קלוזנר, שכמעט מחק את זכרם של אנשים מסוג זה מתולדות הספרות העברית, ולא בצדק.

מצד שני, כאורתודוכס אין הוא אורתודוכס טיפוסי. יש לו עבר משכילי ורקע משכילי. יש לו הרבה מאד יתרונות על הרב האורתודוכסי הרגיל בזמנו, במובן זה הוא גם שייך לקבוצה קטנה ונבחרת של רבנים, שעל אף היותם אורתודוכסים, הם מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות. כלומר, יש במשנתם פרשנות היסטורית. פה אני חייב להתעכב קצת על ניסוח הדברים. היה עשוי להתעורר כאן רושם שמדובר בהיסטוריון, אלא שנחמן ברלין אינו היסטוריון. למעשה הוא כתב שני ספרים - אחד קטן והאחר קצת יותר גדול - שבהם הוא מפרש את אירועי דורו, כותב פרשנות חברתית והיסטורית לאירוע המרכזי של דורו, היינו, להתפוררות החברה היהודית המסורתית בגרמניה הצפונית והמערבית, ומציג את הרקע הכללי לתופעה של השכלת ברלין. כפי שנראה, הוא איננו מחייב את משכילי ברלין במה שהתרחש שם, אלא מייחס את ההתרחשויות לגורמים הרבה יותר מורכבים.

אולי בהזדמנות זו אעיר כמה הערות על היחס בין אורתודוכסים ותודעה היסטורית. כרגע איני מתכוון להגדיר מה זאת תודעה היסטורית ואינני רוצה להיכנס לשאלות כגון: מה זאת השקפה היסטורית ומיהו היסטוריון, אולם לפי הדוגמאות ניתן יהיה להבין למה אני מתכוון כשאני מדבר על פרשנות היסטורית.

בעניין זה אביא לדוגמא דווקא את הירש, כי באמת, הוא מיחידי-הסגולה שבקרב ההוגים האורתודוכסים שיש לו פרשנות היסטורית. כלומר, הוא איננו רואה את התפוררות החברה היהודית המסורתית כמעשיהם של כמה שקצים רפורמיים שצריך לרדוף אותם עד חורמה ואז הכל יבוא על תיקונו, אלא הוא איש המבין שמתרחשים דברים כבירים, שאין עליהם שליטה מלאה, ובוודאי שהפולמוס לבדו לא יעצור בעד ההתרחשויות האלה. יש צורך, לדעתו, להתבונן בעיניים פקוחות במתרחש, להבין זאת היטב, להגיב תגובה רציונאלית ולהתמודד עם הבעיות. לא לומר כפי שאמר אחד הרבנים הגדולים בסוף המאה ה-י"ח: קיימתי בעצמי - עוצם עיני מלראות ברע. כלומר, אם הוא נשאל על משהו, הוא אומר שהדבר אסור; ואם לא נשאל - הוא [126] שותק. כתוצאה מזה אנחנו עדים למצב מעניין, שבתוך הספרות הרבנית עצומת ההיקף והפורייה אין כמעט התייחסות למשבר העצום והנורא הזה, שבא על החברה היהודית באירופה בעקבות המודרניזציות מעטים מאד מתייחסים לכך, ולמעטים אלה שייך ר' נחמן ברלין.

אביא דוגמא או שתים מאיגרת של הירש. הירש כתב בשנת 1845 איגרת שהתפרסמה בתוך קובץ בשם 'אגרת קנאות'. חלק גדול מהאיגרת הוא פולמוס, כלומר, דברים כמו: אתם באמת רשעים ופושעי ישראל ומנסים לעקור את הכל וכו'; אבל זה רק חלק מהאיגרת. בעניין זה דומה הירש לכל שאר המשתתפים שם, עשרים וכמה רבנים, שכולם מתפלמסים ומבקשים לראות שהרפורמיים מרמים ומזייפים את הכתובים, מוציאים את הדברים מפשוטם ודנים בדברי תורה באופן סלקטיבי. גישה זו מצויה גם אצל הירש, אבל בהמשך האיגרת יש הרבה מאד דברים חדשים ומיוחדים.

