מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז
חיים יערי |
|---|
|
תקציר: המאמר עוסק בתיאור קהילת ניו-יורק על מוסדותיה וארגוניה, מצבה הרוחני, החברתי ועוד. מילות מפתח: ניו-יורק; קהילה יהודית; יהדות; מוסדות וארגונים; |
יום גשום. השעה 5-4 אחר הצהריים בשדרה החמישית. אני ממהר ומנסה לעצור מונית, אך כולן, עשרות אחרי עשרות, שוטפות על פני ונעלמות. כולן תפוסות. בסוף עוצרת אחת והריני מזנק לתוכה. התנועה מטורפת ממש, בעיקר מוניות. מונית דורכת על רגלי מונית, חותכות זו לזו את הדרך, מתחכחות זו בזו, כביכול קופצות זו מעל זו. נוסעים ועוצרים, מזנקים ובולמים. בעת עצירה פתאומית אחת, מפליט הנהג קללה - ומה אני שומע? קללה ערבית עסיסית. מופתע, אני זורק לו מילה ערבית. גם הוא מופתע, מפנה אלי ראשי ואומר בחיוך: "שלום". הכל מובן - יורד מן הארץ, העובד כנהג שכיר באחד מחברות המוניות של העיר. יש, הוא אומר, רבים כמוהו ואין כל סיבה להתקנא ב"אושרם". ניו-יורק.
ברודוויי ביום קיץ שטוף שמש. לבה של העיר, הפועם 24 שעות ביממה. מרכז העסקים, התרבות והאומנות - והבידור הקלוקל והנאלח. ים של בני אדם, אלה אצים-נחפזים, אלה משרכים דרכם במתינות, מסתכלים בחלונות הראווה, מהנים עינים בתמונות מפתות של בתי קולנוע ו"מועדונים" למיניהם. בתוך הים הססגוני מופיע פתאום כתם שחור - יהודי עבדקן, לבוש מעיל שחור ארוך, חבוש מגבעת שחורה. מה עושה יהודי כמוהו כאן, באחד ממ"ט שערי הטומאה והחטא? אל-נא, אל-נא. על רקע של ברודוויי מראהו, אמנם, כמראה אסקמוסי עטוף מעיל פרוות בלב ערבה של אפריקה המשוונית, אבל אין הוא תושב המקום ולא רדיפת תענוגות הביאתהו הנה. חלילה. כצל יחלוף ומיד ייבלע באחת מתחנות הרכבת התחתית. תושב ברוקלין הנהו, ואולי אף ויליאמסבורג בכבודה ובעצמה. הרדיפה אחר פרנסה היא שמביאה אותו לכאן כמעט יום-יום, כי במה יעסוק יהודי כמוהו אם לא במסחר בזהב ובאבנים יקרות, שיהודי אנטוורפן, פליטי היטלר, הקימו את מרכזו דוקא פה, בסביבות ברודוויי והשדרה החמישית, ברחוב 47. ניו-יורק.
אחד מערבי חנוכה. בחוץ שלג וקור, אך האולם הענק, עגול כקרקס, של "מאדיסון-סקווייר-גארדן" עולה על גדותיו. 20,000 ואולי 25,000 ראש אדם. איש ואישה, נער וזקן. כולם יהודים. מדינת ישראל כינסתם מכל קצוות הכרך הגדול אל האולם הזה כדי לשמוע את גולדה מאיר ולחזות במסכת דרמטית, שראשיתה מלחמות החשמונאים ואחריתה מלחמת תש"ח, והמנחה המקשר - אינו אלא פראנק סינאטרה, המופיע בהתנדבות וגדוד של שוטרים שומר עליו מפני הסתערות מעריצים , וביחוד מעריצות. ניו-יורק.
שבת בבוקר. הבן הגיע למצוות ויעלה היום לתורה. הבחירה נפלה על בית כנסת קטן בסביבת "ואסטאנד", שאינו שונה מבתי הכנסת שבעיירת מוצאי בפולין. התפילה תפילה של ממש. כל עצמותי תאמרנה. בקול ענות, הדבקות, בפניה ישירה אל אבינו שבשמים. והרב - רב. לא רביי ולא רברנד. נושא דרשתו בעברית לכבוד בר-המצווה מישראל, ובאידיש לכבוד צאן קדושיו מכל השנה. כך בפנים. ובחוץ, ברחובות שמסביב, שורצים-רומשים פורטוריקאים, אותם "כרישים" שיד אומן עיצבתם באומנות כה רבה ב"סיפור הפרברים". ניו-יורק.
סתם יום של חול. סמטאות מנהטן התחתית רוחשות ככוורת דבורים. הבתים ישנים ומרופטים. חנות על גבי חנות, קטנות ומלוכלכות. המוכרים יהודים והקונים יהודים ולא יהודים. כאן הכל זול ב-30-40 אחוזים מבמנהטן העילית על חנויותיה הגדולות והמפוארות, שאף הן בחלקן הרב בבעלות יהודית. גם ברוקלין רוחשת ככוורת, גם ברונקס. יהודים וכושים ואיטלקים ואירים וסינים - ערב-רב של אומות וגזעים, כור-היתוך של לשונות ותרבויות, בבל ובה 8 מיליון בני אדם. ניו-יורק.
ניו-יורק, ניו-יורק. רחובות הומים יומם ולילה, ופינות שקטות וחולמניות. ויליאמסבורג - והארלם; "גריניטש וילאג" על כוכיה ומאורותיה מזה - ומוזיאון גוגנהיים ומרכז לינקולן מזה; כאן אבן ואספלט וגורדי שחקים וריצת בהלה ורדיפת בצע וביצוע פשע וזימה - וכאן ספריות בנות מליוני ספרים, אוניברסיטאות מהוללות, מרכז האומות-המאוחדות, משטחי דשא ושדרות פאר, ישיבות וחצרות רביים, אוצרות תרבות ואומנות, שיאי טכניקה ומדע.
עיר מטורפת - עיר אנינת טעם. עיר יוצרת וגם מכלה. מרכז יהודי של תורה וחכמה, אך גם תחנת מעבר לטמיעה ולכליון. ניו-יורק.
