מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז

שמשון פדר

אף על פי שלקהילה היהודית של מלבורן אין מסורת והיסטוריה בדומה לקהילות הגדולות של אירופה, צפון ודרום אמריקה, אשר עברו תהליך התפתחות הדרגתית עד שהגיעו למצבן הנוכחי, הרי החיים היהודיים במלבורן התנהלו על הצד החיובי, מבלי שסבלו מן הבעיות של הקהילות הותיקות. אוסטרליה לא הכירה אנטישמיות ממשית וכן לא ידעה את צורות הלואי של אנטישמיות תרבותית וחברתית. הדבר נובע ללא כל ספק מריחוקה הגיאוגראפי של אוסטרליה מאותם חוגים אנטישמיים וכן מרעיון "המשחק ההוגן" בו מאמינים תושבי אוסטרליה. יתר על כן, היהודים מעולם לא גדלו במספרם כדי שיוכלו לגרום למהפכות כלכליות רציניות.
היהודים הראשונים שהגיעו למלבורן במחצית השניה של המאה ה-19, באו ברובם מאנגליה וחיפשו להיטיב את מצבם ככל האפשר. בין השנים 1900-1920 מנתה קהילת מלבורן כ-3,000 יהודים בקירוב. גל העליה הבא, הגיע לאחר מלחמת העולם הראשונה וכלל גם יהודים מארץ ישראל שנמלטו ממאורעות הערבים בשנות ה-20. בין השנים 1933-1939 הגיע גל עליה חדש לחופי מלבורן ובו יהודים שברחו מגרמניה ופולין, בטרם נסגרו שערי הגיהנום ההיטלראי. בתקופה זו כבר מנתה הקהילה היהודית כ-12,000 נפש. מספר דומה של יהודים הגיע בגל העליה שלאחר סיום מלחמת העולם השניה. כיום מספר בני הקהילה הוא 30,000 ורובם המכריע הם יוצאי מזרח אירופה, בניגוד גמור למצב בעריה האחרות של אוסטרליה שם מורכבת האוכלוסיה היהודית מיוצאי ארצות רבות. עובדה זו השפיעה על התקדמותם הרבה של יהודי מלבורן בהשוואה ליתר חלקי המדינה.
קו אופייני לכל גלי העליה היתה העובדה כי בכולם היו רוב המהגרים בני המעמד הבינוני או הבינוני הנמוך. הם היו בעלי מלאכה, יצרנים קטנים וסוחרים. מספר בעלי המקצוע היה מועט וחסר ערך ללא כל השפעה על המבנה הדמוגרפי של הקהילה. זהו איפוא הגורם המכריע שאיפשר לקהילה היהודית להתפתח ללא מחלוקת וסכסוכים. לכולם היה רקע שווה כששפתם המדוברת היא אידיש. בתחילת המאה, התרכזה הקהילה היהודית מסביב למרכז העיר כשהיהודים גרים בשולי המרכז. ראשוני היהודים יוצאי אנגליה עבדו כחייטים, נגרי רהיטים וחנוונים קטנים. חיי הקהילה התרכזו סביב לבית הכנסת אשר היה גם כן במרכז העיר בתחום הישג גישה נוח לכולם. כאן לובנו ונחתכו כל עניני הקהילה. זהו בית הכנסת של רחוב בורק מקום בו נבחר ראשונה לתפקידו רבי ישראל ברודי בשנות ה-20, אשר שימש לאחר שנים כרב הראשי של האיפריה הבריטית. מלבד בית הכנסת אשר ריכז סביבו גם את כל הצרכים הדתיים היהודיים הנוספים, לא התנהלו חיי חברה ותרבות יהודיים נוספים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עם בוא גל מהגרים קטן, עברו היהודים ממרכז העיר לפרברי הצפון קרלטון ופיצרוי. כאן צמחו לראשונה ניצני חיים יהודיים מאורגנים. נשכר אולם ברחוב דראמונד ושם ניתן לו: "קדימה". עם התרחבות הקהילה הועבר האולם שוב צפונה, מקום בו הוא ניצב עד היום, אף על פי שאיננו סמל לימים ראשונים. כאן הוא המקום לציין כי ב"קדימה" השתמשו בצרכי הכלל והפרט כאחד. כאן גם נולדה התנועה הציונית.
היות ומספר רב של יהודים התגוררו באיזור זה, צצו כאן בתי כנסת יהודיים. עתה עמדו לרשות הקהילה ארבעה בתי כנסת. התעוררה גם השאלה, מה ייעשה עם הדור הצעיר. כן, הוקמו בתי ספר עבריים ובהם ביקרו הילדים מרצונם החופשי לאחר שעות הלימודים הרגילות. לצרכי הקהילה המתפתחת נוסד העיתון היהודי "Jewish News". כך התנהלו הענינים עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. בעצם, כמעט ולא היה רחוב בפרברים הללו בו לא גרו כמה משפחות יהודיות.