קודם כל, גם הוא שואל: מה נעשה? האם נסתפק בפולמוס? על כך הוא משיב בשלילה. את מה שאחרים עשו שלא מדעת העלה הירש לדרגת אידיאולוגיה, ואצטט כאן רק משפט קצר: "לבנות דייק בבית ובנפש", כלומר, הירש תובע מיהודי דורו לא להרפות בעקבות הלחץ, בעקבות הביקורת של הרפורמיים, אלא להפך. כלומר, הוא מחייב ריאקציה בעיניים פקוחות. יש להביא בחשבון שבשעה כזאת צריך להתבצר.

"את אשר ילעגו ויבוזו לו אותו נעלה עטרה על ראשינו" - כלומר, דווקא אותם פריטים במסורת שמעוררים את הביקורת החמורה ביותר, את הבוז הגדול ביותר של מבקרינו ויריבינו, אותם נעלה עטרה על ראשינו. הירש אומר זאת בגלוי:

אנחנו לא נתבייש בשום דבר, בשום פריט הנידח, והגנוז והשולי ביותר במסורת. להפך, אנחנו נעשה מזה עכשיו עטרה.

בהמשך מפתח הוא תיאוריה על יצירת מערכת חינוך:

"נבנה בתים לתורה ולחכמה וליראה יחדיו".

כלומר, סוג חדש של מערכת חינוך יהודית, שבה התורה והמדע צועדים יחד, ו"בתי לימוד עם דרך ארץ". כלומר, אנחנו צריכים לדאוג לכך, וקהילה שלא תקים מערכת חינוך - תאבד ולא תעמוד ב"חרם הזמן". לא נצא ידי חובה, אם נתנכל לרפורמיים בויכוחים; יש לבנות מערכת חינוכית חדשה עם מדע משולב בתורה. כלומר, העמדת הדברים וניתוחם והצעות קונסטרוקטיביות.

בסוף האיגרת מצויים שני משפטים מאד מעניינים. הוא אומר, שלאחר שהם נואשים מהרפורמיים ומוכנים להיפרד מהם, דבר אחד לא יסולח להם:

"הבאישו כל תיקון בעיני הולכים בתום",

כלומר, הם קלקלו לאלמנט המסורתי [127] את האפשרות להתפתח בצורה תקינה. ובגלל הרפורמים "בכל חדש ימאסו", כלומר, יצרו תגובת נגד, יצרו ריאקציה בציבור לכל דבר חדש ".. . פן ממקור עצתכם נובע". כלומר, אלמלא היו הרפורמיים קמים ויוצרים את הפרובוקציות האלה, הרי שהיהדות, מודה הירש, לא הייתה בהכרח קופאת ולא הייתה הופכת ליהדות חרדית. כלומר, החרדה והתגובות שהירש ממליץ עליהן הן, למעשה, הכרח לאור הפעילות הרפורמית. וכך זה נראה גם בעיני ההמון. כלומר, ההמון פוחד עתה מחידושים טובים, ואלמלא קדמה הפרוברקציה הזאת, אפשר שפני היהדות היו במצב הרבה יותר טוב.

דברי הירש כוללים התבוננות במצב, הצעות מעשיות וגם הודאה בצדקת הטענה, שבעצם היה מקום לתיקונים, אלא מי שקלקל את שורת הדין לא היו הרבנים או השמרנים, אלא הרפורמיים על-ידי הפרובוקציות שלהם. ברגע שמישהו יציע משהו טוב, יתחילו לצעוק: רפורמה! רפורמה! - ואז תידחה ההצעה על הסף.