כך זה התחיל
כפי ששימשה ניו-יורק שער כניסה לאמריקה ל-23 היהודים הראשונים, כך שימשה שער כניסה למאות האלפים שבאו אחריהם. תחילה גם נשארו רובם ככולם בניו-יורק, אחרי כן החלו להתפשט על פני ארצות הברית, אבל לפחות 40% מששת מיליוני יהודי ארה"ב חיים גם היום בתחומי ניו-יורק. קהילת ניו-יורק רבתי - במידה שאפשר בכלל לדבר היום על קהילה כזאת - נשארה המרכז הראשי והנותן את הטון של יהודי אמריקה כולם. היא גם מרכז רב-חשיבות של יהדות בת ימינו כולה.
תולדות יהודי ניו-יורק הן, איפוא, תולדות יהודי ארצות-הברית. הכרת המרכיבים הראשיים של קיבוץ יהודי גדול זה תקל עלינו להבין את אופיו והכוחות הפועלים בו. אפשר לדבר על שלושה גלים ראשיים של הגירה יהודית לניו-יורק - גלים שונים מאוד זה מזה בכמותם ובאיכותם, אך כל אחד מהם שימש נדבך רב השפעה לקיבוץ המתהווה. עד סוף המאה ה-18 היה זה גל קטן יחסית של יהודים ספרדים. במאה ה-19, ביחוד בהשפעת מהפכות 1848 באירופה ועד תחילת שנות השמונים, בא גל גדול יותר של יהודים מגרמניה. משנות השמונים ועד מלחמת העולם הראשונה זרם גל עצום של יהודי רוסיה. בסוף באו שלושה גלים קטנים יותר: של יהודי פולין ומזרח אירופה בשנות העשרים, של פליטי היטלר בשנות השלושים ומאנשי שארית הפליטה אחרי היטלר.
היהודים הספרדים והגרמנים משני הגלים הראשונים, חלקם בעלי אמצעים, פנו לרוכלות, למסחר ולבנקאות, וראו ברכה במעשיהם. עלייתם הכלכלית וטיב עסקיהם, בעיקר הרוכלות, הביאו לפיזורם הגיאוגרפי ומנעו התהוות ריכוזים צפופים, שהם קרקע נוח ואולי הכרחי להתפתחות חיים יהודיים תוססים. הגל הרוסי הביא המונים מחוסרי כל, שפנו לעבודה במקצועות היהודיים הטיפוסיים מן הימים ההם, בעיקר מקצוע התפירה לענפיו השונים. אלפים ורבבות מהם השתקעו, או שקעו בניו-יורק, במיוחד בחלק ממנהטן התחתית הקרוי "איסט סייד" התחתית, בטווח-ראיה של הרציפים שאליהם נקשרו האוניות שהקיאום אל החוף.
אך יש להבדיל בין אלה שבאו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת לבין אלה שהגיעו בראשית המאה הזאת. הראשונים הוחרדו מרבצם על ידי הפוגרומים, הרעב וחוסר הסיכוי של תחום המושב. הם הלכו לאמריקה למצוא בה לחם. הם פנו לעבודה, אך דמותם היתה כשל המון א-פוליטי, קפוא, חסר פרצוף. עבדו מבוקר על לילה בתנאים מחרידים, נוצלו כבהמות עבודה ואספו פרוטה לפרוטה כדי לתמוך בהורים זקנים שנשארו מאחור או כדי להביא אליהם אח ואחות או אשה וילד. בראשית המאה שלנו, ובמיוחד אחר האכזבה המרה ממהפכת 1905 ברוסיה הביא עמו הגל העצום של קרוב לאחד וחצי מיליון יהודים - אלפים ורבבות בעלי הכרה פוליטית, שנתחנכו על ברכי התנועות המהפכניות של אירופה המזרחית. רבים מהם היו פליטים פוליטיים, שברחו מנוגשי הצאר ואף הספיקו לטעום טעמה של סיביר. הללו הפיחו רוח חדשה בניו-יורק היהודית, התסיסו אותה וניסו להקים בה מינסק חדשה, ורשה חדשה, וילנה חדשה. אחרים קיוו לבנות בה סורא חדשה, אפילו ירושלים חדשה - ירושלים דאמריקה. הם קיוו, הם ניסו, אך רק מעט הצליחו.
דרי-מעלה מול דרי-מטה
גם בתי כנסת צצו זה אחר זה. גם "חדרים" וישיבות שמהם התפתחו ברבות הימים שורה של מוסדות תורה, ששמם יצא לתהילה בעולם היהודי כולו ואף באמריקה הלא-יהודית. יהדות ניו-יורק, כבאמריקה כולה, לא קפאה על שמריה. היא, אומנם, קיבלה את לוחות הברית שלה מן החוץ, תקועים בחבילת הדלות של המהגרים היהודים, אבל השתדלה לפתחם ולהתאימם לתנאי החיים ביבשת החדשה. לעתים קרה, שאחר "הפיתוח וההתאמה" לא נשאר עוד הרבה מן המקור, אבל היתה תסיסה רוחנית ורעיונית, היו חיפושי דרך, נוצרו נכסים גדולים, היתה תקווה.