בסקירתנו מוכרחים אנו להזכיר את המשבר הכלכלי של שנות ה-30. בדרך כלל לא היה המצב טוב ביותר, והיהודים כמו כל אחד אחר מצאו את עצמם מחוסרי עבודה. הקהילה הקימה אגודה לעזרה אשר נתנה הלוואות קטנות לנצרכי הקהילה. בתקופה זו חיסלו סוחרים רבים את חנויותיהם והפכו לרוכלים בעלי דוכני מכירה בשווקים. אבל, גם זו היתה לטובה, כי כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, היו רובם המכריע של היהודים בעלי עסקים וסוחרים קטנים. בשעות המחסור באספקה והביקוש הרב שנוצר, התעשרו יהודים אלה בין לילה. היהודים נוכחו לדעת כי מוצרי הטקסטיל וההלבשה הם ענפים הניתנים לפיתוח ובמשך הזמן הפך הענף לסמל המסחרי שלהם.
מוראות המלחמה לא נגעו ישירות באוסטרליה, ואף על פי שחיילים יהודים רבים התגייסו לשרותים המזויינים ונלחמו בכל החזיתות בהקריבם קרבנות, נמשכה והלכה עליית קהילת מלבורן מחיל אל חיל. היתה "התנועה הציונית", בתי ספרי יהודיים ליום ראשון, היתה עתונות יהודית, ואף על פי שלא היו מליונרים יהודיים ערכה הקהילה מגביות שונות לצרכי הקיום של מוסדותיה השונים. היו גם בית מושב זקנים ובית יתומים, חברה קדישא ומספיק בתי כנסת לצרכי הקהילה ואגודת "קדימה" אשר נעשתה עתה המרכז התרבותי, מקום בו יכלו דוברי אידיש לחזות בהצגות בשפתם. באותו זמן נפתח גם בית ספר אידי אשר ריכז את כל מאמציו לשימור שפת אידיש כשפה חיה.
בעוד התקופה שלפני מלחמת העולם השניה הביאה שינויים הדרגתיים, הרי התקופה שלאחר המלחמה ביטלה את כל השינויים של 20 השנים שחלפו. הקהילה עצמה לא נפגעה מבחוץ ובנתה לעצמה צורת חיים שווה לכל. היהודים בנו לעצמם מרצונם החופשי מחיצה מאחוריה שמרו על ריחוק תרבותי מן העולם החיצוני. אין כוונתנו כי הם עסקו אך ורק בענינים יהודיים. המצב לא היה כזה. בחיי היום יום התקשרו היהודים עם נכרים, אבל משסיימו עבודתם, נכנסו לעולם אחר, מקום בו דברו על ציון - אגודת האחווה היהודית. העולם החיצוני נשתכח מהם איפוא. שתי סיבות הפסיקו מצב זה באופן פתאומי. הסיבה הראשונה חיצונית והשניה פנימית.
כאשר הסתיימה המלחמה בשנת 1945, ביטלה אוסטרליה את חוקי ההגירה החמורים שלה למען אפשר לשרידי השואה כניסה לארץ. בין השנים 1945-1950 הגיעו כ-8,000 פליטי חרב יהודיים אל חופי מלבורן. הסיבה השניה קשורה לילדי המהגרים היהודיים. בעוד נכון הדבר כי היהודים שמרו על צורת חיים מזרח-אירופי-יהודי, הרי ילדי המהגרים גדלו באוירה שעודדה שבירת מחיצות מלאכותיות אלו. הם ביקרו בבתי ספר ממלכתיים ואף על פי שחלק עדיין דברו בשפת אידיש אל הוריהם, הרי אנגלית היתה שפתם הרשמית. יתר על כן, הורים שבארץ מוצאם לא קיבלו השכלה סדירה, עשו כל מאמץ למען יקבלו ילדיהם חינוך אוניברסיטאי מבלי שהמלחמה תפריע, החלו ניצני האינטלגנציה היהודית צצים אחר המלחמה. נדון בכל אחד בנפרד כך שהדבר יראה ברקע המאורעות.