להוציא את ר' נחמן ברלין, הירש הוא האיש החשוב ביותר מנקודת הראות של נושא זה, אבל ישנם גם אחרים. למשל, היה ר' יעקב עמדין, המכונה יעב"ץ, שתי במאה ה-18. גם אצלו יש ניצוץ שכדאי להציג אותו בפני הציבור. הוא חי לפני הרפורמה והתכתב עם מנדלסון בסוף חייו בעניין שנגע לשינוי במנהג. יחד עם זה, הוא רואה שינוי לטובה במעמד היהודים במשטר האבסולוטי. עניין זה מדאיג אותו. מתעוררים אצלו חשדות לגבי זה וכן לגבי התפתחות המדע והטכנולוגיה. הוא מתחיל לחשוש לגורל המסורת. הוא מביא כאן אנלוגיה מתקופת תור-הזהב הספרדי ואומר שכבר היו דברים מעולם; היהודים היו שם במצב מצוין - ואחרית הגאון הייתה שבר, כלומר, התבוללות. דהיינו: אם ירווח ליהודים באותה מידה שהיה צפוי בדורו, יש לחשוש שהיהודים שוב יחזרו על מה שעשו יהודי ספרד מאות שנים לפני כן, כלומר, ישאפו להתבולל ויביאו על עצמם כליה, אסונות, גירושים ושואה. את זה הוא אומר ב-1770.

התרופה שלו היא לשוב לארץ-ישראל. כלומר, הוא מתחיל להבין שהגלות איננה מקום טוב לעם היהודי, המבקש לשמור על ייחודו ועל מסורתו ותורתו המיוחדים במינם. זאת אומרת, בתנאים המשופרים של הגלות, עם סילוק המצוקה והרדיפות, הגזירות והפורענויות, נוצר סיכון לגבי המסורת. עניין זה חוזר בהרחבה בכתבי נחמן ברלין, כך שלא אצטרך לחזור על הדברים כשאתאר אותה הייתי מביא דבר נוסף מסוג הזה, דבר שהפליא אותי מאד, מדברי הרב [128] עקיבא יוסף שלזינגר. איש זה כתב ספר שיצא במהדורות אחדות בשם "הלב העברי". זהו הספר הקשה ביותר שנכתב אי-פעם נגד הרפורמים או נגד היהודים המודרניים בכללם, ובכלל נגד האפשרות של יהדות מודרנית. הגיעו הדברים עד כדי כך, שרוב המבקרים הוציאו על האיש משפט של מטורף. הוא מגדף ומחרף ומקלל כל אדם שסוטה אפילו במלוא הנימה ממה שהוא ראה כדרך המסורת. הוא פירש בספר הזה גם את הצוואה של החת"מ סופר, ואנשי פרסבורג עצמה יצאו כנגדו והציגו אותו כאדם שאין לסמוך עליו, שאיבד לגמרי את שיקול דעתו, כשהדברים נוגעים לבעיות של השכלה ורפורמה.

והנה יוצא בשנת 1873 בארץ-ישראל ספר קטן נגד גרץ והילדסהיימר, לאחר ביקורו של גרץ. ספר זה, שיוצא על-ידי עקיבא יוסף שלזינגר, מגדף ומקלל את הילדסהיימר ורואה בו את רבשקה. מצאתי שם שני משפטים שממש הפליאו אותי עד כמה אדם שעולה מאירופה לארץ-ישראל, מתחדשת לו ראייה חדשה לחלוטין של מה שמתרחש באירופה. הוא מדבר בצער על האובדים האלה, שקודם קילל וגידף אותם:

"ליבי, ליבי, על חלליהם, [על חללי החינוך וההשכלה הכללית באירופה] אחינו הנידחים, המפוזרים, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם רובם באונס".

כלומר, בארץ-ישראל הוא מתחיל ללמד זכות על הרפורמיים באירופה, וטוען שזה אונס, הוא מצטער שבאירופה אין תקווה ואין סיכויים. באירופה הוא לא ראה זאת כך, ובספר שנכתב באירופה הוא ראה אותם כחבורה של פושעים, וכד'.