יהדות ניו-יורק, ליבה וצומת עצביה של יהדות ארה"ב, פילסה דרכים חדשות לפעילות יהודית, לבנין חיים יהודיים. קהילה אחת לכל יהודי הכרך הגדול, כדוגמת הקהילות באירופה, אי אפשר היה לקיים בשל הבדלים עמוקים במוצא, בוותק אמריקאי, במעמד בגיאוגרפיה. במנהטן התחתית התרכזו ההמונים הגדולים, הפרולטריים, ממזרח-אירופה, שמקרוב באו, את שפת המדינה לא ידעו ובהווי חייה לא השתלבו. במנהטן העילית חיו הוותיקים יוצאי אירופה המערבית, מהם שכבר נולדו במקום החדש, רובם אמידים ואף עשירים מופלגים, מעורים בחיי המדינה ובתרבותה, בחלקם מבוללים עד שערות ראשם בעם הרוב ובחלקם קשורים בחבלי אמונה אל כור מחצבתם. לכאורה היו אלה שני מחנות עוינים, ובלי ספק שני מחנות שונים בתכלית, אף שני עולמות - רבים מול מעטים, אנשי עמל עניים מול בנקאים מיליונרים, שומרי מסורת מזוקנים מול "ג'נטלמנים" מלוטשים, מהפכנים מול שמרנים, דוברי אידיש ואנגלית עילגת מול חניכי "הארווארד", שוכני "סלאמס" או דרי מטה מול יושבי ארמונות או דרי-מעלה, המונים חדורי זיקה לחיים דמוקרטיים מול שתדלנים ונוטבלים. איחד אותם היחוס האתני המשותף, איחדה אותם הדת - אם כחוויה חיה ורוטטת ואם כעובדה אובייקטיבית כמו הים או ההרים מסביב. ואולי איחד אותם העולם החיצון, הלא-יהודי, שראה אותם לעתים על אפם ועל חמתם, כבני עדה אחת ובכך כפה עליהם להיות עדה אחת.
התחושה הזאת של אחדות בתוך שוני, אם היתה זו תחושה פנימית ואם כפויה מן החוץ, הספיקה כדי לכלול כולם במושג של "יהדות ארה"ב" או "יהדות ניו-יורק" וכדי לקיים את הכלל היסודי הישן שכל ישראל ערבים זה לזה, אבל לא היה בה די כוח בשביל להחזיקם יחד בחיי יום יום, בקהילה אחת או באיזו מסגרת ארגונית משותפת אחרת. ייתכן כי גם המרחקים מנעו יצירת מסגרת קהילתית אחת; שטחה של העיר ניו-יורק הוא 850 קמ"ר - כשטחו של מחוז חיפה (854 קמ"ר), המשתרע מסביבת נחל אלכסנדר עד מבואות עכו.
"קונגרגיישן" - התא הארגוני היסודי
כך צצו "קהילות" על פני מפתה של ניו-יורק לעשרות ואחרי כן למאות, ללא קשר קבוע ביניהן וללא תיאום. יהודים החלו להתיישב בברוקלין, ש"הנהר המזרחי" מפריד בינה ובין מנהטן, וכעבור זמן הופיעו שם בתי תפילה ומסביבם "קונגרגיישנס". מספרים כי בתקופה הראשונה להשתקעות יהודים בברוקלין, כאשר היו מועטים ומבודדים, ללא בית כנסת ועדיין לא היה אף גשר אחד מעל הנהר, נהג חלק מהם לעבור כל יום שישי בסירה למנהטן, לשבות בת ולחזור ביום א' לברוקלין. היום עולה ברוקלין על מנהטן כפי כמה וכמה במספר יהודיה ובתי הכנסת שלה, במוסדות-תורה ובכלל ב"יידישקייט".
במרוצת הימים התרחב תחום פעולתן של ה"קהילות". ליד בית הכנסת הוקם "חדר", או תלמוד-תורה, או בית-ספר לשם מתן חינוך יהודי כלשהו לתינוקות דבית רבן. אלה מרבין ואלה ממעטין. ובא יום ויהודים נזכרו כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר - ומי ידאג לקבר ישראל? היו הקהילות, או כמה מהן ביחד, מקבלות עליהן גם דאגה זו לחבריהן. הקהילות החרדות יותר דאגו למקווה-טהרה, למצות-שמירה, לאתרוג ולולב, למוהלים. אגב, באמצע המאה ה-18 היה מוהל פופולרי בניו-יורק בשם אברהם אברהמס. 25 שנה פעל במקצועו, התרוצץ מקצה העיר לקצה וניהל רישום מדוייק של לקוחותיו. מן הרשומות שהשאיר אחריו אנו למדים, כי 3 פעמים ערך את הטקס בבית-סוהר וכל פעם היה זה ילד של לוי מוזס אחד, שכנראה עבר עבירות הרבה, אך שמר על מצוות פריה ורביה.
אט אט חרגו הקהילות מן התחום הצר של סיפוק צרכי דת ונעשו מסגרת לחייהם החברתיים של חבריהן. לא הסתפקו עוד בהקמת בית תפילה, אלא צרפו לו אולם הרצאות, חדרים לקיום חוגים שונים מסיבות וכיו"ב, וכמובן חדרי לימודים לילדים. בנין בית הכנסת קיבל אופי של מרכז חברתי ציבורי, שתוכן פעולותיו הותאם לאורח חייהם של חברי הקהילה. מכל מקום ה"קונגריישן" נשאר עד היום המסגרת הארגונית הנפוצה ביותר, ובמקומות רבים - היחידה, של יהודי ארה"ב, לרבות יהודי ניו-יורק.
במקביל לכך התפתחו ה"זרמים" הידועים בחיי הדת של יהודי אמריקה, שבחלקם הובאו לשם מאירופה ובחלקם נתהוו בארה"ב. שלושת הזרמים הראשיים, לפי סדר גודלם, הם: השמרנים, הרפורמיים והאורתודוכסים. הראשונים מייצגים כעין פשרה בין יתר השניים. הזרם האורתודוכסי, שהוא המסורתי מבין השלושה, מוצאו ממזרח אירופה, אך גם בו נתנה אמריקה את סימניה. אפשר אולי להשוותו לזרם ה"מזרחי" בארץ, אם כי יש הבדלים ביניהם בדרגת ההקפדה על תרי"ג המצוות. הזרם הרפורמי הובא לאמריקה ע"י יהודים מגרמניה ועברו עליו גלגולים שונים, מהמרת השבת ביום ראשון וכפירה בכל לאומיות יהודית - וחזרה לשבת ולזיקה לישראל. ה"פשרה" השמרנית היא כמדומני תוצרת אמריקה: קצת מסורת וקצת חידושים.