כל מקורות הקהילה גוייסו לעזרת ניצולי השואה. נציגי הקהילה קיבלו מן השלטונות רשות לעלות על האוניות הנכנסות כנציגים רשמיים המייעצים ומסבירים למהגרים את מהות החיים באוסטרליה. הקהילה עזרה לבאים במציאת מגורים ותעסוקה. מאחר והאיזור בו גרו היהודים נעשה מאוכלס בצפיפות, עברו המשפחות שעלו בסולם הדרגות החברתי למעמד הבינוני הגבוה - בהדרגה לפרברי הדרום והמזרח כשהם מביאים יחד אתם את המוסדות אותם ידעו והכירו "בצד השני". מקומם בפרברי הצפון נתפס ע"י המהגרים היהודיים. היות ורוב המהגרים עסקו באותם מלאכות בהן עסקו קודמיהם, הרי שהם נקלטו מבחינה כלכלית בקהילה ללא כל סבל מיותר, מה עוד שהמצב הכלכלי באוסטרליה שלאחר המלחמה היה פורח ומשגשג. לאחר זמן מסויים ביקשו גם הם להיות עצמאיים בעסקים נפרדים, אי לכך היו מהגרים אלה מייסדי "הלנדסמנשפטים" השונים המהווים כיום את אבן הפינה של הקהילה.
הגורם השני היה כאמור צמיחת ניצני המשכילים. אוסטרליה המעניקה חינוך תיכון חינם ומילגות שונות לסטודנטים מוכשרים, פתחה אפשרויות אין סוף לצעירים. הנוער היהודי המצפה לדעת נכנס לאוניברסיטאות גם בדחיפת הוריו, כשהוא רוכש מקצועות עליהם יכלו הוריו רק לחלום. בעוד שבשנות ה-30 וה-40 יכלו בני הנוער לעסוק רק במלאכה ובמסחר הרי שבשנות ה-50 היו הרוב המכריע של הבוגרים סטודנטים. המקצועות שנבחרו היו אלה אשר לדברי ההורים היקנו מעמד: רופאים, כימאים, עורכי דין, רופאי שיניים, וארכיטקטים. כיום ייש לגרעין של אנשי מקצוע אלה השפעה עצומה על חיי הקהילה במלבורן: בבתי הספר היהודיים, בחיי האוניברסיטה והתנועה הציונית, ועוד ידם נטויה. מאחר והגיל הממוצע של אנשי מקצוע אלה הוא 36 בערך, הרי שהכוח המניע שלהם יורגש רק ב-10 השנים הבאות. אף על פי כן מהווה הבית היהודי את הבסיס למשפחה היהודית ואף על פי שרבים מאנשי המקצוע היהודיים נכנסו לחיים הפוליטיים וקשרים רבים להם עם נוכרים, הרי קשריהם עם הקהילה עדיין חזקים.
בסקירה זו על יהדות מלבורן נגעתי בקצרה בכמה מוסדות, עתה ברצוני להרחיב את הדיבור בנושא זה.
בתחילה היו אולם "קדימה" ובתי כנסת המוסדות המכריעים. "קדימה" היה ציר המוקד לחיי תרבות יהודיים במשך שנים רבות. הוקמה ספריה לקוראי אידיש, עברית ואנגלית. כמעט כל פעולה מרכזית התקיימה שם. בשנים מאוחרות יותר נעשה המקום מוקד לפעולות השונות של ה"בונד". גם התנועה הציונית היתה פעילה ביותר ב"קדימה" בראשית דרכה, אך עם התרחבותה ומעברם של היהודים לפרברי הדרום נעשה הבנין צר ומיושן. אף על פי כן ממשיכים היהודים הגרים עוד בסביבה לנהל את המנין ולאחרונה נערכו דיונים להעברת אולם "קדימה" לאחד הפרברים הדרומיים של מלבורן.
ועד הקהילה: עם גבור גל המהגרים לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם, הוקמה "מועצת ועד הקהילות ליהודי אוסטרליה", אשר מתפקידה לייצג בפני השלטונות את עניני הקהילות היהודיות. הוקמו ועדים מקומיים במדינות אוסטרליה השונות והם טיפלו בבעיות מקומיות. מועצת ועד הקהילות של ויקטוריה מייצגת את יהודי מלבורן ובה משתתפים נציגי ארגונים שונים ממלבורן.
בית מושב זקנים ע"ש מונטיפיורי: הקהילה הקימה בית מושב זקנים זה, והיא עורכת מגביות קבועות לצרכי אחזקת הבית. לאחרונה, נבנו אגפים נוספים לבנין למען יוכלו כל המבקשים זאת להתקבל.