עקיבא יוסף שלזינגר עלה לארץ בשנת 1870 ומת כאן. הוא קשור בנושאים רבים בפתח-תקוה, אבל לענייננו אני רק רוצה להראות שהאיש הזה, שבעצם, הוא בעל השקפה א-היסטורית לחלוטין ואיננו מוכן להודות בשום התפתחות שמחייבת תגובה, מודיפיקציה, שינוי או תמורה - בארץ-ישראל הוא אומר: ליבי, ליבי על חלליהם. הוא מדבר עליהם בצער ורואה את גורלם כגורל של התבוללות מאונס. כלומר, המציאות ההיסטורית באירופה אינה מאפשרת עוד המשך החיים היהודיים.

על רקע זה אני יכול להגיע לנושא העיקרי של הרצאתי - ר' נחמן ברלין. במסגרת זו רק אלקט כמה פנינים מתוך ספריו.
ספר אחד משלו הוא 'כדור קטן' שהוא ספר פולמוס, עם הרפורמים בעיקר, והספר האחר, היותר גדול, הוא הספר 'עת לדבר', שהוא ספר כללי יותר ויש בו הרבה מאד התבוננות חברתית והיסטורית וגם הצעות לפתרון.

ספרים אלה נכתבים כשהוא כבר יושב ליד פוזנה. הוא איננו רב או מנהיג. הוא עוסק במסחר ובשעות הפנאי מתבונן וכותב מה שכותב כדי לנסות [129] לעצור בעד הרעה שלא תתפשט לכיוון הפרובינציות שעדיין הצליחו לשמור על עצמן מפני רוחות הזמן.

נאמר כמה מלים על הצורה שבה נראים לו הדברים בכללותם. אפשר לומר, שלפי תפיסתו המשבר הגדול הוא פרי שני דברים, מפגש של שני נושאים.
אחד - המהפכה הצרפתית ורוח המהפכה, שנישאה בידי כוחות נפוליאון לכל קצווי גרמניה.

השני, התפוררות כללית של ערכים, של מוסדות תבל, ונפילת הכמורה והחלשת שלטון הדת, שעליהן הוא מצטער צער רב.

מעניין השילוב שלו של שמרנות יהודית עם שמרנות כללית. הוא רואה, אפוא, את ההתפוררות ואת עליית התנועה הרפורמית הליברלית בין היהודים כאיזה חלק מהתרחשויות היסטוריות כלליות, וזה כבר דבר שונה לחלוטין.

אנחנו יודעים, שהרבה מאבקים בין רפורמיים ואורתודוכסיים, הוכרעו על פי העמדה של המושל. אם המושל היה שמרני - הוא תמך באורתודוכסיים, כמו למשל בברלין, שבסופו של דבר סגרו שם את הטמפלים הרפורמיים ב-1823; ואם זה היה מועל ליברלי, כמו בפרנקפורט או בברסלאו, אזי ניצחו הרפורמיים.

ר' נחמן ברלין מסב את תשומת ליבם של הגויים לכך, שאלה שפרצו את מסגרות הדת היהודית עשויים להגיע גם לליברליזם פוליטי. כלומר, הליברליזם הדתי עשוי להוביל לליברליזם פוליטי, ובכך הם יסכנו את הלויאליות של הציבור היהודי לשלטונות. היום הם מסכנים את הלויאליות של העם הפשוט לערכי הדת היהודית ומחר יסכנו גם את הלויאליות הפוליטית שלהם, וייתכן שגם ילמדו את הגויים בסביבתם לפרוק עול מלכות בשר-ודם.

הוא מתאר תופעה מעניינת, שבדורו של יעב"ץ הביטו עליה בעין יפה, ובימיו היא כבר נחשבה לדבר מסוכן מאד. הכוונה לניסיון הנואש של היהודים להשתלב בחברה הנוצרית השתלבות חברתית. ר' נחמן ברלין מייחס לזה הרבה מאד קלקלות. הוא מתאר את הבורגני היהודי העולה בצורה מרהיבה ואת הרצון הנחוש שלו לרכוש לו חברים גויים, לרכוש לו קשרים חברתיים. הוא מזמין אותם לחתונות ולשמחות ועורך נשפים לכבוד הגויים בתקווה - קלושה מאד לפעמים - שהגוי יזמין אותו גם הוא.