לאלה יש להוסיף שורה של זרמים קטנים, כגון החרדים מסוגה של אגודת ישראל, הקיצוניים מסוגם של "נטורי קרתא" ומאידך גיסא ה"ריקונסטרוקציוניסטים", או המשקמים, מיסודו של מרדכי קפלן, הגורס את היהדות כציוויליזציה ודרכו המיוחדת מכוונת לשמש גשר בין האלמנטים הבריאים שבקרב השמרנים והרפורמיים.
קיום הזרמים הביא להתלכדות הקהילות השונות במסגרות ארציות לפי זיקתן הרעיונית ואף לארגון גג של כל הזרמים. מרכזי הזרמים פיתחו פעולה להפצת תורתם ולרכישת לבבות, והם יוזמים ארגון קהילות חדשות, מדריכים אותן ומסייעים להם בדרכים שונות. נוסף לכך החלו הקהילות בכל עיר ועיר, מכל הזרמים, לתאם פעולה ביניהן בשטחים שונים בגבולות העיר, כגון בהקמת מוסדות סעד, תרבות או בידור. היה זה שיקול תכליתי בעיקר, שדחף לתיאום זה, שהיום כבר יש לו היקף כלל ארצי. מצאו כי במקום שתעסוק כל קהילה בנפרד באוסף כספים לצרכיה, מוטב לקיים מגבית אחת ולחלק את הכסף לפי מפתח מתאים. לתוך התהליך הזה השתלבו במגביות הציוניות והכלל יהודיות, וכך קמה המגבית היהודית המאוחדת, שהיא שותפות בין הקרנות הישראליות, הכלל יהודיות והקהילות המקומיות. אין זה אומר, שפסקו מגביות "פרטיזניות" באמריקה היהודית, אך זו פרשה שמחוץ לנושא שלנו.
תפילת ראש-השנה בכנסיה בפטיסטית
אף הזרמים הקטנים רוב תומכיהם נמצא בניו-יורק וידועה ויליאמסבורג, שכונה בברוקלין, שבה שוכנים כבוד רביים וחסידיהם, ומראה כמראה מאה שערים בירושלים. בגבולות של 40 רחובות בוויליאמסבורג מצויים כ-40 בתי כנסת, 8 ישיבות, 5 בתי ספר יהודיים שונים, 3 מקוואות, 2 מרכזי נוער דתיים ומושב זקנים. ה"חצר" השלטת בוויליאמסבורג היא זו של הרבי מסטמאר, ר' יואל טייטלבאום, מנהיגם של נטורי קרתא, שהשפעתו שפוכה על 5,000 משפחות, או כ-40,000 נפש.
בניו-יורק כולה מצויים היום כאלף בתי כנסת גדולים וקטנים, מ"טמפל עמנואל" בשדרה החמישית עם יותר מ-2,000 מקומות ישיבה עד "שטיבל" בברוקלין עם 2-3 מנינים. אלף אלה מתחלקים בערך כך: 75 רפורמיים, 150 שמרנים, כ-650 אורתודוכסיים-רשמיים והיתר אולטרה-אורתודוכסיים למיניהם. מספר גדול של בתי כנסת אינו מעיד דוקא על מספר גדול של תומכים. האורתודוכסיים מרובים וקטנים, כי רבים מחבריהם אינם נוסעים בשבת. ניו-יורק יכולה גם להתפאר ב-36 מקוואות ציבוריים כשרים למהדרין.
עד לפני עשר שנים שלטה מגמה של התקרבות והתפשרות בין הזרמים, במיוחד ביחס לאופן ניהול בתי הכנסת. הרפורמים ויתרו על כמה חידושים מרחיקי לכת ביותר ולמעשה אין היום הבדל רב בין בית כנסת רפורמי לשמרני, אלא שהרפורמים מחפשים יותר הזדמנויות לשיתוף פעולה עם כנסיות נוצריות, במיוחד פרוטסטנטיות. ב"טמפל עמנואל" בעיירה יונקרס שבקרבת ניו-יורק דולק "נר תמיד", מתנת כנסיה בפטיסטית כאות תודה על הרשות שקיבלו חבריה להשתמש בטמפל בעת שהכנסיה שיפצה את ביתה היא. ובדידי הווה עובדא: רציתי לחזות בתפילת ליל ראש-השנה של הרפורמיים. פניתי לטמפל אחד וקיבלתי כרטיס כניסה, אבל מאחר שהטמפל קטן מכדי להכיל קהל של ימים נוראים, נערכה התפילה בכנסיה בפטיסטית, לאחר שנפרש וילון על הצלבים ויתר האביזרים. "התפללתי", איפוא, בליל רה"ש בכנסיה נוצרית, ישוב גלוי ראש כמו כולם, ובידי ספר תפילה אנגלי שלא מצאתי בו את ידי ורגלי. בעוד ה"רברנד" המהם שם איזה פסוקים מן ה"סאאמס", כלומר תהילים, הרהרתי אני בקולו הערב של ר' פישל, הש"ץ בבית המדרש של עיירתי, שתפילתו זעזעה לבבות. הייתי רוצה לומר, שהיא גם קרעה שערי שמים, אך איך אומר זאת ור' פישל נספה בשואה הנאצית...