התנועה למען בית ספר יהודי: יהודים אהבו תמיד ללמוד והתגאו בכך, לכן לא היה משום הפתעה בדבר כאשר בשנות ה-50 נכנסה קהילת מלבורן לעניני חינוך. יהיה משום טעות בכך באם נאמר כי לא היה שום חינוך עד אז, כי בכל אשר הלכה הקהילה, הלך התלמוד תורה איתה וכן היתה רשת רחבה של בתי ספר עם תוכנית לימודים עצמאית מיוחדת בניהולם של בתי הכנסת השונים, כך שהרוב המכריע של ילדי היהודים בשנות ה-40 וה-50 קיבלו חינוך דתי יהודי רב-גוני.
אף על פי כן הרגישו פרנסי הקהילה בצורך להקים בית ספר חילוני יהודי אשר יהווה מחיצה בפני ההתבוללות וכן גם יספק את הידיעות שקיבלו ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים. בעזרתה ובתמיכתה של הקהילה היהודית הוקם בית הספר "הר הצופים" אשר נתן בהתחלה השכלה עממית יסודית. כיום לומדים בבית ספר זה 1400 תלמידים, החל מבית הספר היסודי וכלה בבית ספר תיכון המקנה תעודת בגרות. המוסד מוכר לדוגמא כאחד המוסדות המודרניים הטובים ביותר ומורים נוכריים מאוסטרליה ומחוצה לה מבקרים או ולומדים את שיטות ההוראה. בהיות המוסד פרטי והיות והממשלה אינה תומכת במוסדות עדתיים, לפיכך חייבת הקהילה לשאת בכל ההוצאות הכספיות. בגבור הביקוש לחינוך, נפתחו שני בתי ספר יסודיים נוספים: "מוריה" ו"ביאליק". בהדרגה עברו גם אחרוני הקהילה היהודית דרומה ובית הספר "ביאליק", אשר היה בפתיחתו המוסד היחיד בעל תוכנית הלימודים המיוחדת בו למדו עברית כשפה חיה עוד בשנות ה-40, עבר גם הוא דרומה אל האזור היהודי והפך להיות מוסד למודים בו מתקיימים לימודים יומיים סדירים. מרבית המורים המלמדים מקצועות יהדות הובאו לאוסטרליה בתיאום עם הסוכנות היהודית.
התנועה הציונית: תמונת הקהילה היהודית לא תהיה שלמה באם לא נזכיר כאן את התנועה הציונית, אשר עמדה בראש כל מפעל חלוצי, הן מקומי והן זה העומד בקשר עם ישראל. יש לזכור כי יהודים ציוניים היו פעילים עוד בהנהגת "קדימה", בתי הספר ובתי הכנסת. התנועה הציונית עצמה נוסדה בשנות ה-20 וברבות הימים היא נעשתה למכשיר רב כח והשפעה. כמעט ולא קיים מפעל או מפגש בו אין התנועה הציונית שותפה. במשך הזמן התפתחו גם הזרמים הציוניים והרעיוניים בהוסיפם שלב נוסף לקשר עם ישראל. המגבית הישראלית המאוחדת והקק"ל מגיעים כמעט לכל בית יהודי במלבורן.
הלנדסמנשפטים: לפני המלחמה לא היו מספיק יהודים כדי להתארגן בלנדסמנשפטים, אבל אחר המלחמה היו הם חוט השידרה של הקהילה וכמעט ואין צעיר או מבוגר שאינו קשור באחת מקבוצות אלו. עתה כאשר הקהילה היא בעלת השפעה אפשר כבר למצוא כמה מחבריה תופסים עמדות של כבוד בארגונים אחדים כאשר הם מקדישים מזמנם החופשי בהתנדבות לטובת הקהילה.
תנועות נוער: חלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים במלבורן מהווים תנועות הנוער הציוניות והכלליות. כתוצאה מהזדהותה והכרתה היהודית הקדישה מלבורן זמן ומרץ רב לבעיות הנוער. בשנות ה-40 הראשונות נוסדה תנועת "הבונים" ומיד אחריה קמו "בית"ר", "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר". כ-1000 עולים הגיעו מאוסטרליה לישראל ומהם 300 בוגרי תנועות הנוער ועוד 200 אשר קיבלו בהן חינוך.
אחד הארגונים היהודיים הראשונים אשר נוסד במלבורן היה איגוד הספורט היהודי, והחל משנות ה-30 מתקיים מפגש שנתי לספורטאים יהודיים באוסטרליה. איגוד הספורט של מלבורן פעיל ביותר בתחרויות מקומיות והוא מפעיל קבוצות כדורסל, טניס, טניס-שולחן, כדורגל ועוד.
בתחילת שנות ה-60 הקים גם ארגון "בני ברית" קבוצות נוער במלבורן וכן ישנן קבוצות נוער שונות ליד בתי הכנסת אשר מתפקידם לארגן מפגשים חברתיים לבני נוער יהודיים.