יותר מזה. כיוון שמזכירים כאן את פשעי בני-ישראל בדורות ההם, הרי היהודים בימים ההם נוהרים בהמוניהם לקברטים, לבתי-זונות וכו', ולכאורה. אפשר לחשוב שהדברים הם רק פריצת רסן של תאוות הבשרים, אלא שהוא טוען ששם יכול היהודי להרגיש את עצמו מקובל, כי במקומות אלה אין מדקדקים בייחוס שלו ובדתו, אלא בכספו. כלומר, יהודים מוכנים ללכת לכל מקום ובלבד שיתקבלו במסגרתו. מובן, שכשמגיעים למקום כזה, הרי שהם [130]
שותים יין נסך ואוכלים טרפות וכו'.
לא אובדן האמונה הוא שמביא יהודים לידי פריקת-עול, לידי התבוללות, לידי יציאה מהמסגרת של הקהילה, אלא להפך - הצורך הנואש להתחבר עם הגויים, לרכוש חברים מביניהם, להיות מקובל; צורך זה הוא שבסופו של דבר מביא לתהליך של קיצוץ בנטיעות ולאובדן היחס המסור למסורת.

גרץ מתאר את ההתפוררות של הקהילות במערב ומעמיד אותנו על דבר מעניין - בסוף המאה ה-18 אין עוד רבנים בכל הקהילות הגדולות: ברלין, המבורג, פרנקפורט; אין רב ראשי אלא רק סגנים, דיינים וכדומה. גרץ אומר: זה תכסיס של הפרנסים. הנה, מהמחצית השניה של המאה ה-י"ח, הפרנסים שוב אין דעתם נוחה מהרבנות. הם מבינים שהרבנות היא העמוד הימני של החברה המסורתית. מה עושים? - מת רב, מתחילים להשהות בכל מיני טכניקות את הבחירה של רב חדש "אין תקציב" ותירוצים אחרים. והרי היו באותם הימים הרבה רבנים, ולא רק רב אחד; היו בתי-דינים וכל מיני ממלאי תפקידים, כשהרב הראשי היה בעצם מין סמל, איש שמרכז את ציבור הרבנים.

אם כן, מה עושים הפרנסים? הם משתהים ועוברות עשר ואף חמש-עשרה שנים ללא כהונתו של רב. פתאום מגלים שאין בו צורך, ובדרך זו אין, למעשה, מי שירכז את המאבק נגד אלה שרוצים לפורר את המסורת.

נחמן ברלין עומד על התופעה הזאת כבר לפני גרץ ומטיל את האשמה על הדרג הנמוך בסולם ההיררכי. הוא טוען שהפרנסים עשו את זה בשיתוף פעולה עם הרבנים, הסגנים, השלישים והדיינים, מכיוון שגם להם היה נוח יותר שלא יהיה מעליהם מושל. הוא מנסה לומר שבעצם גם המבנה הרבני התעוות והתנוון. ועובדה היא שהרבנים הקטנים - המשנים, הסגנים והשלישים - לא ראו את המשמעות של עניין חסרונו של רב ראשי בגלל טעמים של נוחיות, טעמים אגואיסטיים שלהם, כפי שהוא אומר: לא רצו "שהירח ידעיך את אור הכוכבים", ואם אין ירח הכוכבים נוצצים יותר. למעשה, הקריבו הרבנים בכל מיני מקומות את האינטרס של כלל ישראל, את האינטרס ההיסטורי של החברה המסורתית - להישמר ולהשתמר ולהחזיק מעמד - על מזבח הנוחיות האישית שלהם, ושמחו מאד על שיתוף הפעולה עם הפרנסים, שלמעשה לא רצו ברבנות מכל וכל.