גם הזרם האורתודוכסי הסתגל יותר ויותר למושגים אמריקאיים וברבות מבתי כנסיותיו בוטלה המחיצה בין גברים לנשים. בכלל יש לזכור שאורתודוכסי בניו-יורק אינו זהה עם אורתודוכסי בתל אביב או בוורשה של אתמול. אפילו בחור ישיבה מפואתים באמריקה שונים במובנים רבים מן המושגים שלנו על בחורים כמוהם. זוכר אני את פליאתי בשעה שנתקלתי פעם אחת בחבורת בחורים כאלה בתחנת התחתית ב"איסט סייד". היה זה במוצאי שבת והם חזרו לביתם אחר ששבתו בחצר הרבי. אחד מהם קנה עתון וכולם הסתופפו לראות את תוצאות משחקי ה"בייזבול" משך השבת ואף התווכחו בחום ובבקיאות, כמובן באנגלית, על התוצאות. רבים שייכם ל"קהילות" אורתודוכסיות בארה"ב מתוך סנטימנט לעבר, מתוך שיגרה, מתוך נוחות, ולאו דוקא מתוך הכרה ורצון לקיים מצוות. גם לבית כנסת אורתודוכסי מגיעים רבים בשבת במכוניתם ואגב, ראיתי אומדן, כי בארה"ב כולה מצויים בסך הכל כמאתיים אלף שומרי שבת במובן המסורתי של המילה. כן רבו הרבנים האורתודוכסים שעברו לדרוש באנגלית. היתה, איפוא, מגמה לטשטש ההבדלים בין הזרמים והנשכר ביותר מטשטוש זה היה, כמובן, הזרם השמרני - כאותו איש שישן עם עוד שניים תחת שמיכה צרה, ובעוד שני הקיצוניים משכו את השמיכה ימינה ושמאלה ורעדו מקור, היה הוא, האמצעי, מכוסה תמיד. אבל בעשור האחרון מסתמנת רתיעה בזרם האורתודוכסי מויתורים. בולטת בו מגמה ליתר נוקשות בשמירה על דינים ומנהגים, ובבתי כנסת שלו יש עתה יותר מקרים של הקמת מחיצות מאשר ביטולן.
אלה ב"לנדסמנשפטן" ואלה ב"מיסדרים"
במקביל לכך קמו ה"מיסדרים". הגדול והוותיק בהם הוא מיסדר "בני ברית", שנוסד בניו-יורק לפני יותר ממאה ועשרים שנה על-ידי קבוצת מהגרים מגרמניה. אכן, יוצאי אירופה המערבית, יושבי מנהטן העילית, הם שיזמו סוג זה של ארגון, שכמדומני אינו פרי יצירת הרוח היהודית. היה זה מבצרם של העשירים והמתבוללים, סגור ומובדל מהמוני דרי מטה. אבל לא לעולם חוסן. ראשית, העם הפשוט החל להקים מיסדרי אחווה משלו, קרובים ברוחם למושגיו ולשאיפותיו, מהם גם מוגדרים מבחינה רעיונית ופוליטית, כגון המיסדר הפועלי הוותיק "ארבעטער-רינג", שארגן פעולות סעד בקרב חבריו וטיפח תרבות אידיש, תחילה ברוח אנטי ציונית, אך עם הצטמקות מספר דוברי אידיש גברה בו האהדה לישראל; או מיסדר הפועלים הלאומיים, הידוע בשמו המקוצר "פארבאנד", שניהל את פעילותיו החברתיות והתרבותיות ברוח ציונות עבודה ויד לו במפעלים רבים וחשובים בארץ; או "בני אברהם" - מיסדר דמוקרטי בשביל אלה שלא מצאו מקומם ב"בני ברית" האריסטוקרטי.
שנית, דרי מטה לא נשארו כולם למטה. רבים מהם טיפסו ועלו בסולם הכלכלי ובעת ובעונה אחת בסולם הגיאוגרפי - מתחתיתה של מנהטן אל שכונותיה הצפוניות יותר. המזרח פרץ לתוך מבצרי המערב. ככל שחלפו השנים ובגר דור של ילידי המקום - איבדו חשיבותם וגם נעלמו ההבדלים בין מזרח למערב, או בין דרום לצפון. יוצאי המערב הפכו למיעוט והם וארגוניהם הבלעדיים הוצפו על ידי "לגיונות המזרח" ובטלו בשישים. הגיעו הדברים לידי כך, ש"בני ברית" קיבל אופי יהודי-לאומי, נרתם בפעילות מדינית וחומרית למען ישראל ובשנים האחרונות כיהן כנשיאו ציוני דובר עברית בשם לייבל כץ. שמו שמים!
ניו-יורק היא מקום מושבם של כמעט כל המרכזים של הארגונים וההסתדרויות היהודיים בארצות הברית. אין היום מחסור בארגונים ולעיתים קשה להבחין ביניהם. כמה קוראים ידעו, למשל, להגדיר את ההבדלים באופי ובתפקידים שבין הוועד היהודי האמריקאי, הקונגרס היהודי האמריקאי והקונגרס היהודי העולמי? או בין הסתדרות ציוני אמריקה, המועצה הציונית לשעת חירום, ההנהלה הציונית, הנהלת הסוכנות היהודית, "מועדון הנשיאים" והמפלגות הציוניות? כל אלה ועוד רבים, רבים כמוהם תופסים משרדים ובתים שלמים בניו-יורק, הן באיזור הישן והעממי של מנהטן התחתית והן באיזור החדיש והיקר של מנהטן העילית. ביחד הם מעסיקים צבא גדול של פקידים ועסקנים, ובראשם מספר נכבד ביותר של נשיאים - אך נשיאים ורוח וגשם אין. גשם נדבות יש, הרבה נדבות להרבה מטרות, ביניהן מטרות ישראליות רבות, ומן הדין שנכיר ונוקיר זאת. אולם אני מבחין בין גשם נדבות לבין גשם ברכה, כי לא תמיד זהים הם. הברכה האמיתית, שלה זקוקים יהודי ניו-יורק כיהודי אמריקה בכללם, עדיין מהם והלאה, והיא לא תבוא מנדבות. בעייתם הגדולה היא המשך קיומם היהודי וכל פעילותם הציבורית הקדחנית בניו-יורק ומחוצה לה, כל הנסיעות והטיסות של מנהיגיהם מהתם להכא ומהתם לכל קצות העולם, כל הבנקטים וה"דינרס" שהם עורכים ערב ערב ב"וולדורף אסטוריה" ובמלונות פאר אחרים, כל העזרה והתמיכה שהם משפיעים בנדיבות כה רבה על אחיהם היהודים בעולם כולו - לא רק שאין בהם כדי להביא ברכת פתרון לבעיה הגדולה שלהם עצמם, אלא המעשים הללו כלל לא מכוונים לפתור בעיה זו ואולי יש לראותם כנסיון לברוח מבעייתם הם, "אסקייפיזם" בלע"ז.