תנועות הנוער הציוניות הן החזקות ביותר ובהן 25% מבני הנוער המקומיים. מבחינה סטטיסטית יש לציין כי כ-40% מבני הנוער בעיר השתייכו אי פעם לתנועת נוער ציונית כלשהי. תנועות הנוער הציוניות שולחות מישראל שליחים המפיחים רוח ופעילות ערה. כל ארבע התנועות הנ"ל רכשו לעצמן מבנים משלהן ובהם מתנהלת פעילות ערה, והתנועה הציונית מקיימת גם כן הכשרה חקלאית.
כל האמור לעיל על פעילות המוסדות השונים לא מנע את הנטיה הקלה להתבוללות שהטילה צילה על יהודי מלבורן. אף על פי כן אין נטיה זו מורגשת ביותר והשפעתה קטנה יותר מאשר בקהילות הקטנות. הנטיה הכללית בקהילות אלה היתה של נדידה אל הערים הגדולות מקום שם קטנה האפשרות לנשואי תערובת והשפעתם אינה מורגשת בקהילה. אינני חושב כי הקהילה מצאה או תמצא פתרון למחלה עתיקת יומין זו.
דבר זה מודגש ביותר לנוכח החופש ממנו נהנים הצעירים בהחליפם רעיונות עם נכרים. ברור כי בשעה שהקהילה היתה סגורה ומסוגרת לא הורגשה נטיית ההתבוללות, אך מאז התרחבה והתפשטה הורגשה נטייה זו בעיקר בחוגי הקבוצות האוניברסיטאיות. נטייה לבלום את התהליך נעשתה ע"י קבוצות צעירים שליד בתי הכנסת שהצלחתם היתה קטנה עקב החלשת הזיקה הדתית. תנועות הנוער הציוניות מצליחות כאשר הנוער מזדהה עם ישראל, אבל אין הן מוצאות פתרון לאלה הנשארים באוסטרליה. לאחרונה הובא שליח מטעם מוסד "הלל" בארצות הברית והוא פועל בקרב הסטודנטים.
סכומי כסף עצומים מוזרמים לבלימת נטיית ההתבוללות, אבל לדעתי נמצא הפתרון בבתים היהודיים עצמם. הדור הראשון של המהגרים מאירופה עדיין היה קשור וקרוב למשפחה היהודית ולפיכך נשכח מהם הצורך לטפח את הדבר בילדיהם. במרוץ לתפיסת עמדה, קבלת חינוך חילוני ורכישת מקצוע נעשו ההורים סוכני משנה. דבר זה הושג על חשבון הנכס החשוב ביותר של החיים היהודיים - הבית היהודי. כאן אינני מסתמך על ערכים דתיים בלבד, היות ואפשר למצוא נישואי תערובת גם במשפחות דתיות ביותר, אלא מסתמך אני על כך שהערכים היהודיים הוחלפו בערכים לצורך השעה. ההורים הרגישו כי הם מוכרחים לתת לילדיהם את הדבר אותו רצו הם להשיג בהיותם צעירים, דהיינו להיות מקובל בחברה. למען זאת התעלמו מכל העבר. מנהיגי הקהילה מכירים בסכנה, אבל לא נעשה עדיין שום דבר אירגוני אשר יטפל בכך. התרופה צריכה להימצא ע"י כל משפחה ומשפחה.
הקהילה היהודית במלבורן איננה קובעת שום עמדה בעניינים פוליטיים. אף על פי כן, ישנם יהודים פעילים במפלגה הליברלית ובמפלגת העבודה, וכן ישנם צירי פרלמנט יהודיים המייצגים אזורי בחירה שונים. אין גם צורת הצבעה יהודית, והיהודים אינם נקראים להצביע עבור מועמד זה או עקב היותו יהודי. דרך אגב יש להזכיר כאן כי המושל הכללי הראשון שהיה יליד אוסטרליה, היה יהודי בן מלבורן - סיר אייזיק אייזיקס. היהודים גם פעילים בחוגי המשפט, האומנות, המדעים ובצבא. גם המארשל מונאש המפורסם ממלחמת עולם הראשונה, היה יליד מלבורן.
כל האמור לעיל איננו, עדיין, סיפורם המלא של יהודי מלבורן. מאידך, זוהי סקירה המראה את ההתפתחות הכללית של הקהילה. ישנם צדדים אחרים בחיי הקהילה הקשורים בחיי הקהילות האחרות של אוסטרליה, אותם לא פירטנו כאן היות ואינם נכללים בגבולות מאמר זה.