בנושאים אחרים - יש אצל נחמן ברלין דיון נרחב באפשרויות הגלומות בתחום לימוד התלמוד בעתיד. הוא יוצא בהמלצה לקצץ, לקצר ולתרגם את התלמוד לגרמנית. בהיותו תלמיד-חכם ההוגה בתורה יומם ולילה, ואף כתב הקדמה נפלאה לתלמוד, מעריך נחמן ברלין את התלמוד ומשבח אותו. [131] אף-על-פי-כן אין שבח זה מסמא את עיניו מלראות שלימוד התלמוד ירד פלאים בדורו, מציאות שאף הירש הכיר בקיומה.

כידוע, לא בימיו נתחדשה הישיבה בפרנקפורט, אלא רק בימי חתנו הרב ברעייר. עד כמה שאפשר לשפוט, גם הירש לא האמין בלימוד התלמוד כפשוטו, כמו שלמדו בדורות הקודמים, וגם הוא ויתר כנראה על לימוד הגמרא; גם הירש וגם נחמן ברלין היו מוכנים להשלים עם אובדן הלימוד המסודר של התלמוד או עם גניזת חלק גדול ממנו, עם לימוד הדינים ממקורות קלים, מקוצרים ואפילו מתורגמים לגרמנית.

מעניינת התייחסותו של נחמן ברלין על רקע זה לספר 'חיי אדם', שיצא בזמנו. חיבור זה הוא ניסיון ראשון לכתיבת מעין קיצור שולחן-ערוך, שנעשה על-ידי ר' אברהם דנציג, תלמיד הגר"א, במגמה די דומה. אבל המחבר מעיר שם שחיבור זה אינו מיועד ללומדים. מובן שבליטא לא היה ללומדים צורך בדבר מעין זה. אבל נחמן ברלין הסתייג מאד מהערה זאת וטען שאין זה כך: אם הספר הוא טוב - טוב הוא גם ללומדים. מכאן אנו למדים שבעצם יש פה מלכתחילה ויתור מודע על לימוד התלמוד. האורתודוכסיה, בסופו של דבר, חזרה בה, כמובן, מדרכה, אבל נחמן ברלין שייך, אפוא, לאותם מבשרים ראשונים של האורתודוכסיה, שחשבו שייתכן שכדי לשמר את המסורת יש צורך להקריב את לימוד התלמוד, מה שחשב, אולי, בזמנו גם הרמב"ם, כשחיבר את 'משנה תורה'. יש כאן אפוא מגמה דומה.

לא הייתי רוצה שישתמע מדברי כאילו הוא חסיד גדול של הרמב"ם: לאו דווקא. דבר מעניין נוסף הוא, שיש לו הסתייגויות גדולות מן ההשכלה, מלימודי חול (גם בכך מקדים הוא את הירש). הוא מתווכח עם הרפורמים וטוען שהם חושבים שהם עושים דבר עצום כשהם מגלים את עיני ההמון ששכר ועונש ועולם-הבא אינם כמשמעם, ומביאים קטעים מ'מורה נבוכים' וכו'. הוא טוען שבכך נעשה עוול עצום להמון, כי סוג האמונה של ההמון, המבוסס על שכר ועונש, על גיהינום וגן-עדן, זהו הסוג שההמון זקוק לו והוא המחזיק את ההמון במסגרת דתית, מוסרית ורוחנית, ואין כדאי להציע לו משנות פילוסופיות. הדבר גורם, לדבריו, הפסד להמון והוא בבחינת מעשה של ילדות.

יש לנחמן ברלין מעין יחס מסויג להשכלה. הוא אמנם משכיל היודע מה הן האפשרויות הטמונות בהשכלה וכיצד יכולה היא להעשיר את עולמו היהודי של מי שראוי לכך; יחד עם זה, טוען הוא שאין היא מיועדת להמון; בשביל ההמון היא מזיקה. [132]