עורער הבטחון ב"נצח-ישראל" אמריקאי
מאז לא היה לוועד היהודי-אמריקאי מרשל שני אם כי היתה לו ויש לו עד היום מנהיגות מכובדת ומדי פעם מתבלטים מתוכה אנשי השראה ורבי מעש. הוועד מוסיף לשלול את הציונות כתורה וכרעיון, אך קשה היום להגדירו כאנטי-ציוני. הוא שולל את הציונות ומחייב את ישראל, ואחדים מראשיו הושיטו עזרה חשובה, ללא פרסום פומבי רב, בימי ההכרעה של 1947-1948 ועומדים לימין ישראל עד היום הזה. לפי תפיסתו הרעיונית של הוועד, היהדות היא עדה דתית גרידא, ואולי גם קטגוריה מוסרית או ציוויליזציה כגירסתו של מרדכי קפלן, המסוגלת לתרום לפתרון בעיות האדם ולהעשיר חיי אמריקה. להיות יהודי פירושו לשמור על ערכיה הרוחניים של היהדות ושמירה זו כדאית ומחוייבת מבחינה יהודית, אמריקאית ואנושית כאחת. מדינת ישראל, כיצירת הרוח היהודית וכמקור כבוד וגאווה ליהודי באשר הוא, ראויה לתמיכה ולהגנה, אך אין צורך במדינה כדי לשמור על הקיום היהודי. אין אפילו צורך, ויש לשלול, התארגנות כוללת של יהודי ארה"ב עצמם והתגבשותם כיחידה נפרדת בחיי המדינה. מחוץ לעניני דת ואתיקה, שבהם יש ליהודי לתרום משהו משלו ולשם כך אין כל צורך בארגון דמוקרטי כולל, היהודי הוא אזרח ועליו לפעול ביחד עם כל האזרחים ובמסגרות כל-אזרחיות. זו תורת ה"וועד" על רגל אחת.
בטחון הוועד ב"נצח ישראל אמריקאי" נתערער באחרונה. לפי "תפוצות ישראל", כתב עת אינפורמטיבי שמוציא המשרד הישראלי של הוועד, מחודש אלול תשכ"ו, אישרו ראשי הוועד הצהרה שבה נאמר, כי "יהדות ארה"ב איבדה - או שינתה - חלק מהמסירות שלה לערכים יהודיים, וזאת בשל ההסתגלות לחיים בארה"ב. הוועד סבור שצעירים יהודים רבים אינם יודעים על עניני יהדות ולרבים מהם יש רגשות מעורבים - או שלילייים בגלוי - לגבי זהותם כיהודים. מנהיגי הוועד מודים בגלוי, שעדיין לא בטוח אם האמונה היהודית שלנו, הערכים שלנו, והתרבות שלנו, שהחזיקו מעמד במאות שנות איבה, מסוגלים עכשיו להחזיק מעמד בכמה עשרות שנים של יחס אוהד". אחר קביעת העובדות האלו מבטיחים ראשי הוועד שלא ישבו בחיבוק ידיים ויעשו לחיזוק הזהות היהודית.
לדעתי, השכיל הוועד לשים אצבעו על הנקודה המרכזית של הבעיה היהודית בארה"ב - קיום יהודי בגולת רווחה. אחד-העם חשף בשעתו את התופעה של עבדות בתוך חירות. בארה"ב על כל פנים אין עבדות, אבל קיימת שם בחריפות רבה בעיה של טמיעה בתוך חירות, של מיתת נשיקה בתוך חירות. יהודים ולא יהודים כאחד דנים שם באחרונה בגלוי באפשרות "העלמותו של היהודי האמריקאי", שסיבותיה שתיים: ילודה נמוכה ונשואי תערובת. הילודה הנמוכה נובעת מכך שהיהודים הם אלמנט עירוני, שייכים כמעט כולם למעמד הבינוני ורב בהם חלקה של האינטלגנציה. משערים כי כ-90 אחוז מן הצעירים היהודים ממשיכים היום את לימודיהם אחר התיכון. החלוקה בין עיר וכפר של תושבי ארה"ב מגיל 14 ומעלה היתה, לפי סקר שנערך לפני עשר שנים: לגבי האוכלוסיה כולה - 63.9% בעיר, 24.4% בכפר לא חקלאי ו-11.1% בחקלאות; לגבי היהודים הנתונים הם - 96.1%, 3.6% ו-0.2%. על הילודה מעידים הנתונים דלהלן מאותו סקר: ילדים עד גיל 14 היו באוכלוסיה הכללית 29.1% ואילו באוכלוסיה היהודית - 22.6% בלבד.
אשר לנשואי תערובת, הרי תופעה זו החלה לקבל מימדים מחרידים ממש. אין בידי נתונים מיוחדים על ניו-יורק, וספק אם הם מצויים היום, אבל סקר שנערך בעניין זה ב-1956 בוושינגטון הבירה, אפשר ללמוד ממנו גזירה שווה על כל הערים הגדולות בארה"ב. הסקר הוושינגטוני גילה, כי 13.1% מכל הזוגות הנסקרים היו זוגות מעורבים. גרוע מזה: בקרב בני הדור השלישי, כלומר צאצאיהם של ילידי ארה"ב, או נכדי המהגרים, היה האחוז 17.9%. ועוד גרוע מזה: בני הדור השלישי עם 13 עד 16 שנות חינוך, כלומר מסיימי אוניברסיטה ואף כאלה שרק טעמו טעמו של קולאג' - ביניהם הגיעו נשואי התערובת לכדי 37%!