אציין עוד כמה דברים המאפיינים את הפולמוס האנטי-רפורמי שלו. גם כאן יש חידושים גדולים, אם כי אני חייב לציין, שגם אצל בן-זמנו לערך, החת"ם סופר, ניכר כשרון פולמוסי מיוחד המבדיל אותו משאר הרבנים המתפלמסים עם הרפורמים. כמי שכבר אמרתי בתחילה, הרפורמים מציגים אידיאולוגיה מודרניסטית. עם אידיאולוגיה זו אין הרבנים מתווכחים. ברם, כאשר הרפורמים מנסים לצטט ספרי הלכה ולתת ביסוס הילכתי לאיזה שהם שינויים בסדרי בית-הכנסת או לאיזה שהם מנהגים אחרים, אז נכנסים הרבנים בוויכוח אתם.
יש לציין שעתים הוויכוח הוא כשבהלכה יש פנים לכאן ולכאן, אלא שהרבנים מחמירים מתוך ההסתייגות מן הרפורמה והצורך להתרחק ממנה, וכך המצב גם בעניין שהיה נתון בוויכוח רב - העוגב.

מה עמדתו של נחמן ברלין?
מצוי אצלו דיון נרחב, ולבסוף הוא מגיע לנקודה הלכתית, ומביא כמה וכמה נימוקים נגד העוגב. כיצד? - הוא טוען שהעוגב הוא כלי עצוב ומרחיב את הדיבור על הצד המוסיקולוגי של העוגב. לדבריו, אין זה מקרה שהעוגב נבחר לשמש את הנוצרים בתפילתם, כי הנצרות היא דת עצובה, דת נוגה, היא דת בוכייה על אל שהקריב את עצמו למען האדם, ולכן הנוצרים בחרו לעצמם כלי עם צלילים נוגים.

מה רוצים היהודים לעשות? -
היהודים, שנצטוו לעבוד את השם בשמחה, יש להם דת מנוגדת לחלוטין. בזמן שבית-המקדש היה קיים היו מנגנים בחצוצרות. אם הרפורמים משתמשים בעוגב משום שהם רוצים מוסיקה, מדוע בחרו דווקא בעוגב? שייקחו כלי אחר, אחד מהכלים היהודיים המסורתיים. הוא מוסיף ואומר כי זה שמנגן בעוגב הוא מוסיקאי נוצרי, ויש להניח שאף נוצרי אדוק; דהיינו, אותו אדם שמנגן בכנסיה ביום ראשון, מנגן אצל היהודים בשבת. לא רק שהכלי הוא כלי שהולם את הליטורגיה הנוצרית, אלא שמשתמש בו אדם שמבטא את אמונתו הנוצרית הנוגה, האומללה והעצובה. זאת אומרת, שאין שום היגיון לזווג לתפילה היהודית העליזה והשמחה את הכלי הנוגה עם המנגן הנוצרי העצוב.

לדברי נחמן ברלין עושים זאת משום שרוצים לחקות את הנוצרים, ועל כך הרי יש איסור. כלומר, הוא איננו אומר שאסור להכניס מוסיקה לבית הכנסת, אלא יוצא כנגד הרצון לחקות את הנוצרים. לא כל שימוש במוסיקה, לדבריו, הוא בבחינת הליכה בדרכי האמורי, אלא השימוש בכלי מסוים, זה שמנגן עליו מוסיקאי נוצרי מוסיקה דתית נוצרית, הוא בבחינת דרכי האמורי. מדוע? - וכאן הוא קלע לגישה ההלכתית הנכונה - כיוון שיש כאן חיקוי עיוור. לא כל דבר אסתטי, שאינו מקובל אצל העם היהודי אבל מקובל אצל [133] הגויים, הוא באופן אוטומטי אביזר של עבודה-זרה. הוא אסור, כשיהודי רוצה לסגל עניין זה לא מפני שהוא יפה אלא מפני שהוא נוצרי או אלילי. וזהו הדבר שפוסל את העוגב.

בהזדמנות זו, כדרך המסורת הטובה של הפלפול, הוא גם מתרץ את הרמב"ם. הרמב"ם כתב בהלכות עבודה זרה שעל-פי דין יש איסור ליהנות מכל דבר נאה של גויים. לפי זה גם אסור לראות סרט, מופעי תיאטרון או לשמוע סימפוניה של בטהובן, כי כל זה הוא גויי. נחמן ברלין מסייג את האיסור ואומר כי תלוי אם נהנים מהדבר בשל האספקט כשלעצמו, ההולם את הנסיבות, או נהנים מזה משום שזה גויי. לפי זה הוא מתיר אפוא את כל העולם האסתטי החדש והמתחדש, בתנאי שהוא יהיה יפה כשלעצמו, אבל שלא תהיה נהירה לדברים האלה אך ורק משום שהם יצירה של גויים, והם נכללים בגדר האיסור של 'חוקות הגוי', 'דרכי אמורי' 'ואביזר של עבודה זרה'.

אביא עוד דוגמא מעניינת אחת בעניין טענה רפורמית ודרך הוויכוח שלו אתה. הרבה פעמים הוא משתמש בניסוחים אירוניים וסטיריים כדי להביא עד אבסורד טענה רפורמית מסוימת, ואינו מתווכח אתה במישרין. למשל, בעניין התפילה טענו הרפורמים שתפילה ארוכה ומרובה היא נגד הרעיון של התפילה ונגד רוחה. הרעיון של התפילה פירושו שאדם חש משהו, מזדהה ומתכוון. והנה, במסורת הרבנית, כבר אין זה כך: התפילות הן קבע ואנשים מתפללים שחרית, ערבית, מוסף, מנחה וכן הלאה. ואמנם, הרפורמים מצאו שבתקופת התלמוד היו עדיין הסתייגויות כלפי עניין זה. הם מצאו חכם אחד שמספר, שבין פסח לעצרת לא נהג להתפלל כי היה חמסין שהקשה עליו, או לא היה מניח תפילין וכו'. וכן הביאו דוגמאות שלפיהן חכמים אמרו: היום לא התפללתי. כשמדברים על רפורמה בדת, על התחדשות דתית, מן הראוי אפוא לחדש על-ידי קיצור התפילות, סידורן, וכן על-ידי הכנסת כל מיני דברים שיהפכו את התפילה לדבר מלבב הנובע מן הרגש.

מובן שהעמדה האורתודוכסית נוגדת את התפיסה הזאת. עצם הרעיון של תפילות קבע הוא חוק; אתה עושה זאת בין אם יש לך מצב-רוח לכך ובין אם אין לך. ובכן, כיצד יכול נחמן ברלין להתווכח עם טיעונים כאלה? העובדה הפשוטה היא שיש אוסף גדול של מקורות בתלמוד שעדיין מאפשר את הדרך השניה. פה אוחז הוא בנשקם שלהם, נשק האירוניה, ומתאר בתיאור מרהיב איך מושיבים לפני כל בית-הכנסת 'רופא מיוחד", וכל מתפלל שבא, נבדק בדיקות פיסיולוגיות מסובכות כדי לקבוע אם מצב-הרוח שלו מתאים, ורק אז ניתן להתיר לו את הכניסה לבית-הכנסת, כי אחרת הוא מחלל את הרעיון הנשגב של התפילה.. . זו דוגמא של ויכוח, שאינני יודע אם היה [134] הוגן, אבל בוודאי ובוודאי שהיה יותר יעיל מאשר להגיד: ר' יוחנן עשה כך וכך, עיין פה או שם, נאמר כך ונאמר אחרת, וכן הלאה. אלה "חרבות חלודות"; אבל להביא עד אבסורד את הרעיון שאי אפשר להתיר לאדם להתפלל, אלא אם ייבדק בדיקה רפואית מדוקדקת, כדי לבדוק אם יש לו מצב רוח מתאים, אחרת עושה הוא מצוות-אנשים-מלומדה - אני חושב שזה יעיל יותר.

דומני שלא יצאתי חובה כלפי האיש. מכל מקום, מי שיזדמן לירושלים, כדאי שיעיין בספרים 'עת לדבר' ו'כדור קטן'; ואלה שמעדיפים לקרוא גרמנית יבקשו את הספר 'יהודה' ויעמדו על עומקם של הדברים ויופיים, על אף שאין הם מוכרים. [135]