לא נוכל להיכנס כאן לניתוח מפורט של התהליך הזה, אם כי אין בו כלום מחכמת הנסתר. נסתפק בקביעת העובדות הידועות, שיהדות ארה"ב מורכבת היום ב-80 אחוז בערך מילידי אמריקה ואחוז בעלי ההשכלה הגבוהה עולה בהתמדה. כן נציין, כי פרט למקרים המרעישים עם שתי הצדיקות אליזבט טיילור נרה יאיר ומרילין מונרו נשמתה עדן, שבאחד מחילופי-הבעלים שלהן נישאו ליהודים לאחר ש"התגיירו" אצל רביי הוליבודי, נערכים נשואי התערובת בדרך כלל בטקס אזרחי, ללא גיור וללא שמד, אבל ילדי הזוגות המעורבים - 70% מהם גדלים גויים! הכרתי צעיר יהודי, שבא בילדותו לאמריקה כפליט הנאצים, נשא לאשה נוצריה וסיפר לי בשמחה שהסכימו ביניהם על "פשרה": הילדים יחונכו כאוניטארים - כת נוצרית השוללת את תורת השילוש ושייכים אליה גם כאלה שאינם מכירים באלוהותו של ישו.
מה קיים ועומד ומה חלף עם הרוח
כל אדם שלישי או רביעי בניו-יורק הוא יהודי ומי שירצה לקחת חלק, או רק להציץ, בכל ישיבת, אסיפה, משתה, הרצאה, חוג, הפגנה, מבצע-התרמה, כיתת לימודים, הנערכים בעיר כל יום וערב על נושא יהודי, יזדקק לרגלי-גוליבר ולקפיצת הדרך- וגם אז לא יספיק אלא אפס קצהו. הפעלתנות היהודית בניו-יורק רבה מאוד ואין ספק שיש בה כדי לחזק את הקשר של היהודי, הנתון בה או המוקרן ממנה, אל כור מחצבתו. ואם כי יותר מעשרים אלף יהודים מתכנסים בהזדמנויות מיוחדות ב"מדיסון סקווייר גרדן", יש לשאול מה גדול האחוז של יהודי ניו-יורק הנתון במעגל הפעילות היהודית. ניו-יורק מכילה בתוכה את המבצרים החזקים ביותר של יהדות ארה"ב, אך מי יודע מה גדול מספר היהודים ההולכים לנו לאיבוד בכרך הענק הזה, במעלותיו ובמורדותיו, בטרקליניו ובכוכיו, בעולמו העליון ובעולמו התחתון, בהיכלי התרבות והאומנות הקוסמים - ובקני החטא והפשע המפתים. אומרים, כי דוקא בתוך המון גדול יכול אדם לחוש אצמו גלמוד יותר מאשר על אי בודד. אפשר, כי דוקא בתוך העם הרב של שניים ורבע מיליון יהודים מצויים ערירים רבים, הנופלים במוקדם או במאוחר לתוך הלוע הפעור והלוהט של "כור-ההיתוך" האמריקאי בלי שאיש ידע על כך, בלי שעין אחת תזיל דמעה.
לניו-יורק היהודית היסטוריה קצרה ביחס אך סוערת ורבת יצירה. מה נשאר קיים ועומד ומה חלף עם הרוח? היתה לה ליהדות ניו-יורק תנועת-פועלים גדולה ותוססת - נשארו רק זכרונות (וכמה גנרלים ללא צבא); היו לה ספרות ועתונות עשירות בשפת אידיש - נשארו רק לקט שכחה ופאה; היתה לה תנועה ציונית ערה ולוחמת - נשארו משרדים ושלטים; באו אליה מאות אלפים יהודים עמוסי תורה ודעת - והיום שורקת עם הארצות היהודית מכל פינותיה; "איסט סייד" העניה והמרופטת הוציאה מתוכה את יעקב אפשטיין הפסל, גרשווין וברלין המלחינים, אל ג'ולסון הזמר, דוד סרנוף הממציא ועוד גאונים ואנשי שם - והם הלכו לרעות בשדות זרים.
ה"יש" עוד גדול ורב. קודם כל היהודים עצמם בלי עין רעה שניים ורבע, ואולי שניים וחצי מיליון נפש. כיהודי מדינת ישראל כולה, עצם קיומו של קיבוץ יהודי גדול כזה בעיר אחת, מאותר בנקודה אסטרטגית כניו-יורק, יודע ערך עצמו, בעל יכולת רבה וחופשי לבטא את רצונו ולהאבק עליו - הרי זה נכס עצום שההיסטוריה היהודית לא ידעה מעודה. שנית, עם כל הרדידות והרעשנות המופרזת של החיים הציבוריים בניו-יורק היהודית - יש חיים, יש פעילות, יש מעשים (גדולים למען ישראל, צנועים למען עצמה), יש מסגרות (רבות מדי) ויסודות לבניה משובחת יותר. בעם הרב הזה מצוייה עדיין שכבה ותיקה, ספוגה עממיות שורשית מחד גיסא, ושכבת אנשי רוח חדורי מיטב תרבות ימינו, התוהים ושואלים לדרכם ביהדות ואליה, מאידך גיסא.
שלושה נכסים אלה בלבד דים לאפשר ליהודי ניו-יורק לבנות חיים יהודיים רבי תוכן יותר, אמיתיים יותר ובני קיום יותר - אם ירצו בכך, אם לא יסתפקו בקשקוש של אסתירא בלגינא, אם ישכילו לראות את הנולד, אם בצד מעשיהם החשובים למען זולתם יקדישו מחשבה רצינית, אמצעים, מאמצים ולהט לנטירת כרמם הם. הן לא תקצר ידם מעשות גם זאת וגם זאת - אם רק לא תקצר נפשם.
אשליות שחובה לנפצן
תנאי בל יעבור הוא התנערות מאשליות, מפיקציות. לפי עניות דעתי, כל התפיסה, הנפוצה כל-כך בין יהודים טובים באמריקה, כי אמריקה זו מבוססת על יסוד של פלוראליזם חברתי-תרבותי, היא פיקציה. החברה האמריקאית היא חברה נוצרית במהותה; תרבותה, במידה שיש בה יסודות רליגיוזיים, הרי אף הם נוצרים. ככל שיהודי מתערה יותר בתרבות זו - הוא מתרחק ממקורותיו היהודיים. היהודים נוהגים לדבר על 3 דתות בארה"ב - הפרוטסטנטית, הקתולית והיהודית - ועל ידי כך כאילו מוענק לדת היהודית מעמד שווה בין שווים. דיבור זה הוא אשליה, אף יש בו משום אחיזת עיניים, כי הוא מתעלם מכך שהפרוטסטנטי והקתולי שניהם נוצרים - והיא הנותנת. האמת היא, כי הרוב המכריע של העם האמריקאי דתו נוצרית, אם כי זו מפולגת לזרמים ולכיתות שונים, ויש מיעוט קטן של 3% בערך שדתו יהודית. אומנם, בעיר ניו-יורק מגיע המיעוט היהודי לכדי 30%, וזוהי כבר איכות שונה, אך אין לשכוח כי ניו-יורק היא סוף סוף חלק מארה"ב, כי מזונה החומרי והרוחני בא לה במידה גדולה מארה"ב כולה ולא בה בלבד נוצרת תרבות אמריקה בכלל יש לשאול היכן נוצרת תרבות אמריקה. בכלל יש לשאול היכן מקור החיות האמיתי של תרבותו של עם - במקומות המכוסים אספלט ומוארים בפנסי חשמל, או במקומות שאדמתם פתוחה למטר השמים ולילם מואר בנוגה הירח. אפילו יהודי ניו-יורק שייכים לשלושת האחוזים של תושבי ארה"ב.
זאת ועוד. רבים מצעירי ניו-יורק, יהודים ולא יהודים, בעיקר מבין אלה הממשיכים בלימודיהם אחר סיום הקולג', לומדים באוניברסיטאות שמחוץ לניו-יורק העיר והמדינה, כלומר באיזורים שבהם אחוז היהודים קרוב יותר ל-3 מל-30 ובסביבה תרבותית שוודאי אינה "מיוהדת" כזו של ניו-יורק. הרי זו עוד סיבה, אם כי לא מן הקובעות, שבגללן נעשה ה"קמפוס" האוניברסיטאי באמריקה בית-חרושת לנישואי תערובת ולהתבוללות היהודי בתוך עם הרוב. צעיר יהודי חוזר בקמפוס כזה לניו-יורק יותר משכיל ופחות יהודי.
אשליה אחרת היא הדעה הנפוצה על פריחה דתית באמריקה, לרבות ניו-יורק. בתי כנסת יש רבים עד אין ספור ומפוארים ביותר, אבל מכבר למדנו כי צריך להסתכל לא בקנקן אלא במה שיש בו. לא כל הנוצץ הוא זהב-פרווים. בית הכנסת באמריקה, בעיר הלא אורתודוכסי, יותר משהוא מוסד דתי, בית תפילה, הנו מוסד חברתי-אזרחי. גם הרביי אינו מסתפק בתפקידו הדתי, שהוא במידה מסויימת תפקיד של "קדיש שכיר", אלא משתדל לשמש מורה-דרך לצאן מרעיתו גם בשאלות-השעה של ארה"ב, כגון מלחמת ויאטנם, מאבק הכושים וכו'. כך נוצר מצב שאולם האספות ליד בית הכנסת רוחש יותר חיים מבית הכנסת עצמו ויהודים מתכנסים שם יותר לשם ויכוח על הפרדה גזעית מלתפילת מנחה ומעריב.
ובסוף - עוד אשליה: החינוך היהודי. הכל יודעים, שליד כל בית כנסת בניו-יורק פועל בית ספר יהודי ואם הראשונים מספרם אלף - הרי גם האחרונים מספרם דומה. צרף לאלה את בתי הספר שלא בצמוד לבית הכנסת, ותקבל יותר מאלף בתי-ספר יהודיים בניו-יורק. הלא דבר הוא. אפס, האמת היא, כי אלה שאינם במסגרת "קונגרגיישנס" - ומספרם שתים-שלוש עשרות - רובם ככולם בתי-ספר של ממש ויש ביניהם מכל הדרגות, מיסודי ועד גבוה. לסוג זה שייכות גם ישיבות של החרדים לכיתותיהם, שאין בהם לימודי-חול. אבל מאות "בתי-ספר" שליד בתי הכנסת משלושת הזרמים - אותם יש להקיף היטב במרכאות כפולות, כי מאחורי השם המצלצל עומד ברוב המקרים משהו צנוע וצנום הרבה יותר. אפילו שתי כיתות-ילדים המתכנסות בימי ראשון בלבד לשתיים שלוש שעות כדי לקבל מושג-מה בתפילות, פעם אחת ללמוד פרק בתנ"ך, פעם אחרת לשמוע הרצאה בהיסטוריה יהודית, או להתאמן לקראת עליה לתורה בטקס בר מצוה - גם זה מכונה בארה"ב בית ספר ונכלל בסטטיסטיקה. אגב, טקס בר מצוה משמש גם ברוב המקרים שלב-סיום לחינוכו היהודי של הנער, "תעודת בגרות" יהודית. מכאן ואילך חופשי הנער להתמסר כולו להשכלה כללית ולכל מה שנפשו תחשק בו. השעות שבילה ב"בית הספר" היהודי הזה עד גיל בר-מצוה צריכות להזין את נפשו עד סוף ימיו, זו לא אשליה - זו אונאה עצמית.
לדעתי, אין מניעה אובייקטיבית לכך שבניו-יורק ובשיקאגו, כמו בוורשה, בקובנו או בטשרנוביץ לפני היטלר, תקום רשת של בתי ספר עבריים של ממש, בתי-ספר יומיים מלאים, מן הגן ועד האוניברסיטה. ליהודי פולין וליטא לא היה הכסף להחזקת בתי-ספר משלהם, אבל היה להם רצון, היה להם להט, והם גזלו לחם מפיהם והחזיקו אותם. ליהודי ניו-יורק אין בעיה של כסף. בעייתם היא יצירת הרצון לכך, המסירות לכך. אולם בלי רצון זה ובלי חינוך יהודי שלם, תחריף ותלך הבעיה של טמיעה בתוך חירות, תחזור ותצוף השאלה של "העלמות היהודי האמריקאי" וצעירים יהודים בניו-יורק ובארה"ב יוסיפו להתענות ב"רגשות מעורבים" לגבי זהותם היהודית.
